חצי האי פיליון
שני, 01 אוקטובר 2012 20:13
יוצאים לדרך!
צ'ק אאוט זריז מהמלון, צעדה רגלית לתחנת המוניות הקרובה - דקה הליכה עם כל הפקלאות. 3 פתקים עם כתובת חברת השכרת הרכב נמסרים לשלושה נהגי מוניות ואלה פוצחים בהתייעצות ארוכה איך כדאי להגיע לשם. יכולנו לנסוע עם הרכבת התחתית, אבל לא התחשק לנו עם כל המזוודות.
למרות ההתייעצות המקדימה, כל אחד מהנהגים בחר בדרך שונה אבל איכשהו כולנו הגענו פחות או יותר יחד ופחות או יותר תמורת אותו סכום.
ענייני הניירת במשרד הלכו מהר, קיבלנו מפה והדרכה איך לצאת מאתונה. העמסנו את המיניואן בכל הכבודה שלנו (אחרי הינדוס מוקפד בתא המטען), אלכס התיישב ליד ההגה והיידה קדימה לדרך.
זה האוטו החביב ששירת אותנו יפה בעשרת הימים הבאים - פולקסוואגן טרנספורטר:
לא כולם יסכימו שאכן שירת יפה, הסיבה היחידה להסתייגות היא חלון צד שלא ישב טוב על המסילה שלו, ובזמן נהיגה מהירה השמיע שריקה מחרישת אוזניים והכניס לחלל האוטו צליפה של אוויר קר שהקפיא את אלה שישבו לידו. כשניסינו לקבע את החלון למקומו, הצלחנו רק לפרק אותו לגמרי, אבל מאחר ולנסוע בלי חלון לא בא בחשבון (היה קר!) מיהרנו להחזיר אותו למצב הדפוק והשורק. בקיצור, החלון הזה סיפק לנו התעסקות סיזיפית במשך כל הטיול - לפתוח, לסגור, לפרק מהמקום, להחזיר אותו במכות אגרוף לחצי מסילה וכך הלאה. אבל חוץ מעניין החלון האוטו תיפקד מצויין ויחד עם הכשרון המולד של אלכס לנהיגה מעולה בכל תנאי כביש/שטח/מזג אוויר/מצב כבישים וכו' - הפינה של התחבורה וההתניידות ממקום למקום נסגרה בצורה אידאלית.
כאן אפשר לראות את המסלול שלנו בקווים כללים:
התחלנו באתונה, משם צפונה לחצי האי פיליון, הלאה למנזרי מטאורה, לכפר מצובון, ועוד קצת צפונה כמעט עד הגבול עם אלבניה לביקור בעיר המקסימה קסטוריה. משם מערבה לכפרי הזאגורה שהם כמו חזרה בזמן לימי הביניים, לעיר יאנינה כדי לבלות בה את יום כיפור במנוחה, ואחר כך חזרה לאתונה דרך החוף הצפוני של הפלופונז ותעלת קורינתוס.
לקראת נסיעה - טיפים להשכרת רכב |
|
על אף הפיתוי להשאיר את נושא ההשכרה פתוח בתקווה למצוא דיל מקומי זול וטוב כשמגיעים ליעד - זה ממש לא רצוי. מנסיון. כדאי להזמין את הרכב עוד מהארץ, ברוב המקרים זה יהיה יותר זול אלא אם מוצאים בחו"ל איזו חברה קטנה וזניחה שמשכירה במחירי רצפה. לחברה כזאת בדרך כלל לא יהיו מספיק סניפים ו/או מספיק רכבים, וזה יכול לקלקל את כל הטיול במקרה ומשהו משתבש. אבל, הסיבה הכי חשובה להזמנת רכב מהארץ היא דווקא עניין הביטוח. בהשכרות שנעשות בארץ יודעים בדיוק על מה אנחנו משלמים ומה מקבלים, בעוד שבהשכרות שנעשות בחו"ל סעיפי הביטוח השונים יכולים להסתכם בממון רב ולא תמיד הכל ברור וכפי שמוכר לנו. משום מה ביוון מקובל לתת רכבים עם מיכל דלק ריק, מה שמחייב אתכם לתדלק ממש בדקות הראשונות לנסיעה ברכב שזה עתה קיבלתם. כדאי לברר במשרדי ההשכרה איך מגיעים מיד לתחנה הכי קרובה. כמובן שגם מחזירים את הרכב עם מיכל ריק, ושימו לב - הדבר דורש תכנון. זה הרבה יותר קשה להתכוונן למיכל ריק מאשר בשיטה הדורשת החזרת מיכל מלא. מחירי הדלק בתוך אתונה זולים יותר מאשר מחוצה לה. בתחנות הדלק בתוך העיר המחיר נע בין 1.70 ל-1.80 יורו לליטר. מיד אחרי היציאה ולאורך כבישים רבים ביוון, המחיר מטפס ל-1.95-1.97 יורו לליטר. כשנתקלים בתחנת דלק עם מחיר זול, רצוי לשנן את שם הרשת ולחפש בהמשך תחנות נוספות שלה, יש סבירות גבוהה שגם במקומות הבאים היא תהיה זולה מהאחרות. |
.
מאתונה עד חצי האי פיליון יש ארבע שעות נסיעה. הדרך הראשית היא ברובה כביש אגרה ויש בה הרבה תחנות בהן צריך לעצור ולשלם. הסכומים בכל תחנה כזאת אינם גדולים, אבל בסיכום הכללי זה מצטבר לסכום לא מבוטל. להבא אני לא אקטר כל כך על כביש 6 שלנו, שם לפחות חוסכים לנו את העצירות והתורים וההתעסקות עם הכסף הקטן מדי כמה קילומטרים.
יש לאורך הדרך מספר מרכזי ריענון בהם אפשר לעשות עצירת שירותים/קפה/נישנושים/קצת קניות למי שמוכרח. אנחנו שברנו את הנסיעה הרצופה לפחות פעמיים, והגענו לחצי האי פיליון בתיזמון מעולה בדיוק לארוחת צהריים. המסעדה שחלמתי כבר מזמן להגיע אליה נקראת 'קריצה' והיא שוכנת בכפר פורטאריה. זוהי מסעדה מיתולוגית ששמה יצא למרחוק, ובצדק, אבל רגע לפני שנצלול לתיאורי ארוחת הצהריים - הנה כמה מילים מתבקשות על חצי האי פיליון.
אל חצי האי המופלא הזה התוודעתי לפני כעשרים שנה (אולי יותר, אל תתפסו אותי במילה). השתתפתי בתערוכת תיירות 'פילוקסניה' בסלוניקי, מיציתי אותה ורציתי להסתלק לפני הזמן. אבל מה - כל הטיסות היו מפוצצות ולא הצלחתי לשנות את תאריך הטיסה המקורי שלי למשהו קרוב יותר. כמובן שלא נתתי לדבר שולי כזה לשבור את רוחי, רצתי לחפש רכב שכור, וגם בזה לא נחלתי הצלחה - כל הרכבים בעיר היו תפוסים על ידי באי התערוכה הבינלאומית. איכשהו הצלחתי בסופו של דבר לגרד איזו פיאט 127 ישנה, שכבר לא ממש משכירים אותה לתיירים אלא אם כן זה ממש מצב לחוץ. ובכלל, המכונית הזאת שייכת לסניף אתונה והם דווקא מחפשים מישהו שיחזיר אותה כיוון אחד לשם. אני, אני, אני. עשו לי מחיר טוב, וכדי לפצות אותי על העדר רדיו-טייפ באוטו (אין מצב שאני אסע את כל הדרך לאתונה בלי מוזיקה) בעל הסוכנות השאיל לי מין טייפ נייד חייתי כזה, שהבן שלו כבר לא משתמש בו + כמה קלטות של מוזיקה יוונית. תשאירי לי את זה באתונה, הוא אמר, הוא יגיע לשם בשבוע הבא ויאסוף את זה חזרה.
קניתי מפת דרכים (לא שמעו אז על WAZE או משהו דומה לו), התמקמתי בנוחיות מאחורי ההגה ויצאתי לדרך. לאן בדיוק?
הצ'ופצ'יק הזה של חצי האי פיליון קרץ לי - הוא דמה בעיני למין מצנפת גמדים גדולה שנפלה לים. החלטתי לתור אותו, לאורכו ולרחבו ושמתי לי למטרה לנסוע - לפי המפה המפורטת - בכל אחד ואחד מכבישיו, בלי לוותר אפילו על דרכי עפר ללא מוצא. עשיתי עם עצמי מין משחק אתגרי כזה, ואכן היו לי לא מעט אתגרים בדרך... אבל כולם מהנים!
כמה עונג יש בנסיעה ספונטנית כזאת. הטייפ הונח אחר כבוד על המושב הקדמי הפנוי, וידי הימנית החליפה בו קלטות שוב ושוב עד שכמעט למדתי את כל השירים בעל פה מבלי להבין מילה ביוונית. התפתלתי לי בין רכסי ההר המיוערים שכפרים אדומי גגות תלויים להם על המדרונות, עצרתי לאכול בטברנות מקומיות, ישנתי בצימרים כאורחת יחידה ובודדת (זו לא היתה העונה) במחירים מצחיקים, ופשוט התאהבתי במקום.
מאז חזרתי לפיליון שוב ושוב, בהרכבים שונים ובעונות שונות, שלחתי לשם את כל מי שהיה יקר ללבי, אפשר להגיד שממש תיפקדתי כלשכה לעידוד התיירות של חצי האי פיליון.
מצנפת גמדים קראתי לו? הנה תמונה שתמחיש למה אני מתכוונת:
.
במרכזו של חצי האי מתרומם רכס הרים גבוה שמורדותיו ממש נושקים לחופי הים, במערב ובמזרח. בראש הרכס ועל צלעות ההרים שוכנים כפרים קטנים שנותנים תחושה של גלויה מצויירת, או דף מתוך ספר אגדות. לכל אורכו של חצי האי מתפתל כביש צר, טובל בצמחייה שופעת, במפלי מים ומעיינות טורקיז. ממנו מתפצלים כבישי משנה המובילים אל הכפרים. השטח כולו ירוק, מיוער בצפיפות, ולמרות שהגענו ממש בשלהי הקיץ - הכל עדיין פרח ולבלב. אין אדמה חשופה, רק ירוק בעיניים. הרבה עצי ערמונים, מטעי תפוחים מכל מיני זנים וצבעים. עצי דולב ענקיים שבהמשך אראה תמונות שלהם. הנהיגה צריכה להיות מאד מיומנת, ובמהירויות נמוכות, הפיתולים רבים ולא צפויים, ולא פעם הכביש הצר מתקשה להכיל בו זמנית שתי מכוניות שנוסעות זו מול זו. צריך הרבה סבלנות ונכונות לוותר קצת, לחזור רברס, לרדת לשוליים שלפעמים לא קיימים. האזהרות האלו לא נועדו להפחיד את מי שמתכנן לנסוע לשם, רק לעשות קצת הכנה נפשית. וחוץ מזה, אנחנו היינו עם רכב גדול, אני מניחה שברכב פרטי קטן זה יותר קל.
הכפרים לא כל כך רבים או צפופים, אבל לפעמים המרחק בין כפר לכפר הוא רק כמה קילומטרים בודדים ובכל זאת הנסיעה ביניהם לוקחת כמה שעות. הסיבה הפשוטה היא שאין כבישים מחברים. צריך לרדת מכפר אחד אל הדרך הראשית, לנסוע בה קצת, ואז להעפיל בדרך משנית אל הכפר השני. יש כפרים שמסלולי הליכה מדהימים מחברים ביניהם, אבל אנחנו היינו בעניין של נסיעה ולא הליכה.
ובעצם בכלל היינו בענייני אכילה. רעב כבד הריץ אותנו ישר למסעדת החלומות שלי, קריצה (Kritza).
פורטאריה
פורטאריה (Portaria), הכפר בו שוכנת המסעדה, הוא אחד הכפרים היותר מפורסמים ומתויירים מבין כפרי פיליון. רבים מחשיבים אותו גם ליפה ביותר וקובעים אותו כמקום המוצא לטיולים באיזור. אבל אני שפוטה של כפר אחר שלא רציתי לוותר על הלינה בו, מקריניצה שמו, ולכן אל פורטאריה הגענו רק כדי לאכול.
קריצה היא טברנה מקומית איכותית שיושבת בתוך בית מלון קטן שנושא את אותו שם. כאן בתמונה המלון והמסעדה, שימו לב לכיכר רחבת הידיים שמוצלת על ידי עץ הדולב הענק (כמה קטנים האנשים לעומת העץ):
פנים המסעדה מהודר יותר מהטברנות הרגילות שפגשנו לאורך הדרך, והאוכל בהתאם - גם הוא אמור להיות מטבח עילית מקומי עם שף מקצועי והכל. העיצוב משרה אווירה של מקום יוקרתי, תציצו באח המפואר הזה, עם פיתוחים ועיטורים מצופי כסף וזהב, כאילו הובא ישר מארמון האליזה למשל:
ברוב מנות האוכל עושים שימוש בהרבה עשבי תיבול מקומיים שיוצרים שילוב טעמים מופלא. המון שמן זית, בריכה קטנה בכל צלחת. לחם מצויין שמשתדך נהדר לשמן הזית ולרטבים. הקוראים הצמחוניים מתבקשים לדלג כמה שורות קדימה כדי לא לקרוא איך המנה שהזמנתי היתה לא פחות ולא יותר מ...שפן ברוטב חרדל. אם לא היו אומרים לי - הייתי בטוחה שזה עוף. אותו טעם, אותו מראה. אני אחסוך לכם את התמונה.
הנה כמה תמונות רק כדי להתרשם. כולנו התחלנו כמובן עם הסלט היווני הבלתי נמנע, פשוט התמכרנו לפשטות הטעימה שלו:
בין שאר המנות שנדגמו - הנה למשל מרק ירקות שהמלצר הבטיח חגיגית 'שכמוהו לא טעמת בחיים שלך':
נו, טוב, הוא היה טעים, אבל שלא יגזים. אכלנו כמוהו וגם יותר טובים אפילו. החיך שלי אומר שזרקו לתוך המרק הזה חופן עדשים כתומות שבושלו עד שאבדה צורתן ולכן לא רואים אותן, אבל הן הסמיכו קצת את המרק ונתנו לו טעם משובח. שווה נסיון בפעם הבאה שאכין מרק ירקות.
מנה טעימה מאד שאכלנו והזמנו עוד אחת נוספת היתה פטריות צלויות בגריל ברוטב בלסמי:
אהבנו מאד את סלט השעועית הלבנה הענקית המבושלת ברוטב עגבניות. היא פשוט נמסה בפה עם שלל טעמים של עשבי תיבול עדינים:
ומנה אחרת, שסחבה איזה שתי סלסלות לחם, שכחתי את שמה ביוונית אבל ניתקל בה עוד הרבה בהמשך - זו מין גבינה מותכת ברוטב עגבניות, הכל מוקרם בתנור ומגיע חם ומבעבע. לצערי זה מה שנשאר ממנה לתצלום:
אני אחסוך את שאר התמונות הקשות לצפייה, כי הפרק עוד ארוך ויש עוד הרבה מה להראות. רק אספר שאכלנו שם צלעות כבש מדהימות, טפנד זיתים שחורים הכי טעים שאכלתי, תבשיל כבש ריחני, הרבה סלטים וועוד דברים שאני לא זוכרת. בתי הצמחונית קיבלה מין מנת ירק בר שלא הצלחנו להבין מהו - מבושל עם שעועית לבנה. דומה לתבשיל הפרסי המוכר בשם גורמה סאבזי, רק ללא בשר. בקיצור, אם אתם מזדמנים לפורטאריה (מה מזדמנים, תכוונו מראש להגיע!) תפנקו את עצמכם עם ארוחה בקריצה.
המחירים אגב סבירים בהחלט,
מקריניצה
כפר הלינה שלנו, מקריניצה (Makrinitza), מרוחק רק 2 ק"מ מפורטאריה. בעיני הוא היפה שבכפרי הפיליון. הוא ממוקם למעלה, על ראש ההר, וממנו נשקף מראה מדהים של העיר וולוס (Volos) שיושבת למטה על חוף הים האיגאי, בתוך מפרץ יפהיפה. הנה דוגמית של הנוף:
מהכיכר המרכזית של הכפר נשקף אותו נוף של וולוס שכאילו מונחת על כף היד למטה. בקצה הכיכר יש בית קפה ממנו אפשר להשקיף על כל הסביבה. נראה שנקודת התצפית הזאת היא שהקנתה למקריניצה את הכינוי 'המרפסת של פיליון'. זה ממש מרגיש כמו לעמוד על הבלקון ולהשקיף למטה על הנוף: (מזג אוויר המעורפל עושה ממש חטא לתמונות):
הגענו למקריניצה, והתכוננו להחנות את הרכב במגרש החניה שבכניסה לכפר ולצעוד אל המלון ברגל. ככה זה ברוב הכפרים בפיליון. הסימטאות צרות מכדי לאפשר תנועה חופשית של כלי רכב , ולכן לרוב התיירים מתבקשים לחנות באיזור שהוכשר לחנייה ציבורית ולהתנהל רגלית בתוך הכפר. למזלנו, כמה מקומיים אותם שאלנו אם הם מכירים את המלון שלנו, סימנו לנו בתנועות ידיים להתעלם מהשלט האוסר כניסה ולהמשיך קדימה, להכנס עם האוטו עד למלון. זו היתה ממש הקלה, בהתחשב בעובדה שכל רחובות הכפר מרוצפים כך:
ולגרור את המזוודות על הגלגלים שלהן - אפילו אם זה רק למרחק של 300-400 מ' - זה לא סיפור נעים. נכנסנו עם הרכב לסימטה הצרה והתפללנו שאף אחד לא יגיח ממול. כמובן שאי אפשר היה להשאיר
אותו שם אלא רק לעצירה קצרה. איך שסיימנו לפרוק את המזוודות אלכס נסע לאשפז את הרכב לשינת לילה במגרש החניה. בתמונה הבאה אפשר לראות איך האוטו ממלא את כל רוחב הכביש:
זהו, הגענו למלון. כל כלבי השכונה באו לקבל את פנינו, ולנו נותר האתגר של להעלות את המטען שלנו במעלה המדרגות שמכון התקנים בטוח לא היה מאשר אותן. אבנים עקומות עם כל מיני זוויות שיפוע, חלקן שפיציות, ובין החריצים מבצבצת צמחייה שרואים שמישהו גוזם אותה בקביעות. מזל שאף אחת מאתנו לא נועלת נעלי עקב, אבל זה לא קיטור על המדרגות. להפך, זה נותן למקום מראה כל כך אותנטי, מתאים לגיל העתיק שלו. השלט מעל דלת הכניסה מודיע שהבנין נבנה בשנת 1858! הוא ודאי עבר כמה וכמה שיפוצים מאז, אבל החן והיופי והאופי העתיק נשארו.
המלון שלנו נקרא ארכונטיקו ראפנה (Archontiko Rapena). ארכונטיקו זה 'בית עתיק' ביוונית, ושמות של רבים מבתי המלון כאן מתחילים במילה הזאת.
לקראת נסיעה - מלון ארכונטיקו ראפנה, מקריניצה |
|
המלון הקטן (5 חדרים בלבד) נמצא במרחק של דקה הליכה מהכניסה לכפר, וכשתיים-שלוש דקות מהכיכר המרכזית. לחלק מהחדרים יש מרפסת קטנה הפונה אל הנוף המדהים של המפרץ. המחירים כוללים ארוחת בוקר מצויינת. אנחנו שילמנו 50 יורו לחדר זוגי רגיל, 60 יורו לחדר זוגי סופריור (קצת יותר גדול ועם אח שלא נזקקנו לו) ו-60 יורו לחדר טריפל. יש אינטרנט אלחוטי חינם בכל המלון. את הטלפונים להתקשרות אפשר לראות בתמונה למעלה, אבל הכי טוב להזמין דרך בוקינג.קום. מומלץ ביותר! |
.
המלון הסתבר כבחירה מצויינת. יש בו את כל הפינוקים של מלון מודרני, אבל כל המעטפת היא עתיקה, רוויית מסורת, מלאת אווירה. הכל מטופח לעילא ולעילא, מבהיק מנקיון, הצמחייה צבעונית ושופעת, וממש כואב הלב להשאר רק לילה אחד במקום זה.
כך נראית הכניסה למלון, אחרי שמטפסים במדרגות העקמומיות:
כך נראית הכניסה למלון, אחרי שמטפסים במדרגות העקמומיות:
ובפנים - חצר קסומה.
עץ הרימון עמוס בפרי בשל:
בכל המקום אליו הגענו, מיד היו מתקבצים כל בעלי החיים של האיזור סביב קארה, שכנראה יודעת איך לדבר אתם בשפתם. לא היה חתול או כלב אחד שנקרו על דרכנו ולא זכו ממנה ללטיפות ופינוקים:
אנחנו היינו האורחים היחידים במלון, מילאנו אותו בתפוסה מלאה. קיבלנו חדר אחד בקומת הכניסה, ושאר החדרים בקומה העליונה שהיתה כולה לרשותנו. החדרים בנויים מסביב לסלון רחב ידיים ונוח, עמוס בפריטים עתיקים (שימו לב בתמונה לפרימוס ולמגהץ הפחמים) ותוך כמה דקות של התארגנות והכנת קפה/תה - יעקב ואני כבר הצטלמנו בפוזה של אדוני האחוזה:
מאחר ורצינו עוד להספיק לראות משהו לפני שיורדת החשיכה, לא התעכבנו הרבה במלון, ויצאנו לתור את הכפר. הרחובות מקסימים, כולם מרוצפים באותן אבנים עתיקות. כל בית שני הוא מלון קטן, או בית קפה, או חנות מזכרות:
הכל מטופח כל כך, עציצים פורחים בכל פינה:
יש הרבה סוכות עם גפנים עמוסות אשכולות ענבים:
בחנויות מוכרים כל מיני קשקושים לתיירים, אבל בנוסף - יש כאן תעשיה פורחת של ריבות ומרקחות:
בכיכר המרכזית של הכפר, או כפי שנהוג לקרוא לה בכל האיזור - הפלטיאה, תמיד יהיה עץ דולב ענק, לפחות אחד גדול ויוצא דופן, אבל לפעמים זה מיקבץ של עצים. מתחת לענפיהם הנותנים צל, ממוקמים בתי קפה/מסעדות, ומסביב - חנויות מזכרות. בפלטיאה של מקריניצה יש עץ מדהים שהגזע שלו חלול , אפשר ממש להכנס ו'לטייל' ולהצטלם בתוך הגזע:
בלילה הלכנו לישון בטוחים ומוגנים, כי זו ה"פלדלת" שסגרה עלינו את הבית העתיק הזה:
אבל בעיקר אני רוצה להראות את המפתח האדיר שנעל את הדלת העתיקה, כמו בסיפורי אלף לילה ולילה:
למחרת בבוקר פינקה אותנו בעלת המלון בארוחת בוקר מהסרטים שהוגשה במטבח הרחב והמשופץ שלה, ותוך כדי הכנת הטוסטים והיוגורט עם הדבש והפירות היא סיפרה לנו קצת מההיסטוריה המשפחתית של המקום. שמה דימיטרה, היא אשה חמה מאד ונחמדה, בעלת חוש הומור ואנגלית מצויינת. היה תענוג להתארח אצלה. באמצע הסיפורים והכנת הארוחה היא עצרה הכל, ביקשה סליחה, אני תכף חוזרת. מוכרחה סיגריה... יצאה החוצה, נשפה קצת קיטור במרץ וחזרה עם כוחות מחודשים להמשיך לדבר. אשה יקרה. הנה היא כאן, נפרדת מאתנו לשלום אחרי ארוחת הבוקר. היה נדמה לי שאני רואה אצלה איזה מבט עצוב בעיניים? טוב, זה בטח לא בגלל שהיא נקשרה אלינו אחרי לילה אחד בלבד בצל קורתה. יותר סביר להניח שזו הריקנות הזאת שמשתלטת כשאנשים נוסעים ואנחנו נשארים תקועים במקום. וחוץ מזה, מאחר והיא מחזיקה את כל המקום לגמרי לבד, היא בטח חשבה על כל העבודה שמחכה לה... שלום לך, דימיטרה, היה נהדר.
רגע לפני שעזבנו את מקריניצה, הספקנו לחטוף עוד תמונה אחת של הנוף, אולי בתאורה של הבוקר וללא הערפילים של אתמול אפשר יהיה להתרשם יותר בבהירות:
את היום כולו הקדשנו לטיול ברחבי חצי האי, מלמעלה עד למטה, כאשר המטרה היא לעשות את הלילה הבא במלון על שפת הים במדרונות המזרחיים של הרכס. זו דרך יפה לחוות את פיליון - לטעום גם את טעם ההר, וגם את שפת הים. ביקרנו בכל המקומות החשובים והשווים ביקור, בין היתר בחאניה, זאגורה, טצאגראדה, מיליאס, חורפטו ועוד כל מיני שמות שנשמעים כמו קללות. הנופים פשוט מקסימים, והתצפיות והעצירות בדרך מעניינות הרבה יותר מהכפרים עצמם. כשנכנסים לכפר, זה כמעט אותו הדבר בכולם - ראית אחד, ראית הכל. השוני הוא במיקום, בנוף מסביב, בדרך המובילה אל הכפר וכו'. הכפר עצמו הוא די חסר עניין, אלא אם כן זה זמן לקפה או אוכל או הצטיידות במצרכים.
נסענו לאורך קילומטרים של מטעי תפוחים והתפלספנו בשאלה האם לעצור ולקטוף כמה זה נחשב גניבה או לא גניבה. הרוחות באוטו סערו, אבל בסוף הגענו לפשרה: מה שצומח מעבר לגדר - מותר. כולה רצינו איזה 3-4 תפוחים טריים ישר מהעץ, להרגיש איך זה לאכול משהו שלא עבר דרך בתי הקירור. היה טעים!! ועשה לנו חשק לעוד, אז בעצירות הבאות קנינו תפוחים בחנויות, שלא ניחשב לגנבים סדרתיים.
נסענו לאורך קילומטרים של מטעי תפוחים והתפלספנו בשאלה האם לעצור ולקטוף כמה זה נחשב גניבה או לא גניבה. הרוחות באוטו סערו, אבל בסוף הגענו לפשרה: מה שצומח מעבר לגדר - מותר. כולה רצינו איזה 3-4 תפוחים טריים ישר מהעץ, להרגיש איך זה לאכול משהו שלא עבר דרך בתי הקירור. היה טעים!! ועשה לנו חשק לעוד, אז בעצירות הבאות קנינו תפוחים בחנויות, שלא ניחשב לגנבים סדרתיים.
הנה כמה תמונות של נוף טיפוסי בפיליון:
עצרנו בכל מיני פינות חמד עם מעיינות ונחלים קטנים ומפלים:
בכל כפר בו ביקרנו חיפשנו קודם כל את הפלאטיאה, גם בשביל לראות את העץ הגדול שלה, אבל בעיקר בשביל הקפה. חלקנו מאוהבים בקפה היווני המוקצף שנקרא פראפה, ולא מחמיצים שום הזדמנות להתיישב בצל העצים ולהזמין אותו.
וכדי לתת דוגמה שממחישה יותר טוב את גודלם של עצי הדולב, הנה למשל אחד מיוחד, ממש באמת ענק.
עמית, שהוא בחור חסון וגבוה, קצת מתגמד ליד העץ בתמונה הבאה. וזו אולי הזדמנות להתנצל על גודל התמונות, או יותר נכון הקוטן שלהן. מאחר ובכל פרק יש עשרות תמונות, ומאחר ודף האינטרנט בכל זאת מוגבל, אני חייבת להקטין את כל התמונות ובכך אני ממש עושה להן עוול. אין מה לעשות, זה אילוץ, ואני מקווה שמצליחים בכל זאת להתרשם:
עמית, שהוא בחור חסון וגבוה, קצת מתגמד ליד העץ בתמונה הבאה. וזו אולי הזדמנות להתנצל על גודל התמונות, או יותר נכון הקוטן שלהן. מאחר ובכל פרק יש עשרות תמונות, ומאחר ודף האינטרנט בכל זאת מוגבל, אני חייבת להקטין את כל התמונות ובכך אני ממש עושה להן עוול. אין מה לעשות, זה אילוץ, ואני מקווה שמצליחים בכל זאת להתרשם:
חורפטו
את ארוחת הצהריים אכלנו בטברנה על שפת הים במקום שנקרא חורפטו. שוב פתחנו שולחן עמוס במאכלים כיד המלך, והפעם בגלל הקירבה לים חגגנו עם מאכלי ים. אלכס וקארה היו אמיצים למדי כשנכנסו לשחות קצת במים הקרים. לנו היה קר רק מלהסתכל עליהם! ישבנו על החוף ואספנו אבנים יפות וצדפים. גילי נתנה לי אבן חלקלקה ויפהיפייה שבמרכזה צורת לב שנוצרה מהבדלי צבע ומרקם של שכבות האבן. מזכרת נהדרת מהחוף הזה ומהנסיעה המשותפת, אני מסתכלת עכשיו על האבן המונחת על שולחן הכתיבה שלי, וכמו במטה קסם אני נישאת על גלי הדימיון לחוף של חורפטו.
אחד הדברים המרתקים של חצי האי פיליון זה השילוב הזה בין נופי ההר לנופי הים. צילמנו עשרות רבות של תמונות - אי אפשר להעלות הנה את כולן, אבל אולי כאן המקום להגיד תודה לכל מי שתרם תמונות, בעיקר יעקב מנוחין שיש לו עין נהדרת לתפוס את הפריימים הכי מעניינים:
איוס יואניס
כפר הלינה שלנו היה איוס יואניס (Agios Ioanis), במרחק נסיעה די קצר מחורפטו.
זוהי הטיילת של איוס יואניס, בעשר דקות הליכה גומרים אותה מקצה אל קצה:
זוהי הטיילת של איוס יואניס, בעשר דקות הליכה גומרים אותה מקצה אל קצה:
המלון אותו בחרנו נקרא "אליאנה - (על השלט כתוב "אליאנה ומאריה", אבל באתר ההזמנה הוא מופיע רק אליאנה). ציפינו לאיזה בית הארחה קטן ומשפחתי אבל הסתבר לנו שזה ממש קומפלקס תיירותי שדומה לבלוק של שיכון. עם מספר כניסות, מרפסת לכל דירה. בקיץ המקום מפוצץ, מוזמן חודשים מראש, בגלל שמתאים למשפחות עם ילדים. עיקר הקסם שלו הוא במרחק הקצר אל חוף הים - משהו כמו חצי דקה הליכה עד המים. אפשר לראות את המלון בתמונה הבאה:
לקראת נסיעה - מלון אליאנה, איוס יואניס |
|
המלון מדורג 2 כוכבים בלבד, אבל יש עליו הרבה מאד המלצות, ואני מצטרפת אליהן. הוא ממוקם 70 מטר מהים, אבל אם רוצים להגיע ממנו לאחד החופים הכי יפים של חצי האי פיליון - חוף פאפא נרו - זה משהו כמו 5 דקות הליכה. החדרים בסיסיים למדי, אבל יש בהם כל מה שצריך. מקרר קטן, מיזוג אוויר, טלויזיה ואינטרנט אלחוטי חינם. המחירים כוללים ארוחת בוקר די סטנדרטית, אבל בניגוד למקומות רבים אחרים - כאן הוגשו גם ירקות לארוחת בוקר ולצד הביצים, הגבינות והיוגורט זה היה ממש מצוין. שילמנו 45 יורו לחדר זוגי ו - 60 יורו לחדר טריפל. מומלץ להזמין דרך בוקינג.קום. |
בזמן שכולנו התארגנו בחדרים ועשינו אתנחתא קטנה של מנוחה לפני היציאה לארוחת ערב, גילי התרוצצה בכפר ואיתרה בשבילנו את המסעדה הכי טובה. היא דאגה גם להזמין עוגה מפוארת, כדי שנוכל לחגוג בערב ליעקב חגיגת יומולדת.
המסעדה בה אכלנו, ואנחנו ממליצים עליה בפה מלא תרתי משמע, היא מסעדת פוסידונאס, בקצה הטיילת של איוס יואניס. איזו סעודת מלכים אכלנו שם! הרבה מאזטים, בין היתר סלט של טונה טריה ללא מיונז ושום תוספות, רק קצת בצל ולימון, פשוט מעדן. ועוד מנה שתיזכר לטוב - דג חרב בגריל, גדול וטרי וטעים, פשוט נהדר. המסעדה משפחתית כזאת, כל בני המשפחה שירתו אותנו. היינו התיירים היחידים, כל השאר היו מקומיים והגניבו אלינו מבטים סקרניים. גילי סיכמה עם בעלי המסעדה שהם ישמרו לנו במקרר שלהם את עוגת הקרם שהיא קנתה ליעקב, ושבסוף הארוחה הם יגישו אותה כקינוח. זה לא מובן מאליו שמסעדה תסכים לדבר כזה, העוגה לא נקנתה אצלם ולמעשה בכך הם מפסידים את כל המנות האחרונות הפוטנציאליות שהיינו מזמינים. ואכן, בסוף הארוחה התחיל להתפתח דיון על מנות אחרונות, אף אחד חוץ ממני ומגילי לא ידע על העוגה, ולא הבין למה אנחנו אומרות להם עזבו שטויות, מה פתאום מנה אחרונה, מי צריך מנה אחרונה וכו'. פשוט משכנו זמן עד שהמטבח יתארגן ויוציא לנו את ההפתעה. ואז היא הגיעה, שלמה ומרהיבה, עם נר קטן במרכזה:
כמובן שלא ויתרנו לחתן השמחה, שחגג באותו יום יומולדת עגול, לא נגיד של כמה עשורים, על כיבוי הנר, ושרנו לו שירי יומולדת וכן תזכה לשנה הבאה, כשמסביבנו כל המקומיים מקבלים הצגת בידור בחינם:
כל אחד מאתנו התכבד בפרוסת עוגה, ואת כל מה שנשאר מסרנו לבעלי המסעדה שיהנו גם הם. הם היו כל כך אסירי תודה - לא יודעת אם זה על העוגה או על עצם העובדה שהבאנו להם פרנסה טובה באותו ערב. עונת התיירות כבר הסתיימה, ורוב בתי העסק באיזור עומדים ריקים, והנה פתאום נוחתת עליהם קבוצה קטנה של תיירים - זו ברכה.
הם הביאו לנו לשולחן, על חשבון הבית, תפוחי עץ מקומיים קלופים וחתוכים, מכמה זנים שונים, וענבים אדומים ולבנים. היה ערב נפלא וכולם יצאו מרוצים.
הם הביאו לנו לשולחן, על חשבון הבית, תפוחי עץ מקומיים קלופים וחתוכים, מכמה זנים שונים, וענבים אדומים ולבנים. היה ערב נפלא וכולם יצאו מרוצים.
נשארת רק השאלה איך עושים עכשיו את כברת הדרך הזאת עד הקצה השני של הטיילת הלא ארוכה, עד למלון, כשהבטן פשוט מפוצצת? והאמת היא שאנחנו גם קצת עייפים. היה יום מלא וגדוש, אינטנסיבי, ראינו והספקנו המון. החלטנו שלמחרת לא נשכים קום וניקח דברים באיזי, נמרח קצת את הבוקר כדי שלא תהיה לנו הרגשה של מסע בטירונות. נפרדנו בברכת לילה טוב לשנת לילה טובה, וליעקב - ברכת מזלטוב ליום ההולדת, והלוואי שתזכה תמיד לחגוג את ימי ההולדת שלך בנסיעות כיף מסביב לעולם...
תגיות: יוון, אתונה, פיראוס, חצי האי פיליון, פורטאריה, מקריניצה, איוס יואניס, חורפטו, מטאורה, המנזרים התלויים, מצובון, קסטוריה, כפרי הזאגורה, מיקרו פאפיגו, מגאלו פאפיגו, קניון ויקוס, אריסטי, יאנינה, יואנינה, זאגוריה, Tsipoura, Volos, וולוס, קסטראקי, קלמבאקה
תגובות