wellness5

קאבו ורדה

לפעמים חלומות מתגשמים, נכון?
ואם זה לא קורה להם לבד, צריך לדאוג שזה יקרה...
זה בדיוק מה שעשיתי עם חלום קאבו ורדה שלי, דאגתי שיתגשם.

היום, אחרי חמישה ימים בקאבו ורדה, אני תוהה ביני לביני אם לא היה כדאי שהוא ישאר בגדר חלום.
כחלום – היו לו צבעים ומנגינות הרבה יותר יפים.
זה מזכיר לי את הנסיעה שלנו לקובה – גם לשם נסענו בעקבות המוזיקה, וגם שם התפכחנו מהר מאד ואמרנו שחבל שלא השארנו אותה בגדר חלום.

מיום ששמעתי בפעם הראשונה את סזריה אבורה שרה – רציתי לדעת מאיפה היא באה. להבין מאיפה היא שואבת את הערגה, את הכיסופים, את הגעגועים - געגועים למה ולמי? כמו בשיר המפורסם ביותר שלה –Sodade


Oy tan sodade (אוי כמה געגועים)

Sodade sodade (געגועים, געגועים)

Oy tan sodade (אוי כמה געגועים)

Sodade sem fim (געגועים בלי סוף)

אני ממליצה להשאיר את השיר מתנגן ברקע בזמן שקוראים...


 


(נדמה לי שעכשיו יש לי את התשובה – אני חושבת שהיא שרה על געגועים למשהו טוב, לחיים טובים יותר, לחופש, לעצמאות, לאיזשהו well being

של הפרט ושל המדינה שלה. כי מה שיש כאן בקאבו ורדה בהחלט משאיר מקום לגעגועים למשהו אחר. )
עם השנים הפכתי להיות ממש מכורה לשירים האלה. למדתי שלא רק סזריה שרה אותם, אלא אוסף של זמרים וזמרות, מדהימים, כולם בני האיים האלה. יש זרם מוזיקלי מיוחד שנקרא קאבו ורדה. התחלתי לאסוף שירים – של לורה, טיטו פאריס, מיירה ועוד. נראה לי שיש כאן תופעה דומה לעיירה שדרות שלנו שהצמיחה כל כך הרבה כשרונות מוזיקליים בבת אחת – משהו כנראה באוויר או בגנים גורם לריכוז הזה של זמרים וזמרות לצמוח דווקא במקום זה או אחר.
כשיצאנו למסע הזה, היה ברור לי שהוא חייב לכלול ביקור בקאבו ורדה.
התחלתי לעשות תחקיר על המקום, איך מגיעים, איפה לנים וכו'. התמונה שהצטיירה לא היתה מעודדת – זו קבוצת איים מאד פשוטים, כמעט נחשלים הייתי אומרת. באוקיינוס האטלנטי, בחצי הדרך בין פורטוגל לברזיל, ממש מול החוף של סנגל. התחקיר העלה שאין יותר מדי מה לראות, יש דלות וחיים קשים של עם קטן וגאה שנאבק במשך מאות שנים להשתחרר מכיבושים שונים (ההולנדים, האנגלים, הפורטוגזים) וכשסוף סוף קיבל את עצמאותו (רק בשנת 1972) התחיל מאבק מסוג חדש – מאבק של קיום יומיומי והישרדות.
האיים וולקניים ברובם, צחיחים וסובלים מבצורת תכופה, פני השטח חשופים וטרשיים, עם מעט מאד צמחייה בגלל מיעוט הגשמים. האדמה שלהם כמעט ולא מצמיחה כלום, והשמש מכה בהם ללא רחם. אמנם זרמים שונים של האוקיינוס דואגים שיהיה כאן מזג אוויר ממוזג, אבל אפילו עכשיו – רק 27 מעלות בחוץ – חם מאד, חום שלא נעים לשהות בחוץ. כנראה השילוב הקטלני של החום והלחות. מה שקצת מציל את המצב זה שיש כאן רוחות. האיים מתחלקים לשתי קבוצות, אחת שנקראת ברלו-וונטו – וונטו אני מכירה, זה רוח, אבל מה המילה הראשונה אין לי מושג, (הפירוש שהצלחתי למצוא לזה באנגלית הוא trade winds) והקבוצה השניה נקראת סוטו-וונטו, ושוב הפירוש רק באנגלית – win words wind, השד יודע מה זה. אין לי כאן מספיק זמן אינטרנט כדי לבדוק את זה.
ראיתי תמונות של האיים – נכון, מי האוקיינוס כחולים ויפים ויש קצת דקלים שנותנים אווירה טרופית, אבל טיפה פנימה לתוך היבשה הכל שחון, הכל שממה, הרחובות עלובים, עזובה ועוני וזבובים בכל מקום. לא בדיוק עושה חשק או מזמין. אפריקה הפרימיטיבית במיטבה. אז לנסוע או לא לנסוע?

ממליצה לשמוע את השיר בזמן הקריאה, אבל גם לראות את הוידאו כדי לקבל איזושהי הכנה לקראת מה אנחנו נוסעים...


 


אני מזל שור. כשמשהו נכנס לי לראש – אי אפשר להזיז אותי ממנו. וקאבו ורדה נכנסה לי לראש...
לקחנו לנו כמה ימים "מיותרים" בליסבון כדי ללמוד את הנושא – לגשת לקונסוליה ולקבל ויזה, לעשות סבב משרדי נסיעות ולראות מה הם מציעים. לקרוא בפורומים באינטרנט מה אנשים שחזרו משם כותבים, ושם הפחידו אותנו עד מוות: במחצית הראשונה של אוקטובר ירדו קצת גשמים בקאבו ורדה (ספטמבר ואוקטובר זו העונה הרטובה שלהם) ויחד עם הגשמים הגיעו היתושים, כולל אלה שמדביקים בדאנגי . שלא נדע מצרות, זו מחלה נוראה שמסתיימת לא פעם במוות, יותר גרועה ממלריה כי אין נגדה שום צורה של חיסון, אי אפשר לקחת שום אמצעי מונע חוץ מאשר להשתדל לא להיעקץ.
בקיצור – הכל מצביע על לא לנסוע.

מצד שני, מה יהיה עם החלום? ואנחנו כבר נמצאים בליסבון שהיא נקודת המוצא האולטימטיבית לקאבו ורדה. למעשה היא ה"טורקיה" של הפורטוגזים, ואלפים מבלים כאן את החופשות שלהם.
מסתבר שיזמים זריזים הבינו את הפוטנציאל הגלום במקום בתולי כזה, וידעו שביחד עם המוזיקה הנפלאה המהלכת קסם על רבבות אנשים בעולם – אפשר יהיה לתרגם את המקום לכסף, הרבה כסף. וכך הקימו כאן תשתית תיירותית שבשביל תושבי האיים זה כמו זכייה במפעל הפיס. ובשביל התיירים – זו מין בועת נופש כזאת, שבמקרה ממוקמת בקאבו ורדה, אפשר היה לשתול אותה בכל מקום אחר בעולם בלי להרגיש בהבדל.
זה מסוג הריזורטים האלה שברגע שאתה בא בשעריהם – כל העולם החיצון לא מעניין בכלל. אתה בפנים.
זה לא בדיוק מה שתכננתי או רציתי, אבל לא נראה לי שהייתי יכולה לבוא לכאן אחרת, ומוטב לבוא כך מאשר לא לבוא בכלל.

אין בקאבו ורדה הרבה מלונות, אבל אלה שישנם הם גדולים, ענקיים, 500-1000 חדרים במלון אחד, והסיבה שכתבתי קודם שבשביל המקומיים זו זכייה במפעל הפיס היא בגלל התעסוקה. המלונות האלה מעסיקים אלפי עובדים שבנסיבות אחרות היו יושבים בפתח הבית שלהם, ברחוב, וסופרים את השעות. מי שלא זכה להתקבל לעבודה באחד המלונות אכן עושה בדיוק את זה – מורח את היום בישיבה על שפת המדרכה או בפתח הבית, ובהמשך יש תמונות.

אוקיי, אז אם רק כך אני יכולה להגיע לקאבו ורדה – שיהיה. אני שונאת מלונות גדולים וריזורטים ובעיקר את אלה מהזן של הכל כלול, אבל לא היתה ברירה. זו היתה הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים "לעכל" את קאבו ורדה. לא יכולתי לראות את עצמי נמסה בחום האפריקאי בחדרי מלון עלובים בלי מזגן, עם היתושים והזבובים.
נכון שזה בא על חשבון האותנטיות, ולא מאפשר לראות את הארץ כמות שהיא, אבל חשבתי שלזה אני אדאג כשנגיע למקום - ניקח טיולים, נדבר עם אנשים וכו'.
יש רשת של בתי מלון שפרוסה כמעט בכל העולם, היא נקראת RIU. הם מתמחים בכפרי נופש בשיטת הכל כלול, ויש להם מלונות בכל המקומות האקזוטיים ביותר בעולם. קאבו ורדה מילאה להם בול את המשבצת החסרה באוקיינוס האטלנטי, מין אפריקה-לא-אפריקה כזה. הם הקימו כאן שלושה בתי מלון ענקיים, שניים באי סאל (SAL) שבו אנחנו נמצאים ואחד באי בואה-ויסטה (BOAVISTA). אני בחרתי באי סאל כי ממנו יוצאות טיסות לאיים האחרים. לתומי חשבתי שאחרי שייגמר השבוע "הכל כלול" שלנו, נוותר על כרטיס הטיסה חזרה לליסבון שכלול בחבילה, ונצא לשוטט בכל מיני מקומות אחרים, כולל טיסה לאי של סזריה אבורה – סאו ויסנטה (SAO VICENTE) – שבגללו בכלל באתי הנה.
עכשיו כבר לא נראה לי שנעשה את זה, השבוע הזה מספיק לנו.
אמנם אנחנו לא נמצאים כאן בדיוק במדינת קאבו ורדה - אלא במדינת RIU, אבל הצלחנו להבין את המקום.
מה שרשת המלונות RIU עושה – היא בונה בועה גדולה על שטח פיזי של מדינה מסויימת, אבל בפנים – בתוך הבועה – הכל אוטונומי, והכל מתנהל לפי שטאנץ קבוע שחוזר על עצמו בכל המלונות שלהם. נוסח מועדון הים התיכון, רק עם הרבה פאר והדר של חמישה כוכבים. אתה יכול להיות באינדונזיה או בערב הסעודית – בתוך המלון הכל ירגיש וייראה אותו הדבר כמו בקאריבים או במרוקו. הם כמעט ומוחקים לגמרי את הזהות המקומית של אתר הנופש, ומשליטים שם את הזהות התיירותית הגלובלית האולטימטיבית – חוף ים מטופח, בריכות ענק, שפע מסעדות, ברים עם שתיה חופשית זורמת כמים, כולל אלכוהול, הופעות "פולקלור" בערבים, חדרי אירוח ממוזגים ונוחים שיהיה לך כיף בהם, תהנה, אתה בחופש ב-RIU. בכניסה מצמידים לך ליד צמיד כחול, מודיעים לך שסיסמת המקום היא NO STRESS, בלי לחץ, ומאותו רגע אתה אזרח של המדינה שלהם.
בלי חובות (החוב והחור יהיו אחר כך בחשבון הבנק שלך...) רק זכויות.
ברוכים הבאים לחווה לפיטום אווזים
זה המלון שלנו – ריו גרופה


12

14


למעלה מ- 500 חדרים יש בו, והם מלאים כמעט כל השנה. במשרד נסיעות אחד בליסבון לא הצליחו להשיג לנו חדר פנוי, קיבלו תשובה שהכל מלא. הצלחנו לקבל אישור רק אצל סוכן אחר שהיו לו עוד מספר חדרים שמורים מתוך ההקצבה שלו. חלק מחמש מאות החדרים הם זוגיים, אבל חלק גדול מאד הם חדרי משפחות וסוויטות, עם 2-3 חדרי שינה, זה מקום לנופש משפחתי ויש כאן המון משפחות עם ילדים ונוער. עכשיו לא העונה ומלא, אני רק מתארת לעצמי מה הולך כאן בקיץ, או בחופשות חג המולד והפסחא. גם עכשיו יש כאן פשוט אלפי אנשים נופשים.
המלון פרוס על פני שטח ענק, החדרים מסודרים במבנים נמוכים של שתי קומות

9

ומרחקי ההליכה הם עצומים – שבילים אין סופיים מחברים את החדרים אל הקבלה, הבריכה, המסעדות, הספא וכו', צריך לצעוד קילומטרים ממקום אחד לאחר.


10


ההליכה הזאת טובה, בעיקר אחרי הארוחות – היא עוזרת להוריד טיפה את כמויות האוכל הנבלסות כאן. ובגלל הגודל של המקום ושפע המסעדות ומקומות הישיבה הפזורים בשטח – לא מרגישים את כמויות האנשים, אין צפיפות,שום דבר לא ממש מלא או דחוס, אף אחד לא יושב לשני על הנשמה. החדרים בנויים בצורה נפלאה, יש פרטיות מוחלטת עם מרפסת נחמדה לכל חדר. תענוג.
וכאילו לא הספיק לרשת RIU מלון אחד במקום הזה – הם הקימו לו אח תאום. ממש צמוד לריו גרופה, יש את מלון ריו פוננה, שוב 500 ומשהו חדרים ושוב כל המערכת של מסעדות בריכות וכו'. שני המלונות נמצאים גב אל גב, בנויים כתמונת ראי האחד של השני, ולמעשה אפשר להגיד שזה מלון אחד כי כולם מסתובבים בכל מקום חופשי, אוכלים במסעדות של איזה מלון שרוצים ומשתמשים בכל השירותים של שני המלונות בלי קשר לאיפה הם ישנים.
זה כמובן מכפיל את מרחקי ההליכה! אם אכלנו בערב במסעדה בריו פוננה וצריך לחזור "הביתה" – אז אפילו עם דרכי הקיצור שהמצאתי זה משהו כמו רבע שעה עד 20 רגע של צעדה בשבילים הארוכים.
שני המלונות יפים יפים. נתנו להם כאן מין צביון אפריקאי


1


6


יש כמה בריכות שחייה

2

.וכל מיני גומחות עם זרמי מים בעוצמות משתנות שעושים מסאג' לגוף ולנשמה

3


יש אין סוף של משטחים ציבוריים – לובי, לאונג'ים, ברים, כורסאות הסבה נוחות, אין מצב שתתעייף מדי בלי שיהיה לך מקום לשבת ולנוח. (אני בכוונה לא מזכירה עדיין מילה אחת על אוכל ושתיה, אבל בטוח שהם יהיו כמטחווי הושטת יד מכל מקום בו אתה יושב, ובכל שעה של היום או הלילה)
העיצוב מאד מהודר ויפה


13


15


15a


16


יעקב קם באחד הבקרים מוקדם כדי לצלם את המקום לפני שהוא מתמלא באנשים. היחידים שהיו באותה שעה בלובי הם עובדי הניקיון עם הדלי והמגב...


17

18


19


20


בכל מיני מקומות מוצבים פסלים גדולים של חיות - כמיטב הדמיון האפריקאי


21


פרחי היביסקוס אדומים מקשטים את פינות הישיבה

 

22a

ובכלל צוות הגננים כאן הוא עצום, המסכנים צריכים להתאמץ מאד בכדי להוציא משהו יפה מתחת ליד באדמה היבשה שלהם. רוב האיזורים מטופחים ככה

23a

7

ובכל מקום שיש צמחייה הגננים עובדים – גוזמים, מנקים, משקים, מרססים


21a

 

 

7


אבל רק מתרחקים טיפה מהאיזורים המרכזיים, לכיוון חדרי הלינה – שם כבר הכל יותר צחיח ושומם כזה – האדמה מגלה את פניה האמיתיות:
5

7


את התמונה הבאה אני מבינה רק בשביל עצמי, כדי שאם ארצה להיזכר בעוד 20 שנה איפה היה החדר שלנו – 6044 בבלוק 6, אבל גם אם מישהו ירצה פעם לנסוע לשם – שיקבל מושג. מצד שמאל במפה, הביתנים בצבע צהבהב זה ריו גרופה, ומצד ימין הביתנים בתכלת הם של ריו פוננה.

7


מוכרחים לדבר על האוכל, אין ברירה. אני חייבת להסביר את הכותרת של החווה לפיטום אווזים, לא?
האוכל זה העניין המרכזי בכפר הנופש הזה. יש כאן לפחות 10 מסעדות שונות, וצריך ממש לנהל "מערכת שעות" אם רוצים לאכול בכולן בזמנים המתאימים – בכל מסעדה זה סוג שונה של אוכל. חלק מהמסעדות הן חופשיות, כלומר אפשר לצאת ולבוא בזמני הארוחות מתי שרוצים, בלי הזמנה מראש. חלקן פתוחות 24 שעות ביממה, כך שגם בשלוש לפנות בוקר אין לך בעיה "לתדלק". ולחלק מהמסעדות צריך לעשות הזמנה לפחות 3 ימים מראש. כמו במסעדות בניו יורק. וכן, יש מצב שהן מלאות ולא יכולות לקבל אותך היום, אלא רק מחר או מחרתיים, יש להן ביקוש כי אנשים מחפשים גיוון. אנחנו דגמנו עד עכשיו שתיים מתוך ארבע מסעדות היוקרה האלו, מסעדת הגריל "סנטה מריה" – אכזבה מוחצת, והמסעדה האסייתית "מנדאליי" שהיתה טובה מאד. היום בערב יש לנו הזמנה למסעדת "ברלוונטו" – אוכל קאבו ורדה טיפוסי, ומחרתיים למסעדה האפריקאית "ממבאנה" שמי יודע מה יגישו שם. אבל כל דבר יהיה טוב כדי לברוח מהבופה הבלתי נגמר במסעדות הרגילות...
יש משהו באופי של בן אדם (שלי לפחות) שלנוכח אוכל – במבחר ובשפע – כל העקרונות שלו מתמוססים, מתנפצים ומתרסקים. אני לא יכולה לעמוד בפני אוכל, חייבת לנסות ולטעום הכל. לפני כמה שנים במלון הכל כלול (ריקסוס, אני לא זוכרת אפילו איפה זה היה בטורקיה, אולי בבודרום) הגענו, כל המשפחה, למצב של הרעלת-אוכל כבדה ונשבענו שלא חוזרים שוב בחיים למלון הכל כלול, לפחות עד שנחשל את האופי. כל זה נשכח ממני, והנה שוב אנחנו כאן מול הררי האוכל הבלתי אפשריים.

מאחר ואין כאן יותר מדי מה לעשות חוץ מלנוח – האוכל הופך להיות ממש אישיו – מתי נלך לאכול, באיזו מסעדה, מה ניקח, ואיך נתגלגל על כרס מלאה חזרה עד לחדר, למנוחה וליקיצה ממש לפני הארוחה הבאה וחוזר חלילה. היום זה היום החמישי שלנו, אנחנו כבר מדלגים על ארוחות, אני מוותרת כבר יומיים על ארוחת הבוקר (יעקב מביא לי סנדוויצ'ון קטן...) אתמול ויתרנו על צהריים וכנראה גם היום. לשולחנות הקינוחים אנחנו בכלל כמעט ולא מתקרבים, מקסימום חתיכת פרי.
המבחר  עצום, יש גיוון מסוים מיום ליום אבל לא יותר מדי. יש תחנות בישול שפזורות באולם והטבחים כל הזמן מזרימים עוד ועוד בשר על האש, דגים, פיצות, די – רק הכתיבה על זה עושה לי סחרחורת. בגלל זה אני גם לא מביאה תמונות. (יש, צילמנו הכל, אולי אחרי שנתרחק מהמקום הזה ונהיה באיזה יעד מזה-רעב, אולי יהיה נעים להיזכר בכמויות האוכל ואז אני אביא תמונות...)
אני רואה מסביבי את האנשים אוכלים – ומשתגעת. 4-5 גיחות למנה עיקרית זה נראה סטנדרט כאן. והכל נשטף בשתיה חופשית בשירות עצמי – בירה מהחבית עם ברז דראפט, מכונות עם כל המשקאות המוגזים – קולה, פנטה ספרייט וכו', מיצי פירות טבעיים, חביות יין אדום, לבן, רוזה, אה וכן, גם מים קרים תודה לאל.

7


הבזבוז כאן משווע וזה נורא צורם לי בעין ובלב. יש מאות מלצרים בחדרי האוכל, כמובן בני המקום. תפקידם להוריד מהשולחן כל צלחת שנראה שבעליה סיים אתה, אפילו אם היא עדיין מלאה באוכל שכבר לא ייאכל. מעניין מה עובר להם בראש, למקומיים האלה, לנוכח ההשחתה הזאת של האוכל היקר. המדינה שלהם לא מייצרת כלום, שום דבר לא גדל כאן באדמה הזאת. 90% מהמוצרים מיובאים מרחוק. רק השאריות שמורידים מהשולחן יכולות להאכיל כפרים שלמים. מה הם חושבים עלינו? אני לא רוצה לדעת. אני משתדלת לא לקחת יותר ממה שאני חושבת שאני יכולה לאכול. אם ארצה עוד – אקום שוב. לרוב הצלחות שלי נשארות ריקות אחרי שאני מסיימת לאכול, אלא אם כן ניסיתי משהו חדש והוא ממש ממש לא טעים לי (קורה לא מעט, יש כאן קומבינציות מזון מאד מוזרות...)
בין ארוחה לארוחה יש כל מיני סנקיות (מלשון SNACK) שפזורות בשטח. אחת ליד הבריכה, אחת ליד הלובי, אחת ליד הספא. אין מצב שחלילה תיתן לרעב להתעורר בך. אנחנו – ואני בטוחה שכולם – מסתובבים כאן עם הרגשת מלאות, אבוסים כאלה, ממש כמו אווזים מפוטמים. כשנצא מכאן – אני לא רוצה לראות אוכל הרבה ימים!!
רוב התיירים כאן הם בריטים. יש מאנגליה 3-4 טיסות שבועיות ישירות לקאבו ורדה, והם באים בהמוניהם. הם שותים בירה כמו שאנחנו שותים מים ואולי גם יותר, זה ממש מעורר חלחלה. הם באים לכאן לבנוניים כמו סיד, ויוצאים מכאן כמו סרטנים צלויים. השמש פשוט מטגנת וגם אם לא יושבים ממש בשמש – בכל זאת משתזפים. אני נעלתי יום אחד נעל מחוררת והלכתי אתה מהחדר לקבלה, לחדר האוכל וחזרה – כשהגעתי לחדר וחלצתי את הנעל נשארה לי על כף הרגל דוגמה של החורים – איפה שהחשיפה הקצרה לשמש כבר הספיקה כדי לשזף את הבשר החשוף. אי לכך ובהתאם לזאת - אנחנו נמרחים כאן בקרם נגד שמש עם מקדם הגנה מספר 70 ...
בכלל, כל יציאה מהחדר מלווה בטקס של התמרחות. קודם כל קרם הגנה נגד שמש, ואחריו דוחי יתושים, בתרסיס, ברול און, העיקר נהיה מוגנים. אני חייבת לציין שכמעט ולא רואים כאן יתושים (זבובים כן, אבל הם לא מזיקים) כי א' – אין גשם, היתושים האלה באים רק אחרי גשם, וב' – המלון כנראה נוקט צעדים לחיסול והדברה של היתושים, כי זה יכול להרוס לו את כל הביזנס. כשהיינו בסיבוב בעיר הסמוכה דווקא ראיתי קצת יתושים שלא התקרבו אלי בגלל כמויות התכשירים שריססתי על עצמי.
בתוך כל ה"הכל כלול" הזה, יש כמה וכמה דברים שלא כלולים. מה שהכי קרוב ללבי ומרגיז אותי – זה האינטרנט. יש כאן חדר אינטרנט קטן וממוזג, אפשר לשבת שם ולהתחבר לעולם, אבל זה 14 יורו לשעה. מה אפשר לעשות בשעה, אני בקושי עוברת על תיבת הדואר שלי בזמן הזה. מנוי ל-24 שעות עולה לא פחות ולא יותר מ-100 יורו!
יעקב שמח, סוף סוף הוא יצליח לראות אותי בלי מחשב מחובר לכף היד. אבל האמת היא שיש לנו המון דברים להזמין ולתכנן באינטרנט, כמו המשך הטיול, וזה ממש חיוני. אז בלית ברירה משלמים... כל הנופש הזה עולה כל כך יקר, אז עוד טיפה לחור שבבנק...

סנטה מריה

קאבו ורדה מורכבת מעשרה איים מיושבים ועוד כמה קטנים ולא מיושבים. האי שאנחנו נמצאים עליו נקרא סאל, הוא אחד הקטנים, אבל הוא האי בעל התשתית התיירותית הכי מפותחת ובגלל זה בכלל הגענו אליו. אבל חוץ מבתי המלון שהם כמו "איים" או בועות אוויר שמבודדות משאר האי – באמת שאין בו שום דבר.
הציעו לנו כאן להצטרף לסיורים מאורגנים של המלון או של חברות התיירות הגדולות, ואני החלטתי שאין לי חשק למתוח את חוויית "מדינת RIU" גם החוצה. בחוץ אני רוצה לראות לבד, להבין את המקום כמות שהוא, בלי פילטרים של אוטובוס ממוזג ומדריך מטעם שיסבירו לי מה זה מה. רוצה לראות בעין.
אז החלפנו קצת יורו לכסף מקומי ויצאנו לדרך עם מונית לעיר הקרובה – סנטה מריה.
וואיי וואייי איזו אכזבה. פשוט אין כלום! אין לי מילים לתאר את זה. כביש מרופט (עשוי חלקיקי אבנים כמו פסיפס עם הרבה חורים) עובר בתוך שטחי עפר ריקים. פה ושם שלד של מלון נוסף בשלבי בניה שונים, או קצת בתים פרטיים פשוטים להחריד.
נהג המונית הוריד אותנו ברחוב קטן בתוך העיר.
"קח אותנו למרכז" אני מצליחה להגיד לו בפורטוגזית מגומגמת, והוא טוען "זה המרכז". שומו שמיים.

57


יעקב ביקש ממני לא לכתוב אף מילה רעה, אחרי הכל קאבו ורדה היא ידידה גדולה של ישראל ובהצבעות באו"ם היא מצביעה אוטומטית לטובתנו, כמו מיקרונזיה.
אבל האכזבה שלי כל כך גדולה שזה פשוט כואב לי בלב. זו קאבו ורדה שחלמתי עליה?

52

7


הרבה כלבים משוטטים, מעולפים קצת מהחום

7


ישיבה על שפת המדרכה או בפתחי הבתים היא דרך מקובלת להעביר את הזמן

7

7

7


59
הבתים מאד פשוטים אבל צבעוניים, והעיקר שיש עץ פפאייה בחצר

7


אחרי שיטוט של כמה דקות – הגענו לרחוב קצת יותר מרכזי – ה-רחוב המרכזי, עם קצת חנויות

7


החנויות ברובן אינן בבעלות של מקומיים. חבורה של סנגלים קולניים וצבעוניים השתלטה על כל המסחר בעיר. לסנגל כמעט ולא באים תיירים, והם שמעו שקאבו ורדה מלאה בתיירים, אז הם באו לכאן להרביץ מכה. יש להם חנויות עם כל מיני מזכרות אפריקאיות

7


הבעיה היא שהמוכרים הם מהסוג המתעלק –הם נטפלים לכל תייר שעובר ברחוב come see my factory
(פקטורי, לא פחות ולא יותר...) ולא מקבלים "לא" כתשובה. הם הולכים אחריך עוד כמה מטרים ברחוב ומנסים לשדל, זה לא הכי נעים. תושבי קאבו ורדה ממש לא אוהבים את התופעה, בדיוק כמונו, והם יודעים שזה מוציא שם רע לעיר, אבל נראה לי שאין להם כלים להלחם בתופעה.
אגב, הסנגלים האלה מתלבשים בכזאת צעקנות יפה. הם לא נותנים לצלם אותם, או את החנויות שלהם, אבל הנה, משהו בכל זאת הצלחנו להגניב:

60

7


זו כנראה איזו וילה של מישהו שהתעשר, מאד חריגה בנוף המקומי

7


כנראה היא שייכת לבעלים של בית הקפה הזה, האחד והיחיד שראינו במרכז העיר

7


זו למשל אכסניה שראינו בה קצת תיירים צעירים

7


וזהו פרייבט של מישהו שחונה על יד הבית, כלי רכב תקני לחלוטין

7


כך בערך נראית הכיכר הראשית
61
עם הטעם המר של האכזבה כבר כמעט התכוונו לעלות על מונית חזרה למדינת RIU שלנו, כשפתאום, בין שני בניינים, תפסה את עיני פיסת ים כחולה. נו, נלך לראות את החוף שלהם.
וואו, איזה מזל. אם היינו מחמיצים את זה – היינו מחמיצים את קאבו ורדה כולה... האחר צהריים הזה שבילינו על החוף עשה לנו את הטיול, והיה שווה כל יורו שהשקענו בנסיעה הזאת!
כשהייתי אצל סוכני הנסיעות בליסבון והציגו לי את האפשרויות של האכסון בסאל, אמרו לי שיש מלון 3-4 כוכבים בעיר סנטה מריה, אבל הוא לא משהו. היתרון שלו שהוא במרכז העיר, וממש על החוף, אבל חוץ מזה הוא מאד פשוט ולא ממש מומלץ.
אחרי שראיתי אותו – אני חושבת שהם צדקו, זה לא מלון שהייתי יכולה לבלות בו שבוע ימים, אבל לחבר'ה צעירים הוא יכול להתאים בול. אני רואה למשל את הילדים שלי מתענגים עליו בכיף.
כך הוא נראה, ממש על החוף

7

7


החדרים שלו קטנים וככל שראינו ללא חלונות בכלל, אבל ציוריים כל כך וטובלים בתוך גן יפהיפה

7


על החוף לידו יש עוד כמה בתי מלון קטנים ופשוטים

30

7


אבל גולת הכותרת של המקום כולו היא בית קפה/מסעדה שיושבים ממש על המים

7


איך שהתקרבנו לשם – צלילי המוזיקה המוכרת והאהובה מילאו את האוויר, ומפלס התעלות הרוח שלי התחיל להתרומם. זו הקאבו ורדה שחיפשתי!
זה קצה אחד של בית הקפה

7


ממש מעל לגלי הים המתנפצים אל הקיר שלו והרעש שלהם השתלב נהדר במוזיקה

7


התמקמנו בבית הקפה ואני הכרזתי שאני לא זזה משם!

7

28


זוהי המסעדה, ואני בטוחה שיש להם אוכל הרבה יותר טוב משל RIU, אבל במצב הפיטום שלנו לא היינו מסוגלים להכניס פירור לפה. ישבנו בבית הקפה והזמנו קולה, כי לא היה להם שום דבר אחר בבקבוק סגור

7

7


והמוזיקה, אחחח המוזיקה.... אני מכירה את כל השירים שמושמעים ברמקולים, ונכנסת ממש לאקסטזה, שרה יחד אתם בקול רם

35

אני מקווה שמי שמכיר אותי מצליח לראות את האושר על פני. זה הרגע לו חיכיתי, בשביל זה באתי. חשבתי שזה יהיה לי כל השבוע, אבל אני מוכנה להסתפק רק באחר צהריים האחד הזה.
יעקב רצה לצלם את השקיעה, אז התעכבנו שם כמה שעות.
מאחורי שמעתי את המלצרים מפזמים את השירים בקול רם, בדיוק כמוני.
בחוף ממול יש איזו רצועת חוף שהגלים נשברים בה בצורה חדה (הים כולו שקט, רק בנקודה הזאת פתאום מתרוממים גלים, אין לי מושג איך ולמה) וחבורה של גולשים רוכבת על הגלים, כשקומץ מקומיים עומדים על המזח ומריעים להם

7

7


סירה קטנה מפליגה ברקע – התמונה פשוט מושלמת!

7


וכשהגיעה השקיעה אז בכלל כבר נמסנו מאושר ומעונג

7


ברגע שהשמש שוקעת, מחשיך נורא מהר. ממש תוך דקות כבר חושך מוחלט.
קשה להיפרד מהחוף, הנה עוד שתי תמונות אחרונות לפני שאנחנו חוזרים לרחוב הראשי המכוער ומחפשים מונית

7


אלה שמתאכסנים במלונות על החוף מותחים את היום עוד קצת, ונשארים בכיף על כסאות הנוח שלהם. אם רק הייתי צעירה באיזה שלושים שנה, וקצת פחות מפונקת, הייתי באה לכאן, למלון ולחוף הזה

7


אבל אנחנו מיהרנו לחזור לריו. איך נפסיד את ארוחת הערב!
ואחרי ארוחת הערב – הופעת בידור...
יש כאן צוות בידור נהדר. כעשרה או שנים עשר צעירים וצעירות בני המקום, מוכשרים בצורה בלתי רגילה. רוקדים, שרים, מפעילים, משעשעים את הקהל באלף צורות שונות מהבוקר ועד הלילה. בשעות היום עושים כל מיני משחקי הפעלה די דביליים בברכה, אחר כך משחקי בינגו עם פרסים, אחר כך מעסיקים את הילדים בכל מיני משחקים, ובלילה – נותנים הופעה. כל ערב הופעה אחרת – ערב ברזילאי, ערב אפריקאי, ערב של שירי המחזמר גריז, וערב של תלבושות מהממות וריקודים לצלילי מוזיקה של שנות ה-70. הערב הזה האחרון היה ממש מיותר, אני ויעקב עזבנו באמצע. נורא מעצבן שהחבר'ה האלה, הכל כך מוכשרים, צריכים להתבזבז על משהו לעוס ומיושן כמו שירי להקת אבבא ושו"ת. לא יכלו להביא קצת פולקלור מקומי? לתת לנו קצת חשיפה לתרבות של האיים?
זו המדיניות של RIU – שטאנציות לאורך כל הדרך. לא משנה איפה אתה נמצא, אתה תקבל את אותו סוג בידור שאנחנו בחרנו בשבילך.
הביאו לשם מנהל צוות בידור מבולגריה, בחור נמרץ וחייכני, דובר 5-6 שפות, והרגיז אותי שתמיד הבוס חייב להיות לבן. כאן הוא מנחה ערב בינגו שמתאים למושב זקנים

7


מה היה קורה אם היו נותנים לאחד המקומיים לנהל את העניינים? הם לא פחות מוכשרים ממנו, ואולי גם יותר!
בריקודים הברזילאים והאפריקאיים – הם הפליאו לרקוד, פשוט תאווה לעיניים

7

7

43

ןמופע הקפוארה שהם הרביצו שם היה לא פחות ממדהים

7

7


אבל בריקודים של גריז או של אבבא הם התנועעו כמו מריונטות, זה כל כך זר להם, לא בדם שלהם! והכוריאוגרפיה שהבולגרי הזה הדביק עליהם דמתה לתנועות של "ושאבתם מים בששון", או כמו שיעקב הגדיר את זה – טקס סיום של כתה ח' בערך.
אז לסיכום חוויית קאבו ורדה שלנו -
זה לא בדיוק מה שציפינו שיהיה, אבל בכל זאת אנחנו נהנים מאד.
נחים הרבה (יש משהו אחר לעשות?), אוכלים הרבה, מקטרים קצת. אני מפטפטת לי ארוכות עם מרסיה, הבחורה האחראית בחדר האינטרנט, פשוט כי היא בין הבודדים שמדברים אנגלית. האנשים כאן פשוט מקסימים אם וכאשר מצליחים לתקשר אתם. חייכנים ועדינים, אפילו המראה שלהם עדין מאד ביחס לאפריקאים אחרים. לרובם יש אף קטן סולד ותווי פנים מצויירים כאלה. אני רואה כאן את הבחורות המלצריות, מסכנות איך שדחסו אותם לתוך תלבושת אחידה עם חצאית צרה צמודה, ונעליים שחורות סגורות, וושיער אסוף בקוקו מוקפד. כל כך שונה מהטבע האמיתי שלהם שרוצה שמלה אוורירית ומשוחררת וסנדלי אצבע. אבל אין מה לעשות, פרנסה מעל הכל.
בסך הכל אנחנו ממלאים מצברים לקראת הבאות.
המשך הטיול שלנו אמור היה להיות באפריקה, אבל אנחנו יורדים מזה. החום בלתי נסבל, היתושים והמחלות מפחידים אותנו. תכנונים זה דבר אחד, וביצוע בפועל זה דבר לגמרי אחר, וקול ההגיון ניצח. אין לנו מה לחפש עוד באפריקה. בסוף השבוע נחזור מכאן לליסבון, למחרת ללונדון, ועוד יום למחרת – אנחנו בסרי לנקה.
כשנהיה בליסבון או בלונדון, אני אעלה את הפרקים החסרים של ספרד ופורטוגל – רובם כתובים ומוכנים אבל עם מחירי האינטרנט הרצחניים כאן בקאבו ורדה זה יהיה יקר מדי
להעלות אותם לאתר.

להתראות חברים....
 

תגובות 

 
0 # לפעמים חלומות מתגשמים.....sabine 2010-10-21 18:33
אחחחח....חמדה, חמדה, חמדה....
כמה שהתענגתי על הפוסט הזה!
המילים, הצילומים, השיר .... הנאה צרופה
המשך מסע מענג ♥
הגב
 
 
0 # sodade sodadeגיליה 2010-10-21 19:55
אין מילים בפי על הטיול הוירטואלי הזה...פשוט מדהים!
הגב
 
 
0 # שכנעת אותי חמדתיציפי 2010-10-21 21:34
להסתפק במוסיקה ובחוויה שלך.
המקום נראה לי כמו מחנה פליטים נטוש, למעט החוף שלך כמובן, אותו חלום שדמיינת, חיפשת ומצאת.
אוהבת כל כך לקרוא את חוויית הטיול שלך, שלכם, לצפות בצילומים היפהפיים של יעקב (מסרי לו את תודתי בכל פעם מחדש).

המשיכו ליהנות, לכתוב, לצלם ולשמור על עצמכם.

געגועים מארץ חמה שמסרבת להיפרד מהקיץ :)
הגב
 
 
0 # מדהיםנורית יעקובי 2010-10-22 16:35
אלו בדיוק המקומות שאני אוהבת, אהבתי, ואולי בעתיד אגיע לשם, שווה שווה, המשך מסע מדהים
הגב
 
 
0 # אז בכל זאת טוב שהגעת לשםדלית 2010-10-23 17:57
חלומות צריך להגשים!
אני שמחה שמצאת את המקום היפה הזה ליד הים.
וכרגיל, תענוג לחוות איתכם את הטיול.
המשך מהנה, שימרו על עצמכם.
הגב
 
 
0 # חמדה- אין עלייך!ריקי 2010-10-24 17:54
עוד פוסט מפורט ומצולם להלל!
תודה מקרב לב - כל כך נהניתי לקרוא♥
שלך
ריקי
הגב
 
 
0 # סוף סוף חזרת לטייל בעולםבן 2010-11-04 20:39
1-התגעגענו
2-הכל כלול זה המפגע הכי גדול שהמציא האדם
3-הכנות שלך בלי שום התיפיפויות זה מה שעושה את הבלוג שלך לנהדר
הגב
 
 
0 # תודהרנאטה 2013-05-25 01:20
כמעט ואין חומר כתוב בעברית על קאבו ורדה, בטח שלא אותנטי ובלי מסננים. (כבר תקופה יצא לי לקרוא כמה וכמה פוסטים על הטיולים שלך, כהכנות לטיולים שלי) בד"כ הכל מאוד מדויק ובניגוד לכל המקומות בגלל שלא מנסים למכור לך משהו אז הכל נטול התייפיפות. אז רציתי להגיד תודה. ותמשיכו לטייל :)
נ.ב בפורטוגזית המילה "ברלו" הפירוש שלה "לשתות", מכאן הצירוף ברלו ואנטו.. הכוונה למקום שמוקף רוחות או משהו.
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת