wellness5

מקולומבו לסיגיריה

29.10.10

הערב האחרון שלנו בקולומבו עבר עלינו ממש בנעימים. למלון שאנו שוהים בו (האוס צ'נדרה, למי שירצה להזמין, בהמשך אני אכין רשימה של שמות בתי מלון וטיפים לנוסעים לסרי לנקה) יש שתי מסעדות, אחת על החוף ואחת  בקומת הגג.
פקידת הקבלה יעצה לנו לעלות לגג כי מטפטף גשם ותכף אי אפשר יהיה לשבת על החוף. קיבלנו את עצתה, ונכנסנו למעלית שתוביל אותנו אל הגג - זו מעלית חדשה מאד, תוספת מודרנית לבנין די עתיק.
תקרת המעלית דולפת, וטיפות של גשם נקוות לשלולית לא קטנה על הרצפה שלה, מה שהופך את הקופסה הנוסעת הזאת למלכודת מחושמלת ומפחידה. אנחנו פוחדים לחטוף זרם, הכל מתכת רטובה, ומזל שהנסיעה היא רק לקומה 3 ומסתיימת מהר.
מעלית חדשה לגמרי, לא עלה בדעתו של מישהו לעשות שם עבודה יותר טובה? 

רק הגענו למסעדה, שכחנו את הסכנה, (לרדת כבר בטח נרד ברגל) כי את האוויר מילאו צלילי מוזיקה נעימה. על הגג יושבים לשולחן אחד כעשרה צעירים מקומיים, גברים בלבד, ולהקה של שלושה נגנים מנעימה להם את הארוחה בשירים. ביררנו עם המלצר מה הולך כאן והוא סיפר שאחד הצעירים נוסע לעבוד באוסטרליה, החבר'ה שלו אירגנו לו מסיבת פרידה מוזיקלית ואנחנו מוזמנים להנות ממנה.
אכן נהנינו. חוץ מהאוכל שהיה מצוין, המוזיקה ממש היתה נפלאה. מאד מלודית ורכה. הסרטנו בוידאו, אבל אין לי כוח עכשיו לטפל בהעלאה של הסרט ליוטיוב, אני אעשה את זה בהזדמנות. בינתיים הנה רק תמונה של הלהקה:

63

כשהם ראו על פנינו שאנחנו מתמוגגים מהשירים, הם נטשו את שולחן המסיבה ובאו לשיר לנו ליד השולחן שלנו. משום מה איזה הגיון עקום אמר להם שבטח נרצה לשמוע שירים מערביים, והם התחילו  לנגן מנגינה יוונית, סירטקי. "לאאאא בבקשה, מוזיקה סרילנקית!" אמרנו להם ביחד, והם סימנו לנו שבסדר, אחר כך. קודם סירטקי ואחר כך סרי לנקי...  הם סיימו את השיר עד התו האחרון!
בסיום ההופעה הפרטית (שרו לנו 4-5 שירים ברצף) צ'יפרנו אותם עם טיפ יפה והם היו מבסוטים עד הגג.  המתופף האמצעי הזה לטש בי עיניים כאילו אני איזה חייזר מכוכב אחר, וגם אחרי שהם סיימו אצלנו וחזרו לשיר בשולחן של החוגגים, העיניים שלו פשוט חוררו אותי, הוא לא התיק ממני את המבט. נראה לי שצבע השיער שלי  פשוט כישף אותו...

למחרת בבוקר, הנהג שלנו התייצב חצי שעה לפני הזמן,  אז הנה, בואו תכירו אותו:
שמו נאנדי, קיצור של השם הסרילנקי נאנדיקה.

במבט ראשון הוא נראה מין פושטק סרילנקי מצוי...

101

 

אבל לא, הוא ממש חמד של בחור, ילד טוב כזה, אינטיליגנט, שולט נהדר באנגלית, מומחה לבעלי חיים ומכיר כל ציפור וכל סנאי באי שלו בשמם הפרטי.  טוב ומומלץ ככל שיהיה - הוא לא נטול שטיקים וקומבינות שכל הנהגים הסרילנקים נגועים בהם, אבל על זה אני תכף ארחיב את הדיבור.

102

כשהגענו לעיר שלו בדרום האי, הוא הזמין אותנו להתארח בביתו, ואז גילינו גם את הפן המשפחתי שלו. אבא לשלושה ילדים שהקטן ביותר (בן חודש וחצי) בזרועותיו:

103

לפני שנצא לדרך אני רוצה  לספר קצת על העניין הזה של נהג פרטי בטיולים בסרי לנקה.  זו דרך מאד מקובלת כאן, הכי נוחה, ולמעשה רוב התיירים שמגיעים הנה מטיילים כך, אלא אם כן הם באים בקבוצה של טיול מאורגן, או שהם תרמילאים שמעדיפים לחסוך כסף ולנסוע בתחבורה הציבורית הזוועתית.

הנהגים כאן הן מעין משרדי נסיעות מהלכים, הם שולטים בכל תעשיית התיירות במדינה הזאת. המעמד שלהם בשוק כל כך חזק, עד שכל מי שיש לו יד ורגל בענייני אירוח תיירים  משתף אתם פעולה וזורם עם השיטה.  למשל -
יש בסרי לנקה עשרות בתי מלון  ובתי הארחה בכל עיר, אבל אם תנסו להזמין מקום באינטרנט למשל - תגלו שאפשר לספור את כל המלונות במדינה על אצבעות של שתי הידיים, לא יותר. אלה המלונות היקרים, 100-200$ ללילה, ויש גם 600-700$ ללילה. לא ייאמן, אבל יש.
מה עם כל המלונות האחרים, העממיים יותר?
אההה... לאלה אפשר להגיע רק דרך הנהגים. רק הם מכירים את הכתובות והטלפונים והמחירים, רק להם יש קשרים להזמין ולהתמקח ולקמבן את התייר. ואם מדברים על קומבינות, אז דעו לכם שבסרי לנקה, חוץ מאשר על האוויר שהתייר נושם - על כל הדברים האחרים הנהגים גוזרים קופון. גודל הקופון הוא כגודל הפראייריות של התייר שנפל ברשתם. מי שלא שם לב, מבזבז מבלי משים כפול ממה שאמור היה לשלם. ומי שעומד על המשמר (כמוני) יכול לסיים טיול כזה עם אולקוס.

בימים הראשונים נורא התרגזנו מזה. אנחנו רואים אשכרה בעיניים איך דופקים אותנו ועושים עלינו קופות, אבל לא יכולים לעשות כלום! על כל מלון שישנו בו, על כל ארוחה שאכלנו, על כל מקום בו ביקרנו - הנהג קיבל אחוזים, כשמובן הקפיצו את המחיר למעלה. הכל דופק חלק ומשומן בווזלין, אתה כמעט לא מרגיש שאתה נדפק, רק החור בארנק הוא עדות אילמת.

העניין הוא שאתה זקוק לשירותים האלה של הנהג, ובלעדיו לא תוכל - או תוכל בקושי רב - להסתדר.  אבל כמה מרגיז לשבת למשל בחדר אוכל של מלון ולדבר עם זוג תיירים שהנהג שלהם היה פחות חמדן ונתן להם את המלון בעשרה דולר פחות ללילה למשל. או לראות זוג תרמילאים שהגיעו למלון הזה בדרך לא דרך ומשלמים  את המחיר האמיתי של המלון - בדיוק חצי ממה שאתם משלמים. יש כמה מלונות שמפורסמים בלונלי פלאנט, אבל אם תגיד לנהג לקחת אותך לשם הוא יספר שהמלון נסגר, שהוא בשיפוצים, שהמחירים בספר לא מעודכנים, שהמלון החליף בעלות ועכשיו הוא יקר פי שתיים וכו'..
הכי כיף זה לגלות שיש כאלה שמשלמים יותר מכם. ויש לא מעט כאלה. סתם לדוגמה - אנחנו שילמנו לנהג שלנו 40 דולר לכל יום טיול, ושמענו על אנשים ששילמו 75 דולר ליום, בדיוק על אותם שירותים - מכונית דומה, מסלול זהה. זה קצת מרכך את המכה בכיס כשאתה יודע שאתה לא הפראייר הכי גדול, יש גדולים ממך...

בקיצור, מי שלא יודע לזרום עם השיטה הזאת, יכול להשאר עם טעם מאד רע מסרי לנקה. אני בכוונה מרחיבה את הדיבור על זה כדי שאם מישהו ירצה פעם לתכנן נסיעה לסרי לנקה - שיקח את זה בחשבון. אם לא באים מוכנים לזה - מתעוררת המון עוגמת נפש.
אבל אם מחליטים שלא לתת לזה לקלקל את הטיול, ושהמכסימום שזה יכול לעלות זה במצטבר עוד 200-300$ על כל הנסיעה, אז החיים הרבה יותר קלים ונעימים. פשוט משקיפים על זה בחיוך ואומרים שיהיה להם לבריאות, הם צריכים להתפרנס. לנו התובנה הזאת הגיעה רק באמצע הטיול,  אבל מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

 

נאנדי הגיע עם מכונית ניסאן לבנה, מצוחצחת,  לא חדשה אבל שמורה היטב. מושבים מרופדים בעור, בגאז' גדול למזוודות. כל יום הוא רחץ את המכונית כך שמדי בוקר נכנסנו לאוטו מבריק וריחני. מיזוג האוויר שלו פעל מצויין והוא לא ניסה לחסוך עלינו, זה עבד בפול ווליום כל הדרך, כולל בהפסקות הארוכות שבהן יעקב התרוצץ באטרף של צילומים ואני נשארתי לחכות במזגן.

שלושה דברים ביקשנו מנאנדי לפני שאנחנו יוצאים לדרך הארוכה.
1 - בנק, להחליף דולרים לכסף מקומי
2 - דואר - לשלוח מכתב דחוף לארץ
3 - סופרמרקט, להצטייד במים ובחטיפים וכל מיני קישקושים בשבילנו ובשביל ילדים שפוגשים בדרך, נחמד לצ'פר אותם בסוכריות או בעוגיות
איזה 3 משימות אלו היו...

הבנק היתה חוויה לא מהעולם הזה.  החל מהשוער במדים שהצדיע לנו בכניסה ופינה כל מיני חביות ועמודים  מתגלגלים ברחבת הכניסה לבנק כדי שהרכב שלנו יחנה טוב, דרך 2-3 אנשי בטחון שבודקים כל אחד שנכנס בבנק ומכוונים אותו למקום המתאים. אותנו שלחו לקומה שניה. יש בבנק מיזוג אבל חלש, וריח כבד ודחוס עומד באוויר. בקומה השניה יש אולם ענק עם לא פחות מ-30-40 עובדים! כולם בתלבושת אחידה של חולצות בצבע תכלת, יושבים מאחורי שולחנות עבודה. על חלקם יש מסכי מחשב מהבומבילות הגדולות של פעם, רק למנהלת היה מסך דק על השולחן. חוץ מאתנו לא היה אף לקוח בקומה הזאת, וכשנכנסנו כל העיניים הופנו אלינו. אף אחד לא היה עסוק שם, כולם יושבים ומחכים לעבודה שתגיע. מחלקת תה, אמיתית, כמו בבנקים אצלנו, עברה בין השולחנות והגישה כוסות תה. הפקיד שטיפל בנו דיבר אנגלית מצויינת, אבל היה איטי להחריד ועל כל טופס שמילא (המון המון ניירת!) היה צריך לרוץ ולהחתים את מורשית החתימה שישבה מאחור. היא בדקה לו כל מילה ומילה ונתנה חתימה אחרי כל שלב. פרטנו סכום נכבד של כסף שיספיק לנו להתנהלות של כמה ימים, וביקשנו לפרוט  כמה אלפיות רופי לשטרות של מאה. זה שטר מאד מאד שימושי כשזה נוגע לטיפים. אני עוד אספר על הטיפים, המאות האלו בורחות מהידיים על ימין ועל שמאל. כל מאיה כזאת היא בערך דולר אמריקאי אחד, ועל כל שירות קטן שמקבלים כאן מצופה ממך לצ'פר. זה בסדר, אם מישהו עוזר לך למשל עם המזוודה לחדר. אבל מה עושים אם ארבעה בחורים באים לבצע את המשימה בבת אחת? כמובן שנותנים לכולם, ולכן צריך הרבה שטרות קטנים. מי אמר אבטלה סמויה ולא קיבל?

 

המשימה השניה - הדואר, היתה ממש חוויה ביזארית. הבנק עוד היה איכשהו מודרני. הדואר  שכן במין חירבה כזאת,  עם פקידים שיושבים מאחורי סורגים, הרצפה היא אספלט שחור כמו של הכביש והתורים השונים מופרדים על ידי מעקה ברזל, כמו שכשהיינו ילדים היינו "יושבים על הברזלים" - צינורות ברזל עגולים  במבנה דו קומתי כזה.  עמדנו באחד התורים, אבל מישהו קרא לנו מאחד האשנבים לבוא אליו, אורחים רמי מעלה לא צריכים לחכות עם העמך בתור. הסברנו לו מה אנחנו רוצים לעשות  - לשלוח מכתב רשום לישראל. ביטוח לאומי דורש מכל מי ששוהה בחו"ל 3 חודשים להמציא לו משהו שנקרא "אישור חיים", כדי לדעת  שהוא עדיין בחיים וכך ימשיכו לשלם לו את הקיצבה. מאחר ויעקב כבר הגיע לגיל שמקבלים קיצבה כזאת, וחבל לוותר עליה כי היא מממנת חלק מהטיול, לא היתה ברירה אלא לגשת לקונסוליה הישראלית (עשינו את זה בלונדון יום לפני שטסנו לסרי לנקה) ושם קיבלנו אישור נוטריוני שאנחנו בחיים... כזה אישור רשמי, עם חותמת שעווה אדומה והכל. את זה אי אפשר להעביר בפקס, צריך לשלוח את המקור וזו הסיבה שהגענו לדואר.
הפקיד שקרא לנו החליט שזה מספיק חשוב כדי לערב את המנהל, והמנהל קרא לנו לבוא לחדרו. לא צילמנו רק בגלל שלא רצינו לפגוע באף אחד, אבל זה היה "משרד המנהל" הכי מוזר שראיתי בחיי. ערימות של תיקי נייר עם שוליים מצהיבים ומתקפלים, מונחות בכל מקום - על כסאות, על מדפים, על הרצפה. המנהל יושב מאחורי שולחן גדול, עמוס גם הוא כולו בניירת כשרק 20-30 ס"מ בקדמת השולחן פנויים לעבודה.  מסביבו עומדים לפחות 4 פקידים, מחכים למוצא פיו, והוא מפעיל אותם לפי התור.  אחד מביא לו טפסים, השני פותח לו מחירון, השלישי - נדהמנו לראות את הטקס - קיבל מהמנהל מפתח שהוא הוציא מתוך צרור גדול שתלוי לו בחגורה, ויחד עם מפתח נוסף - כמו בכספת - הוא פתח ארון מגירות גדול. מתוכו הוא הוציא שני ניירות קופי - קוראים צעירים בטח לא ידעו בכלל מה זה - ניירות הפחם שמשמשים להעברה של כתב בין כמה עותקים. אחרי שהוא הוציא את ניירות הקופי הוא סגר יפה את הקופסה, החזיר למקום ונעל את ארון המגירות בשני המפתחות והחזיר למנהל שחיבר מחדש לצרור על מתניו.
טוב, זה לקח לנו למעלה מחצי שעה כל הסיפור אצל המנהל, מילאנו טפסים ועוד טפסים,שילמנו משהו כמו 20$ למשלוח והתבשרנו שזה EMS - תוך שלושה ימים זה יהיה אצל הנמען. אשרי המאמין.

ועכשיו המשימה השלישית - סופרמרקט. להפתעתנו הנהג נכנס לתחנת דלק ואנחנו הרמנו גבה. מה יש, הוא לא יכול היה להצטייד בדלק לפני שבא לקחת אותנו? אבל מסתבר שהכניסה לתחנתהדלק לא היתה בשביל לתדלק, אלא בשביל ה"סופרמרקט" שהיה לא יותר מאשר מין חנות YELLOW כמו זו שיש אצלנו בתחנות דלק. הנהג הסביר לנו שיש סופרמרקטים יותר גדולים, אבל לא כאן בסביבה. בהמשך אולי נפגוש.. הסתבר לנו שסופרמרקט זה מושג מאד נזיל, כל חנות מכולת או צריפון קטן נקראים סופרמרקט. אבל בהמשך הדרך באמת נתקנו בכמה דוגמאות של סופר יותר גדול, בערך כמו מינימרקט או צרכניה של מושב קטן בדרום הארץ שלנו.
קנינו ככל שמצאנו מה לקנות. קצת ביסקויטים, בוטנים, אגוזי קשיו לא קלויים (זו התמחות של האיזור) כמה ממתקי קוקוס ושומשום, חטיפים כמו מאנצ'יז שאחר כך הסתברו כחטיפי אבק שריפה, היו חריפים עד דמעות. בקיצור - שלא ישעמם בפה.
וזהו, הנה, אנחנו סוף סוף יוצאים לדרך.

 

מאחר ולא ראינו את קולומבו בצורה תיירותית מסודרת, ביקשנו מנאנדי שיערוך לנו סיור בעיר. למעט קטע אחד באיזור ההיסטורי של קולומבו הקולוניאלית + רצועת גן ירוק רחב ידיים (Galle Face green) העיר הזאת פשוט קטסטרופלית. אין דרך אחרת לתאר אותה. בליל צועק בעיניים ובאוזניים של כלי רכב ונהרות של בני אדם, כולם מתחרים על חתיכת מקום בכביש הסואן. משני צדיו חנויות אפלות גדושות בסחורות שתלויות לראווה בפתח החנות. צפירות מעצבנות מכל עבר, הכאוס בהתגלמותו.
יש ערים בעולם שבהן הבלגן הססגוני הזה הוא חגיגה לעיניים, קולומבו היא לא אחת מהן. המרכז שלה פשוט צפוף, חסר חן ועושה חשק להתחפף משם כמה שאפשר מהר. וזה אכן מה שעשינו.

בדרך לסיגיריה

היעד שלנו היא העיר סיגיריה, אחת הערים באיזור שנקרא "משולש התרבות" של סרי לנקה. היא שוכנת כ-150 ק"מ צפונית-מזרחית לקולומבו, והדרך אליה לוקחת בערך... 6 שעות. זה פחות או יותר קצב הנסיעה כאן - 25-30 ק"מ לשעה. זה נובע משתי סיבות - מצב הכבישים ועומס התחבורה עליהם - אלפי כלי רכב מכל סוג מין וגודל.
אני לא רוצה ללכלך סתם על הכבישים של סרי לנקה, חלקם בהחלט בסדר גמור. סלולים יפה, מסומנים בפסי הפרדה ברורים. חלקם נמצאים בשלבים שונים של סלילה מחדש או הרחבה, וחלקם הם פשוט שברי וקרעי כביש שצריך לנווט ביניהם.

זו דוגמה לכביש אופייני, כולל השוליים

7

98% של הכבישים הם בני שני נתיבים בלבד! לאורך קילומטרים! אבל שני הנתיבים האלה הם מאד אלסטיים, נמתחים לצדדים ובכל זמן נתון אפשר למצוא עליהם 4 מכוניות לרוחב + הולכי רגל ורוכבי 2 גלגלים בשוליים משני הצדדים. פסי ההפרדה וקו לבן הם בגדר המלצה בלבד, אף אחד לא מתייחס אליהם. דמיינו סיטואציה כזאת - רכב נוסע במסלול השמאלי (הנהיגה כאן היא בשמאל), רכב אחר עוקף אותו מימין, ועוד רכב אחד עוקף את שניהם ביחד גם כן מימין. זה כבר 3 רכבים לרוחב הכביש. אבל  צריך גם מקום לרכב שבא ממול! אז בסדר, נשאר לו עדיין קצת מקום בשוליים הימניים. מי שלא ראה את זה לא יוכל להבין או להאמין. אין כאן נהיגה של יותר מכמה מטרים בקו ישר, הנהיגה כאן היא זיג-זגית לגמרי, כל הזמן שוברים ימינה ושמאלה כדי להשתחל במקום המתאים לך על הכביש, והכל נעשה כאן במיומנות בלתי רגילה, בלי להאט, בלי לשים רגל עצבנית על הברקס, בלי להתעצבן או לקלל או לדפוק רכב אחר. כולם מתוזמנים נפלא, ואם אתה נוסע ומולך בא רכב - אתה לא ממצמץ אפילו לשניה, אתה יודע שתכף זה יסתדר. או שהוא יחתוך ימינה שמאלה, או שאתה תעשה את זה, אבל מפגש  חזיתי לא יהיה. ובאמת - לאורך כל הקילומטרים שנסענו, לא היינו עדים לשום חיכוך של רכב ברכב ובטח לא לתאונה.  זו שיטת הנהיגה כאן, והיא אפילו מעוגנת בתקנות הנהיגה הרשמיות.

29

הסימנים על הכביש ממש מנחים אותך לזגזג

30

בסיבובים או במקומות בהן אין ראות טובה של הכביש קדימה מסומנים פסים לבנים, אבל אף אחד לא שם לב אליהם.
שתי התמונות האלו שהבאתי הן מאיזורים מרוחקים בצפון שם התחבורה קצת יותר דלילה, אבל היציאה מקולומבו היא דרך רצף אורבני שנמשך לפחות שעתיים רצופות בהן המכוניות נוסעות פגוש אל פגוש. ויש היררכיה על הכביש - מלכי הכביש הם האוטובוסים שפשוט דוחקים את כל האחרים הצידה. ואם אתה לא מפנה להם מקום, הצופר שלהם יכול לשלוח אותך מיד לרופא אף אוזן גרון, לבדוק אם לא נקרע לך עור התוף. נאנדי הגדיר את זה יפה - האוטובוס יצא בשעה איחור כי הנהג נרדם, ואחר כך צבר עוד שעה איחור כי הנהג הלך לסידורים. עכשיו הוא צריך להדביק את הפיגור אז הוא ממהר...

הכי נחותים הם נהגי הריקשות, הטוק-טוקים. עם המנוע הקטן שלהם הם די זוחלים על הכביש, וכולם עוקפים אותם. שוב, התמונה צולמה באיזור שכמעט ולא היתה בו תחבורה, אז אל תקחו את זה כדוגמה לבלגן שבכבישים. אחת ההחלטות שקיבלנו כאן זה לא לצלם דברים מכוערים, פשוט כדי שישארו לנו בראש רק המראות היותר יפים.

104

הדבר שסרי לנקה הכי מצטיינת בו זה הטבע והנוף. זה באמת משגע. לאן שתסובבו את הראש - הטבע מתפרץ. רוחש חיים. הצמחיה עוטפת, גולשת, ממלאה כל חלקה.
זה עשה את הדרך הארוכה לסיגיריה לממש נעימה, כל כמה דקות היתה לנו אטרקציה אחרת, מראה משובב נפש כזה או אחר. הנה כמה דוגמאות:

לצדי הדרכים דוכנים למכירת פירות וירקות, ובעיקר אשכולות של "קינג קוקונאט"

6

הנה המלך של אגוזי הקוקוס, לכל מי שמכיר אותו בגירסה הירוקה שלו - הנה כאן הוא בכתום עז

5

זה המשקה האולטימטיבי כאן. מרווה, סטרילי לגמרי. פותחים לך אותו נגד עיניך ודוחפים פנימה קשית

100

67

ובהרבה "בתי קפה" מאולתרים הוא מהווה חלופה מצויינת לכל בקבוקי המשקה המוגזים או המים המשעממים

84

הנוזל הוא מתוק במידה, לא יותר מדי, ומלבד היותו מרווה, איכשהו הוא גם "משביע". הכמות גדולה, ואחרי שמסיימים למשוך בקשית עד הטיפה האחרונה, מרגישים ממש שבעים כאילו אכלנו ארוחה מלאה. גם המחיר שווה לכל נפש - החל מ-25-30 רופי בצידי הדרכים (פחות משקל אחד) ועד 180 רופי באיזורים תיירותיים, שם מרביצים מכת רווח רצינית ממשאב הטבע הגדל פרא בכמויות ענק בכל האי.

גם אננס נמכר כאן בשפע, אבל הוא פחות זמין לאכילה לתיירים. כל הקילוף והחיתוך הוא סיפור מסובך, אבל המקומיים משתמשים בו הרבה, גם בבישול.

65

כשמתרחקים קצת מהעיר מתחילים שדות האורז היפים, שמהווים אטרקציה לכל התיירים.  אנחנו נעצרים לצלם שדה אורז בהתהוות, ומתפעלים מהשיטה המסודרת הכמעט גיאומטרית שבה הנשים עובדות בשורה אחת. שומרות על קצב אחיד, ומתקדמות לאחור עד שנגמרת החלקה.

4

רגע אחרינו נעצר אוטובוס ושופך כמה עשרות תיירים, כולם עם מצלמות שלופות - שדות האורז הן אחת האטרקציות היותר פופולריות בסרי לנקה

68

אבל הנשים בשדה האורז לא פראייריות! מצלמים אותן כל כך הרבה אנשים? שיתנו משהו, שישלמו על זה!

2

ידיים נשלחות קדימה, ואחת הנציגות אפילו עושה דרכה לעבר הכביש

11

אבל מנהלת העבודה נובחת! כולן לחזור לעבודה!

10

שימו לב לשתילי האורז הצעירים שהן מחזיקות בידיים. העבודה כל כך קשה, פשוט נכמר הלב. הן עובדות בשמש הקופחת, מבוססות במים על הברכיים, ורוב יום העבודה שלהן עובר עליהן בגב שפוף, בתנוחת כפיפה שמאפשרת להן לשתול את שתילי האורז שורה אחר שורה.
החלקות מופרדות ביניהן על ידי תלוליות של עפר, כמו מין גדר של ערוגה, וזאת בגלל שבכל חלקה האורז נמצא בשלב אחר של גדילה, וכשצריך להציף אותו במים, תלולית העפר מונעת את ההצפה של החלקה הסמוכה. לפעמים החלקות הצמודות שייכות לאנשים שונים. כך נראה השדה מוצף במים

35

ומקרוב

34

יעקב צילם תמונות נפלאות של שדות האורז, אבל תקצר היריעה מלהביא אותן כאן. ואני שוב אומרת שהפורמט הקטן הזה עושה להן עוול. את התמונות שלו הכי טוב לראות בגודל של מטר על מטר. אולי כשנחזור הוא יעשה תערוכה כמו בטיול הקודם.

כך נראה שדה אורז פורח - הירוק היפה הזה ממלא משטחים גדולים לאורך הדרך בה נסענו.

9

 

בהמשך הדרך נתקלנו בפסל הבודהה הראשון שלנו - בימים הקרובים נראה עוד הרבה. הוא נקרא Aukana buddha והוא פסל הבודהה העתיק העתיק ביותר בסרי לנקה שהשתמר בצורה כל כך שלמה. גובהו 13 מטר, והוא עשוי מגוש אחד של סלע שלם.

21

היד שלו מונפת בפוזה של ברכה, והציצה הזאת שבראשו היא לא שיער אלא אש הלהבה שפורצת מאינטיליגנציית העל המיוחסת לו. אני אהבתי במיוחד את קפלי הבגד שלו שמפוסלים ממש בוירטואוזיות. המשמעות של השם AUKANA היא "אוכל השמש" ואומרים שהזמן הטוב ביותר לראות את הפסל הוא עם הזריחה, כשהשמע עולה וזורחת ישר  מעל ראשו.

כשהגיעה שעת צהריים והבטן התחילה לקרקר, ביקשנו מנאנדי לאכול. הוא קימט את מצחו... המממ.... צריך לחכות! אין אף מסעדה בדרך, לפחות עוד שעה וחצי.
טוב, התחלנו לזלול ביסקויטים ובוטנים, להשקיט את הקרקורים. אבל זה משהו שכל מי שמתכנן לנסוע לכאן כדאי שיקח בחשבון: תיירים אוכלים כאן רק במקומות מסודרים שמיועדים לתיירים. בכל החושות לצדי הדרכים יש אוכל, אבל הוא לא מיועד לקיבה מערבית. זה אוכל פשוט ובסיסי, אורז וקארי בדרך כלל, חריף אש, במחירים מצחיקים. אבל אלה לא מקומות שמישהו שאינו סרי לנקי ירצה לאכול בהם. התיירים מובלים אחר כבוד למלכודות התיירים, שם כבר הכינו בשבילם ספגטי בולונז ושניצל וצ'יפס וסלטים עם מיונז.
גם אנחנו הגענו למקום כזה, שילמנו 10$ רק למנה עיקרית, לפני שתיה ותוספות - שזה מחיר שאפשר לאכול בו 20 ארוחות קארי מקומיות, ויצאנו ממש מבואסים. זאת סרי לנקה הזולה? בשביל זה ברחנו מאירופה? אבל לא רק בגלל הכסף, אלא בגלל האוכל עצמו שהיה בינוני ומטה, ובגלל תופעת העדר - המסעדה היתה מלאה בתיירים כמונו, ובאחת הפינות שלה ישבו כל הנהגים המקומיים לשולחן אחד גדול וציחקקו ואכלו בידיים (בחינם) אורז וקארי, ואחרי שסיימנו הם גם קיבלו מהמסעדה את האחוזים שלהם על זה שהביאו לקוחות.

כשיצאנו אמרנו לנאנדי שזו פעם אחרונה שאנחנו רוצים לאכול במסעדות כאלו והוא היה ממש נבוך - אבל אין משהו אחר! כל המסעדות כאלו! אמרנו לו שאנחנו רוצים אוכל מקומי טיפוסי, במקומות יותר אותנטיים, והוא הבטיח להשתדל אבל לא נראה משוכנע או משכנע.

הנפילה הבאה שלנו היתה במלון אליו הוא הביא אותנו. איזו מכה.
המקום נקרא LION ROCK שזה התרגום הסינגלזי (זו השפה המקומית) לשם סיגיריה. סלע האריה.

71

זה מין גסט האוס שיושב בתוך גן נפלא, מלא עצי פרי וצמחיה משגעת. בין העצים נמתחות רשתות' כדי לקלוט את הפרי הצונח מהעצים

72

העצים עמוסי פרי - רק הושט היד וקטוף

74

ושיחי הפרחים מהממים ביופיים

73

מסביב הטבע רוחש: ציוצי ציפורים וזימזומים וצירצורים של צרצרים וציקדות. הבעיה שהטבע המשיך לרחוש גם בחדר שקיבלנו...

אני שוכבת בתוך הכילה, מכוסה מכף רגל ועד ראש, אבל זה לא עוזר.

13

החדר מלא חרקים מעופפים - נמלים גדולות עם כנפיים, נמלים קטנות ועוקצות בלי כנפיים, לטאות מסתובבות חופשי על הקירות, ובחדר האמבטיה צפרדע קטנה באה לשתות את מי המקלחת כשהתקלחנו.
המקומיים לא הבינו על מה אנחנו מתלוננים. "אנחנו חיים עם הטבע" אמרו לנו. וזה נורא יפה בעיני, לחיות עם הטבע, אבל אני אוהבת רק להסתכל עליו, לא להרגיש אותו עלי.

חדר האמבטיה שלהם היה משהו מיוחד, שאלמלא היינו עצבנים כל כך - יכולנו לצחוק!
הם שמו שם דלת שחלקה הוא זכוכית.  הם השקיעו, שמו זכוכית מיוחדת - צד אחד מבריק כמו ראי ולא מאפשר לראות כלום דרכו, וצד אחד זכוכית רגילה. אלא שהתבלבלו להם הצדדים, הם שמו את הזכוכית הפוכה. מי שמסתכל מחוץ לשירותים פנימה - יכול לראות את כל מה שנעשה שם. כמה מביך, מתצפת ישר על האסלה...

12

מהשירותים החוצה לא ראו כלום - הזכוכית מחזירה השתקפות...

החדר היה נורא חשוך, וזו תופעה מקובלת כמעט בכל בתי המלון - כולל המפוארים (כן, כשנשברנו הלכנו גם לאחד כזה, 5 כוכבים). הם פשוט חוסכים חשמל. משתמשים בנורות הסיניות החסכוניות, בואט הכי נמוך שיש. בקושי ראינו אחד את השני... ובקושי ראינו את החרקים העוקצים שמשום מה היו בתוך הכילה ולא מחוצה לה - אין לי מושג איך הם נכנסו לשם. ניערנו אותה כמה פעמים, ריססנו, נמרחנו - כלום לא עזר. החרקים התייחסו אל זה לא כאילו הם פולשים לתחום שלנו אלא כאילו אנחנו אלה שבאו להפריע להם בטריטוריה שלהם. למרבית הפלא יתושים לא היו שם, או שהיו והתכשירים דוחי היתושים שלנו הרחיקו אותם. מי שהציקו לנו היו בעיקר נמלים מכל מיני סוגים וחיפושיות וברחשים וכאלה...

בלילה הזה עשן יצא לנו מהאוזניים. קיטרנו אחד לשני והתמרמרנו ושנאנו את הנהג שהביא אותנו לחור כזה ועוד העז להגדיר אותו  כמקסים. בדיעבד הצלחנו להבין שמקום כזה עולה 20$ ללילה לזוג, אבל מאתנו הוא לקח 35$. ה-15 דולר שהלכו לכיסו היו בדיוק הסכום שהיה צריך להביא אותנו למקום יותר נורמלי, עם תנאים של בני אדם. מרגע שהבנו את זה, פשוט נתנו לו אור ירוק להגדיל את התקציב ולקחת אותנו למקומות יותר יקרים, שגם יתנו לנו נוחות מצד אחד וגם יכללו את העמלה שלו מצד שני. אין ברירה, אלה תנאי המשחק וצריך לשחק אותם.

היה יום ארוך ומייגע, את הביקור בסיגיריה נשאיר למחר.

 

 

תגובות 

 
0 # כמה צחקתי מהפרק הזהגיליה 2010-11-08 08:20
:)))))))))
נשיקות רבות
הגב
 
 
0 # חתיכת הרפתקה תפסתם....ריקי 2010-11-09 19:24
יופי של טיול ויופי של סרילנקה נחשפת בים המילים. המשך טיול מהנה וד"ש ליעקב שמצלמן פשוט נפלא!!! :roll:
הגב
 
 
0 # איזה תענוגבן 2011-05-07 15:52
שוב תענוג לקרוא
הגב