wellness5

מפיגוריאה דה פוז עד אלגארב

1.10.10

מהר מאד תפסנו את הפרינציפ של פורטוגל: ארץ נחמדה,  אבל אין בה כמעט שום דבר של WOW גדול, מלבד מקומות שקשורים בדת הנוצרית, (חלקם ממש מרהיבים יש לומר, אבל לא מעניינים אותנו). אני משתדלת שלא להכנס לכנסיות, שתהיינה יפות ככל שתהיינה, לא מעניין אותי. כל כך הרבה סבל ועוול נעשה לעם שלי בשמה של הכנסיה, שאין לי שום חשק לראות את אוצרותיה או להתפעל מהארכיטקטורה המפוארת ומעבודות האמנות שמקשטות את המבנים שלה. הסתפקנו בלראות הכל מבחוץ.
נראה לי שפורטוגל של היום היא מדינה מאד אנמית ביחס למעצמה הימית והאימפריאליסטית שהיתה פעם. תהילת העבר שלה התגמדה לארץ בינונית ומטה.

אז אם קתדרלות וכנסיות ומנזרים לא מעניינים אותנו - חיפשנו יותר טבע יפה, מראות נוף מדהימים - ואין כאן מי יודע מה כאלה. בכל מקום בתים לבנים, גגות אדומים והרבה ירוק מסביב. זה יפה, אני לא ממעיטה בערך, אבל רבאק, תנו עוד משהו, איזה ערך מוסף... אנחנו לא ממש מצאנו אותו בפורטוגל. יכול להיות שאנחנו טועים וכן יש כאן משהו שאנחנו לא גילינו אותו, אולי. אבל האופי של הטיול שלנו הוא יותר פולקלוריסטי, יותר של כיף, לאו דווקא של לימוד מדוקדק של ההיסטוריה.

הייתי בפורטוגל לפני כן פעמיים בחיי. מהפעם הראשונה אני זוכרת רק כמה מרתפים אפלים בליסבון עם זמרות פאדו  שהכניסו אותי לדיכאון (אני אוהבת מאד פאדו, זה דכאון "טוב"...)  והרבה הרבה יין שעזר להתגבר עליו. שום דבר אחר לא זכור לי, אבל טוב זה היה לפני  איזה 25 שנה לפחות.
מהפעם השניה – שהובלתי לשם קבוצת תיירים, זכורים לי  מקומות כמו קואימברה, טומאר, סינטרה וקשקאיש - מקומות ציוריים ויפים, אבל שום דבר שהשאיר בי חשק לחזור אליו שוב.

ובכל זאת באנו, עם ראש פתוח, מחכים שפורטוגל אולי תפתיע אותנו.
היא הפתיעה, כן, אבל לא לטובה. היא הפתיעה ברמת המחירים הגבוהה שלה, בניגוד לתדמית הזולה שיש לה. חודש אוקטובר שהוא עדיין חמים ונעים + אתרי התיירות לאורך החופים - הם שילוב קטלני לכיס של התייר. המוני צפון אירופאים שמנסים לסחוט עוד טיפת קיץ לפני שהם שוקעים לחורף הקר, פשוט גודשים את החופים. הם לא מחפשים טיולים ונופים, הם רוצים חוף ושמש ויין ובירה, והמלונות לאורך החופים מספקים להם את זה בגדול. עם תפוסת חדרים כל כך גבוהה, אין פלא שרמת המחירים נוסקת בהתאם ולא ממש מתאימה לתקציב שלנו.  אם נכנסים קצת לפנים הארץ – המחירים צונחים, אבל מי רוצה להיות בפנים הארץ. אני רציתי חופים, לכל אורך הדרך.  המטרה שלי היתה לצייר (עם גלגלי האוטו) את קו החוף המערבי של יבשת אירופה, ולא רציתי לסטות מהנתיב כדי לחסוך כמה עשרות יורו ללילה.

בדמיוני חשבתי שנמצא איזשהו כפר דייגים קטן ונידח, שמישהו משכיר שם בית על החוף. נשב איזה שבוע-שבועיים, אמרתי לעצמי, נתביית קצת. נקנה מצרכים בשוק, נבשל ארוחות, נשב בבית הקפה של הכפר. כמה רומנטי. מהר למחוק את התמונה מהראש. אין כזה דבר. וזה לא כאילו שלא נכנסנו להרבה כפרים על החוף כדי לחפש, נכנסנו גם נכנסנו, אבל אין כזאת חיה. בכל מקום הקימו מלונות, ואיפה שיש מלונות הם מיד מתמלאים בתיירים, ורמת המחירים הופכת להיות תיירותית קלאסית. ולא לשכוח שלתיירים האירופאים 70-80 יורו ללילה (למלון פשוט!) זה לא ממש יקר. רק לנו שמכפילים את זה בחמש זה יוצא יקר, בעיקר לאור העובדה שאנחנו לא בחופשה שנגמרת תוך שבוע וזהו, אלא במשהו מתמשך ובמצטבר זה מכביד על התקציב.

טוב, אני לא מקטרת. הצלחנו בכל זאת להסתדר ולמצוא תמיד את הדילים הטובים – יותר כוכבים בפחות כסף וכו' – אבל זה, בצירוף העובדה שפורטוגל היא לא ממש מדהימה לטעמנו, גרם לנו לעשות אותה בריצה של כל לילה במלון אחר ויאללה, לגמור מהר ולהגיע חזרה לספרד, לחוף הדרומי, לקוסטה דל סול. (גם ספרד לא זולה, היא יקרה עוד יותר מפורטוגל, אבל לפחות כיף בה נורא!)

אז הנה המסע המזורז שלנו בפורטוגל:

פיגוריאה דה פוז

יש עיירת נופש, נתניה כזאת, שנקראת פיגוריאה דה פוז, בערך בחצי הדרך בין פורטו לליסבון. יש לה סטריפ של מלונות ומסעדות לאורך החוף, חלקם גדולים ומפוארים. אבל לזוג הכפריים הזה שבתמונה זה לא מזיז, הם יצאו עם הפרייבט שלהם לטייל, כמו לפני 100 שנה

2

בפיגוריאה אכלתי את הארוחה הכי טעימה שהיתה לי בפורטוגל! זו היתה מסעדה מאד פשוטה, עם מניו דל דיה ששתי האופציות בו היו או המבורגר (שכמובן יעקב בחר) או אוקטופוס (שכמובן אני בחרתי).

אחחח.... איזו מנה קיבלתי

1

האוקטופוס היה עשוי על הגריל, ואני בטוחה שבאותו בוקר הוא עוד הניע את זרועותיו במי הים. לידו הוגשו תפוחוני אדמה עם רוטב שום, ולידם מין תבשיל מאד לא ברור אבל טעים מאד – תערובת של סולת או אולי בורגול, קצת דומה לקוסקוס גס, מבושל עם חומוסים שלמים  ושעועית חומה ועשבי תבלין, משהו כבד פחד אבל טעים בטירוף.  הכל שחה בתוך שלולית של שמן זית שניסיתי להמנע ממנה, אבל זה היה כל כך טעים עם הלחם השחור הכפרי שהוגש. בזכות הארוחה הזאת אני בטוחה שפיגוריאה דה פוז תיצרב לי בזיכרון.

המשכנו משם לכפר הדייגים פניצ'ה. לא ראינו דייגים ולא ראינו כפר – זה אולי היה פעם כפר. היום זו ממש עיר שלמה. היה לנו מלון נורא נחמד, ביתי כזה. כשעשינו צ'ק אין יצאה כלבת פינצ'ר קטנה מאחורי הדלפק ונתנה ליעקב ביס ברגל, ככה סתם, בלי לנבוח, בלי להזהיר, בלי שהוא יעשה שום דבר. מזל שהג'ינס עבה, לא קרה לו כלום. אבל בעל הבית נורא התנצל והסביר שהיא המליטה גורים לפני יום-יומיים והיא פשוט מגינה עליהם. הוא נכנס פנימה לחדר האחורי וחזר משם עם גור קטנצ'יק להראות לנו, משהו מדהים ביופיו בגודל של כף יד.

מה שנזכור מהמלון הזה, חוץ מנשיכת הכלבה, זה את שוק החזיר המשומר שהוגש בארוחת הבוקר. כמובן שלא נגענו כי אנחנו שונאים חזיר, אבל צילמנו למזכרת. תמיד אני רואה את השוקיים האלה תלויים בכל מיני מסעדות וברים בספרד, אף  פעם לא ידעתי איך זה נראה בפנים ואיך אוכלים את זה. כאן זה היה מונח על מין מתקן מעץ ולידו סכי חדה, מסתבר שכל אחד בא, מקלף לו עם הסכין כמה שהוא רוצה ואוכל, שיהיה לו לבריאות: תראו כמה שומן עוטף את זה!

36

 

סינטרה

בדרך כלל תיירים מגיעים לליסבון וממנה עושים טיולי יום לסינטרה, לקשקאיש, לאסטוריל או לסטובל. אנחנו בחרנו לדלג על ליסבון בשלב זה ולשמור אותה רק לסוף, כיוון שממנה ממילא תצא הטיסה ליעד הבא שלנו.
אז  הגענו לסינטרה שלא בדרך המקובלת. אני מזהירה את כל מי שמגיע ברכב – מסובך להכנס אליה! כבישים ומחלפים וגשרים וה- GPS לא מכיר אותם כי חלקם חדשים, בקיצור צפו להתברברות קטנה לפני שמגיעים ממש לתוך העיר. אבל זה לא נורא, טיול נחמד. הצרה בסינטרה, וגם בקשקאיש – היא החניה. אם כבר מוצאים חניה (זה קשה אבל אפשרי, בעיקר אם מוכנים ללכת קצת ברגל) צריך לשים מטבעות במדחן, ולא ניתן לשים יותר משעתיים בשום אופן. כלומר – לא משנה איפה אתה ומה אתה עושה, תוך שעתיים צריך להתייצב ולחדש את כרטיס החניה. זה מעצבן ומפריע לתכנן מסלול ארוך, אבל זה מה יש.

אנחנו חנינו די רחוק והלכנו המון ברגל. אבל זה שווה, כי זו עיר ממש נחמדה.
קודם כל – הוא הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו

16

יש לה מבצר וארמון ונוף  יהפיפה

4

5

6

7

8

17

 

ובתים מיוחדים

9

10

11

18

יש שיח אחד מאד יפה שצומח בכל פורטוגל, עם פרחים ענקיים בצבעי ורוד ולבן. בסינטרה הוא ממש היה בשיא פריחתו

34

מדריך מישלן שלנו המליץ על נסיעה לאיזו נקודת תצפית גבוהה, ונהגנו לשם פחות או יותר לפי ההוראות. נכנסנו לדרך צרה ומפותלת, כל הזמן מתפללים ששום רכב לא יבוא מולנו (בא, בא) אבל לא מצאנו שום תצפית. נכנסנו לכל מיני כפרים והתברברנו קשות ולפני שהבנו מה קורה כבר היינו הרחק הרחק מסינטרה.

אני שונאת לחזור על עקבותיי. אני תמיד חושבת שאם נמשיך  עוד קצת הלאה – אפשר יהיה  למצוא דרך לתקן, להתחבר מחדש לאן שאנחנו צריכים. הפעם – כמו הרבה פעמים אחרות (נו, כשיעקב צודק הוא צודק) – טעיתי,  וכך סינטרה הפכה להיות אפיזודה חולפת שלא מוצתה עד תום. נו, מילא. המשכנו לקשקאיש.

קשקאיש

עיירה  נחמדה ותיירותית להפליא, אבל בצדק, יש לה בהחלט מה להציע.

קודם כל חוף ים יפה

15

עם מרינה

12

22

וטיילת מקסימה

14

כיף לשבת כך מול הים

21

או לטייל ברחבה המרכזית

19

20

אנחנו היינו רעבים אז נכסנו פנימה לתוך הסמטאות בהן יש ריכוז של מסעדות, ואכלנו  קבאב במסעדה טורקית, מה שאצלנו מוכר כשווארמה.

את הלילה בילינו בסטובל, עיר סמוכה לליסבון. גם לה יש סטריפ של בתי מלון על החוף, אבל אנחנו חיפשנו אינטרנט דחוף וקחנו מלון עסקים, נובוטל, שאכן סיפק את הסחורה. המשך הדרך שלנו תמיד תלוי באינטרנט, כדי להזמין מקומות לינה ללילות הבאים, ובגלל שאנחנו לא מתכננים לטווח ארוך אלא רק יום או יומיים קדימה, לפעמים  חוסר באינטרנט ממש יוצר בעיה. שמנו לב שברוב המלונות הפשוטים יש אינטרנט אלחוטי חינם, על איכות הקשר אני לא מדברת, פורטוגל לא ממש מצטיינת באינטרנט מהיר, אבל לפחות  קיימת האופציה. דווקא במלונות הטובים, 3, 4, 5 כוכבים – האינטרנט לא חינם! גובים עליו כל מיני מחירים לפי שעה, וזה ממש מעצבן. אם המלונות הקטנים, שמשלמים להם הרבה פחות, יכולים לתת אינטרנט חינם – למה המלונות הגדולים לא? אה, כי הם לא מוכנים לוותר על שום סיכוי להרוויח ממך עוד גרוש. בכל אופן בנובוטל הזה היה אינטרנט מצויין ובחינם.

סטובל היא חלק מהמטרופולין הגדול של ליסבון, והדרך אליה היתה קשה ומייגעת – פקקים אינסופיים, ושוב רשת של כבישים וגשרים ומחלפים. בכלל, הגשרים בפורטוגל הם משהו. רבים מהם יכולים להתחרות בקלות עם הגולדן גייט של סן פרנסיסקו . איזה קונסטרוקציות אדירות, נמתחות לאורך רב, עם הרבה נתיבים

37

 

אבורה

למחרת בבוקר עשינו סטייה מקו החוף ונכנסנו פנימה אל תוך הארץ, כדי לבקר בעיר אבורה. מדריך מישלן נתן לה 3 כוכבים, שווה לראות על מה ולמה.

היא אכן עיר מיוחדת. 
נהגנו כעצת מישלן  וחנינו בחוץ במגרש חניה גדול לפני הכניסה לעיר. זה סתם מגרש לא מוסדר, חלקו בכלל לא סלול, אבל שם אפשר לחנות ללא הגבלה וללא כסף ולהיפטר מהמגבלה הלוחצת של שעתיים.

30

אבורה היא עתיקה, עם הרבה השפעות מוריות מתקופת השלטון המוסלמי – קשתות וחצרות ומבנים מעוגלים. הבתים צבועים בלבן – איפה שהם לא מתקלפים או מתפוררים. הסמטאות צרות וציוריות.

23

24

26

שמנו לב שבהרבה בתים מקשטים את הקיר החיצוני של הבניין כמו בתמונה למעלה

והנה במקום אחר, יותר ברור

38

זוהי הכיכר הראשית של העיר, פראסה דו ג'ירלדו

25

זו הכנסייה  הפרנסיסקנית

27

המבנה היפה הזה משמש היום כסמינר תיאולוגי, לא הצלחתי להבין מה היה לפני כן

31

יש לעיר גם קתדרלה גדולה ועוד כמה מבנים מיוחדים ופסלים

32

29

אבל השריד העתיק ביותר הוא לא פחות ולא יותר אלא מקדש רומי בשם "מקדש דיאנה"

28

בזמן ביקורנו שם התנהל בעיר מירוץ אופניים – כל הכבישים המרכזיים נחסמו עם גדרות של המשטרה, הולכי רגל הוגבלו רק למדרכות על ידי מתיחה של סרטים אדומים לאורך המסלול, והכביש כולו  עמד לרשותם של כעשרה רוכבי אופניים. הקהל הריע להם פה ושם, אבל כל העסק נראה מאד יגע ומאולץ

44

גם כאן החנויות ענתיקות משהו פחד. שכחו שאנחנו במאה ה-21? או שהבשורה עוד לא הגיעה אליהם? ולא יודעת מה הקטע שלהם עם כותנות לילה וחלוקי בית משנת קוקוס, אבל אלה חלונות הראווה הכי מצויים במרכז העיר

40

בדוכן על יד מכרו סכינים תוצרת בית, עם ידיות עץ מהוקצעות. כאן לא מכירים ויקטורינוקס או סכיני שף גרמניות או יפניות...

43

חלק מהמדרכות והפסאג'ים מרוצפים באבני פסיפס, כולל השנה – נו 1866 זה באמת עתיק

45

כשרעבנו – הלכנו לאכול.  המסעדה שנראתה לי טובה היתה מלאה ולא רצינו להמתין לשולחן – נכנסנו למסעדה סמוכה ושם נפלנו במלכודת תיירים עם אוכל גרוע. יעקב קיבל צלעות כבש בלתי לעיסות, ואני שהזמנתי סטייק עם פטריות – קיבלתי את הבלאנקט של יעקב מצרפת (מי שזוכר, סיפרתי על זה עם הרבה צחוקים באחד מהפרקים של צרפת) – פיסות עוף ברוטב שמנת עם קצת פטריות מלמעלה. אין לי מושג איך הסטייק (בקר!)הפך להיות עוף, יעקב אומר שאני הזמנתי מהתפריט באנגלית  פריט מספר 11, והמלצרית הסתכלה בתפריט הפורטוגזי ושם 11 היה משהו אחר. טוב, לא עשינו עניין, אכלנו ויצאנו, נפילה. צריך לדעת שלפעמים יש גם נפילות.

בדרך חזרה לאוטו חתכנו דרך סמטאות כדי לברוח ממירוץ האופניים, והרווחנו עוד שתי תמונות יפות – האחת של סאביל, מקום שבו היו השיירות של המוסלמים עוצרות כדי להשקות את הבהמות במים

42

והשניה – מה בדיוק הוא סוחב שם על האופניים? ירק למאכל? משהו שהוא מגדל בגינה שלו ולוקח אל השוק? או אולי סתם עשב שהוא קטף בשדה בשביל העזים שלו?

41

 

אלגארב

אחרי כמה ימים של ריצה מואצת ברחבי פורטוגל – רצינו לנוח. לשבת במקום אחד ולא לעשות כלום. מצאתי לנו בדיוק את המקום האידאלי בשביל זה – קומפלקס של מלון דירות חדש, נפתח רק לפני שלושה חודשים ונמצא בשלבי הרצה, ולכן המחירים שלו מתאימים לכיס שלנו. זה מקום ברמה של 5 כוכבים, אחרי השהייה המענגת שלנו בו הייתי נותנת לו כוכב נוסף אם אפשר, פשוט חוויה נהדרת, ואני תכף אראה תמונות.

היעד למנוחה היה איזור אלגארב – הריביירה  הדרומית של פורטוגל. רצועת חוף משובצת כולה בכפרי נופש, בתי מלון, דירות להשכרה, מרכזי תיירות, בקיצור מגרש השעשועים לכל המוני התיירים שמחפשים שמש וכיף.

אלה דוגמאות לקומפלקסים של תיירות שמשובצים לאורך רצועת החוף

54

55

58

הנוף מתחיל קצת להיות מוכר, רמז לכך שאנחנו מתקרבים לים התיכון

56

מלון הדירות שלנו נמצא במקום שנקרא CORVAEIRO,  על יד העיירה LAGOA.

הוא נקרא  AGUA HOTEL VAL DE LAPA

הגענו אליו אחרי שכבר החשיך והיה קשה למצוא אותו, בגלל שזה מקום חדש נובי שלנו לא הצליחה לאתר אותו למרות שמוזנות בה המפות הכי מעודכנות. ממש הסתבכנו והתברברנו, נודדים בין עיירת נופש אחת לשניה – בכל מקום רחוב מרכזי מלא מסעדות וחנויות ואלפי אירופאים צרובי שמש סוגרים את היום במסעדות ובברים.  בסוף נקטנו בשיטה האולטימטיבית,  שאלנו בתחנת מוניות. נסענו אחרי נהג מונית שהוביל אותנו עד לשם. הוא כבר סיים את עבודתו ונסע הביתה ואמר שזה בדרך שלו, בלעדיו בחיים לא היינו מוצאים את זה. ממש מיקום מסובך. יעקב נתן לו 5 יורו, בהתחלה הוא לא רצה לקחת אבל יעקב התעקש, הגיע לו.

נפלנו לתוך גן עדן.

50

51

קיבלנו קוטג' שתי קומות, לא הייתי מתנגדת שאלה יהיו מגורי הקבע שלי. (טוב, לא בית קבע, מספיק בית קיץ...)

57

בקומה התחתונה סלון מפואר, פינת אוכל, מטבח ושירותים, ובקומה השניה חדר שינה עם מיטה ענקית מדהימה – הכי נוחה שישנתי בה,. טלויזיות שטוחות, אחת למעלה אחת למטה. המטבח מצויד ב-ה-כ-ל, כולל מכונת כביסה שבכלל בגללה באנו לכאן, כי יש לנו המון כביסה לעשות.  הכל חדיש מפואר ומבריק, שיש מהודר. מרפסת למטה, מרפסת למעלה – משהו יוצא מן הכלל.

זו הקומה התחתונה

52

53

ואז עולים למעלה

47

לחדר השינה, חדר ארונות, אמבטיה בגודל של אולם, מרפסת חמודה

48

49

בקיצור, עשינו שם חיים שלושה ימים.

הלכנו לסופר, מילאנו את הבגאז' בקניות, כמו בבית, העמסנו את הפריג'ידר  בכל טוב. כל בוקר יעקב הכין לנו ארוחות בוקר של בית מלוכה. קצת טיילנו, אבל בגדול הזמן הוקדש לאינטרנט ולכביסות. מכונת הכביסה שם היתה די קטנה אבל נפלאה, זו מכונה של בוש שהיא גם מייבש, לקח לנו שעות להשתלט על כמויות הכביסה שצברנו  בשבועות האחרונים.

ביום האחרון ירד קצת גשם ו"נשארנו בבית", היה כל כך כיף לנוח קצת מהריצה בדרכים.
זה למעשה סוף החלק הראשון שלנו בפורטוגל, ומכאן אנחנו ממשיכים לקוסטה דל סול בספרד.  נחזור לפורטוגל בסוף הדרך, לכמה ימים אחרונים בליסבון.

לפרק הקודם - פורטו ואביירו                           לפרק הבא - ליסבון

 

 

תגובות 

 
0 # אחלה סיום לפורטוגלגיליה 2010-10-25 21:35
xxx
הגב
 
 
0 # פורטוגלשמוליק 2012-05-11 09:33
שלום,
חבל שלא טעמתם את פורטוגל האמיתית, ההיסטורית והמרתקת,
כשרצים למקומות בילוי תיירותיים לא רואים באמת את מה שיש למדינה הזו להציע, מבצרי ספר מרתקים בקו הגבול, עיירות חוף בצפון פורטוגל, אתרי המורשת אלקובסה, בטלה, גוימארס, ואחרים ואם הייתם מגיעים לתומר הייתם רואים מוזיאון ליהודי פורטוגל, וגם את המבצר/כנסייה טמפלרי הגדול והמרשים באירופה.
התיאור שלכם בהתחלה מזעזע ולא נכון וחבל.....
זו אחת המדינות היפות והמרתקות באירופה.
לי הייתה הזכות לחרוש פעמיים את המדינה, והייתי עושה זאת שוב
בשמחה
שמוליק
הגב
 
 
0 # אני שמחה שאהבת, שמוליק.ח מדה 2012-05-11 17:38
תזכור שחוויית מסע היא מאד סובייקטיבית, וכל אחד מגיב אחרת התגובה תלויה במטען שהוא נושא אתו ( מקומות וחוויות ממקומות אחרים שאיתם אפשר להשוות וכו׳) וגם בסוג/ אופי הטיול של כל אחד ורמת הציפיות שלו.
מה שבעיני משעמם או מיותר יכול להיות מקסים בעיניך או ההפך.
אחרי שקיבלתי את את התגובה שלך עברתי שוב על מה שכתבתי בפוסטים על פורטוגל - אני עומדת מאחורי כל מילה. לא שיניתי את דעתי.
בכל אופן, נחמד לשמוע שלאנשים אחרים היו חוויות אחרות, וכמו שאמרתי - הכל סובייקטיבי.
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת