"תביאו הרבה אוכל"! אמרתי לילדים שלי בטלפון כמה ימים לפני שהם הצטרפו אלינו לטיול בוייטנאם.
הבת שלי לא ממש השתכנעה, לא יתכן שאין מה לאכול בוייטנאם, היא טענה. ביקשה פרטים, לחצה, מה, מה בדיוק קורה שם, איך זה שאין לכם מה לאכול?
ייללנו לה שאנחנו כל הזמן אוכלים באגטים ריקים, בלי כלום. וקצת פירות. ואנחנו רעבים...

עד היום אין לי הסבר לזה. כנראה שהשוק התרבותי שחטפנו טשטש את ראייתנו וכל האוכל הטעים שיש לוייטנאם להציע פשוט נעלם מעינינו.
הגענו להאנוי אחרי בנגקוק, ממלכת האוכל. התרגלנו לשפע של המאכלים התאילנדים, לתצוגה המהממת שלהם, לנקיון המבריק, לתיחכום של אריזות האוכל ברחוב ולצורות ההגשה. ופתאום בהאנוי כאילו נזרקנו לעזה של לפני הפריחה הכלכלית הנוכחית שלה.
הסחורות נראו לנו עלובות, התצוגה מגעילה, ההיגיינה טרם עשתה עלייה למדינה הזאת. איך נאכל את הדברים האלה?
למסעדות התיירים לא רצינו להכנס, לא חסר לנו ספגטי בולונז שטבחים אסייאתים מתעקשים להגיש לתיירים על אף שהם לא יודעים להכין את זה כמו שצריך. ולמסעדות הטובות באמת, אלו שבטוח היינו מוצאים מה לאכול ובשפע, לא היה לנו כסף מיותר. הטיול של חודש בוייטנאם , מתוכו במשך כשלושה שבועות נהיה ארבעה אנשים שרוצים לראות ולחוות הכל, עולה המון כסף. ניסינו לחסוך קצת בעלויות, כדי שלא ייחסר לנו בהמשך. בקיצור - באגטים ריקים נראו לנו פתרון משביע...

כשהילדים הגיעו, הסתבר שהם לקחו ברצינות את קריאות המצוקה שלנו. תיק אחד שלם מתוך המטען שלהם - תיק גדול למדי, וכבד - הוקדש כולו לאוכל. עוגות ועוגיות שאפו לנו בבית, שקדים, אגוזים, פירות יבשים - שחס וחלילה התזונה שלנו לא תתדרדר...

בפעם הראשונה שיצאנו איתם לרחובות האנוי - הם לא הבינו על מה דיברנו. אוכל היה בכל פינה. בשפע. במבחר.
נכון, כמו כולם ביום הראשון הם היו המומים מהכאוס, מהקטנועים, מהצפירות הבלתי פוסקות, מהעובדה שאין מדרכות פנויות ללכת עליהן וכו' - אבל בעניין האוכל הם עד היום לא מבינים מה קפץ עלינו להגיד שאין אוכל.

בואו נראה מה אתם אומרים, אם יש אוכל או אין אוכל?

זו למשל מסעדה וייטנאמית טיפוסית: (שימו לב לפתרון היצירתי שמצאו עבור יציבות השולחן)

אני - על כסא כזה אפילו בגן טרום חובה לא ישבתי. עכשיו רוצים שאשב?
קודם כל בטח הישבן שלי יצטרך שלושה כסאות מחוברים. שנית - הישיבה ברגליים כפופות בטח תלחץ על הבטן והאוכל לא יוכל לעבור בקיבה. (זה במקרה שהוא כן יצליח להחליק בגרון, מה שאני לגמרי מסופקת)

התמונה למעלה היא של מסעדה מסודרת. יש לה "חנות", ארבעה קירות וגג, מטבח ואפילו חניה פנימית לקטנוע של הבעלים. מסעדות אחרות הן הרבה יותר פשוטות מזו. הנה למשל:

או זו (עם יד על הלב, מי מהקוראים שמכיר אותי - אתם מדמיינים אותי יושבת לאכול כאן? פלא שרציתי שיביאו אוכל מהבית?)

התצוגה הזאת - יפה ככל שתהיה - עומדת כך באמצע הרחוב המאובק והרווי באדי האגזוזים המעשנים של הקטנועים וריח הדלק השרוף - מהבוקר עד שהיא מסתיימת. בלי קירור, בלי כיסוי. אני מעדיפה באגט ריק, בלי כלום.

רק תבחר, ישקלו לך, תשלם, ויצלו לך את בחירתך כמו שאתה אוהב. רייר, מידיום, וול-דאן, מה שתרצה

מספריים הם כלי עבודה חשוב במטבח הוייטנאמי, הרבה יותר מאשר סכין. כדאי אולי לאמץ את זה.

גם את נקניקי הבצק המטוגנים שבתמונה הבאה גוזרים עם מספריים המונחות בהיכון, והם מהווים בסיס להרבה מאכלים נוזליים שיוצקים מעליהם. אני אראה בהמשך את המאכל שהתאהבנו בו ושכלל גם את נחשי הבצק האלה.

מסעדות הרחוב מאד מקובלות כאן. החל ביזנס לאנץ' של אנשי עסקים

דרך סעודות משפחתיות (הוצאתי את האשה לבילוי)

ועד "בתי קפה", בהם באים רק לשתות, לא לאכול. שימו לב כמה "גמיש" בית הקפה הזה, יש עוד המון כסאות קטנים כאלה מונחים אחד על גבי השני. יש ביקוש? מיד פותחים עוד שולחן, אה, סליחה עוד כסא. שישמש גם שולחן.

כל מי שיש לו קצת ידע או כשרון למשהו - תופס לו חתיכת מדרכה ומאכיל אנשים:

בדרך כלל העסקים הקטנים האלה מתמחים רק בסוג אחד של מזון, משהו שהוא הייחוד שלהם.

כשעברנו ליד ה"סטייקיה" הזאת, הראש הסתחרר מענן הריח הנהדר שעלה מהקבבים על האש... לא יצא לנו לטעום כי היינו שבעים מהבאגט...

כמו החנויות הנודדות שהראיתי בפרק חנות עד אליך, יש גם מסעדות נודדות. המפעילה - בדרך כלל אשה - סוחבת אתה את כל המסעדה באסל על כתפיה. כנראה שהמקומיים יודעים מה מוכרת כל מסעדה כזאת, יודעים לזהות. ואז עוצרים אותה, היא מתמקמת על פיסת רחוב ומתחילה לבשל לך מה שהזמנת:

אין לי מושג מה היא הכינה שם, אבל זה נראה לא רע. הנה מקרוב:

כשהילדים הגיעו, הכל השתנה. הם כל כך התלהבו מהכל. תראו איזה שפע, איזה יופי, איזו אותנטיות, על מה אתם מדברים?!
הם תפסו פיקוד והתחילו להאכיל אותנו טוב...
פתאום גם אנחנו ראינו יופי, ושפע, ושלל טעמים.

קודם כל, עדיין ברחוב, ואחר כך במסעדות שנבחרו בקפידה והגישו אוכל מעולה
בשעות הערב, יציאה לאכילה ברחוב היא  ה-בילוי של המקומיים, ורחובות שלמים הופכים להיות מסעדות. פתאום צצים דוכנים ועליהם המון דברים לא מזוהים, אבל נראים טעימים.

למרות זאת,  את רוב ארוחותינו סעדנו במסעדות היותר טובות. אלו שיושבים בהן לשולחן ערוך, עם מפה, ומקבלים מנות מקושטות שיוצאות ממטבח נקי ומסודר. גילינו בספרי המטיילים, וגם בהמלצות שעוברות מפה לאוזן, כמה מסעדות מקסימות, כמו "גקו" או "ליטל האנוי" והתחלנו לאכול טוב.

האוכל טיפוסי שמוגש בכל המסעדות מהסוג הזה הם האגרול'ס. פשוט נפלאים, עם מעטפת מתפצפצת בפה ומילוי טעים טעים. הנה הגירסה המטוגנת

והנה הגירסה הטרייה בה המלית פשוט נעטפת בעלי אורז טריים. למזלנו הטוב, בהמשך הטיול אני והילדים עברנו קורס בישול וייטנאמי, ולמדנו איך להכין את שתי הגירסאות. בקרוב אני אעלה מתכונים לאתר המתכון שלי

.

לאט לאט ההתנגדות שלנו לאוכל הרחוב פחתה. התחלנו להציץ לתוך הסלים שהנשים נושאות על כתפיהן, לקנות, לטעום, לדגום כל מיני דברים שלפני כן אפילו לא זיכינו במבט נוסף.
לא צילמנו הכל, הנה רק כמה דוגמאות:

אלה למשל הם ערמוני מים נהדרים. הנשים יושבות על המדרכות וקולפות את הערמונים אחד אחד, בסכין קטנה וחדה.מלאכה די מעצבנת שאולי ממנה נובע המחיר היקר יחסית של הערמונים. הטעם כמו אולי קולורבי כזה? אבל יותר פריך, יותר עסיסי. מרקם של תפוח עץ גרנד אבל לא מתוק/חמצמץ אלא טעם שטוח, נייטרלי כזה.

הנה קני הסוכר של ילדותי

 וזה סוג של קרקר טעים, כמו דפדפים שמוכרים אצלנו, אבל זו גירסה מתוקה, בטעם של וופל.

ואלה מלפפונים מיוחדים עם אבעבועות (טעימים, מקשטים בהם סלטים וכל מיני מנות)

הבטחתי לספר על משהו שהתאהבנו בו - דייסת אורז מלוחה... שנקראת צ'ה.
זוהי מסעדה פשוטה שדייסת האורז היא המאכל היחיד שנמכר בה, מבוקר ועד ערב.
המסעדה היתה ממוקמת ממש ביציאה מהמלון שלנו, והפכה להיות תחנת חובה במסלול שלנו מדי יום.

דייסת האורז מתבשלת בסירים גדולים מאחורי הדלפק, וכל סועד  צריך לבחור איך הוא רוצה אותה - עם עוף, בשר, דגים, חזיר, צמחוני - הכל הולך.
מי שאוהב את רצועות הבצק המטוגן - ואנחנו אהבנו - מזמין כמה חתיכות שהוא רוצה, ואז המוכרת גוזרת לו אותן לתוך הצלחת

על זה היא שמה את התוספת שביקשנו - אנחנו בדרך כלל הלכנו על עוף
ומעל הכל - שופכת כמה מצקות גדושות של דייסת האורז.
זו גירסה מלוחה של דייסת אורז, כן? שיהיה ברור... היא מלוחה ורווייה בטעמים, מתובלת בכוסברה טרייה. כמו מרק אבל סמיך סמיך סמיך.
זה טעים ומשביע בטירוף, ועל המחיר אין מה לדבר, משהו כמו שקל או שניים

ויש גם עופות צלויים, כמו במיטב הצ'יינטאון'ס של העולם

אלא שכאן בדרך כלל העופות האלה נמכרים בתוך  באגט - צ'יקן סנדוויץ'

זה מאד טעים, רק בתנאי שהצלחתם להסביר למוכר שלא ישים לכם חתיכות עור ושומן ועצמות אלא רק בשר עוף נטו. יש בדוכנים גם מבחר ירקות ותבלינים שאפשר להוסיף לסנדוויץ', על אחריותכם.

ונסיים אולי במשהו מתוק. לא כל כך טעמנו, אבל התרשמנו מהמבחר ומהיצירתיות של הקישוטים.
זו למשל חנות ממתקים, כמו הקנדי-לנד שלנו בקניונים:

אין ספור של צינצנות וקופסאות ומי יודע מה יש שם. ממתקים עשויים מסויה, משעועית, ממחיות של ירקות - הכל עטוף בסוכר

וכדי למשוך את עין הקונים הם מקשטים בכל מיני יצירות שעשויות מחומרי הגלם

אותי זה לא ממש גירה לאכול, להך - אפילו קצת דחה, אז הסתפקנו בלצלם ולעולם לא נדע איזה טעם יש לממתקים האלה:

מה שכן אהבתי, וטחנתי אותו כל היום  - זה מין "פיצוח" נהדר שאין לנו בארץ

אלה הם זרעי לוטוס, שטעמם מופלא ותכונותיהם הבריאותיות  מרקיעות שחקים. מחירם יקר מאד, אבל זה שווה. פשוט תענוג  טעים ומשביע.

אני אסיים כאן את פרק האוכל, כי הגיע הזמן להתקדם הלאה. לצאת מהאנוי, לתור את הארץ.
הפרק הבא ייקח אותנו להפלגה בהאלונג ביי, אחד המקומות היפים בוייטנאם.