31.10.10

פולונרואה היא אחת הערים העתיקות החשובות בהיסטוריה של סרי לנקה, היא שימשה כבירת הממלכה במשך כמה מאות שנים, ושרידים ארכיאולוגיים רבים מעידים על עברה המפואר. למי שמתעניין בהיסטוריה, ארכיאולוגיה, בודהיזם וגם הינדואיזם - הביקור יכול להיות מאלף.
למי שלא ממש בעניין - זה סתם נחמד.
לנו היה יום נחמד.
והדרך לשם ובחזרה היתה מהנה מאד, רצופת חוויות. 

האתרים ששוים ביקור בפולונרואה מפוזרים על פני שטח גדול, ונוח מאד לעשות אותם כשיש אתכם נהג ורכב. הוא מסיע ממקום למקום, יורדים, עושים ביקור נקודתי וממשיכים הלאה.  ראינו אנשים שניסו לעשות הכל ברגל - ריחמנו עליהם.

כמה מילים למי שמתכנן ביקור: דמי הכניסה גבוהים במיוחד! כ-25 דולר לאדם.
אם אתם בראש לעשות ביקור יסודי באיזור, כולל גם באתרים ארכיאולוגים נוספים כמו סיגיריה ואנורדהפורה, כדאי לקנות כרטיס משולב שתקף לכניסה  לכמה וכמה מהאתרים ולחסוך כך הרבה כסף. הכרטיס עולה 50 דולר. אפשר לקנות אותו בכל אחד ממקומות הביקור
לנו זה לא השתלם, כי לסיגיריה הרי לא טיפסנו, ועל אנורדהפורה מלכתחילה ויתרנו, יש גבול להתעניינות שלנו בשרידים ארכיאולוגים.  אז קנינו רק את הכרטיס של פולונרואה, והתחלנו את הביקור במוזיאון קטן ולא מעניין.

יחד אתנו הגיעו לביקור תלמידי בית ספר. שימו לב לכמה דברים בתמונות הבאות:

א - התלבושת האחידה של כל בתי הספר היא לבנה. כמה לא פראקטי, אני בתור אמא הייתי מתקוממת. התלבושת האחידה לא נגמרת בבגדים, אלא מורחבת גם לילקוטים (לא רואים כאן אבל יש תמונות אחרות) לכל בית ספר יש ילקוט בצבע אחר, עם הדפסה של שם בית הספר מבחוץ. אחידות עד הסוף.

ב - עם כל התלבושת המוקפדת - הילדים הולכים יחפים. אם אני הולכת 10 מטר מפתח של מקדש עד הנעליים שהשארתי בחוץ, כל הרגליים כבר כואבות לי, אבנים נתקעות לי וכפות הרגליים שלי נהיות שחורות מלכלוך. אלה לעומת זאת, הולכים כל הזמן יחפים, והרגליים שלהם מה זה נקיות, מדהים. ויפות! שחומות, איתנות כאלו, מחוברות לאדמה. לא נראה שמזיז להם קרקע בוערת או אבנים וחצץ או אפילו זכוכיות.

ג - שימו לב לכלבים המשוטטים, אני עוד אגע בזה במשך

כמובן שיש הפרדה בין בנים לבנות. ואגב, ה"תלבושת האחידה" של הבנות כוללת גם זוג צמות - אף אחת לא הולכת  עם תסרוקת אחרת!

הנה מבחר תמונות מהאתר העתיק של פולונרואה. שרידי ארמונות ומקדשים ורחובות ופסלים, אני לא ממש זוכרת מה זה מה: 

אלו הרגליים של האריה, כמו שהיו בסלע בסיגיריה:

הרבה אבנים היו בסביבה... מי שמתעניין - כדאי לו לקחת מדריך שיסביר כל דבר, אחרת לא מבינים כלום. אנחנו ויתרנו כי לא ממש התעניינו. אני בכוונה מביאה תמונות כאלו כדי לעזור למי שמתקשה להחליט אם לבקר שם או לא:

יש לא מעט פסלים שהשתמרו יפה מאד

אני מנסה לדמיין לעצמי איך נראה המקום הזה בשיא תפארתו...

בקצה המתחם, במרחק הליכה לא קטן ממגרש החניה, יש פסלי בודהה ששווה להטריח את עצמכם לשם:

 

המקומיים שמגיעים למקום, מצטיידים בפרחים ומניחים אותם לידי פסלי הבודהה השונים. יש במתחם מספר דוכנים שמוכרים פרחי לוטוס

נדמה לי שלכל פרח, או לכל מצב של פרח (ניצן סגור, עלי כותרת פתוחים, עלי כותרת בתפזורת וכו') יש משמעות שונה, אבל אני לא יודעת מהי

וגם מקומם של פרחי הפלסטיק לא נפקד, כדי שהמנחה תחזיק מעמד הרבה זמן ולא תנבול כעבור יום-יומיים מעת הגשתה

אבל באמת, מי שהולך לבד ללא מדריך - לא יכול להבין כלום, גם אם יש לו ספר ביד. אני איבדתי מהר מאד את המעקב אחרי ההסברים בספר והתאמתם למציאות

מי ששולט כיום במתחם הזה הם ללא ספק ה...קופים. עשרות. מאות, אני נזהרת מלהגיד אלפים כי זו אולי הגזמה, אבל בכל אופן מספרם עצום!

 

הקופים הם שומרי הסף, הזקיפים שעומדים על המשמר, אבל לפעמים גם הם משתעממים מכמויות האנשים שבאים לבקר:

ואם הפיהוק בתמונה למעלה לא היה מספיק ברור - הנה הוא בגדול...

שימו לב לתסרוקת המיוחדת של הקופים האלה

זה לא נראה כאילו הרגע הם יצאו מתספורת אצל מעצב שיער?

מסביב הכל יושב בתוך פארק יפה, עם עצים נפלאים

וגם בעלי חיים מסתובבים שם חופשי. המון סנאים שלא הצלחתי כלכך לצלם כי הם לא עומדים רגע אחד במנוחה, כל הזמן מתרוצצים. אבל כן תפסתי איזו לטאה גדולה, אל תראו אותה ככה קטנה בתמונה, יחד עם הזנב האורך האורך שלה הוא כמעט מטר!

 ביציאה מפולונרואה חזרה למלון עברנו שוב דרך כפרים ועיירות שבנויות ממש לפי שטאנץ קבוע: רחוב ראשי, מספר חנויות משני צדי הכביש, מאחוריהם קומץ בתים פשוטים. 20-30 מטר מאחורי הבתים - הג'ונגל חוגג.

בעלים של פיל אחד הלביש אותו במחלצות  צבעוניות, ויצא אתו לחפש תיירים ל"סיבוב". לא בשבילי, תודה, אני כבר רכבתי מספיק על פילים.

ממש כואב לי הלב על החיה החזקה והעצומה הזאת שמתפתלת  מכאב בכל פעם שהמהוט שלה נועץ לה את הקרש הארוך שבקצהו מסמר דוקר.  הוא יודע לכוון לנקודות הכי רגישות של החיה - מתחת לאוזן, בחיבורי הרגליים לגוף, איפה שהכי כואב. וכך הוא מחזיק אותה שפוטה שלו, הולכת כנועה ונרצעת לאן שהוא מוביל אותה.

לכן זה כל פעם ריגש אותי מחדש לראות פילים חופשיים בטבע!

לא רחוק מהמלון נקרתה על דרכינו חוויה מיוחדת.  "יש לכם מזל!" קרא הנהג שלנו בהתלהבות, "עכשיו תראו איך פיל הולך להתרחץ בנחל"!
אכן לצד הכביש הלך פיל גדול, מובל בשרשרת על ידי המהוט שלו.
מיהרנו לצאת מהאוטו עם מצלמות ביד, הפיל הולך למקלחת היומית שלו!
המהוט מוביל אותו אל תוך המים. קודם רגל אחת, אחר כך השניה... אחר כך כל הארבע במים

ואז בבת אחת הוא מתיישב לו בתוך המים, בכזאת עדינות שלא ממש מסתדרת עם הגודל שלו!

המהוט מטפל יפה בחיה שלו! הוא מתיז עליה מים כדי לצנן את החום הגדול

ואחרי שהגוף הענק מתרגל פחות או יותר לקרירות של המים - מתחילה שעת הסתלבט של הפיל. הוא שוכב לו על צד אחד (בהמשך יתהפך לצד השני) , חציו שקוע במים וממש רואים איך הוא מתענג על הסייסטה הרטובה

המהוט מחכה לו בסבלנות עד שירווה עונג

לנו לא כל כך היתה סבלנות, אז הסתלקנו לפני ששעת האמבטיה הסתיימה. (החום, החום, קשה להיות מנותקים מהמזגן לשעה ארוכה...)
לידינו היו כמה מקומיים שגם להם היה חם, אבל אצלם אין בעיה לקפוץ למים המטונפים, 2-3 מטרים מהפיל המשכשך (ואם הוא יחליט לעשות שם פיפי כמו שאצלנו עושים בבריכה בלי שאף אחד ירגיש?)

 

הבטחתי לספר על הכלבים.
אני ממש לא מבינה את הקטע הזה. יש בסרילנקה אלפי כלבים משוטטים, ושוב - אני לא רוצה להתפס להגזמות אבל יתכן בהחלט שזה אפילו עשרות אלפי כלבים ולא סתם אלפים.
הם מצויים בכל מקום, בחבורות. לא שייכים לאף אחד, אבל לא ממש מפריעים ואף אחד לא מגרש אותם.

בהרבה מקומות הם סתם שרועים על הקרקע, בשמש, מעולפים  מהחום

במקומות אחרים הם סתם משוטטים או יושבים, מחכים לקצת תשומת לב או דבר מאכל

הסרילנקים דווקא אוהבים את הכלבים האלה, וחלקם לוקחים הביתה כלב או שניים. שמים לו רצועה על הצוואר ולוקחים אותו לוטרינר, נתקלתי בלא מעט שלטים של PET VET

כמעט לכל מסעדה יש את "כלב הבית" שלה, וכבר די התרגלתי שלא משנה איפה אנחנו יושבים ומה אנחנו עושים - תמיד יהיו כלבים בסביבה:

ובהקשר הזה של כלבים אני חייבת לספר קוריוז קטן שממש המם אותי. חברים, זו לא בדיחה, זו אמת לאמיתה:

באחת הדרכים בהן נסענו, קפץ פתאום כלב לאמצע הכביש ונבח בקולי קולות, ממש לא נתן לאוטו לעבור.
הנהג שלנו פתח את הצלון שנמצא מעל לשמשה הקדמית ושלף משם ערימת ניירת מקופלת. הוא הציג אותה לכלב הנובח וזה סבב על עקבותיו ועם זנב מקופל בין הרגליים התרחק מהכביש.
מה זה היה צריך להיות?
"אתם יודעים שאנחנו נמצאים כאן בגילגול נשמות, כן?" שאל אותנו הנהג, ואמרנו שכן, שמענו על זה.
"הכלב הזה היה שוטר תנועה בחיים הקודמים שלו" הוא אמר לנו, "ולכן הוא לא נותן לאף אחד לעבור בלי לבדוק את הרשיונות שלו. הראיתי לו את הניירות שלי וזהו, הוא נתן לעבור..."

היינו המומים, אבל לא נגיד אף מילה בגנות האמונה הזאת. דת של אנשים אחרים זה עניין רציני, ומי אנחנו שנשפוט אם יש בה אמת וצדק או לא. אם הוא מאמין בזה - לבריאות.

זהו, גמרנו את היום. מחר נמשיך לטייל לעיר הקולוניאלית לשעבר קנדי. היא נמצאת בגובה, על הגבעות, ואמור להיות בה מזג אוויר משופר. נו, שיהיה כבר מחר!