28.10.10

אחרי ההרפתקאה האפריקאית הקצרה שלנו בקאבו ורדה, החלטנו שאין לנו מה לחפש באפריקה.
האמת - הפחד מהמחלות הכריע את הכף.
הדאנגי מפחיד נורא, כל היום נמרחנו בתכשירים דוחי יתושים עד שהריח שלהם הפך להיות ריח הגוף שלנו. אני לא רוצה לחשוב על כמה רעלים הכנסנו לגוף שלנו בשמונה ימים שהיינו שם. בימים הראשונים נמרחנו רק באיזורים החשופים, אבל אחרי שחטפתי שלוש עקיצות בגב - דרך החולצה - התחלנו להתמרח גם מתחת לבגדים, חיסלנו מיכלים שלמים של תכשירים.
מישהי באחד הפורומים על קאבו ורדה סיפרה שהאיזור היחיד שבו היא לא נמרחה מטעמי זהירות זה איזור העיניים,  ונחשו איפה עקצו אותה היתושות? נכון, על העפעפיים...

ביומיים האחרונים שלנו בקאבו ורדה ירדו גשמים ללא הפוגה. פשוט מבול. כאילו התפוצץ שם למעלה בשמיים השיבר הראשי, והעיריה לא מצליחה לעצור את  השטפון.
הגשמים האלה יכלו להיות גשמי ברכה, אבל הקאבו ורדה הזאת כל כך מסכנה, שאפילו מהגשם היא לא יכולה להנות. האדמה שלהם  עשויה סלעי אבן וולקניים, המים לא יכולים לחלחל דרכם, ותוך כמה שעות  של גשם - הכל מוצף מים. שלוליות ענק שהופכות לאגמים, ועד מהרה גם לנחלים זורמים.  מי שזוכר את המדשאות היפות  של המלון שהראיתי בפרק על קאבו ורדה, כשעזבנו הן היו שלוליות חומות.  המים האלה עומדים, אין להם לאן ללכת. עד שיוצאת השמש ומתחילה לאדות אותם. והמים העומדים האלה - זה בית הגידול של היתושים.

המארחים בקאבו ורדה אמרו לנו  שבחודשים האחרונים לא היה להם אף מקרה של דאנגי למרות שיש יתושים, העקיצות הן 'תמימות' ללא כוונת זדון... אין מחלות, זה רק מעצבן. אני נוטה להאמין להם (נשאר לי עוד שבוע לחכות לראות אם משהו התפתח מהעקיצות שלי, הדגירה היא 10 ימים...) אבל החשש המתמיד הזה מפריע להנות. וחכו, עוד לא אמרתי כלום על המלריה...  כל מקום שרצינו לנסוע אליו באפריקה, בדקנו אותו באתרי בריאות עולמיים והסיכון של מלריה חוגג שם.
בקיצור, צריך לעשות התחפפמוס משם.
אז הנה אנחנו בקצה השני של העולם, בסרי לנקה.

קולומבו

הגענו לקולמבו מלונדון בטיסה של אייר סרי לנקה. פששש.... איזו חברה! שווה. זה לא תאי אייר אבל מתקרב. הדיילות חינניות, לבושות בסארי חושף בטן בצבע טורקיז. השירות 10. המטוס - איירבאס גדול ומרווח, האוכל מצויין. אחלה טיסה.
11 שעות - איך מעבירים אותן?
אחרי שגמרתי לקרוא ולישון קצת, נפלתי על סרט הודי במסך הטלויזיה האישי, ובשביל להכנס לאווירה - שמתי אוזניות ונסחפתי פנימה. תוך חצי שעה יעקב היה משועשע מאד לראות אותי מנגבת דמעות... מה לעשות, סרט הודי או לא סרט הודי, חייבים קצת לבכות. אבל סוף טוב הכל טוב... היה הפי-אנד שמח. בשביל שאני לא אשכח את הסרט הזה, אני אספר לכם על מה הוא היה...

הראו שם חבורת צעירים הודים עניים שחלמו להתעשר (כמו כולם...) מנהיג החבורה היה בעל ראש מצוין, והמציא כמה טריקים מאד מתוחכמים, על גבול הפלילי, ותוך זמן קצר החבורה הופכת למיליונרית, בדולרים. הם ממלאים שטרות של כסף בבוכטות בתוך שקים ויוצאים לחגוג עם זה בארה"ב. ושם המנהיג מבריק  עוד יותר ומוצא דרכים לעקוץ את האמריקאים ולהמשיך להזרים רבבות דולרים לשקים שלהם. כל מיני טריקים כמו למכור בתים לשלושה ארבעה קליינטים בבת אחת, או לקחת משכנתאות ולהסתלק בלי לשלם, ועוד כל מיני נוכלויות.
אלא שבדרך קורה לו מה שקורה לכל מי שהשתן עולה לו לראש, הוא הופך להיות ארוגנטי, מתנשא על החברים הותיקים, החברה שלו עוזבת אותו, אחד אחד החברים נוטשים ובסוף הוא נשאר לבד. זה הקטע שבכיתי. הוא מרים טלפון לאמא שלו בהודו, רק לשמוע את קולה, והוא מה זה ממרר בבכי בצד השני של הקו, לא מדבר, רק בוכה. נקרע לי הלב!
בסופו של דבר המשטרה האמריקאית סוגרת עליו והוא נכנס לבית סוהר, ואומרים לו שאם יחזיר את רוב הכספים יקצרו לו את המאסר. הוא כמובן ביזבז את הכספים ואין לו איך להחזיר, אבל אז החברים הישנים מתקבצים ובאים וכל אחד נותן את  כל מה שיש לו כדי לשחרר אותו, והוא משתחרר. המחווה הזאת של החברים מחזירה אותו למוטב, והוא מחליט להיות ילד טוב ולעבוד ולהרוויח ביושר. הוא עושה את זה תקופה מסויימת, ואז איזה דוד שלו שנמצא בעסקי הלבשה מצלצל אליו ובוכה לו בטלפון שכל עולמו חרב עליו - הוא התחייב לשלוח לרשת ביגוד אמריקאית חולצות בשווי מאות אלפי דולרים, וכשהוא שלח את הסחורה הם סירבו לקבל אותה בטענה שהצבע של החולצות יורד בכביסה. הם ביטלו את העסקה, הוא נשאר תקוע בלי אגורה ועם חובות ועם סחורה  לא שווה. וכאן נכנס הקטע שבגללו אני בכלל מספרת את כל הסרט ההודי הזה...

המנהיג של החבורה, שעכשיו הוא בחור ישר וטוב, לא איבד את הראש הטוב שלו לעסקים, אלא שהפעם הוא רוצה להרביץ מכה בדרך עסקית ישרה. הוא לוקח מהדוד כמה חולצות, פורט כסף למטבעות של רבע דולר ורץ עם זה למכבסה  עם מכונות לשירות עצמי. הוא מכבס  את החולצות    אחר כך מגהץ,  מקפל, מתלבש יפה כמו איש עסקים ומבקש פגישה עם רשת של חנויות כלבו גדולה. הוא מציע להם את החולצות במחיר מפולפל, והם כמובן דוחים אותו על הסף. אבל אז הוא שולף את השפן מהכובע - זו לא חולצה אחת, אלא 7 חולצות שונות! והוא מוציא מהתיק שלו עוד 6 חולצות שכל אחת בגוון יותר בהיר מהקודמת. הוא מסביר להם שמי שקונה חולצה אחת, יכול ללבוש 7 חולצות שונות, אחרי כל כביסה הצבע יורד עוד טיפה ועוד טיפה, עד שמה שהתחיל כחולצה כחולה כהה מסיים בסוף כחולצת תכלת בהירה!
זה ראש! זאת חשיבה!

הם אומרים לו שהם מסופקים אם זה ילך או לא, והוא משכנע אותם לקחת כמות לנסיון. באותו יום הוא והחברים שלו הולכים וקונים כמעט את כל הכמות, ומחלקים אותה ברחוב לבני נוער ומסבירים להם את הגימיק הטמון בחולצה. נתנו לזה גם איזה שם קליט וסיסמה - משהו שיווקי מבריק.  בני הנוער האלה מספרים לחברים שלהם וגם החברים רוצים והמוני אנשים צובאים על דלתות הכלבו ומבקשים לקנות עוד ועוד חולצות, והסוף ברור...  הכלבו מזמין כמויות אדירות, וכל החבורה - כולל הדוד - מתעשרת מחדש, אבל הפעם באופן חוקי...

נהנתם מהסרט ההודי? זה הכניס אתכם לאווירה המתאימה?

אז אפשר להתקדם לקולומבו

יעקב ואני קוראים לסרי לנקה (ממה שראינו עד עכשיו) דגם משופר של הודו.
יש הרבה דמיון, אבל יש גם הבדלים, שהשניים הבולטים ביותר הם א' - הנקיון, ב' - הנחמדות של האנשים.

הרחובות צפופים, עמוסים, מלא ריקשות, צפירות, דוכנים צבעוניים - אבל הכל נקי. אין את הטינופת המקסימה של הודו, וזה מקסים לא פחות...
והאנשים? מה זה חמודים!  כל מי שפגשנו עד עכשיו היה כל כך נחמד, חברותי, מת לעזור ולרצות ולדאוג שיהיה לנו טוב. הם לא חוסכים שום מאמץ, והכל עם חיוך על הפנים ועיניים טובות, סקרניות ובוחנות אבל טובות.

אנחנו נמצאים במלון נהדר, על החוף, בפרבר דרומי של קולומבו שנקרא מאונט לויניה. לשם הזה מתלווה סיפור רומנטי על  איזה נציב בריטי בתקופה הקולוניאלית, שהביא לכאן את אהובתו ובנה לה ארמון יפהיפה, שתהיה קרובה אליו. קרובה, אבל לא ממש על יד האשה והילדים, אלא קצת יותר רחוק מחוץ לעיר. שמה כמובן היה לויניה, ואם אני לא טועה הארמון (שבלונדון התפוצצו כשקיבלו את החשבון לתשלום) הפך להיות בית מלון.
אבל גם אם הוא  כיום אכן בית מלון, הוא בטח לא בתקציב שלנו. אנחנו עם העמך. לקחנו מלון פשוט, אותנטי, כדי להרגיש את הארץ הזאת.  מספיק עם הניכור של מלון מפואר ומרוחק מהעם, היה לנו די והותר בקאבו ורדה.

כשהגענו למלון, לא הבנו למה עוררנו כזאת מהומה והמולה. אחד קרא לשני, הבחורה שקיבלה אותנו הלכה להביא אחת אחרת והאחרת רצה להביא מישהו מעליה, והמישהו מעליה הלך להביא את הבוסית, וכולם מסביבנו מדברים בהתרגשות. מה קרה, צמחו לנו מחושים או זנב או מה?

מסתבר, שאנחנו הלקוחות הראשונים שהגיעו אליהם דרך האינטרנט!
עד עכשיו הם לא פרסמו את עצמם באינטרנט, היו להם הזמנות רק דרך סוכני נסיעות וקשרים שיש להם. ורק לפני כמה ימים הם התקשרו עם אתר בוקינג.קום שדרכו אני מזמינה את רוב בתי המלון שלנו, ואנחנו ההזמנה הראשונה שמגיעה דרך האתר. סיבה למסיבה!

מ'כפת לי, אנחנו הרווחנו בגדול!
קודם כל שידרגו אותו לסוויטה מקסימה.  חדר מגורים גדול, רחב ידיים ועם תקרה גבוהה כמו של פעם. ריהוט קולוניאלי מעץ כהה עם פיתוחים וריקועי נחושת.

חדר אוכל פרטי עם מטבח מצויד



.מיטת אפיריון מפוארת שעכשיו אני רואה שלא צילמתי, זה כנראה במצלמה של יעקב והוא עדיין לא פרק אותה.

על השולחן בסלון אגרטל עם פרחים מדהימים - הם הולכים לישון בלילה, ממש נסגרים לגמרי ומתכופפים כלפי מטה כאילו הם נבולים, ולמחרת בבוקר - הם שוב פתוחים וזקופים! מתחשק לי להשאר ערה לפנות בוקר ולראות ממש את התנועה הזאת של ההזדקפות ופתיחת העלים!

וכדי להשלים את החגיגה, שלחו לנו לחדר מגש פירות מרהיב וטעים-טעים

המלון נמצא בערך 100 מטר מהחוף, שם יש לו מסעדה נחמדה. אבל בין המלון למסעדה - עוברת רכבת... ממש באמצע המלון...

אנחנו שומעים אותה, את הרכבת, מפעם לפעם,  אבל לא בצורה מציקה. פעם או פעמיים ביום.
"זה לא מסוכן לחצות כך את הפסים האלה" אני שואלת את הנערה שלוקחת אותנו לחוף, והיא מתפקעת מצחוק. מה פתאום מסוכן, את מסתכלת כמו כשאת חוצה את הכביש ויש מכוניות, ואם יש רכבת את לא עוברת!
טוב, שכנעה אותי.

זו המסעדה על החוף

לצערי היא די ריקה רוב הזמן. אין להם מספיק תיירים כאן. מאונט לויניה לא נחשב לאחד החופים היפים של האיזור, ומצד שני הוא גם די מרוחק ממרכז העיר  שאותו רואים רק באופק

באופק השני - אחד מבתי המלון הגדולים שהחלטנו להתרחק מהם

אני מתנצלת על איכות התמונות, הכל צולם במצלמה הקטנה שלי. יעקב בחופשה, כמעט ולא צילם עדיין כלום, ואת מה שצילם עדיין לא הוריד למחשב. בשבילו הטיול של סרי לנקה יתחיל רק מחר, בשלושת הימים האחרונים הצלם בחופש...

כמה נהנינו על החוף הזה!
ישבנו לנו לבד במסעדה, שיחקנו קלפים, קראנו בספר על סרי לנקה, אכלנו - אוכל מדהים! - ופיטפטנו עם כמה רוכלים שבאו להציע את מרכולתם. הריחו תיירים - מיד עטו עלינו. אבל בנחמדות, לא בהתעלקות כמו בכמה מקומות אחרים בעולם.

כולם מתלוננים על קשיי הפרנסה, אבל לפי מיטב המסורת הבריטית המושרשת בהם - לא שוכחים לדבר על מזג האוויר, ולדסקס אותו ארוכות, כולל תחזית לימים הקרובים.

והתחזית לא ממש טובה - השמיים קודרים, מכוסים עננים אפורים

והים גם הוא במין צבע אפור עכור

מסביב, כנראה שגם לעורבים יש משהו להגיד, כי הקריאות שלהם ליוו אותנו כל זמן הישיבה על החוף

כמה מהם עמדו לנו ממש מעל הראש ולא הפסיקו ללטוש עיניים לצלחות שלנו ולקרוא קריאות רמות של קרע-קרע

הנה, הצלחתי אפילו לתפוס אחד על חם באמצע הקריאה

מלבד המלון, לא הספקנו לעשות או לראות משהו אחר בקולומבו. לקחנו לנו שלושה ימים ראשונים למנוחה ולהתאקלמות. למעשה הטיול שלנו באמת יתחיל רק מחר. שכרנו כאן מכונית עם נהג/מדריך (אוף, עד שבחרנו אותו מתוך כמה מועמדים, לא פשוט) ובמשך עשרת הימים הקרובים הוא הבטיח להראות לנו את הארץ שלו הכי טוב שאפשר.

אה, איך שכחתי, כן ראינו משהו נוסף בעיר.... משהו שגרם לי להתרוממות רוח ענקית. מה זה יכול להיות אם לא שופינג??
אחרי שבמשך למעלה מחודשיים אני לובשת את אותם בגדים וכבר נמאס לי לראות את עצמי בראי! נסענו היום במונית - בגשם שוטף - למקום שנקרא HOUSE OF FASHION.
זו חנות ענקית שמוכרת את כל העודפים והריג'קטים של רשתות אירופאיות גדולות, במחירים  פשוט מ-צ-ח-י-ק-י-ם!
יצאתי משם עם 8 חולצות חדשות, ממש מותגים. בטח יש בהם איזה דפקט קטן שעוד לא גיליתי, אבל מה אכפת לי. ב - 5$ לחולצה בערך, לא אכפת שזה אפילו יהיה בגד חד פעמי.
יש לי עכשיו חולצה של קלווין קליין, כמה חולצות שנמכרות במרקס אנד ספנסר, ממש עם התווית והכל, משהו של C&A, משהו של KAPPA ומשהו של רשת הכלבו הצרפתית ETAM. לא משנה שאף אחת מהחולצות היא לא בסגנון שחביב עלי או מתאים לי, בחיים לא לבשתי כאלה דברים, אבל העיקר שהכל מבדים קלילים שמתאימים למזג האוויר החם כאן.

בימים הקרובים כנראה נהיה בלי אינטרנט, באיזורים הצפוניים. אחר כך המדריך הבטיח שהוא לא יקח מלון שאין בו WI-FI. אז עד אז... תאחלו לנו טיול מדהים, ונשתמע בהמשך!
ממה ששמעתי וקראתי - מחכה לנו כאן חוויה מרתקת, אז יש למה לצפות!

לפרק הבא - מקולומבו לסיגיריה