wellness5

אתונה

יומן מסע - יוון - ספטמבר 2012

אתונה

שנים ארוכות אני מנהלת יחסי אהבה/שנאה עם חגי ישראל.
מצד אחד - מתה על האווירה. על שולחן החג המהודר והמאכלים המסורתיים. על הבייחדנס של כל הפאמילייה. על המחמאות שקוצרים החידושים הקולינריים שלי (תמיד בחגים אני מתפרעת). על המתנות שמקבלים ונותנים, ועוד. אבל ---
מצד שני מסתדרים להם בשורה כל החסרונות והמועקות של תוגת החגים:
ההכנות והקניות לחג (מי שעמד שעות ארוכות במרכולים דחוסים בתור מזדנב של עגלות עולות על גדותיהן, או סיכן את בהונותיו בשווקים הומי אדם - לא זקוק להסברים נוספים. ומי שלא חווה את זה בעצמו - שום הסבר לא יתאר לו את הסיוט). הבישולים הממושכים, הכיריים והתנור שקולטים סירים, מחבתות ותבניות בשיטת המיטה החמה, אחד הולך אחד בא. המלחמה עם המקרר - איך מאשפזים את כל הכבודה שלא תתקלקל? הריצות החוזרות ונשנות לחנויות על כל דבר קטן שחסר לתבשיל או למתכון אחרי שפתאום נתקפתי בחרדה שאין מספיק אוכל וחייבים להכין עוד דבר או שניים.
מכירים את כל התופעות האלו, או שזו רק אני?

בדרך כלל אני מגיעה לארוחת החג במצב צבירה של סחבת רצפה, כשאת ידי מקשטות  שתיים-שלוש כוויות חדשות משמן רותח או תנור לוהט, ורגליי מסרבות לשאת אותי עוד. אני צונחת לכסא וסופרת את הדקות עד לזחילה למיטה. זה חג זה? וערימות הכלים בסוף הארוחה עושות חשק, לפחות לי, לברוח לטימבוקטו - שם כל מה שאתה צריך לעשות זה לשפשף את הצלחת האחת והיחידה בה אכלת במעט חול המדבר וזהו, ה'מטבח' מבריק.

אז זהו, השנה החלטתי באמת לברוח. אמנם לא לטימבוקטו שרחוקה לי מדי בשביל שבועיים קצרים, אבל מה רע ביוון?  המיינלנד, לא האיים. יש כל כך הרבה מה לראות שם, ובטווח של הושטת יד.

גיששתי אצל בני משפחתי לראות איך יגיבו, ולהפתעתי נרשמה הסכמה גורפת. אף אחד לא ניגן לי על המצפון מה פתאום בחגים, ואיך ומה יהיה עם התפוח בדבש והראש של הדג. אף מילה לא נאמרה על חסרונה הצפוי של עוגת הדבש המסורתית, או מרקחת החבושים שאנחנו רגילים לכבד בה את השנה החדשה. כולם היו בעניין של לנסוע, וכך התחיל להתגלגל המסע הקטן הזה.

סוכנת הנסיעות המסתתרת עדיין בתוכי זקפה ראש וקומה, ולמשך כמה שבועות חידשה ימיה כקדם: חרשתי את הרשת, בניתי מסלולים, חקרתי בתי מלון, הזמנתי רכב שכור. חישבתי קילומטרים, בדקתי עלויות. בקיצור, הכנתי את הנסיעה כמו שאני יודעת ואוהבת. 
אני מעלה הנה את רישומי המסע לא רק כדי לתעד את החווייה המשפחתית שאני ויקיריי נוכל לבוא ולקרוא ולהתרפק על הזכרונות, אלא גם כדי להועיל למי שמתכנן נסיעה כזאת בעתיד. מנסיוני, אני יודעת כמה זה כיף לקרוא רשמים ועצות ממי שהיה שם בשטח, אני עצמי נעזרת בזה לא פעם וזו תהיה דרכי להחזיר טובה ולהוסיף ידע למי שזקוק לו.
מי שקורא סתם בשביל החווייה ולא כדי להיעזר לצורך תכנון טיול, יכול לדלג על המידע הת'כלסי שיבוא בתוך קוביות טקסט מופרדות שכותרתן "לקראת נסיעה".

* * *

תשעה אנשים יצאנו לדרך. יעקב ואני, בתי גיליה ובני עמית עם בת זוגו קארה, אחותי מלי ובעלה אלכס ושתי דודותיי הגזעיות חיה וידידה.

25


יצאנו לפני ראש השנה וחזרנו ישר לערב סוכות, כך ששלושה רבעים של החגים עברו עלינו בנעימים בחו"ל בלי קניות, בלי בישולים ובטח בלי ערימות כלים. (פסח כבר בטח 'יתנקם' בי על העונג הזה...)


הטיסה לאתונה קצרה, שעה וארבעים דקות. למרבית הפלא, המטוס של אולימפיק מרווח ונוח והאוכל המוגש - על אף הטיסה הקצרה - ממש טעים ומהווה פתיח לא רע למה שמחכה לנו בארץ הסופלאקי והצזיקי. בדיוק אתמול קראתי  סקר שנעשה על ידי מגזין תיירותי כלשהו  - באיזו ארץ החופשה שלכם תגרום להכי הרבה עליה במשקל. יוון במקום הראשון עם עליה ממוצעת של 3.5 פאונד (כמעט שני קילו) לחופשה של 10 ימים. לא אמרו לנו תמיד ששמן הזית בריא ונפנפו לנו ב'דיאטה הים-תיכונית' הטובה?  היוונים באמת מגזימים עם כמויות השמן באוכל, אבל על זה אספר בהמשך.

שדה התעופה של אתונה לא נמנה על החדישים והמפוארים שבשדות התעופה האירופאים, אבל הוא נוח ולא קשה להתמצא בו. את הדרך מהמטוס לבניין הטרמינל עשינו באוטובוס, כנראה שלמטוס קטן שמגיע מיעד זניח כמו ישראל לא מגיע שרוול.

שדה התעופה מרוחק כ-30 ק"מ ממרכז אתונה, ואנחנו בחרנו לעשות את הדרך אל העיר במטרו. זה הכי פשוט והכי זול ועל אף שכרוך בקצת טרטור, זה עדיין נוח מאד. השילוט טוב, הרמקול מכריז גם באנגלית על התחנות, והמפגש עם הארץ ויושביה הוא מהיר וחד: לא עוברות שלוש דקות מרגע העליה לרכבת, וסרט צבעוני של אמיר קוסטוריצה קם ולובש חיים מול עיניך ואוזניך. צלילי אקורדיון קסומים ממלאים את חלל הקרון, ובעקבותיהם מגיעים הילדים הצוענים שמפליאים לנגן תמורת פרוטה או שתיים. אחד הולך ושניים באים, עוד לא נדמו הצלילים של זה וכבר מתנגנת מנגינה חדשה של זה. אחרי שני הילדים הקטנים עם המבט המתחנן בעיניים, בא ילד קטן עיוור או פוזל עם אקורדיון יותר גדול ממנו ולצידו בן לווייה שמושיט את הכובע לנוסעים שלא ממהרים לשלוף את מעותיהם. דקה אחרי שהם עוברים לקרון הבא, מגיעה ילדה נושאת תינוק זב חוטם או דלוק עיניים, ואחריה עוד בעל מום כזה או אחר. מי שחשב ששעת הצוענים זה רק סרט, שיחשוב שוב. זו מציאות חיה ובועטת.  הנגינה נהדרת, אבל הארנק של תחילת הנסיעה מלא בשטרות של 50 ו-100 יורו, מאיפה נביא קצת מטבעות למסכנים האלה? ואז מתחילה הרציונליזציה - טוב שאין כסף קטן, ממילא אסור לתת להם כדי לא לעודד אותם, ובלאו הכי הכסף הוא לא בשבילם אלא בשביל הסרסור חסר הלב ששלח אותם לעשות בשבילו קופה.

לקראת נסיעה - המטרו באתונה

קו מטרו ישיר מקשר את שדה התעופה עם אתונה. שתי התחנות הכי רלבטיות לתיירים במרכז העיר הן סינטגמה או מונסטירקי, ובכל אחת מהן ניתן להחליף רכבת כדי להגיע לאיזורים אחרים. הנסיעה מהשדה לעיר עולה 8 יורו לאדם בודד, אבל אם נוסעים 3 אנשים יחד משלמים רק 20 יורו לשלושה, כלומר 6.66 יורו לאדם.
כרטיס נסיעה רגיל במטרו באתונה - לא כולל את הנסיעה לשדה התעופה וממנו - עולה 1.40 יורו והוא תקף למשך שעה וחצי. לא לשכוח לתקף אותו במכשירי התיקוף  שלא נמצאים על הרכבת עצמה אלא בשערי הכניסה המובילים אל הרציפים. כרטיס יומי לנסיעה ללא הגבלה עולה 4 יורו למשך 24 שעות והוא כדאי בעיקר אם רוצים להגיע גם לפיראוס.

.
מאד התלבטנו בבחירת המלון שלנו. האופציות היו מרכזי ויקר לעומת מרוחק וזול. אחרי הרבה דיונים ובדיקות מדוקדקות החלטנו ללכת על המרוחק והזול. כשאני אומרת מרוחק זה לא בפיז דה לוך, אלא סתם משהו כמו 20 דקות הליכה ברגל למרכז העיר. לתייר ממוצע זה לא נורא בכלל, אבל אנחנו מפונקים ולא ממש אוהבים טרקים עירוניים, אז בחרנו במלון שממוקם 100 מטר מתחנת מטרו, ובנינו על הרכבת שתיקח אותנו לאן שצריך. 
המלונות הנחשקים באתונה מצויים סביב כיכר הסינטגמה או בפלאקה (רובע הבילויים) או למרגלות האקרופוליס, ואז כל האתרים החשובים נגישים ברגל. אבל מחירם של אלה יקר ככל שהם יותר מרכזיים, ולנו לא התחשק לשרוף כמאה יורו ללילה לחדר במלון 2 כוכבים רק בגלל שהוא מרכזי.

מלון אפולו הסתבר כבחירה מצויינת מבחינת הרמה והשירות אבל בעיקר מבחינת המחיר. זהו מלון 3 כוכבים קטן, נקי ונעים, עם מרפסת גג שצופה על כל אתונה, הנוף מרהיב. בשני הלילות שהיינו שם לא יצא לנו לעלות לגג כשמחשיך כדי לצלם את האקרופוליס המואר בלילה. זה מראה קסום, אבל בלילות לא היינו שם, יצאנו לבילויים. לא נורא, צילמנו מזווית אחרת פחות מוצלחת, אבל עדיין המראה יפה. כך נראה האקרופוליס בלילה:

 

18

 

לקראת נסיעה - מלון  אפולו באתונה

סביבת המלון לא הכי נעימה, אבל הוא נמצא במרחק של דקת הליכה מפתח תחנת המטרו מטאקסורגיו, כך שלא ממש "סובלים" מהסביבה. זהו מלון קטן (53 חדרים)  עם צוות ידידותי ומסביר פנים. החדרים נקיים ויש בהם כל מה שצריך. אמנם הם מבטיחים אינטרנט אלחוטי בחדרים אבל בפועל היה קשה מאד לגלוש בחדר, ורק באיזור הסמוך לקבלה אפשר היה לפתוח עמודי אינטרנט ברמת מהירות סבירה.
ארוחת הבוקר בסדר גמור, יותר נדיבה מסתם ארוחה קונטיננטלית.
המחיר - 36 יורו ללילה לחדר זוגי כולל ארוחת בוקר, ממש מציאה. הוזמן דרך בוקינג.קום
Hotel Apollo, 10 Achilleos st. Metaxourgiou square, Tel: +30 210 5238258

 

אחרי התארגנות קצרה במלון, התכנסנו באחד החדרים כדי לקבל את השנה החדשה. לגמרי במקרה אחד החדרים שקיבלנו היה סוויטה רחבת ידיים שהכילה את כולנו בסלון המרווח שלה. מיד נשלפו שקיות שהבאנו מהארץ, תפוחי עץ נחתכו לפלחים, רימון פורק לגרגרים, וצנצנות דבש קטנות עברו מיד ליד כדי לטבול תפוח בדבש. ברכנו ואיחלנו שתתחדש עלינו שנה טובה, מלאת שמחה ודברים טובים, ויצאנו לכבוש את הפלאקה. אין ספק שערב ראש שנה  תשע"ג היה לחלוטין שונה מכל ערבי ראש השנה שאנו רגילים להם בבית (אחחח איפה קציצות הפראסה שלנו).

הצטיידנו מראש בכתובות של טברנות מומלצות בהן נוכל לאכול וגם לשמוע מוזיקה יוונית. אבל צריך לדעת שחודש ספטמבר הוא לא מי יודע מה זמן טוב לביקור באתונה. זה כבר לא קיץ, כבר לא עונת התיירות. ומאידך - עדיין לא התחילה העונה של המקומיים. רבים מתושבי אתונה הם בעלי עסקים באיים. הם מקפלים את הבאסטות באיים וחוזרים לאתונה למשך חודשי החורף רק לקראת אוקטובר, ואז מתחילות הופעות המוזיקה האמיתיות והטובות. כי הרי מה התיירים מבינים במוזיקה מקומית. תנו להם זמרת סוג ג' ונגן בוזוקי שישירו וינגנו  מדי ערב את אותן מנגנינות שחוקות המזוהות עם זורבה דה גריק ועשיתם להם את הערב. הקהל ימחא כפיים ויצטרף בקפיצות ודילוגים לריקוד הסירטקי, אבל זו רק הצגה לתיירים. שום יווני שמכבד את עצמו לא יבוא לבלות במקומות כאלה. היוונים מחכים שהעיר תתרוקן מתיירים, ושכל בני אתונה יחזרו הביתה מהמרחקים ואז יהיה בשביל מי להרים ארוחות ומופעים. (אני עוד זוכרת את הערבים הרבים שביליתי במועדוני המוזיקה של אתונה וסלוניקי עם חברים מקומיים הלומי אוזו שפיזזו בין עלעלי כותרת ריחניים עד אור הבוקר. על המשבצת הזאת כבר סימנתי V בעברי הרחוק).

הפעם היינו מוכנים להסתפק במקום תיירותי, לא צריך הארד קור. יצאנו לרחובות ומצאנו עיר קשה. מטונפת בכתובות גרפיטי מלאות זעם, הרבה חנויות ריקות וסגורות וחלונות ראווה דלים. מרכזי קניות ובילויים שבעבר היו שוקקי חיים, נראו עכשיו עגמומיים ושוממים. רחוב ארמו - רחוב הקניות המרכזי של אתונה - היה חשוך וריק, אותות המשבר הכלכלי ניכרים בכל פינה.
זהו רחוב ארמו בלילה, מזל שהיינו שם כדי להציל אותו משיממונו, אנחנו ועוד ארבעה תיירים אחרים ברחוב כולו. בימיו הטובים אי אפשר היה לזרוק בו סיכה:

19

 

קיווינו שכשנגיע לפלאקה המצב ישתפר, והמשכנו להתקדם לעברה. לאט לאט הסביבה הפכה ידידותית יותר. מסעדות פתוחות, חנויות של מזכרות, תיירים משוטטים. ציידי המסעדות עומדים באמצע הרחוב עם תפריטים שלופים ומנסים לשכנע להכנס אליהם. כל אחד מבטיח שאו-טו-טו תתחיל אצלו מוזיקה. כרגע אין, אבל תהיה עוד מעט. אולי מחזיקים איזו להקה בסטנד-ביי, ואם התמזל מזלם של בעלי המסעדה ויש להם לקוחות - הם בטח יזעיקו את הלהקה לנגן.
אנחנו צעדנו קדימה לעבר הכתובת שהומלצה לנו על ידי פוטיס, ידיד יווני של גיליה. 'זה  מקום ממוסחר ותיירותי', הוא אמר, 'אבל אתם תהנו שם'. קיווינו שהוא יודע על מה הוא מדבר ואטמנו אוזניים להפצרות של בעלי המסעדות האחרים לאורך הדרך.

ככל שמתקדמים בפלאקה, הדרך הולכת ועולה במעלה הרחוב, עליות ומדרגות. עד שהיא מסתיימת ממש לרגלי האקרופוליס במין גרם מדרגות רחב שמשני צדיו מסעדות. הסימטה הקטנה הזאת היא לב לבו של האקשן. את פתחי המסעדות מקשטות סוכות גפנים או שיחי בוגנוויליה צבעוניים:

 

26

 

 אנחנו סוף סוף מצליחים למצוא את המסעדה שלנו שנקראת טברנה גרוס טו מאריה.  נראה שאחרי הצעדה הממושכת הגענו אל המנוחה והנחלה, ואני ממהרת להצטלם ולהנציח את הרגע, כל כך ציורי ויפה המקום הזה.

 

17


אלא שמסתבר כי טברנה גרוס טו מאריה היא הכי פופולארית והכי פעילה  ברחוב הזה. שתי שניות לפני שהגענו אליה, עקפה אותנו קבוצה גדולה של תיירים עם מדריך נמרץ שהשאיר אותנו מתנשמים מאחור במדרגות. הקבוצה החליקה פנימה למסעדה ומילאה את אחרון כסאותיה. בשבילנו לא נשאר מקום.

גיליה ניהלה משא ומתן עם בעל המסעדה שמאד לא רצה לוותר עלינו והציע להושיב אותנו בחוץ, בסוכה, הרחק מטווח השמיעה של המוזיקה. הפיתוי היה 10% הנחה על כל התפריט. הוא הבטיח שהקבוצה לא תישאר עד שעה מאוחרת, וכשהם ילכו אנחנו נוכל להכנס פנימה. המוזיקה נמשכת עד 3 לפנות בוקר, כך שאין לכם מה להפסיד, אמר. (חוץ מכמה שעות שינה...)

הסכמנו והתיישבנו בחוץ. בדיעבד, לדעתי עשינו טעות כי הרי באנו בשביל המוזיקה. מבחוץ ראינו את הקבוצה מקפצצת ורוקדת בשורות ובמעגלים בתוך המסעדה, מה שמצד אחד נראה מטופש להחריד, אבל מצד שני הרי זה היתרון של להיות תיירים בארץ זרה. נהנים גם משטויות, אם הן מקומיות ומסווגות כפולקלוריסטיות.

האוכל היה מצוין. סוף סוף טבלנו לחם לבן טרי בקעריות הסלט היווני נוטפות השמן הטעים, ודגמנו שלל מאכלים טיפוסיים מהמטבח היווני. 
כשהקבוצה של התיירים פינתה את המקום, אנחנו כבר היינו שפוכים מעייפות, אכולים ושתויים ורק רוצים להרגיש מתחתנו מיטה. המוזיקה היוונית היתה הדבר האחרון שהיינו זקוקים לו, ושמחנו להחליף אותה בשלוש מוניות שלקחו אותנו חזרה למלון.  המוזיקה תצטרך לחכות לנו עוד יום.
(ספויילר: היא חיכתה לנו הרבה יותר מיום. כמעט ולא פגשנו אותה בכלל, את המוזיקה היוונית המוכרת והאהובה. וכשכבר כן פגשנו, זו היתה כזאת נפילה - עדיף היה שתמשיך להסתתר מפנינו, אבל לזה אני אגיע בהמשך).

 

* * *

את היום הראשון של השנה היהודית החדשה התחלנו למחרת בביקור נימוסין אצל משמר הכבוד ברחבת בניין הפרלמנט היווני. במקום מתקיימת מדי שעה עגולה הצגה מגוחכת (אבל באופן פרדוקסלי גם די מרתקת)  של חילופי משמרות, וחבל להיות באתונה מבלי להציץ בטקס שככל הנראה מהווה שריד אחרון למונרכיה היוונית. (או אולי דווקא מפגן כבוד להיותה של אתונה ערש הדמוקרטיה?)


נסענו למרכז העיר במטרו דחוס בדיוק ב- RUSH HOUR  כשכל היוונים החרוצים ממהרים לעמל יומם (מי אמר שהיוונים העצלנים לא אוהבים לעבוד ובגלל זה נחת עליהם המשבר הכלכלי?). ירדנו בתחנת סינטגמה, שהיא הצנטרום של הצנטרום, וכמה עלצנו לגלות שביציאה מהמטרו אל מפלס הרחוב התנחל לו שוק דוכנים  חביב. זה לא שוק אותנטי מלא אווירה של פולקלור, אלא שוק עם קריצה לתיירים הרבים שמן הסתם יפקדו במהלך שהותם בעיר את תחנת המטרו הזאת.

מלבד הקיטש הרגיל של מזכרות תיירותיות, יש שם דוכני מזון (בורקסים בגירסתם היוונית שנקראים תירופיטה (עם גבינה) או ספנקופיטה (עם תרד), בוטנים ושקדים מסוכרים שנקלים על מחבת גדולה במקום ומפיצים ריח מטריף חושים, שפע פירות יבשים כמו אצלנו בדוכני השוק לקראת טו' בשבט, מגוון תבלינים טחונים ועשבי תיבול, צמחים מיובשים לכל חולי ומכאוב ברמה שלא תבייש אף שאמאן אפריקאי, דוכני סבונים - בעיקר כאלה העשויים משמן זית וכל מיני צמחי מרפא שאופיינים לאיזור. לא נפקד גם מקומם של  מוצרי קוסמטיקה טבעיים, וכאלה שלא, ועוד  שמונצעס שתקצר היריעה מלתאר.
בתור "שונאי קניות" מובהקים (כמה מאתנו מצהירים כך על עצמם) בילינו שם שעה ארוכה למדי, דבר שמעמיד בספק את נכונותה של ההצהרה הנ"ל. אבל כשאתה בחו"ל  נראה כי השעון מתקתק יותר מהר מהרגיל, לא? אם רוצים להספיק את כל מה שתוכנן, צריך לתת גז. הגחנו החוצה אל עבר בניין הפרלמנט המרשים:

5

ככל הידוע לי טקס החלפת המשמרות מתקיים כל יום, כל היום - בכל שעה עגולה. כדאי לתזמן את ההגעה לכמה דקות לפני השעה העגולה. כך אפשר גם לצפות בטקס בשלמותו וגם לשריין נקודת תצפית וזוית טובה לצילומים. המקום מוצף בתיירים, בעיקר בשעות הבוקר ובמיוחד בעונת התיירות.
אם בכל זאת לא מסתדר לכם להגיע בול בשעה עגולה, עדיין אפשר להנות בכל שעה שהיא ממראה משמר הכבוד, אבל במצבו הסטטי, ללא תזוזה:

6

מותר להתקרב אל איש המשמר ולהצטלם לידו, אבל כל חריגה מהתנהגות שנחשבת בעיניו להולמת (למשל נסיון להתחבק אתו או לגעת בתלבושת שלו) תזכה אתכם בנקישה מפחידה של כת הרובה על הקרקע, בבחינת 'דיר באלאק אל תעצבנו אותי!'. זה די מבהיל, בפעם הראשונה שהוא עשה את זה למישהו הייתי בטוחה שהוא הולך להנחית עליו מהלומת רובה. אחרי הבהלה הראשונית, זה קצת מצחיק.

אבל ההצגה האמיתית היא כשהמשמרות מתחלפים. מאי שם מופיעה שלישייה לבושה בתיאטרליות מצחיקה: חצאיות קפלים מגוהצות למשעי, גרביונים/טייטס לבנים (במקום רגליים מסוקסות - רגליים סקסיות) נעלי פומפון פרוותי שחור וכומתה אדומה:

8

לקול תקתוקי המצלמות, מתקדמת השלישייה בצעדה נמרצת למרכז הרחבה.
בשני הבוטק'ס משני הצדדים, החיילים שתכף מסיימים את משמרתם פוצחים בשורה של תרגילים שיזרימו מחדש את הדם ברגליהם המאובנות. ניסיתם  פעם לעמוד שעה שלמה בלי לזוז?

7

כשהם מגיעים לחזית הרחבה, ממש מול קבר החייל האלמוני, מתקיים טקס קצר בו חייל לבוש מדים עונד להם משהו על הדש. התמונה הזאת היא הזדמנות מצויינת לבחון מקרוב את התלבושת ואת הרגליים החטובות.

9

לביצוע ההחלפה, שניים מתוך השלישיה צועדים לעבר שני הבוטק'ס, והשלישי ממתין בעמידה מתוחה כדי ללוות החוצה את השניים המסיימים את משמרת השעה שלהם.  הטקס כולו מלווה בשורת צעדים ותנועות רגליים שיותר משהן דומות לתרגילי סדר צבאיים, הן מזכירות תרגילי חימום של רקדנים לפני שיעור בלט. הברכיים מורמות בזוויות משונות, הקרסוליים מנוערים ומשוחררים פעם לפנים, פעם לאחור. הקהל המרותק מתקשה להחליט אם להתפעל או לצחוק. אני צחקתי.

  1011

1213

 

 

 

 

 

 

 

עם סיום הטקס נוהרים כל התיירים  לעבר הבוטקה, להצטלם עם חיילי המשמר. מזכרת מאתונה.
כל עוד מתנהגים יפה, הצילומים עוברים חלק, אחד הולך ואחר בא. אבל כמו שכתבתי קודם - סטייה הכי קטנה וכת הרובה ננעצת בכוח בקרקע ומפריחה את הנשמה מרוב פחד.

האקרופוליס

אחרי שסימנו וי על הטקס המצחיק - החלטנו להתפצל לשלוש קבוצות.  בוגרי יוון מבינינו שכבר מכירים את אתונה, ויתרו על הביקור מחוייב המציאות באקרופוליס. חלק בחרו לבדוק מה מצב הקניות בחנויות של רחוב ארמו והפלאקה, וחלק החליטו לטייל בגנים הלאומיים הצמודים לבניין הפרלמנט. בעברו שימש הבניין כארמון המלוכה של יוון, והגנים שהקיפו אותו  טופחו כראוי לגנים מלכותיים. הריאה הירוקה הזאת בלב העיר הסואנת מהווה אי של רוגע, שלווה ויופי, עם פסלים ומזרקות ושרידים ארכיאולוגיים. למי שיש טיפת זמן פנוי - מומלץ להתעכב ולהנות קצת מהיופי הזה..

אני, שכבר ביקרתי באקרופוליס מספר פעמים, 'קיבלתי עלי את הדין' לבקר בו פעם נוספת יחד עם הקבוצה הקטנה שטרם היתה בו.  מלאי עזוז וכוחנו עדיין במותנינו (היום רק התחיל)  החלטנו לצעוד אל האקרופוליס ברגל - שוב לאורכו של רחוב ארמו ודרך סימטאות הפלאקה. אני שמחה שעשינו את זה כיוון שלאור היום, רחוב הקניות הראשי הזה נראה קצת יותר טוב מאשר בליל אמש. המראה תיקן במעט את הרושם שקיבלנו עליו בלילה הקודם. רוב החנויות היו פתוחות, תנועת הקונים אמנם  דלילה אבל קיימת, קבוצות של תיירים משוטטים. העיר חיה ונושמת למרות שבדיוק בימים אלה יוון והמשבר הכלכלי שלה מככבים בראש החדשות הכלכליות העולמיות. כן יתנו להם הלוואות, לא יתנו, יורידו את דירוג האשראי שלהם, ימחקו או לא ימחקו להם חובות, האם  תכריז הממשלה על צעדי הבראה למשק אחרת  המדינה תפשוט רגל וכו'.
ספטמבר 2012  ייזכר כחודש רע ליוונים.

כך נראית  הכניסה לרחוב ארמו:

1

בכתובות הגרפיטי המכערות את העיר ניתקל עוד הרבה גם בהמשך. אני מניחה שזה סוג של מחאה מצד אחד, מחאה של העם,  וסוג של אזלת יד מצד שני, הצד של הרשויות. נראה כאילו לאף אחד כבר לא אכפת. העין מתרגלת לראות את הקירות, את המונומנטים, את חלונות הראווה הריקים -  הכל מכוסה בגרפיטי צועק עד לב השמיים. כל שטח פנוי מהווה בלוק ציור ציבורי  למי שיש לו משהו דחוף להגיד. הגרפיטי הפך להיות חלק של הנוף העירוני באתונה. 

רחוב ארמו המודרני מסתיים דווקא בכנסייה עתיקה מאד  שמהווה ציון דרך לכניסה לאיזור הפלאקה:

14

וכדי לאזור כוח לטפס ברגל  את כל העליה עד לאקרופוליס, הצטיידנו לנו בבייגלה שנראים יותר יפה משהם נטעמים. והמחיר? אירופאי למהדרין - 2 יורו ליחידה, למעלה מעשרה שקלים לבייגלה שהוא לא ממש משהו:

15

 

לקראת נסיעה - ביקור באקרופוליס

לאקרופוליס אפשר להקדיש בין יום שלם לשעה אחת - תלוי במידת ההתעניינות שלכם.
המתעניינים מאד, רצוי שיסיירו במקום בלוויית הדרכה, שכן בלעדיה אין הרבה משמעות לשרידי המבני. מדריך טוב יכול להחיות את אתונה העתיקה  אל מול עיניכם והמקום כולו מקבל עומק ותוכן, החלקים מתחברים והתמונה המלאה מצטיירת ברורה ומרתקת.
מי שזמנו דוחק לו, או שמידת העניין שלו היא בינונית ומטה, יכול לקרוא קצת על האקרופוליס בספרי ההדרכה, ואז בהיותו במקום לנסות לנחש מה זה מה ומי נגד מי. גם כך אפשר להנות. משהו מההיסטוריה של המקום כאילו נמצא באוויר או ספוג באבנים העתיקות ומשדר ישירות למוח.
בכניסה לאקרופוליס קונים כרטיס משולב לכל האתרים ההיסטורים החשובים של אתונה. מחירו 12 יורו למבוגר, והוא מאפשר ביקור באגורה העתיקה, באתר ובמוזיאון הארכיאולוגי  קרמאיקוס, באגורה הרומית ועוד.


מתוך כל הפעמים בהם ביקרתי באקרופוליס, לא זכורה לי אפילו פעם אחת שהמקום לא היה ב"שיפוצים" כאלה או אחרים. עבודות שחזור ותחזוקה נעשות בו כל הזמן. לפעמים הן מינוריות, ולפעמים - ממש תקועות כמו עצם בגרון של התמונות. כך נראה ביום ביקורנו הפרתנון - המבנה הכי מפורסם באתר האקרופוליס:

16

הפיגומים והמנופים לא הפריעו לחתן וכלה לבוא להצטלם  למזכרת:

2

הם התרוצצו שם נבוכים וחסרי אונים, מלווים בצוות צלמים שתיזזו אותם מתמונה לתמונה ומפוזה אחת לשניה. במחשבה נוספת, יתכן שהם לא היו חתנכלה אמיתיים, אלא שחקנים  בסרט קוריאני שיצא לצילומי חוץ, או צילומי פרסומת למשהו כזה או אחר.
בכל אופן, מסתבר שאנחנו לא המצאנו את  בוק הצילומים שזוגות מארגנים לעצמם ביום החתונה. יש כנראה  איזה ציווי אוניברסלי שחתן וכלה ביום הכי לחוץ של החיים שלהם, צריכים להנציח את עצמם לדורות הבאים.

הנוף מעל גבעת האקרופוליס ממש מרהיב, אתונה כולה נפרשת מול העין ויש מין תחושה של התעלות רוח מעצם העמידה במקום בו התהלכו להם גדולי הפילוסופים, המדינאים, המשוררים. אותי זה מרגש. אני רואה בעיני רוחי את פריקלס בא לבדוק איך מתקדמות עבודות הבנייה על הגבעה, את תלמידיו של סוקרטס מסתופפים סביבו, את אפלטון המתפלסף ומקשה קושיות שמפלפלות את המוח, אחר כך אני מדמיינת את המשפט של סוקרטס שנערך באגורה, ואת כוס התרעלה שהוביל למותו. הרבה אסוציאציות מתרוצצות לי בראש על האקרופוליס.

23

אל מול שרידי תיאטרון דיוניסוס, יכולתי ממש לשמוע בחלל האוויר את  אנטיגונה ואדיפוס וליזיסטרטה נושאים קולם בפני קהל אצילי אתונה שבאו לצפות במחזות. האם כאן על הבמה הזאת התרוצצה מדיאה אחוזת הקנאה?
(הקופסאות השחורות על מדרגות התיאטרון  - בתמונה למטה - שייכות לעידן לגמרי מודרני. אלה רמקולים שנועדו להעביר קונצרט שנערך שם באותו ערב)

22

 

מונאסטיראקי

בסיום הביקור באקרופוליס שמנו את פעמינו לעבר נקודת המפגש שקבענו מראש עם שאר חברי הקבוצה - בכיכר המרכזית של המונאסטיראקי (Monastiraki), השוק של אתונה.

את הדרך לשם עשינו במורד הסימטאות הציוריות של שכונת אנאפיוטיקה (Anafiotika). זוהי שכונה עתיקה שנבנתה על צלע הגבעה היורדת מהאקרופוליס, על ידי מתיישבים שהגיעו לאתונה מהאי אנאפי (Anafi) ולמטייל בה יש ממש תחושה של הימצאות באי יווני קטן ושליו ולא בעיר הגדולה. הסימטאות צרות ועצים מסוככים עליהן, חצרות הבתים מטופחות עם צמחייה צבעונית, חלק מבתי המגורים פינו את מקומם לעסקים קטנים - חנויות מזכרות, אטלייה של ציירים, בתי קפה קטנים:

21

גם כאן הגרפיטי חוגג כמעט על כל פיסת קיר פנויה:

3

הכיכר המרכזית של השוק מוקפת בעשרות חנויות ודוכנים, אבל אנחנו בקטע של אוכל, מוכנים לטרוף כמה וכמה סופלאקי ככה ברחוב, בעמידה. ההיצע מסביב גדול, וריח הבשר הצלוי ממלא את האוויר ופותח עוד יותר את התיאבון:

20

התיירים שלא מבינים כלום - מתיישבים ליד שולחנות ומזמינים לתומם "סופלאקי", כי זו המנה המפורסמת ששמעו עליה ושמזוהה אצלם יותר מכל עם אוכל יווני. אני מקווה שמי שיקרא כאן, ידע להמנע מהטעות הזאת. מנה של סופלאקי שמקבלים בצלחת במסעדה היא ממש לא הסופלאקי האמיתי, האותנטי, הזול הטעים והמשביע שאוכלים בעמידה. זה כמו שיגישו לך אצלנו בארץ פלאפל בצלחת עם סכין ומזלג. לבעלי המסעדות זה משתלם, הם גובים על מנה בצלחת פי חמש או שש ממנה בפיתה, ומגישים לך דוגמית של בשר עם קצת צ'יפס וקצת ירקות חתוכים. זה ממש לא זה, על אף שהמנה יכולה בהחלט להיות טעימה.
סופלאקי אמיתי נראה כמו בתמונה למטה -
מימין, במצבו הפתוח: פיתה טעימה שמחממים אותה על הגריל, איפה שמטפטף השומן מן הבשר הניצלה ונספג בפיתה, עליה מניחים את הבשר, מקשטים ברצועות בצל טרי ופרוסות עגבניה ומרטיבים עם צזיקי. אחר כך, כמו בחלק השמאלי של התמונה, מקפלים את זה לצורת קונוס שנעטף בנייר או ניילון למניעת זליגות, ומתענגים. תכינו הרבה מפיות נייר, זה מטפטף ומלכלך ברמות. וגם - אל תתרחקו מהמקום בו קניתם את הסופלאקי, תאכלו על יד. כי מיד ברגע שתסיימו תרצו עוד אחד, אז חבל להתרחק.
אפשר להגיד ששני סופלאקי סוגרים ארוחה מהנה. 2.50 יורו למנה. לא לוותר.
אגב, אפשר גם סופלאקי צמחוני, ללא הבשר.

27

מביקורים קודמים במקום זכורה לי לטוב מסעדה אגדית בשם טנאסיס. אני זוכרת שאכלתי אצלם סופלאקי אחד אחרי השני ולא ידעתי את נפשי מעונג או משובע. יכולתי להשאר ולטחון שם שעות, עד להתפוצץ. גררתי אחרי חלק מהקבוצה כדי לראות הכצעקתה - האם באמת הסופלאקי שלהם כל כך מדהים. בטנאסיס הבשר בא בצורת שיפודי קבאב ולא בצורה של רצועות מגולחות כמו בדוכני השווארמה שלנו. אבל כל השאר אותו הדבר. הזמנו טעימה, היתה בסדר, שום דבר יוצא דופן. או שהבעלים התחלפו, או שאני התבגרתי ועידנתי את הטעם שלי, או שפשוט כבר היינו שבעים. לא מצאתי שום ייחוד בטנאסיס. אם יש להם תור גדול (ויש, כי הם מככבים  עם המלצות בכל מדריכי התיירות) חבל להתעכב. כל סופלאקייה אחרת תספק את הסחורה באותה מידה. בתמונה הבאה - הקבאב של טנאסיס:

4

 

הסיבה שהחלטנו להסתפק בצהריים באוכל רחוב ולא בארוחה מלאה, היתה כדי להשאיר מקום פנוי בבטן לסעודה המתוכננת בערב באיזור הנמל של פיראוס. חזרנו למלון לקצת מנוחה והתארגנות, ולקראת ערב נסענו ברכבת התחתית לכיוון פיראוס. ירדנו בתחנה האחרונה שלה, ומשם צעדנו ברגל לעבר מיקרולימאנו (Microlimano), הנמל הקטן. אני לא ארחיב את הדיבור למרות שהיתה לנו חווייה נחמדה וטעימה. פשוט - אם זה לא בעונה, חבל להתאמץ להגיע לשם. בקיץ - הכל חי ותוסס. כשהתיירים מסתלקים - המקום די נטוש. כמה אוטובוסים של תיירים מגיעים ושופכים קבוצות קבוצות בפתחי המסעדות שמגישות תפריט ממוסחר ומותאם לחיך התיירותי. כל המקומות היותר קטנים, האותנטיים, שמשרתים גם קהל מקומי, משום מה לא פועלים. לא ברור לי העניין - מה, תושבי אתונה לא אוכלים בחורף? או אולי אוכלים במקומות אחרים ולא מרחיקים עד הנמל.
בכל אופן, אנחנו ישבנו במסעדה חביבה, מול המים, אכלנו אוכל טוב ונהנינו, ובסיום הערב עלינו על מוניות שלקחו אותנו בצ'יק צ'ק חזרה למלון. אם אין פקקים ותחבורה סואנת, כדאי לנסוע מאתונה לפיראוס וחזרה במוניות ולחסוך את הבלגן של הרכבת + ההליכה ברגל. המחיר לא יקר, נע בין 15 ל-20 יורו למונית. בשעות העומס, זה עלול להיות כפול.

בזאת הגיע לסיומו החלק הראשון של שהייתנו באתונה. עוד נחזור אליה, בסוף הטיול לקראת הטיסה. אבל בינתיים זה זמן לארוז ולהתארגן לקראת היציאה המוקדמת למחרת בבוקר.

 

לפרק הבא - חצי האי פיליון                                           לכל פרקי המסע ליוון

 

תגיות: יוון, אתונה, פיראוס, חצי האי פיליון, פורטאריה, מקריניצה, איוס יואניס, חורפטו, מטאורה, המנזרים התלויים, מצובון, קסטוריה, כפרי הזאגורה, מיקרו פאפיגו, מגאלו פאפיגו, קניון ויקוס, אריסטי, יאנינה, יואנינה,  זאגוריה, Tsipoura, Volos, וולוס, קסטראקי, קלמבאקה

 

 

תגובות 

 
0 # נהניתי לקרוארוני אופיר 2013-05-15 20:59
פתאום גיליתי את המסע, רק באיחור של שנה וחצי... :)
הגב
 
 
0 # מתכוננים לטיולמאיר בוכניק 2014-07-10 10:37
מתכוננים ומתכננים טיול 8 ימים בייוון היבשת.
קונים את מרבית הטיפים והמסלולים שלכם בשתי
ידיים ובאהבה רבה.
הרבה מאוד מהמקומות והתאורים תואמים את הצפיות
שלנו מהטיול.
תודה רבה
מאיר
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת