מאד נוח שהסחורה מגיעה אליך במקום שאתה תלך אליה, לא?

אני תכף אספר על זה ואראה תמונות, אבל לפני כן - השתלשלות קורותינו ביום הראשון בהאנוי.

20 דקות עד לאגם, אמרו לנו פקידות הקבלה במלון. הלכנו והלכנו והלכנו, עשרים דקות עברו מזמן, ותכף מתקרבים לארבעים, ואז פתאום ראינו קצה אגם מבצבץ בסוף הרחוב.
טוב, אולי זה בגלל ההליכה בזיגזגים בין המדרכות לכביש ובין הקטנועים, כמו שהראיתי בפרק האנוי על גלגלים, או הניווט הלא פשוט בין המוניות והאנשים והחנויות המאולתרות והמסעדות שהתנחלו להן בכל פיסת מדרכה פנויה?
אולי.
אבל אין מצב שאנחנו מבלים עשרה ימים במלון כל כך מרוחק מהמרכז.
מחר בבוקר, החלטנו, אנחנו קמים על הבוקר ומחפשים מלון אחר, שקודם נראה אותו בעין ולא רק בין דפי אינטרנט. היום אנחנו מותשים מדי ורק רוצים מיטה להניח בה את הגוף הסחוט מעייפות.

עשינו סיבוב קצר בעיר העתיקה של האנוי, כמעט נדרסנו כל שתי דקות (רק היה נדמה לנו, בגלל שאנחנו לא רגילים לצפיפות התחבורה) נדהמנו מהחיים השוקקים מסביבנו וחזרנו למלון סוף סוף לנוח.

אנחנו רוצות לדבר אתכם - מקדמת את פנינו אחת מפקידות הקבלה כשהגענו למלון.
בבקשה, דברו - אנחנו מצליחים לסחוט רבע חיוך למרות מצבנו העגום.
לא, לא כאן. אם אפשר בחדר שלכם, הן אומרות.

משונה, לא?
קרה לכם פעם שפקיד קבלה במלון מזמין את עצמו לחדר שלכם כדי לדבר?
עלינו לחדר, הבנות נתנו לנו שהות של כמה דקות להתארגן, ואז נשמעה נקישה קלה בדלת.
יעקב היה באמצע התרת השרוכים בנעליים שלו, מת כבר להשתטח על המיטה.

נו, פליז, דונט טייק אוף שוז - אומרת לו הפקידה, ואנחנו מרימים גבה.
אפשר לשבת, הן שואלות, ומתיישבות לנו על המיטה.
איזו סיטואציה ביזארית. מה הולך כאן?

תוך דקה הכל התברר. הבנות גימגמו נורא ולא ידעו איך להגיד לנו את זה, אבל בסוף הצליחו לפלוט שהמלון באוברבוקינג והן צריכות את החדר שלנו.
אל תדאגו, אנחנו נעביר אתכם למלון אחר - של אותם בעלים - יותר טוב מהמלון שלנו, וגם יותר מרכזי, ממש קרוב לאגם. הוא עולה יותר כסף אבל ניקח מכם אותו מחיר. וגם המונית לשם - הכל על חשבוננו.

לא ידענו אם להתרגז או לשמוח, לברך על מזלנו הטוב או לכעוס על חוסר היעילות של המלון המטומטם שהתחיל אתנו על רגל שמאל כבר מההגעה  לשדה התעופה.

יתכן שלא הייתי מספרת בכלל את הסיפור הזה, אבל אני חייבת, כדי שמי שקורא, ומי שמתכנן לנסוע לוייטנאם, יבין את הראש התחמני של הוייטנאמים.
היה להם אוברבוקינג במלון כמו שאני נשיאת ארצות הברית. נפש חיה לא היתה שם, המקום נראה נטוש לגמרי.
אבל מה - הם הריחו "דגים שמנים" שנמצאים כפסע מהחכה שלהם, איך הם יתנו להם לחמוק? אין מצב. חייבים לסנדל אותם איכשהו, לפתות אותם לפול לתוך החכה. ותראו לי תייר אחד שנותנים לו חדר של 40 דולר ב-26 והוא לא ייקח?

הם שאלו אותנו לפני כן לכמה זמן הגענו וסיפרנו להם בתמימותנו שבתור שלב ראשון - לעשרה ימים, אחר כך הילדים שלנו באים ונצטרך עוד חדר, ואחר כך נזדקק לטיולים בצפון, בדרום, שיט וטיול בדלתא וכו'. אחחחח, חלומו של כל סוכן נסיעות מצוי.
היה ברור להם שבחדר הזה שנתנו לנו, בקומה שלישית ללא מעלית ומעל הכביש הראשי, אנחנו לא נאריך ימים. אז במקום שנבוא אליהם ונודיע על עזיבה תוך יום יומיים, עדיף שהם יקחו את המושכות לידיים וינהלו את העניינים.
קודם כל יתנו לנו אפגרייד למלון יותר טוב, אחר כך יספגו את הפרשי המחיר ואת עלויות ההעברה, ובסוף יתפרו לנו"חליפה" שתכסה את כל הצרכים התיירותיים שלנו.
זה דבר שחשוב להבין - בוייטנאם, כל מלון הוא משרד נסיעות. כל אדם, אפילו ברחוב, הוא סוכן נסיעות. בכל חנות, מסעדה, בית קפה, קפה אינטרנט - ימכרו לכם טיולים וחבילות ומלונות וכו'. התחרות אדירה. כל אחד יעשה הכל כדי להשיג אותך כלקוח.

את כל זה הבנו רק בדיעבד.
יעקב שרך מחדש את הנעליים, אירגנו את כל החפצים שלנו ועברנו למלון  האחר.
הפלוס שלו - הוא נמצא במרחק של שתי דקות הליכה מהאגם. לא יכולנו לייחל למשהו יותר טוב מזה.
בקשר לסיפור שהוא עולה 40 דולר, לא קנינו את זה, אבל בכל מקרה הוא היה יותר טוב מהמלון הראשון ושילמנו רק 26, כך שבכל זאת יצאנו איכשהו מורווחים מהסיפור כולו.
בקשר לשירותי התיירות שהם רצו למכור לנו, הם לא יכלו לדעת שהם נופלים עם סוכנת נסיעות ועוד ירושלמית "חסכנית" שאין מצב לעבוד עליה, אז בסופו של דבר - למרות שהזמנו מהם את רוב הטיולים שלנו, הם לא יצאו מאתנו ברווח גדול כמו שהיו יכולים להרוויח לו היינו  תיירים פראיירים מצויים ולא מתמצאים.

אני אספר על המשך קורותינו בפרק אחר. בינתיים נראה קצת חנויות אופניים:
(אני מציעה לשים לב גם לדברים אחרים שהם לא נושא התמונה. אפשר ללמוד מזה המון על העיר ותושביה. כפכפי הפלסטיק שכולם נועלים, המסכות שמגינות מפני זיהום האוויר, מצב הכבישים וכו'. אני לא יכולה לכתוב על הכל, אבל עין חדה תבחין בהמון דברים שאני לא מתייחסת אליהם ספציפית.)

הנה מוכר הקלמנטינות - הן קטנות מאד, מתוקות וממזריות - מהסוג שקשה לקלף את הקליפה שלהן שכנראה טרם הונדסה גנטית כדי להקל על הקילוף. 

והנה הקונקורנציה שלו, שמוכרת מנדרינות גדולות (היו לי חמוצות נורא)

ועוד אחת עם מנדרינות

ויש גם פומלות - נהדרות, עסיסיות ומתוקות, כמעט כל יום אכלתי אחת.

אחרי שקונים את הפומלה השלמה - המוכרת קולפת לכם אותה ברצון, ללא תוספת מחיר

זאת למשל חנות למכשירים הייטקים מתקדמים לניקוי אבק

וזאת חנות לכלי בית, כל מה שצריך למטבח, קישוטים לסלון - מין גולף אנד קו כזה:

בחנות הבגדים הזאת אין תאי מדידה, קונים לפי העין אפילו את החזיות

את נעלי הפלסטיק דווקא אפשר למדוד, אם רוצים:

וכאן יש את כל סוגי המטאטאים שעולים בדעתכם

ועוד קצת מטאטאים

מוצרי קש הולכים כאן חזק

אבל הכי הכי הוייטנאמים אוהבים פרחים. כמעט כל בית עסק שממוקם בתוך חנות - מקושט בפרחים טריים

הנה הקליינטית שבוחרת לה את הורדים אחד אחד

וגם עציצים הולכים יפה אם כי בגלל כובדם הם מובלים אחר כבוד על קטנוע ולא באופניים

למרות שפע הפרחים הטריים, מקומם של פרחי הפלסטיק לא נפקד. התמונה הבאה שיעקב צילם היא מהממת בצבעוניותה, כמה חבל שבגלל הפורמט הקטן של העמוד הזה היא מאבדת  מהיופי שלה

בעוד שרוב החנויות הניידות מתנהלות מעל גבי אופניים, השינוע של סחורות נעשה על ידי קטנועים. זה לא להאמין איזה משאות הקטנועים האלה של ה-50 סמ"ק סוחבים...

למשל:

תיקצר היריעה מלהראות הכל, אז הנה רק עוד מדגם קטן ונעבור הלאה, לאלה שנושאים את חנותם על הכתפיים, בלי גלגלים מסוג כלשהו.

זאת מוכרת פופקורן

והנה המוכרות עם האסל המפורסם שכל כך אופייני לוייטנאם:

מוכרת הבננות הזאת ממש מתנפלת על כל תייר, זורקת עליו את האסל (כבד! נשברה לי הכתף, איך היא סוחבת את זה כל היום?) ומשדלת אותך לעשות פיקצ'ר פיקצ'ר. צילמת? היא לא תזוז בלי שתשלם לה על התמונה.

הסחורות הנמכרות מתוך האסל מגוונות מאד, אפשר להשיג כל מה שנפשך חפצה בו. הבעיה היא רק לדעת איפה מסתובבת בעלת העסק המהלך, איפה לתפוס אותה. אחרי כמה ימים גילינו שלכל אחת יש מין "שטח מחיה" בו היא מסתובבת עד שהיא גומרת את הסחורה. הגיוני, אחרת איך אפשר לפתח חוג לקוחות קבוע? היא לא עומדת במקום אחד אף לרגע, רק עושה רונדלים בשטח שלה.

הסופגניות הקטנות האלו טעימות בטירוף, רק צריך להזהר לא להפריז - מי יודע באיזה שמן מטגנים אותם. אחרי פעם או פעמיים שחטפנו צרבת הפסקנו לקנות אותן למרות שהן ממכרות.

ידעתם שוייטנאם היתה הרבה שנים תחת כיבוש צרפתי? המורשת הקולינארית מאותם ימים היא... הבאגט.
לא ממש כמו הבאגטים של פריז, אבל בכל זאת טעימים. מאד אווריריים, אין בהם הרבה "בשר", אבל למי שהגיע לשם כמונו אחרי חודש בסרי לנקה ועוד איזה שבועיים-שלושה בתאילנד, האורז והמאכלים האוריינטלים כבר די יצאו לנו מהאף. היינו קונים באגטים ואוכלים אותם סתם כך, בלי כלום, עד שהגעגועים לבית ולאוכל המערבי היו קצת שוככים...
הבאגטים של וייטנאם נראים כמו לחמניות שמנות שמוכרים אצלנו:

עד כאן קצת על חיי המסחר של האנוי. בפרק הבא אני אביא קצת תמונות של האגם שבלב העיר - פינת חמד יפה ליד ההו-הא של סימטאות העיר העתיקה.

לקריאת הפרק הבא - עיר ובלבה אגם