לא לחינם נחשב אגם  הואן קיאם ללב לבה של האנוי - הוא פשוט המקום היפה ביותר בה, והכל נמצא פחות או יותר לידו או מסביבו.
הרחוב הראשי של העיר העתיקה מתחיל מהאגם לכיוון צפון. רחובות הקניות והמסעדות מתנקזים אל גדותיו מצד מערב. מדרום וממזרח לו - במה שנקרא "הרובע הצרפתי" -  מצויים מוזיאונים, בית האופרה, שגרירויות זרות וכן שכונות מגורים יוקרתיות שכוללות בין היתר מעונות רשמיים של אנשי השלטון.

האגם לא גדול - אפשר להקיף אותו ברגל בהליכה נינוחה של בוקר או אחר צהריים, כולל עצירות נעימות וישיבה למנוחה על ספסלים לאורך הטיילת. ואכן, לא מעט אנשים עושים את זה, בעיקר תיירים.

אחרי הרחובות התזזיתיים של העיר העתיקה וסביבותיה, הטיול הזה מסביב לאגם מחזיר את האדם לשפיות שהלכה לאיבוד בתוך הבלגן של חיי היום יום הגועשים במרכז האנוי. זה ממש כמו לעבור לארץ אחרת בתוך הליכה של מספר דקות.

האגם יפה כל כך ובכל שעה של היום הוא נראה אחרת. פעם שטוף שמש, פעם גשם וערפילים מטשטשים אותו, פעם אור השקיעה צובע אותו בצבע מיוחד.
מאחר והמלון שלנו היה קרוב מאד לאגם, פקדנו אותו הרבה פעמים.

בעיקר אהבנו לשבת בפארק הנחמד שנמצא ממול לתיאטרון בובות המים (תיאור בהמשך).
מספר שוטרים מופקדים על שמירת הסדר באיזור, ועיקר תפקידם הוא לדאוג שרוכלים ומאעכרים מקומיים לא יציקו לתיירים. השוטרים מטיילים להם בנחת, בידיים שלובות, מחייכים לכל תייר ומברכים אותו בניד ראש.

בתוך האגם, על אי קטן לא רחוק מהגדה, בנוי מקדש פעיל שהמוני מאמינים נוהרים אליו כל יום

מגיעים אל המקדש באמצעות גשר מתכת שתמיד מלא באנשים, הולכים ובאים

ובקצה הנגדי, פגודה נוספת, קטנה יותר, גם היא בנויה על אי

בתמונה הבאה אפשר לראות את הכיכר המרכזית שמחברת בין האגם לרחוב הראשי של העיר העתיקה. אולי זה לא כל כך ברור מהתמונה הזאת, אבל תאמינו לי - אחרי שחוצים את הכיכר בהצלחה, צריך להתפלל ברכת הגומל.
פשוט סכנת נפשות, התנועה באה מכל הכיוונים בבת אחת, ומי שמתחיל בחצייה לא יודע איך ומתי היא תסתיים. לפעמים אתה נשאר תקוע באמצע הכביש, משקשק, מחכה עד שיעבור גל של קטנועים ומנצל את שבריר השניה של לפני הגעת הגל הבא כדי להשלים את החצייה.
זה אשכרה לשים את נפשך בכפך. ואנחנו שמנו, כמה וכמה פעמים, כי לא היו לנו סבלנות/כוח/חשק ללכת עד למעברי החציה - שגם הם ממילא רק בגדר המלצה לאלפי הקטנועים השועטים. הכיכר ענקית וכאן רואים רק חלק קטן ממנה. הבאתי את התמונה הזאת בכל זאת כיוון שהבנין הזה של "אלדו" הוא ציון דרך מרכזי בהאנוי ונקודת מפתח חשובה להתמצאות.

בפארק שאהבנו לשבת בו יש צבעוניות מקסימה של ערוגות פרחים שמשמשות רקע לשעון ענק:

ממש משובב נפש ומרחיב את הלב. חייבים להתקרב כדי לראות יותר טוב, אולי גם להריח

איזו באעסה זה לגלות, כשמתקרבים, שמדובר בסך הכל ב.....פרחי פלסטיק... פויה.
וזה לא המקום היחיד בעיר שמתפאר בסידורי פרחים מרהיבים, על טהרת הפלסטיק:

ואפילו זה, המראה הכל כך יפה שאומץ מערים אחרות בעולם ועבר הסבה פלסטיקית:

ה"הנחה" היחידה שאני מוכנה לעשות להם עם העציצים האדומים האלה, היא בגלל שזו אכן היתה תקופת חג המולד, והם בטח רצו לעשות ג'סטה לתיירים הרבים, כי בגדול מה להם ולחג המולד. הצמח האדום הזה (האמיתי) הרי משוייך בכל העולם לחג המולד. אפשר להגיד שהם די עשו מאמצים לקשט את העיר לכבוד החג, כולל אלפי מנורות מנצנצות שלופפו מסביב לגזעי העצים ובלילה הוארו באור יקרות. המראה בלילות היה יפה מאד.

הניגוד בין איזור העיר העתיקה לבין הרובע הצרפתי צועק לעין. נתחיל במראה אופייני של אחד הרחובות העתיקים:

שימו לב לרשת החשמל המסועפת, תמיד חשבתי שיש כמוה רק בהודו. ביום גשם - ויש המון ימים כאלה - לא הייתי רוצה לעמוד מתחת לעמודי החשמל האלה או בקרבתם.

אבל האנוי היא לא רק רחובות מבולגנים וקטנועים ועומס.  יש בה איזורים ומבנים שלא היו מביישים את היפות שבערי העולם.
הנה למשל בניין האופרה שברובע הצרפתי, מיותר לציין מאיזה בניין אופרה הוא שאב את השראתו:

ולא רחוק ממנו - הילטון האנוי

אגב, למי שמצוי קצת בהיסטוריה של מלחמת וייטנאם, השם הזה "הילטון האנוי" הוא מושג טעון במיוחד.
זה היה שמו של בית סוהר מפורסם לשימצה שבו כלאו הצפון וייטנאמים אסירים רבים, ברובם אמריקאים, והעבירו אותם מסכת עינויים מצמררת. כמובן שבית הסוהר לא היה במבנה המפואר הזה של ההילטון (הוא שכן במקום שנקרא "הואה-לו") והשם האנוי הילטון ניתן לו על דרך האירוניה, לשפוך מלח על הפצעים של האסירים. הנה, הגעתם להילטון של האנוי.
הסיפור על הכלא והאסירים והעינויים שעברו בו הונצח אחר כך על ידי הוליווד בסרט שנשא אותו שם - "הילטון האנוי".

ליד האופרה וההילטון נמצאות חנויות מעצבים מפוארות, כמו בכל בירה שמכבדת את עצמה.

הנה חלונות הראווה של אסתי לאודר וגוצ'י - ממש מתאים למדינה הקומוניסטית הזאת - ואלו רק שתי דוגמאות מתוך הרבה מותגים יוקרתיים שנמכרים שם:

אני לא בדיוק יודעת מה כתוב בשלט הבא, אבל רבים כמוהו, בצירוף הרבה דגלים בצבעי אדום/צהוב עם הפטיש והמגל, פזורים ברחבי העיר. להזכירכם שאל  תתבלבלו לחשוב שזו עיר מערבית, חופשייה, רגילה.
כאן הקומוניזם עדיין לא מת.

באחת השכונות המפוארות הללו של הרובע הצרפתי, נתקלנו בחתן כלה עושים לעצמם בוק צילומים, כמו אצלנו בכותל או על חוף הים.

 לצוות הצלמים שהנציח את החתן כלה היה ציוד מקצועי בשווי של אלפי דולרים. אני זוכרת שנשימתו  של הצלם שאתי, יעקב, פשוט נעתקה והוא החליף צבעים מקנאה. הוא קצת "הפריע" להם בעבודה ותיחקר אותם על מחירים של הציוד שנפשו נכספה אליו. כל הפעמונים התחילו לצלצל אצלו בראש, וראה איזה פלא: התחנה הבאה שלנו אחרי המפגש עם הצלמים היתה חנות הצילום שהם הפנו אותו אליה.
מה אתם חושבים, שהוא לא יצא משם עם מצלמה חדשה? יצא גם יצא. מסתבר שהמחירים שם טובים, נמוכים יותר ממקומות אחרים לאורך הדרך בהם הוא כבר ניסה לשדרג את הציוד שלו, ותמיד התקפל בגלל המחיר. דווקא בהאנוי זה היה משתלם.

בדרך חזרה לעיר העתיקה נתקלנו במספרת הרחוב הבאה - פשוט בסימטה קטנה, בין שני בניינים, מישהו הקים לו סלון יופי:

הערימות השחורות על הרצפה הן שערות שנגזזו. אני לא אתפלא אם אשמע שממחזרים אותם ועושים מהם משהו..., הכל אני מאמינה על העיר הזאת.

ועוד תמונה אחת שמביאה קצת מאווירת המקום: שיח נשים על ספסל ברחוב.
כפכפי הפלסטיק ש-95% מהתושבים נועלים, מסכה לאף (מופשלת בגלל הדיבור בפלאפון) -  זוהי מסכה מורחבת שכוללת גם צווארון, להגנה מקסימלית מענן הפיח הכבד שיושב על העיר. אבל הכי חשוב הוא הפלאפון - בהאנוי הוא מכה רצינית, אפילו יותר מאשר בישראל. אין שם אדם בלי פלאפון, וכולם מדברים בו, כל הזמן. ושלל הצילצולים.... מוסיף לקקופוניה שממילא שוררת ברחובות.

לפני שאני אחתום את הפרק הזה שנותן טעימה קלה מהאנוי, אני רק אספר עוד על המופע המפורסם של תיאטרון הבובות על המים.
זוהי המצאה וייטנאמית, שהתפתחה באיזור הדלתא של המקונג, וההופעה איך להגיד, די מטופשת. לקחנו לשם את גילי ועמית ביום הראשון שלהם בהאנוי, .והם התחלחלו -  זו הרמה של הטיול שמחכה להם?  תכף קראו אותי לסדר, ומאותו רגע הפכו להיות מעורבים ומחליטים במסלול...
שכחתי שהילדים שלי הם טיילים ותיקים בעולם ומעדיפים דברים קצת יותר מתוחכמים מאשר הצגות לתיירים.

אין כמעט תייר שמגיע להאנוי ולא מבקר במופע הזה. הוא מתקיים מספר פעמים ביום, במחיר שווה לכל נפש

 את הבובות מפעילים אנשים שעומדים בתוך בריכת מים בקדמת הבמה, והם מזיזים את הבובות בעזרת מוטות במבוק ארוכים. בצד יושבת תזמורת חיה של זמרים ונגנים

המופע מלווה במוזיקת פולקלור וייטנאמית, נגינה ושירה, והבובות על המוטות מרקדות להן בתוך המים - נראות כאילו הן מרחפות מעליהם.

זוהי בריכת המים כשהיא ריקה

ככה זה נראה כשהבובות מרקדות בתוך הבריכה

בצד הבמה מישהו מכה בגונג  מחריש אוזניים

למרות שיש בהתחלה קצת הסברים באנגלית, קשה להבין את העלילה המוצגת - אם בכלל יש כזאת, ומסביבנו ראיתי הרבה תיירים עייפים שפשוט נרדמו.
לטעמי זהו מופע מיותר, למרות שאפשר להתפעל מהמיומנות של מפעילי הבובות שגורמים להן להתנועע ולרקוד  בתיזמון מושלם ובסך הכל נחמד.

זהו לעכשיו. בפעם הבאה אני אספר על האוכל בהאנוי. תפתחו תיאבון...

לקריאת הפרק הבא - אוכלים בהאנוי