wellness5

מערות אלטמירה ופיקוס דה אירופה

24.9.10
אחרי כמה שבועות יפים של מזג אוויר נהדר, הגיע הזמן לקצת קור וגשם, שלא נשכח במקרה שהחורף נמצא כבר בדרך אלינו. צריך לגמור את חלק אירופה של המסע שלנו לפני שהוא ממש יהיה כאן.
יש כאלה שאומרים שלא נורא, גשם לא מפריע לטיול. לנו זה הפריע מאד. קודם כל – הדברים נראים אחרת, הנוף לגמרי שונה כשקרני השמש מאירות אותו או כשעננים כבדים צובעים אותו באפור. שנית – הנהיגה הרבה יותר קשה, וגם מסוכנת. שלישית – אין חשק להוציא את האף מהאוטו ולהירטב, אז בהכרח מפספסים דברים.
אבל עם איתני הטבע אי אפשר לעשות משא ומתן, ובכל זאת רוב הימים היו לנו יפים, אז קיבלנו את הגשם בהשלמה ויצאנו לדרך.

התחלנו את היום בנסיעה על כביש החוף הצפוני של ספרד, מבילבאו לסנטאנדר. כל הלילה ירד גשם, והתחזית בבוקר בטלויזיה לא ממש היתה אופטימית. העננים שתראו בתמונה רק נתנו לה חיזוק, הדני רופ שלהם בדרך כלל לא טועה והתחזיות מאד מדוייקות.
3
כל מה שתכננו לראות ולעשות בדרך - התבטל, ולקראת הצהריים הגענו לסנטאנדר, לא מבינים מה אנחנו עושים כאן ולאן ללכת בגשם הזה. מצאנו חניה בחניון תת קרקעי (ויבש...) ואחרי שאזרנו קצת אומץ ושלפנו מטריות מהבגאז', העזנו לעלות לרחוב. אבל מטחי הגשם היו בלתי אפשריים וחיפשנו מקלט - ואיפה יש מקלט טוב יותר מאשר חנות צילום? יעקב רוצה להחליף את אחת העדשות שלו ואולי בכלל לקנות משהו חדש שיקל על המשקל הכבד של התיק שהוא סוחב אתו, וכבר כמה ימים שהוא מחפש חנות צילום. מי אמר שהיקום לא קשוב לרחשי לבם של אנשים... רצית חנות צילום - קיבלת!
אחרי השתהות די ארוכה בחנות, המוכר הפנה אותנו לסניף הראשי שלו, מרחק הליכה של כרבע שעה, שם יש בדיוק את מה שיעקב רוצה. התחלנו לצעוד... מונית אין בסביבה, ובכבישים זורם נהר של מים. אני לא מכירה כמויות כאלו של מים, אולי רק במונסונים הטרופיים. ואין איפה להסתתר, והרוח מאיימת לקחת אתה את המטריה. ובתוך כל הבלגן הזה - באמצע המדרכה - סככה כזאת עם שולחנות וכסאות ולוח עם תפריט -"מניו דל דיה". אנחנו לא ממש רעבים, אבל אולי אם נשב לאכול הגשם בינתיים ירגע ויתעייף קצת ונוכל להמשיך ללכת?  אוקיי, מחליטים לאכול, אבל אם כבר לאכול -  אז למה בחוץ, בגשם, אפילו שזה מקורה? הכי טוב בתוך המסעדה.
אנחנו מחפשים ומחפשים איפה המסעדה - אין. מסביב חנויות בגדים, נעליים, וילונות, דיסקים, אבל שום דבר שנראה כמו מסעדה.
פתאום צץ מלצר ומזמין אותנו לשבת. איפה המסעדה, אנחנו שואלים אותו, רוצים לשבת בפנים! לאאא, המסעדה רחוקה... זה במעלה הרחוב כאן משמאל, הוא מצביע לנו.
זאת היתה הפעם הראשונה שנתקלנו בזה - אבל בהמשך הדרך זה חזר על עצמו בעוד כמה ערים מרכזיות בספרד. מסעדות שנמצאות בכל מיני רחובות צדדיים, שלא על נתיב התיירים, פשוט פותחות סניף על אם הדרך, והמלצרים מתרוצצים למרחק די נכבד אל המסעדה וממנה. ככה מרוויחים את הקליינטים שאחרת לא היו רואים אותם בכלל.
המראה היה מאד ביזארי - בחוץ גשם זלעפות, מעט האנשים שהולכים ברחוב מכוסים במעילים ומטריות, אצים רצים להם מהר בין טיפות הגשם לנחלי המים הזורמים על המדרכות, ובתוך זה אנחנו יושבים לנו - היחידים במסעדת הרחוב הזאת ולבושים בחולצות קצרות - ואוכלים פאייה... (היתה די מגעילה, אורז יבש כזה)
לחנות הצילום כבר לא הגענו באותו יום. הגשם הבריח אותנו חזרה לחניון, ובזאת מסתכמת חוויית סנטאנדר שלנו. מקווה שלא הפסדנו מי יודע מה...

העיירה הבאה במסלול שלנו היא סנטיאנה דל מאר שכל ספרי התיירות גומרים עליה את ההלל. הדרך לשם יפהיפייה, וגם הגשם התעייף קצת, ובין ענן לענן אפילו זרחה לנו קצת שמש (לא לאורך זמן, המבול התחדש קצת אחרי זה)
מראות נוף יפים כאלה
1
2
אנחנו סוטים קצת מהכביש הראשי, בשביל הטיול, נכנסים  מדי פעם לתוך הכפרים והשדות
6
9
8
וסוף סוף מגיעים לסנטיאנה דל מאר שמתגלה אכן כעיירה מקסימה אבל תיירותית להחריד - אין בה מקום לזרוק סיכה, אוטובוסים עמוסי תיירים הולכים ובאים. התעכבנו רק כדי לצלם כמה מהבתים היפים שלה, והמשכנו הלאה.
11
23
7
היעד שלנו - מערות אלטמירה בהן נמצאו שרידים  "אמנותיים" של האדם הקדמון - ציורי קיר מתקופת האבן. זה בערך לפני 18,000 שנה או משהו כזה.
המערה המקורית התגלתה באקראי בשנת 1879, ציורי הקיר המהממים שנחשפו הובילו להעמקת החפירות הארכיאולוגיות  והתחילו דיונים ארוכים בנושא קביעת גילו של המקום. הנושא עורר סערה גדולה בקהילת הארכיאולוגים וההסטוריונים, כשאף אחד לא האמין שאבות אבותינו מתקופת האבן היו מסוגלים לצייר ברמת דיוק כזאת גבוהה ובצבעים כל כך עזים ומתוחכמים ששרדו אלפי שנים. הועלתה אפילו טענה שמי שגילה את המערה זייף את הממצאים ושתל שם ציורים בהזמנה וכו' - מה שהסתבר אחר כך כלא נכון. המשך החפירות והתחקירים, וממצאים נוספים שנמצאו בסביבה - אישרו שהכל אותנטי. אכן האיש מתקופת האבן ידע לצייר.
במשך כמה עשרות שנים הותרה כניסה חופשית לקהל הרחב, אבל הסתבר שהבל הפה של אלפי המבקרים גרם להתפוררות של הציורים ושל משטחי הגיר עליהם הם צויירו. המערה נסגרה, וכעבור כמה שנים של לחצים מצד הקהל היא נפתחה מחדש, אבל בצורה מוגבלת כשבכל יום נכנס רק מספר מדוד של אנשים שהזמינו מקום מראש. התור לקח לפעמים חודשים ארוכים. עד שמישהו הגה את הרעיון המבריק של בניית מערת העתק - שבה יוכלו לבקר חופשי כמה אנשים שרוצים לבקר.

היום המערה המקורית סגורה לקהל, וממשיכים לחפור בה.
ממש לידה אותרה מערה נוספת, בערך באותו גודל ובאותו מבנה, ואליה העתיקו אחד לאחד את כל הממצאים מהמערה המקורית. אלא שכאן הוסיפו תאורה מצויינת, זרקורים שמכוונים בדיוק אל הציורים, וברוח חידושי הטכנולוגיה שתלו כל מיני הולוגרמות וחזיונות שמדמים את האנשים שחיו באותה תקופה במערה. ממש בכניסה יש חזיון מאד יפה שמראה משפחה של אז - על התלבושות והמראה והכל - עוסקת בפעילויות היום יום שלה, גילוף, סיתות, ליקוט, פיצוח אגוזים ועוד. אותי זה מאד ריגש להינשא כך על כנפי הדמיון 15,000 שנה אחורה. מי שקרא את "שבט דוב המערות"  לא יכול שלא לחשוב במקום הזה על איילה, שגולמה אחר כך בקולנוע על ידי דריל האנה. זוכרים?
רוב הציורים הם של חיות מאותה תקופה, ויש גם כמה ציורים של כפות ידיים של בני אדם. מאד מרגש לחשוב איך איזה ניאנדרטלי שם את היד שלו על הקיר וריסס מסביבה צבע, משאיר את שטח כף היד שלו בצבע הטבעי של קיר המערה, או ההפך - טובל את כף ידו בצבע אדום ושם "חותמת" על הקיר... בשביל זה צריך להיות קצת יותר מפותח ממה שנהוג לחשוב על האנשים של אותו זמן.
לצערי אסור היה לצלם שם, אז הבאתי הנה כמה תמונות שמצאתי ברשת. מי שרוצה להעמיק את הקריאה על המערה ולראות עוד תמונות מוזמן לעשות חיפוש על אלטמירה.
alt1
alt2
alt3
צמוד לשיחזור של המערה הקימו גם מוזיאון קטן ובו ממצאים שנאספו מהמערה המקורית - כלי עבודה שונים שאין לי מושג למה בדיוק הם שימשו, צריך דמיון מפותח כדי לנסות להבין. כל מיני מחטים ופצירות וראשי חץ ומוטות, בטוח שלכל דבר היתה מטרה.

הגשם לא עשה חשק להמשיך לטייל והחלטנו לנסוע למלון שלנו. הזמנתי לנו לינה כפרית - פוסאדה רוראל זה נקרא - בעיירה לא רחוקה (Liandres) שנמצאת על הדרך. נובי (הג'י פי אסית שלנו למי שעדיין לא מכיר אותה) הובילה אותנו לכפר במיומנות, אבל בתוך הכפר...זה היה קצת למעלה מכוחותיה.  אין שמות לרחובות, האנשים ספונים בבתיהם - אין את מי לשאול, ואנחנו מרנדלים בתוך סימטאות שבקושי המכונית עוברת בהן. בסוף הגענו, אחרי הרבה יסורים. אבל החוויה היתה שווה. נכנסנו פנימה אל תוך חיי הכפר - אל בית אמיתי חי ונושם של מקומיים: אכלנו בפינת האוכל שלהם, ישבנו בסלון - ממש כמו להתארח אצל קרובי משפחה או משהו כזה.
זה היה חור אמיתי, רחוק ונידח מנתיבי התיירות, אבל לנו זה היה פשוט מושלם. קיבלנו חדר יפה, מודרני ומצוייד בכל מה שצריך, ונקי להפליא. הכרנו את האח והאחות שמנהלים את המקום, ובבוקר האמא שלהם הגישה לנו ארוחת בוקר.
בחוץ, יום יותר גרוע מאתמול. גשם זלעפות, הכל רטוב, אפור, מגעיל. מה עושים? המסלול שלנו להיום הוא לאיזור ההרים שנקראים פיקוס דה אירופה - הפסגות של אירופה. אנחנו מתלבטים אם כדאי בכלל לצאת לדרך, ומחליטים להתחיל לנסוע. אם יהיה נורא - נשוב על עקבותנו וניסע למלון הבא ושם נתחפר בחדר וננוח מתחת לפוך. (איזה פוך, בקושי נותנים שמיכת צמר דקה המלונות האלה, להם עדיין לא קר מספיק...)
נסענו לעיירה הסמוכה קומיאס (Comillas) שם אמור להיות בניין מעניין של גאודי. הרחובות ריקים מאנשים - אנחנו המשוגעים היחידים בחוץ:
5
נוסעים נוסעים נוסעים, יש סתירה בין נובי שלנו לבין שלטי ההכוונה לבנין של גאודי ואנחנו מתקשים למצוא אותו. אבל אני לא מוותרת, עוד סיבוב ועוד אחד, והנה אנחנו במגרש החניה שלו. אבל כדי לראות את הבניין צריך ללכת קצת פנימה, לא רואים מבחוץ. אנחנו צמד לפלפים, פוחדים שטיפת גשם תרטיב אותנו. מסתכלים אחד על השני ומחכים לראות מי יישבר ראשון ויגיד יאללה, גשם דוחה גאודי! באורח פלא אנחנו אומרים את זה ביחד, בבת אחת. מכניסים רוורס ומתרחקים משם. לידינו נעצר אוטובוס ושופך החוצה חמישים יפנים חמושים במצלמות. הם הולכים לצלם את הבניין של גאודי, באש ובמים. זה רק אנחנו שעשויים מסוכר ומפחדים שהגשם ימיס אותו.
אנחנו מתחילים לנסוע לכיוון הפיקוס, אבל לא ישירות אלא דרך כל מיני כפרים ועיירות. אולי בינתיים הגשם יירגע קצת ונוכל לנסוע יותר בבטחה בדרכים המפותלות שמובילות אל ההרים. אני קצת תועה וטועה בדרך (בכוונה, סליחה יעקב...) ואנחנו מרוויחים כמה בונוסים שלא היינו מגיעים אליהם בדרך המלך. יעקב הגדיר את זה יפה, הוא אמר ש"עכשיו אנחנו נוסעים בתוך הנוף שקודם רק צילמנו מרחוק" וזה נכון.
27
55
56
15
14
17
איזה בתים מקסימים ראינו שם
24
25
ואז התחלנו לנסוע לכיוון ההרים:
31
הדרך צרה, שני נתיבים, הגשם און אנד אוף, וההרים עוטפים אותך מכל עבר, באים בכל מיני זוויות לא צפויות
30
האמת היא שלא ממש התלהבנו מההרים והפסגות המזדקרות. ראינו כבר יפים מהם. כנראה שעיקר החוויה כאן היא למי שעושה מסלולים רגליים על ההרים וביניהם. מהכביש - זה נחמד, אבל לא מהמם כמו שציפינו.
19
20
21
32
33
הגענו עד לכפר פוטס (Potes) ושם עשינו אחורה פנה, הבנו את הפרינציפ. הברירה האחרת היתה להמשיך ולהקיף את הפארק של הפיקוס, סיפור של עוד איזה 250 ק"מ, והחלטנו לוותר. ראינו מספיק. חוץ מזה שהרעב כבר התחיל להציק והיינו זקוקים דחוף לפיפי-סטופ. עצרנו במסעדה הראשונה שנקרתה על דרכנו, וזכינו לחוויה גסטרונומית בלתי רגילה.
קודם כל - מספיק לראות את המיקום של המסעדה, על גדת הנחל הזה, מקום מטריף ביופיו.
18
המסעדה לא כל כך מכוונת לתיירים - זה מין משהו מקומי שתושבי הסביבה באים לאכול בו. אוכל אותנטי, לא מיופייף ומכוון לטעם של זרים. לא מדברים שם מילה באנגלית, השמות של המאכלים ממש לא ברורים לי אפילו שאני מסתדרת יפה בספרדית. בקיצור - החלטנו ללכת על תפריט היום שלהם שהיו בו שתי אפשרויות בחירה, לקחנו אחת ואחת.
איזו חגיגה לבני המעיים.
אני אוהבת לנסות כל מיני חידושים והמצאות, אז למנה ראשונה לקחתי אורז עם דיונון שמבושל בתוך הדיו שלו... נשמע איכס כזה, וגם לא נראה מי יודע מה, אבל היה טעים ביותר!
59
יעקב מעדיף לאכול דברים שהוא מכיר, אז הוא קיבל מרק עוף עם אורז, כמו בבית...
60
ולמנה עיקרית קיבלנו שנינו תבשילי בשר כבש, לא הבנתי מה היה ההבדל ביניהם אבל אלה היו שתי מנות שונות בתפריט ושתי מנות כמעט זהות בצלחת. אני לא התגברתי על שלי, אני לא משתגעת על כבש ולא ידעתי שזה מה שאני מזמינה, אז יעקב חיסל צלחת וחצי ומיצמוצי השפתיים שלו נשמעו למרחוק. הוא לא גמר להתפעל מהצלי והגדיר את זה כאחת הארוחות הטובות ביותר שהוא אכל אי פעם...
חזרנו לקו החוף לחפש את המלון שלנו, וסגרנו את היום מוקדם. מחר יום חדש והבטיחו שמש!
13
אנחנו צוברים עייפות, זה לא קל הטיול הזה... עבודה קשה. אני חלילה לא מקטרת, אבל היה נחמד להאט קצת את הקצב.
אנחנו לא עושים את זה רק מטעמי תקציב - אירופה יקרה לנו מדי. היורואים נוזלים לנו מהידיים.
אנחנו מתאים לנו להיות בהודו, לשלם ברופי ולהרגיש מיליונרים!
אז לכל מי ששאל אותי לאן אנחנו רצים ומה זה הקצב הזה - התשובה היא שאנחנו ממהרים "לגמור" את אירופה ולנסוע כבר למקום יותר שפוי מבחינת המחירים. בכל מקרה - איפה שטוב לנו, אנחנו מתעכבים לפי הכיף והחשק ולא עושים חשבון למחיר.
נשאר לנו עוד קצת כדי לסיים את החלק הזה של צפון ספרד. כזכור, אנחנו צמודים לקו המים, מנהלים דו שיח עם האוקיינוס האטלנטי כבר כמה שבועות ומשתדלים שהוא לא ייעלם מעינינו ליותר מכמה שעות. נמשיך מחר...
לפרק הקודם - בילבאו                     לפרק הבא - אסטוריאס וגליסיה

 

תגובות 

 
+1 # צל"ש !רותי ג. 2010-10-16 07:10
חמדה ויעקב. כל הכבוד על הנחישות וההתמדה. אני חושבת שהייתי נשברת ברגע שהייתי מסתכלת על השמיים השחורים המעוננים מחלון המלון...על ההחלטה להמשיך את הטיול במזג האויר הזה, בעליות החדות ובכבישים הצרים - מגיעה לשניכם תעודת כבוד.התמונות שנלוות לתיאורים החיים - עושים לנו כאן בירושלים חוויה אמיתית. כל תמונה - פנינה והתיאורים אמיתיים וכנים כל כך - בלי כחל וסרק.
מחכים להמשיך ולהתענג על הצינה, העננים והגשם שלכם באירופה כאשר כאן בירושלים בתוך שעון החורף , חמסינים של 32 מעלות .
נשיקות.
הגב
 
 
0 # נהנתי מאוד מהטיול היוםגיליה 2010-10-17 17:16
:) נשיקות
הגב
 
 
0 # חמדה נהניתי מהתמונותשרה פ 2010-10-17 17:48
כאילו אני מטיילת איתכם .אני המומה איזה מקומות יפים והצבעים ממש כייף לעינים .המשך טיול נעים מלא חויות .
הגב
 
 
0 # האזור יפיפה ואני נהנית לטייל איתכםריקי 2010-10-17 21:03
שוב...המילים והתמונות מחזירים לי את החוויה.
תמשיכו להנות ♥♥♥
הגב
 
 
0 # התמונות עוד יותר יפות בגשם..דלית 2010-10-18 13:21
דרך התמונות מרגישים את הסתיו האירופאי עד לכאן....
התענגתי.
יש יופי בגשם ושמיים מעוננים, ובעיקר בנופים הירוקים שהם בונוס אמיתי של הגשם.
תמשיכו להנות ולהתגבר על מזג האויר באומץ ונחישות!
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת