יצאנו לדרך לכיוון פורטוגל. כל הזמן חיפשנו איפה עובר הגבול – אבל אין דבר כזה. המעבר חלק – כביש אוטוסטראדה, בלי שום סימן - חוץ משלט קטן של האיחוד האירופי (העיגול עם הכוכבים) וכתוב עליו פורטוגל. הדרך עד לפורטו היתה כ-270 ק"מ, עשינו אותם די מהר, האוטוסטראדות טובות, אבל צריך לעצור המון פעמים לתשלומי אגרה בכבישים. במאה ומשהו הקילומטרים הראשונים – עצרנו לתשלום 5 פעמים! אמנם לא סכומים גדולים, החל מ- 2 ועד 5.45 יורו בכל פעם, אבל העצירות קצת מבלבלות את הג'י.פי.אסית שלנו נובי, (בגלל ריבוי המסלולים היא חושבת כנראה שסטינו מהדרך?) וגם הסכומים מצטברים! נשבעתי שכשנחזור ארצה אני לא אגיד אף מילה רעה על כביש 6.

עצרנו בתחנת הדלק הראשונה שנתקלנו בה בפורטוגל, סתם כדי לראות איך נראים הדברים – האם יש שוני מורגש בינה לבין ספרד. אין ממש הבדל, הכל נראה ונטעם אותו הדבר. יעקב רצה לדעת אם מוכרים במזנונים את מיני הבצק הממולאים שאכלנו המון בברזיל, והוא לא התאכזב. בכל מקום בפורטוגל, כולל תחנת הדלק הזאת, מוכרים את מה שנקרא "סלגדוס" – ממולאים מלוחים. בברזיל קוראים להם "בוליניוס" אבל זה אותו הדבר. הבצק עשוי במין תשלובת של קמח ותפוחי אדמה, וזה בא בכל מיני צורות. משהו כמו נקניקיה עבה – אז סימן שהמלית בפנים היא של בשר, משהו שנראה כמו ביצה זו מלית טונה, צורת קונוס או אגס זה עוף וכך הלאה. הממולאים האלה עטופים בפירורי לחם עדינים, ומטוגנים. זה די טעים, למרות שאם אוכלים הרבה אז הצרבת לא מאחרת להגיע, זה שמן נורא וכבד.

אכלנו קצת ושתינו, קנינו מפת דרכים של פורטוגל, שתהיה תיגבור לנובי, והמשכנו בדרך.

אחרי ביקור קצר ומיותר בעיר בראגה - סתם עיר סואנת, מלוכלכת, המונית וצפופה בבני אדם ומכוניות, לא מסבירת פנים (חניה היא משימה בלתי אפשרית) כזאת עם המון כבישים חפורים כמו תעלת בלאומליך (גם שם עושים רכבת קלה?) החלטנו לנסוע ישר לפורטו, להגיע אליה מוקדם ואולי עוד נספיק לנצל את היום לטיול בעיר.  אני חייבת לציין שהפורטוגזים נוהגים כמו מטורפים, ראינו את זה כבר על האוטוסטרדה, אבל בתוך העיר נהיגה מאד עצבנית, חותכים, לא נותנים זכות קדימה למי שנמצא במעגל תנועה, ונוסעים במהירות שלא תיאמן. גם הולכי הרגל לא ממושמעים, רמזור אדום זו המלצה בלבד, אנשים מטיילים שם על הכביש כאילו הוא הטיילת על חוף הים.

אני ממש התאהבתי בשיטה של לקחת מלון לא בתוך העיר הגדולה אלא על ידה, והפעם ממש הצליח לי. אני מזהירה את כל מי שמתכוון להגיע לפורטו עם רכב – שומר נפשו ירחק. זו עיר בלתי אפשרית לנהיגה למי שלא מכיר ומיומן בעליות תלולות ברחובות צרים ועמוסים באדם ובכלי רכב. למזלנו – המלון שלנו בעיר התאומה של פורטו – וילה נובה דה גאיה. זו למעשה כמו עיר אחת שנהר מפריד אותה לשני חלקים, החלק העתיק של פורטו, והחדיש והמודרני של גאיה.
בתחקיר שעשיתי על המלון היה כתוב שיש ממנו תחבורה ציבורית מצויינת לתוך פורטו העתיקה, ואכן כך היה. אמנם הסביבה שלו היא מין פרבר מגורים אפרורי, די חסר אופי, אבל המלון הוא מלון עסקים מודרני, עם אינטרנט בחדר, ובמחיר מצויין. כל הצוות מדבר אנגלית מצויינת, ובכלל – אחרי כמה לילות בפרובינציה, הרגשנו שסוף סוף התחברנו לציויליזציה.

אגב משהו מעניין על התפיסה של המלון הזה. כדי למכור את החדרים במחיר זול – הם מקצצים בשירותים, ויש להם הסבר כתוב על המדיניות הזאת. למשל, בחדר יש רק מגבת אחת גדולה לאדם, בלי מגבות קטנות. חוסך להם כביסות. מסדרים לך את החדר רק אם אתה מבקש בפירוש – תולה את השלט הקטן על ידית הדלת. אם אתה לא מרגיש שזה חיוני, לא מסדרים. חוסך חדרניות. בחדר האוכל – שמגיש ארוחות בוקר בלבד – כל ההגשה היא בכלים של פלסטיק שכל אחד לוקח לשולחן על מגש, ובסיום הוא מתבקש לפנות את המגש למיכל של אשפה, ממש כמו במקדונלד...חוסך להם צוות מלצרים. בקיצור – מבחינתי זה בכלל לא נורא. זה דברים קטנים שאפשר להשלים אתם בקלות, ואם זה מוזיל את מחיר החדר, למה לא?

היתה שעת צהריים די מאוחרת, שלוש וחצי, והיינו רעבים. שאלנו בקבלה אם יש מסעדה פתוחה בשעה כזאת בסביבה, והפקידה שלחה אותנו למסעדה שהיא "הכי הכי אוהבת" - מסעדת אנטוניו. היינו הסועדים היחידים, רק אנחנו והמלצר שמכור לטלנובלה וכמעט ולא התנתק ממסך הטלויזיה בקצה האולם הגדול של האוכל. הוא היה בא בריצה, זורק לנו את האוכל על השולחן ורץ מהר לפינה שלו להמשיך לצפות, שחס וחלילה לא יפסיד את הפרק. איזה מין לקוחות אלה שמעיזים לבוא בשעה כזאת מאוחרת שנופלת בדיוק על הסידרה שלו! אבל הוא היה חביב ונחמד מאד, סלחנו לו.

התחלנו בשני מרקים – יעקב מרק ירקות שהיה ממש כמו גרבר או כמו מרקי הירקות שמכינים לתינוקות – גם במרקם גם בצבע גם בטעם, זה היה טעים לו מאד. אני הזמנתי את המרק הלאומי של פורטוגל – קאלדו ורדה – מרק ירוק שזה מרק תפוחי אדמה מרוסקים דק דק כמו מחית נוזלית – ובפנים ערימות של עלי תרד טחונים – כמו המדליונים של סנפרוסט. התרד שקוע בתחתית, לא רואים אותו, רק כשמערבבים המרק נהיה ירוק. עם קצת מלח – טעים ביותר!

ואחר כך הזמנו שיפוד של בשר צ'וראסקו, שהמלצר הסביר לנו שזו מנה לשניים. הגיע משהו אימתני, בשר במשקל של קילו או יותר – כמה נתחים עבים מולבשים על מתקן שיפוד באורך של כחצי מטר. בין נתחי הבשר יש פלפלים ירוקים צלויים ובשני הקצוות שתי נקניקיות בשרניות.

אני אהבתי מאד את הבשר שהיה עשוי מדיום. ליעקב זה היה אדום מדי והוא החזיר את זה שישימו עוד קצת על האש – מה שכמובן הקשה את הבשר וקצת קילקל אותו. הבשר בא עם כמות מטורפת של צ'יפס, לא גמרנו אפילו חצי ממנה. וליד – קערת אורז יבשושי ולא ממש טעים עם שעועית שחורה – פיג'ואדה כמו בברזיל, חסרת טעם וסתמית לחלוטין, כמעט ולא נגענו בה.

משהו שצריך לדעת על המסעדות בפורטוגל – ברובן לוקחים "דמי שולחן" – couvert - סכום שנע בין 2.5 יורו לאדם ועד 5-6 יורו לשולחן. זה עבור העובדה שפתחו לך שולחן, שמו מפה, הביאו מים, לחם וכו'. בסדר, זה מקובל בהרבה ממדינות אירופה. אבל כאן יש טריק נוסף. לכל מסעדה יש איזה מין פתיח לאוכל, אותו הם מביאים לשולחן אוטומטית לכל אחד. הסועד התמים נוטה לחשוב שזה בחינם, צ'יפרו אותו על חשבון הבית. נו סניור. בחשבון תגלה שזה עלה לך 6-7 יורו נוספים. אז מה השיטה – אם מגיע לשולחן משהו שלא הזמנת, לא להתבייש ולשאול אם זה כלול במחיר הארוחה. או יותר פשוט – לשאול כמה זה עולה? ואז להחליט אם אתה רוצה או לא.
בהרבה מסעדות – הפתיח הוא הסלגדוס שסיפרתי עליהם למעלה – צלחת עם 4-5 מיני ממולאים. את זה מביאים אחרי שכבר מסרת את ההזמנה שלך לאוכל, אבל אז אוכלים את הסלגדוס ומתמלאים, וכשהאוכל מגיע – מי יכול להתגבר עליו. יעקב השווה את זה לשיטת אלף הסלטים במסעדות המזרחיות אצלנו, אבל אצלנו זה לפחות כלול במחיר המנה!

יש מסעדות שמביאות מין ערכה של מטבלים, כמו זאת למשל

או פלטה עם לחם כפרי וחריץ גבינה. הכל טעים וטוב וכדאי, אבל רצוי לשאול מראש אם זה כלול כדי למנוע הפתעות עם קבלת החשבון. מסתבר שזה נהוג מאד להגיד לא תודה, ואז המלצר לוקח חזרה. או פשוט לא לגעת בזה, להשאיר על השולחן, ואז המלצר לא מכניס את זה לחשבון ולוקח את זה כשהוא מפנה את השולחן. כולם עושים כך.
ודבר נוסף שצריך לשים אליו לב במסעדות בפורטוגל – בתפריט מופיעות מנות גדולות שהן לשני אנשים. אם השניים במקרה לא רוצים לאכול אותו הדבר, יש טור נוסף ולידו כתוב חצי, או הסימון ½, ואז מזמינים את זה לבודד.

אחרי הארוחה הזאת רצינו רק לנוח... מה לנוח, לישון! דידינו חזרה למלון, וסגרנו את היום הראשון שלנו בפורטוגל בחדר. התכוונו לקום לעת לילה ולנסוע לנמל של פורטו שם יש בתי קפה ומסעדות ואקשן, אבל רק חשבנו על זה שנצטרך שוב לשבת במסעדה... או אפילו בבית קפה... לא היינו מסוגלים, ארוחת הצהריים גמרה אותנו.

  29.9.10

יצאנו לדרך לכיוון פורטוגל.  כל הזמן חיפשנו איפה עובר הגבול – אבל אין דבר כזה. המעבר חלק – כביש אוטוסטראדה, בלי שום סימן - חוץ משלט קטן של האיחוד האירופי (העיגול עם הכוכבים) וכתוב עליו פורטוגל. הדרך עד לפורטו היתה כ-270 ק"מ, עשינו אותם די מהר, האוטוסטראדות טובות, אבל צריך לעצור המון פעמים לתשלומי אגרה בכבישים. במאה ומשהו הקילומטרים הראשונים – שילמנו 5 פעמים! אמנם לא סכומים גדולים, החל מ- 2 ועד 5.45 יורו, אבל  העצירות קצת מבלבלות את הג'י.פי.אסית שלנו נובי, וגם הסכומים מצטברים! נשבעתי שכשנחזור ארצה אני לא אגיד אף מילה רעה על כביש 6.

עצרנו בתחנת הדלק הראשונה שנתקלנו בה בפורטוגל, סתם כדי לראות איך הדברים – האם יש שוני מורגש בינה לבין ספרד. אין ממש הבדל, הכל נראה ונטעם אותו הדבר. יעקב רצה לדעת אם מוכרים במזנונים את מיני הבצק הממולאים שאכלנו המון בברזיל, והוא לא התאכזב. בכל מקום בפורטוגל, כולל תחנת הדלק הזאת, מוכרים את מה שנקרא "סלגדוס" – ממולאים מלוחים. בברזיל קוראים להם "בוליניוס" אבל זה אותו הדבר. הבצק עשוי במין תשלובת של קמח ותפוחי אדמה, וזה בא בכל מיני צורות. משהו כמו נקניקיה עבה – אז סימן שהמלית בפנים היא של בשר, משהו שנראה כמו ביצה זו מלית טונה, צורת קונוס או אגס זה עוף וכך הלאה. הממולאים האלה עטופים בפירורי לחם עדינים, ומטוגנים. זה די טעים, למרות שאם אוכלים הרבה אז הצרבת לא מאחרת להגיע, זה שמן נורא וכבד. אז אכלנו קצת ושתינו, קנינו מפת דרכים של פורטוגל, שתהיה תיגבור לנובי, והמשכנו בדרך.

אחרי ביקור קצר ומיותר בעיר בראגה  - סתם עיר סואנת, מלוכלכת, המונית וצפופה בבני אדם ומכוניות, לא מסבירת פנים (חניה היא משימה בלתי אפשרית)  כזאת עם המון כבישים חפורים כמו תעלת בלאומליך (גם שם עושים רכבת קלה?) החלטנו לנסוע ישר לפורטו, להגיע אליה מוקדם ואולי עוד נספיק לנצל את היום לטיול בה. אני חייבת לציין שהפורטוגזים נוהגים כמו מטורפים, ראינו את זה כבר על האוטוסטרדה, אבל בתוך העיר נהיגה מאד עצבנית, חותכים, לא נותנים זכות קדימה למי שנמצא במעגל תנועה, ונוסעים במהירות שלא תיאמן. גם הולכי הרגל לא ממושמעים, רמזור אדום זו המלצה בלבד, אנשים מטיילים שם על הכביש כאילו הוא הטיילת על חוף הים.

וילה נובה דה גאיה

אני ממש התאהבתי בשיטה של לקחת מלון לא בתוך העיר הגדולה אלא על ידה, והפעם ממש הצליח לי. אני מזהירה את כל מי שמתכוון להגיע לפורטו עם רכב – שומר נפשו ירחק. זו עיר בלתי אפשרית לנהיגה למי שלא מכיר ומיומן בעליות תלולות ברחובות צרים ועמוסים באדם ובכלי רכב. למזלנו – המלון שלנו בעיר התאומה של פורטו – וילה נובה דה גאיה. זו למעשה כמו עיר אחת שנהר מפריד אותה לשני חלקים, החלק העתיק של פורטו, והחדיש והמודרני של גאיה.

בתחקיר שעשיתי על המלון היה כתוב שיש ממנו תחבורה ציבורית מצויינת לתוך פורטו העתיקה, ואכן כך היה. אמנם הסביבה שלו היא מין פרבר מגורים אפרורי, די חסר אופי, אבל המלון הוא מלון עסקים מודרני, עם אינטרנט בחדר,  ובמחיר מצויין. כל הצוות מדבר אנגלית מצויינת, ובכלל – אחרי כמה לילות בפרובינציה, הרגשנו שסוף סוף התחברנו לציויליזציה.

אגב משהו מעניין על התפיסה של המלון הזה. כדי למכור את החדרים במחיר זול – הם מקצצים בשירותים, ויש להם הסבר כתוב על המדיניות הזאת. למשל, בחדר יש רק מגבת אחת גדולה לאדם, בלי מגבות קטנות. חוסך להם כביסות. מסדרים לך את החדר רק אם אתה מבקש בפירוש – תולה את השלט הקטן על ידית הדלת. אם אתה לא מרגיש שזה חיוני, לא מסדרים. חוסך חדרניות. בחדר האוכל – שמגיש ארוחות בוקר בלבד – כל ההגשה היא בכלים של פלסטיק שכל אחד לוקח לשולחן על מגש, ובסיום הוא מתבקש לפנות את המגש למיכל של אשפה, ממש כמו במקדונלד...חוסך להם צוות מלצרים. בקיצור – מבחינתי זה בכלל לא נורא. זה דברים קטנים שאפשר להשלים אתם בקלות, ואם זה מוזיל את מחיר החדר, למה לא?

היתה שעת צהריים די מאוחרת, שלוש וחצי, והיינו רעבים. שאלנו בקבלה אם יש מסעדה פתוחה בשעה כזאת בסביבה, והפקידה שלחה אותנו למסעדה שהיא "הכי הכי אוהבת" - מסעדת אנטוניו. היינו הסועדים היחידים, רק אנחנו והמלצר שמכור לטלנובלה וכמעט ולא התנתק ממסך הטלויזיה בקצה האולם הגדול של האוכל. הוא היה בא בריצה, זורק לנו את האוכל על השולחן ורץ מהר לפינה שלו להמשיך לצפות, שחס וחלילה לא יפסיד את הפרק. איזה מין לקוחות אלה שמעיזים לבוא בשעה כזאת מאוחרת שנופלת בדיוק על הסידרה שלו! אבל הוא היה חביב ונחמד מאד, סלחנו לו.

התחלנו בשני מרקים – יעקב מרק ירקות שהיה ממש כמו גרבר או כמו מרקי הירקות שמכינים לתינוקות – גם במרקם גם בצבע גם בטעם, זה היה טעים לו מאד. אני הזמנתי את המרק הלאומי של פורטוגל – קאלדו ורדה – מרק ירוק שזה מרק תפוחי אדמה מרוסקים דק דק כמו מחית נוזלית – ובפנים ערימות של עלי תרד טחונים – כמו המדליונים של סנפרוסט. התרד שקוע בתחתית, לא רואים אותו, רק כשמערבבים המרק נהיה ירוק. עם קצת מלח – טעים ביותר!

תמונה 48

ואחר כך הזמנו שיפוד של בשר צ'וראסקו, שהמלצר הסביר לנו שזו מנה לשניים. הגיע משהו  אימתני, בשר במשקל של קילו או יותר – כמה נתחים עבים מולבשים על מתקן שיפוד בורך של כחצי מטר. בין נתחי הבשר יש פלפלים ירוקים צלויים ובשני הקצוות שתי נקניקיות בשרניות.

תמונה 47

אני אהבתי מאד את הבשר שהיה עשוי מדיום. ליעקב זה היה אדום מדי והוא החזיר את זה שישימו עוד קצת על האש – מה שכמובן הקשה את הבשר  וקצת קילקל אותו. הבשר בא עם כמות מטורפת של צ'יפס, לא גמרנו אפילו חצי ממנה. וליד – קערת אורז יבשושי ולא ממש טעים עם שעועית שחורה – פיג'ואדה כמו בברזיל, חסרת טעם וסתמית לחלוטין, כמעט ולא נגענו בה. 

משהו שצריך לדעת על המסעדות בפורטוגל – ברובן לוקחים "דמי שולחן" – couvert    - סכום שנע בין 2.5 יורו לאדם  ועד 5-6 יורו לשולחן. זה עבור העובדה שפתחו לך שולחן, שמו מפה, הביאו מים, לחם וכו'. בסדר, זה מקובל בהרבה ממדינות אירופה. אבל כאן יש טריק נוסף. לכל מסעדה יש איזה מין פתיח לאוכל, אותו הם מביאים לשולחן אוטומטית לכל אחד. הסועד התמים נוטה לחשוב שזה בחינם, צ'יפרו אותו על חשבון הבית. נו סניור. בחשבון תגלה שזה עלה לך 6-7 יורו נוספים. אז מה השיטה – אם מגיע לשולחן משהו שלא הזמנת, לא להתבייש ולשאול אם זה כלול במחיר הארוחה. או יותר פשוט – לשאול כמה זה עולה? ואז להחליט אם אתה רוצה או לא.
בהרבה מסעדות – הפתיח הוא הסלגדוס שסיפרתי עליהם למעלה – צלחת עם 4-5 מיני ממולאים. את זה מביאים אחרי שכבר מסרת את ההזמנה שלך לאוכל, אבל אז אוכלים את הסלגדוס ומתמלאים, וכשהאוכל מגיע – מי יכול להתגבר עליו. יעקב השווה את זה לשיטת אלף הסלטים במסעדות המזרחיות אצלנו, אבל אצלנו זה לפחות כלול במחיר המנה!
יש מסעדות שמביאות מין ערכה של מטבלים, כמו זאת למשל

תמונה 52

או פלטה עם לחם כפרי וחריץ גבינה. הכל טעים וטוב וכדאי, אבל רצוי לשאול מראש אם זה כלול כדי למנוע הפתעות עם קבלת החשבון. מסתבר שזה נהוג מאד להגיד לא תודה, ואז המלצר לוקח חזרה. או פשוט לא לגעת בזה, להשאיר על השולחן, ואז המלצר לא מכניס את זה לחשבון ולוקח את זה כשהוא מפנה את השולחן. כולם עושים כך.

ודבר נוסף שצריך לשים אליו לב במסעדות בפורטוגל – בתפריט מופיעות מנות גדולות שהן לשני אנשים. אם השניים במקרה לא רוצים לאכול אותו הדבר, יש טור נוסף ולידו כתוב חצי, או הסימון ½, ואז מזמינים את זה לבודד.

אחרי הארוחה הזאת רצינו רק לנוח... מה לנוח, לישון! דידינו חזרה למלון, וסגרנו את היום הראשון שלנו בפורטוגל בחדר. התכוונו לקום לעת לילה ולנסוע לנמל של פורטו שם יש בתי קפה ומסעדות ואקשן, אבל רק חשבנו על זה שנצטרך שוב לשבת במסעדה... או אפילו בבית קפה... לא היינו מסוגלים, ארוחת הצהריים גמרה אותנו.  

 

פורטו

למחרת בבוקר  צעדנו מלאי מרץ לתחנת האוטובוס, מוכנים לכבוש את פורטו ברגלינו.

האוטובוס נוסע קודם כל קצת ברחובות של גאיה – משהו  מטורף לגמרי, רחובות כאלה צרים שבקושי משאירים לאוטובוס 10 ס"מ מכל צד, ואיך הוא מתמרן בפניות ובסיבובים. אמנם גאיה היא העיר 'החדשה' אבל גם היא לא ממש חדשה ובנויה בצורה מאד צפופה.  אחרי איזה רבע שעה נסיעה ברחובות ציוריים, הוא סוף סוף עובר את הגשר הגדול 'פונטה לואיס' לצד השני, לפורטו,  שבנויה על ההר ממול

תמונה 71

על הנהר שעובר בין פורטו לגאיה נמתחים כמה גשרים כאלה, מראה ממש יפהיפה

תמונה 6

כך נראית פורטו כשמשקיפים עליה מגדת הנהר בצד של גאיה

תמונה 33

וכך נראית גאיה היותר מודרנית כשמשקיפים עליה מגדת הנהר בצד של פורו

תמונה 56

וככה נראות שתיהן יחד עם הנהר באמצע

תמונה 31

אחרי שהאוטובוס עובר את הגשר, בפורטו מתחילה נסיעה באמת מדהימה. עליות וירידות תלולות, כבישים מרוצפים באבנים הקטנטנות הכאילו עתיקות – אולי באמת עתיקות, לא יודעת – פניות חדות. העיר הזאת משוגעת לגמרי, שילובים של המון ישן עם קצת חדש. עיר מאד סואנת, עמלנית. המון אנשים ברחובות בתנועה, המון מכוניות. המראה שלה מרחוק – נניח מהגדה השניה מהכיוון של גאיה - פשוט מדהים.

תמונה 32

אבל כשנכנסים פנימה  לתוך הגוש היפה הזה – זה קצת פחות יפה.  המון בתים ישנים ומכוערים, המון גרפיטי, הכל עתיק וצפוף ואפור כזה. אני לא יודעת להסביר את העיר הזאת, פורטו. לרגע היא ממש נפלאה, ולרגע פשוט מכוערת. אני אשתדל להביא רק את התמונות היפות. ושימו לב לעליות ולירידות, אין בה כמעט כבישים ישרים:

תמונה 67

תמונה 2

כ"שפורטים" את הגוש הגדול והיפה של הבניינים ל"כסף קטן" – ככה זה נראה

תמונה 49

תמונה 50

תמונה 51

תמונה 55

תמונה 19

תמונה 26

 רוב החנויות ברחוב הן ענתיקה מארץ הענתיקות. חלון ראווה כזה למשל אני חושבת שנעלם בארצנו מהנוף בערך כשנולדתי (וזה היה לפני למעלה מחצי מאה...) שימו לב לכותנות הלילה שסבתא שלי היתה לובשת

תמונה 58

אבל טוב, לא באנו לקנות אלא לטייל. אז איך מטיילים בעיר הבלתי אפשרית הזאת?
כמובן באוטובוס התיירותי הדו קומתי.  אני מאד ממליצה לכל מי שמגיע לפורטו לעשות את זה. הוא פשוט נהדר, מגיע למקומות שבחיים לא הייתם מגיעים לשם לבד. יש שתי  חברות שעושות את זה בפורטו – האוטובוס הצהוב

תמונה 64

והאוטובוס האדום

תמונה 27

בדקתי את המסלול של שניהם – הצהוב טוב יותר בצורה משמעותית, לכו עליו. יש לו שלושה מסלולים שמכסים את כל העיר, עולה 13 יורו, מגיעים למקומות שאחרת אין סיכוי לראות, אפשר לרדת ולעלות כמה שרוצים, שווה כל אגורה. ויש המון מה לראות, כנסיות, בתים מיוחדים, גשרים, נוף של העיר מעבר לנהר, הנמל ועוד. ממש מומלץ.  הנה קצת תמונות שצילמנו הן מעל האוטובוס והן בתחנות שבהן בחרנו לרדת. אני כבר לא ממש זוכרת מה זה מה, אבל לא חשוב – העיקר להתרשם מהעיר, הנה רצף של תמונות שלה:

1

3

4

5

7

9

10

11

12

13

14

15

16

17

18

על גדת הנהר בצד של גאיה ממש נעים לטייל. יש שם טיילת נחמדה, והנוף מנפיק תמונות מקסימות

21

22

23

24

25

28

34

35

כשהתעייפנו מהנסיעות, וגם רעבנו, חזרנו למרכז פורטו, לחלק חדיש יחסית של העיר ונכנסנו למסעדה שמתהדרת בשלט האומר שהיא פועלת ברציפות משנת 1933.  באמת היה לה אוכל שחבל על הזמן, היו להם הרבה שנים של אימון כדי להביא אותו לדרגת שלמות. אכלתי שם סטייק שיכול להכנס לדפי ההיסטוריה.
תוך כדי האוכל, ניגן לנו צועני אחד מנגינות עליזות, ואני רוצה לתת לכם טיפ. אם הנגינה נעימה לכם, תשהו קצת את מתן הטיפ. כי אלה, ברגע שקיבלו את הטיפ – מסתלקים, אפילו אם זה באמצע  התו... חבל להשקיע בכם עוד רגע, כי עוד כסף מכם הם לא יקבלו, אז זזים הלאה לקליינט הבא.  הוא ניגן כל כך יפה, הצועני הזה, שברוב התלהבותי נתתי לו מיד יורו אחד, ובום – הנגינה נפסקה. נשארתי וחצי תאוותי בידי. אז להבא – קודם שינגן קצת הרבה, ורק אחר כך טיפ!

תמונה 65

המסעדה נמצאת ברחוב הראשי, איליאדו אם אני זוכרת נכון, ויש בו מבנים יפים ופסלים מפוארים

תמונה 66

 אנחנו מחפשים לקנות ספר לונלי פלאנט על פורטוגל, זה ממש לא לעניין שנשוטט בה מבלי לדעת מה ואיך.  בכל השבועיים האחרונים לא השארנו אף חנות ספרים בלי לבדוק אם יש להם ספר באנגלית, ולא היה. זה די מייאש, אנחנו אוהבים לקרוא ולדעת על המקומות בהם מבקרים. יעקב מחליט לשאול את המלצר במסעדה, אולי הוא יודע איפה יש סיכוי להשיג ספרים באנגלית. כן, הוא יודע!
הוא אמר לנו שיש בפורטו חנות ספרים שהיא ממש מוסד, ואנשים באים מכל עבר לא רק לקנות אלא כדי לבקר בה, כל כך היא מרשימה. משהו מיוחד, אתם חייבים לראות! ליברריה ללו, קוראים לה, והוא הסביר איך להגיע.

לא התחשק לנו ללכת ברגל, החלטנו לקחת מונית. שכחתי לספר שביום הזה שהיינו בפורטו היו בה כמה הפגנות, וכל מרכז העיר נסגר לתנועה. לא הצלחנו ממש להבין על מה ולמה ההפגנות, אבל המילה "קומוניסטה" חזרה ונשמעה כמה פעמים, ודגלים אדומים לרוב:

56

אבל הרושם שלי שזו לא רק הפגנה אחת, אלא כמה בבת אחת. כאן למשל אני חושבת (לא בטוחה, לא עד כדי כך שולטת בפורטוגזית) שזו הפגנה נגד כבישי האגרה, פשוט בגלל שכתוב על השלט BRISA  , וזו החברה שגובה את הכספים.

57

וזו בכלל הפגנה של סטודנטים עטויי גלימות שחורות, הפקולטה למשפטים אולי?

63

בכל אופן ההפגנות האלו שיתקו את כל מרכז העיר. רחובות נסגרו, נוצרו פקקים, המון שוטרים בכל פינה. ובתוך כל זה אנחנו מחליטים לקחת מונית לחנות הספרים. חכמים גדולים...

המונית שעצרנו היתה חבוטה ומקרקשת, והנהג לפחות בן 65-70, קטן ומצומק ועם תנועות מהירות ועצבניות, אבל שולט בהגה בצורה וירטואוזית. בכלל, לנהוג בסמטאות ובעליות ובירידות של פורטו, על האבנים המחוספסות ובמכונית עם מהלכים ועוד כזאת ישנה ומקרטעת – באמת צריך להיות אלוף, והוא היה. בגלל שהעיר היתה פקוקה, וכל רחוב שני סגור לתנועה, הוא היה צריך לתמרן הרבה ונכנס לכל מיני סמטאות קטנות  - בכל אחת היה צריך לעשות איזה  עשר פעמים זינוק בעליה כדי להתקדם מטר אחד. עם הנהיגה העצבנית שלו וכל מיני מילים (קללות) שהוא סינן מתחת לשפם הוא ממש הקסים אותנו. רואים שהוא מקצוען, כזה שנמצא מאחורי ההגה לפחות חמישים שנה. בינינו כבר דיברנו שמגיע לו טיפ שמן על הנהיגה המיומנת הזאת. כשהיינו תקועים בפקק ארוך- הוא כיבה את המונה. בהתחלה חשבנו שהוא עושה לנו טובה, ואמרנו וואלה, איזה נהג הוגן! אבל הוא עשה תרגיל בשביל להרוויח  יותר. כשהתחיל לזוז הדליק את המונה מחדש, ושוב  המונה התחיל משני יורו שהם הסכום ההתחלתי.  ואחר כך שוב כיבה, כשהוא שולח לעברנו מבט של תראו כמה אני בסדר אתכם, ובסוף חיבר את כל הסכומים... עבודה בעיניים אבל לא משנה, קודם כל הגיע לו, הוא היה בסדר גמור, ושנית המוניות בפורטוגל מאד זולות, אז לא היה אכפת לנו.  אבל כשהגשנו לו שטר של כסף והוא החזיר לנו עודף, ראינו שהוא ניכה מהעודף עוד  איזה יורו וחצי לעצמו – פשוט החזיר פחות. אז הוא כבר לקח לעצמו את הטיפ וקלקל לנו את הרצון הטוב לתת לו.
בסופו של דבר הוא לא הצליח להתקרב עד הרחוב של חנות הספרים, הוא הוריד אותנו "על יד" וכמו בובל'ה נאלצנו לצעוד כמה דקות במעלה הרחוב... בשביל מה לקחנו מונית!

אבל חנות הספרים היתה שווה. קודם כל מצאנו ספר באנגלית, אמנם לא לונלי פלאנט אלא מדריך מישלן, אבל זה גם טוב. והחנות – באמת מצדיקה עליה לרגל.
כל עיצוב הפנים שלה עשוי עץ עם פיתוחים

40

יש לה גם קומה שניה, עם מרפסות

60

וחלונות עם ויטראז'ים דרכם נכנס אור עדין. נדמה לי שהחנות לא מוארת באור מלאכותי, היא די אפלה כזאת, כמו חנות ספרים של פעם.

59

אהבנו את פורטו! ועכשיו עם הספר – בכלל יכולנו להמשיך את הטיול בצורה יותר מושכלת.

 

אביירו

היעד הבא שלנו היה העיירה אביירו – ונציה של פורטוגל נהוג לקרוא לה. תעלות וגונדולות עם ציורים צבעוניים, וגונדוליירים – אמנם לא מזמרים, אבל חבושים בכובעים מצועצעים ועושים קצת הצגה עם המשוטים.
טוב, ונציה לא הייתי קוראת לעיירה הזאת, כולה תעלה אחת שעוברת לרוחבה, אבל בכל זאת זה היה נחמד מאד.

בכניסה היה פקק ארוך, ולא היתה לנו סבלנות לחכות אותו יחד עם עדרי התיירים. חתכנו שמאלה לתוך הסמטאות  וחנינו ממש בין בתי התושבים.

לסבתא הזאת המכוניות לא הפריעו לתלות את הכביסה שלה

תמונה 70

תמונה 39

וכשהיא סיימה לתלות, לא שכחה לתקוע את המקל שמרים את החבל למעלה, שלא ישקע מכובד הכביסה. אני זוכרת שעל הגג של הבית של סבתא שלי בנחלת ציון בירושלים גם היינו עושים את זה, שהסדינים לא יפגעו ברצפה..

הלכנו קצת ברגל על מין טיילת כזאת  עד למרכז העיירה.

תמונה 37

זו התעלה הנחמדה  שמשווים אותה לונציה...

תמונה 43

והנה היא עם הסירות

42

44

45

46

36

גשר שעובר מעל התעלה מחבר לעיר העתיקה של אוביירו

תמונה 38

ביקור נחמד, אפשר להקדיש למקום שעה-שעתיים.

אנחנו המשכנו בדרכנו לאורך החוף, אבל ההמשך יהיה בפרק הבא. הדף הזה כבר ארוך וכבד מדי.