wellness5

האנוי על גלגלים

6.12.10, בשעת בוקר מוקדמת מדי, טיסה קצרה וחלקה של אייר אסיה הביאה אותנו להאנוי.
כל מה שקראנו וידענו ושמענו על העיר הזאת - לא הכין אותנו לכאוס על גלגלים שחיכה לנו במרכזה.
אבל רגע, למה לקפוץ ישר למרכז כשאנחנו עוד תקועים בשדה התעופה?

כמה ימים לפני כן עשינו לנו הזמנה למלון בהאנוי. רצינו לנחות "מסודרים" ולא להתחיל להתרוצץ מיד עם ההגעה לחפש מלון מתאים. הזמנו רק לילה אחד, כדי שאם המלון יהיה נפילה (מאד קל לפול עם המלונות בהאנוי) נוכל להסתלק למחרת בבוקר ולחפש מקום חדש.
חצי שעה אחרי שהזמנת המלון אושרה באתר גדול של הזמנת מלונות (בוקינג.קום), קיבלנו מייל ישירות מהמלון, שמציע לנו להשתמש בשירותי ההסעה שלו משדה התעופה.
למה לא? הרי ממילא אנחנו צריכים לעשות את הדרך הזאת. מה יותר טוב מנהג של המלון שיוביל אותנו ישר ובלי להתברר.
מיד אישרנו שאנחנו מעוניינים, מסרנו את פרטי הטיסה שלנו, סיכמנו מחיר, קיבלנו ברכות ואיחולים בנוסח "שתהיה לכם טיסה בטוחה" וכאלה. וואלה, איזה נחמדים. אחלה שירות.

יום לפני הטיסה, רק בגלל שאני כזאת מסודרת ואוהבת להיות בטוחה בכל סידורי הנסיעות, שלחתי מייל נוסף לתזכורת, ושוב קיבלתי תשובה מלאת ברכות ואיחולים. נשמעת התחלה מבטיחה, ברגל ימין.

והנה אנחנו כאן בשדה התעופה, ואף אחד לא בא לקבל את פנינו.

אנחנו מנסים להתאזר בסבלנות, אולי תכף יגיעו. קורה שנתקעים, מאחרים.
אנחנו רואים נציגים של הרבה מלונות, כל אחד מאתר את לקוחותיו ויוצא אתם אל הרכב המחכה. אולם הנוסעים הנכנסים מתרוקן, ואנחנו עומדים גלמודים בפינה.
עיני קולטת שלט של מודיעין, ואני שמה פעמיי לשם, לברר אם הם מכירים את המלון או את נציגיו.
במודיעין אומרים שלא שמעו על מלון כזה. אולי מלון חדש?
אין להם איך לעזור לנו אלא רק להפנות אותנו לאחד מדלפקי סוכני הנסיעות הפזורים באולם. "שם כבר ידאגו לכם".

אבל אנחנו כבר "דאוגים", לא צריכים שידאגו לנו שוב, המלון כבר מוזמן ומשולם, והוא חי וקיים - עובדה שהתכתבנו אתו כמה פעמים. כל מה שאנחנו צריכים זה רק טלפון, לנסות לדבר אתם.

סוכנת נסיעות חמודה שפנינו אליה התנדבה לעזור לנו, למרות שאין לה מזה שום רווח - ורק במהלך הימים הבאים נצליח להבין כמה זה חריג. סוכני הנסיעות בוייטנאם הם הכי נחמדים בעולם כשיש סיכוי להוציא ממך גרוש או שניים. אם לא - לך חפש אותם.
אז החריגה הנחמדה הזאת הרימה בשבילנו טלפון למלון, דיברה בשפה הלא מובנת לנו ואחר כך תירגמה לנו את מה שאמרו לה בצד השני. ניסו לשכנע אותה שאנחנו באים מחר, לא היום! היא מתקנת אותם - זה כן היום, הנה הם כאן לפני, והם בשלהם, ההזמנה היא ל-6 בחודש, לא להיום. והיא מתעקשת שה-6 לחודש זה היום. בסוף למישהו שם כנראה נפתח המוח, למרות השעה המוקדמת, והוא מבקש ממנה שתחזיק אותנו  אצלה עד שהנהג יגיע, הנה הוא כבר יוצא בדרך אלינו.

שעה שלמה המתנו לו. מסתבר שזה לא פשוט להגיע ממרכז העיר לשדה התעופה בשעה של פקקי הבוקר.

כשהוא הגיע הוא נשא בידו שלט עם שמנו, זה היה לגמרי מיותר כי היינו האנשים היחידים באולם. בכל אופן כולו התנצלויות והסברים, ואנחנו רק רוצים לצאת כבר ולהגיע לחדרנו במלון. לילה בלי שינה שבילינו בדרך עשה אותנו די עצבנים ועייפים.

הבחור הוביל אותנו אל הרכב שלו, ואיך שהוא מעמיס את המזוודות שלנו לתא המטען, ניגשים אליו שני שוטרים ולוקחים אותו הצידה. זה היה הפתיח לסאגה מייגעת שנמשכה שעה ארוכה, כשאנחנו לא מבינים מילה אחת, רק רואים אותו מתפתל ומנסה לשכנע במשהו, ואת מבטם של השוטרים מלא זעם ומאיים כשהיד שלהם מתהדקת על האלה המשתלשלת ממותניהם.
ניסינו לדבר אתו באנגלית, להבין מה קורה, והוא הסביר לנו שהמשטרה חושבת שהוא נטפל לתיירים ומציק להם. לא האמינו לו שהוא בא בעקבות הזמנה מראש. יש להם כללים חמורים נגד "שידול" לקבלת שירותים כלשהם בשדה התעופה, כנראה בלחץ של סוכני הנסיעות הממוקמים בתוכו. הם לא רוצים שחאפרים מבחוץ יקחו להם את הפרנסה.
פתאום הנהג נזכר להראות להם את השלט ששמנו רשום עליו. הנה, אתם רואים, הגעתי לפגוש אותם על פי הזמנה מראש!
השוטרים מבקשים לראות את הדרכונים שלנו כדי לוודא שזה אכן אותו שם, ומשהו סוף סוף מתרכך בהבעה הזועמת שלהם. אבל מה, פטור בלי כלום אי אפשר והם מבקשים מהנהג להפקיד את הרשיון שלו בידיהם, ולהגיע חזרה לבירור אחרי שהוא יוריד אותנו במלון. מסכן, אנחנו חושבים לעצמנו כשהוא סוף סוף יוצא לדרך אחרי כמעט שעה נוספת של עיכוב.
הנהג עצבני פחד, נוהג כמו משוגע. אני מנסה לפטפט אתו, להרגיע אותו, להגיד לו שאם צריך אני יכולה להדפיס את האימיילים שבהם יש הוכחה שהזמנו את ההסעה הזאת.
מתי אתה חוזר לקחת את הרשיון שלך, אני שואלת אותו, והוא צוחק - אף פעם!
מה, תנהג בלי רשיון?
הוא פותח את תא הכפפות ושולף משם נרתיק פלסטיק ובתוכו חבילה של רשיונות נהיגה.
I HAVE MANY MANY, הוא אומר בצחוק
ואני תוהה איך הולכת שם השיטה. מי יודע איזה רשיון הוא בכלל נתן לשוטרים, משהו בנוסח לכו תחפשו אותי! ואף פעם לא תמצאו.

בגלל הדיבורים עם הנהג והסיטואציה הלא נעימה, לא ממש שמנו לב לדרך. פתאום מצאנו את עצמנו בפתחו של המלון שהזמנו.
אני לא רוצה לייגע יותר מדי עם כל השתלשלות העניינים, אבל אני חייבת לכתוב את זה לפחות כתזכורת לעצמי.
המלון הזה, GARNET שמו, קיבל ביקורות טובות מאד באתר של בוקינג.קום, ואחרי כמה חודשים בדרכים למדתי שלא ללכת על מלונות שאין להם לפחות 20-30 חוות דעת מצויינות. אבל כדי להבין מה זה מלון טוב בהאנוי, צריך לרוקן את הראש מכל מה שאנחנו יודעים על מלונות במערב. למחוק את המראה הרגיל של לובי רחב ידיים, דלפק קבלה ארוך מלא בפקידי קבלה וכו'. אני לא אומרת שאין את זה בהאנוי, כמובן שיש. אבל לא ברמה של המטיילים לטווח ארוך, אלה שחשוב להם לשמור על מסגרת תקציב סבירה. יש מלונות הילטון וכאלה, אבל הם לא בשבילנו. אנחנו - כמו אלפי מטיילים אחרים שמגיעים להאנוי - הסתפקנו במלון שיהיה נקי ומחירו סביר (26 דולר ללילה, זה מחירו של מלון GARNET)
המלונות מהסוג הזה נמצאים בדרך כלל בבנייני מגורים רגילים. דלפק הקבלה שלהם הוא בתוך חדר המדרגות של הבניין.  מעלית זה דבר נדיר מאד, והחדרים שאתם מקבלים יכולים בשקט להיות בקומה החמישית או השישית (עולים ברגל, במדרגות שרחוקות מלהיות תקניות).

שתי ילדות חמודות בקבלה הסבירו לנו שהיינו אמורים להגיע רק מחר. חשבתי שכבר פתרנו את בעיית ה-6 לחודש, אבל מסתבר שלא. הלוח שלהן הראה עדיין 5. אבל לא נורא, לא חשוב, יש לנו חדר בשבילכם. מובילים אותנו לקומה השלישית, מזל שמישהו סחב את המזוודות.
החדר גדול למדי, עם תקרה גבוהה. משופץ יפה, כמו בבית מגורים ישן שמישהו החליט "לעדכן" אותו קצת. היה בו כל מה שצריך, כולל חלון ענק שפונה ישר לרחוב הראשי שמתחתיו, ובו תחבורה סואנת שלא נפסקת לרגע, והרבה ביפ-ביפ, צפירות של כלי רכב מסוגים שונים שרק מאוחר יותר נלמד לפענח מה שייך למי. החדר מואר מאד, שטוף שמש שנכנסת מהחלון הגדול, הוילון הדקיק לא חוסם אותה. מי יכול לישון עכשיו, אפילו שעייפים?
יאללה, נצא להכיר את הסביבה. נחזור יותר עייפים וננוח יותר טוב.

אחד הדברים שהיה לי חשוב מאד בבחירת המלון זה המיקום שלו. הגענו להיות בהאנוי עשרה ימים, לעשות מסע הכנה למסע המתכונן לנו עם ילדי, עמית וגיליה, שאמורים היו להצטרף אלינו לטיול מקיף בוייטנאם. לקחנו לנו את הימים ה"מיותרים" האלה כדי שנוכל לדאוג בנחת לאיכסון טוב, לטיולים מתאימים וכו'. להיות עשרה ימים באותו מלון מחייב שהוא יהיה ממוקם מרכזית, עם הרבה שירותים מסביבו, שלא נצטרך לנדוד יותר מדי בחיפושים אחריהם ברחובות. שאלנו את הנערות בקבלה איך מגיעים לאגם - שהוא לב לבה של העיר - והן אמרו שזה עשרים דקות הליכה. נו, מילא. עשרים דקות זה לא נוח ולא קל, אבל נעמוד בזה. יצאנו לדרך.

בואו נתחיל את ההכרות עם רחובות האנוי בעזרת תמונות ששוות אלפי מילים.
הנה למשל מראה אופייני:
המדרכות - משמשות כמגרש חניה לעשרות אלפי - או אפילו למאות אלפי - הקטנועים, שהם כלי התחבורה הנפוץ ביותר בעיר. כולם נוסעים על קטנוע, ילדים - מרגע שמותר להם לקבל רשיון, נשים בהריון, סבתות זקנות, גברים שמסיעים את כל המשפחה שלהם על קטנוע אחד, בקיצור - כל אחד ושני הגלגלים שלו.

han60

אם המדרכות הן מגרש חניה, והכביש משמש לנהיגה צפופה שלא פוסקת לרגע - איפה הולכים האנשים, הולכי הרגל?
אה, הם מזגזגים בין לבין ונדרשים לכל כושר האילתור וההמצאה שלהם.

תמצאו לי מקום לעבור בתוך הכאוס הזה!

han100

han98


בימים הראשונים זה ממש מפחיד. הלב קופץ כל כמה דקות, כשנדמה לך שהנה אוטוטו אתה נדרס.
אבל למרבית הפלא - לא ראיתי, לא שמעתי, וברוך השם לא חוויתי, שום פגיעה, שום תאונה.
הנהגים כל כך מיומנים שתמיד יש מפלט - ימינה, שמאלה, אחורה - העיקר לא לעלות על מישהו.
אני מודה ומתוודה, לי זה לא היה מצליח. הייתי בטח דורסת על ימין ועל שמאל.

ועוד בטח כשיורד גשם והרחובות חלקלקים (גשם ירד כמעט כל יום בתקופה שהיינו)

han92

אם אין לך שני גלגלים משלך, אל דאגה. יש מוניות-קטנוע בשפע. הנה למשל "נהג מונית" אחד שיושב בנחת במונית שלו ומחכה לקליינטים:

han2

 

במקומות מסויימים יש חניה יותר מסודרת לקטנועים, אבל היא עולה כסף. מישהו - בטח פרוטקציונר - תפס בעלות על קטע של מדרכה, ומנהל שם מגרש חניה לכל דבר ועניין. על המושב של הקטנוע נרשמת בגיר לבן - כמו של המורות בבצפר של פעם - שעת הכניסה לחניה, וכך העובד יודע כמה כסף לגבות:

han11

 

אבל לרוב החניה היא פרטיזנית, איפה שיש מקום פנוי - חונים

han37

ולפעמים אפילו נעזרים בקטנועים החונים למטרות שונים. כמו כאן למשל - לייבוש המגבות של המספרה הסמוכה:

han83

מי שרוצה "כלי רכב" יותר פשוט וזול מקטנוע, אין בעיה. יש ריקשת אופניים, אבל היא יותר זולה רק למקומיים. התיירים שרוצים להשתמש בה נדרשים לשלם הרבה כסף תמורת שרירי הרגליים של הנהג המדווש. (אני לא עולה על דבר כזה בעד שום הון, אין מצב שמישהו אחר "ידחף" אותי להנאתי, זה כאילו שמישהו שנושא אותי על גבו.)

han15

דרגה אחת מתחת לריקשת האופניים הזאת, יש את האופניים הרגילים, הפשוטים. אבל האמת היא שלא נתקלנו באנשים  שנוסעים להם סתם כך על אופניים. מי שצריך להתנייד ממקום למקום מעדיף את כלי התחבורה הממונעים.

 מי שכן עושה שימוש באופניים אלה הם בעלי "החנויות המטיילות" - חנות שלמה מועמסת על אופניים ויוצאת לדרך לשוטט ברחובות - לפעמים במסלול ובלו"ז קבוע - כדי להביא את מרכולתה לאנשים עד פתח הבית או החנות שלהם. אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר בא אל מוחמד. בעיקר אם למוחמדים ולהרים אין כסף לקנות/לשכור חנות קבועה, לשלם עליה שכירות, מיסים וכו' ולהסתפק רק בתושבי האזור הסמוכים אליה.  השיטה של החנות המטיילת הרבה יותר זולה ואפקטיבית.

אבל על זה בפרק הבא, כדי שהדף לא יהיה עמוס מדי.


לקריאת הפרק הבא - חנות עד אליך

עדכון אחרון (שני, 08 אוגוסט 2011 11:18)

 

תגובות 

 
-1 # בכ זאת יש תאונותchava Stavi 2011-08-08 17:37
חמדה מרתק. מסחרר וכרגיל משעשע.
אני מכינה ביטוחי נוסעים לחברי ה"קולחוז" ולפני כשנה אחת הצעירות עמדה לתומה על מדרכה, ואופנוע דרס אותת. היא נפצעה בראשה וברגליה ואחרי כמה ימי אישפוז הועברה בטיסה בלווי אחות לבית חולים בבנגקוק שם נותחה.
למזלה התאוששה וחזרה לתפקוד מלא.
הגב
 
 
0 # מרתקבן 2011-09-29 03:57
נשמע מפחיד עם המשטרה שם
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת