wellness5

מערב צרפת - בריטאני ואקיטאן

20.9.10

בריטאני היא מין שפיץ כזה של יבשה שמזדקר אל תוך האוקיינוס האטלנטי, מעין חצי אי גדול. היא שזורה בעיירות עתיקות (עוד עיר ימי-ביניימים אחת ואני צועקת!) ובכפרים לחוף הים, הנופים משגעים, האוכל מצויין, הכל טוב אבל מתחיל קצת לצאת מהאף. איך אמר אייל גולן  - כמה אתה יכול לאכול סטייק אנטריקוט, לפעמים בא לך לאכול גם שוקולד...
זו אחת ה"צרות" של טיול ארוך באותו מקום - העין כבר שבעה מלאות את אותם מראות, הנפלאים כשלעצמם:

1

מה שבהתחלה סחט מאתנו "וואו" אחרי כל עיקול של הדרך, התחיל לעבור לנגד עינינו קצת באדישות

2

אז התרחקנו קצת מהים, חשבנו שכדאי להתגעגע אליו קצת - ואז לחזור שוב. נכנסנו לכפרים יפהיפיים, עם בתים ציוריים וגינות מטופחות

3

והמשכנו לזגזג בין החוף לפנים הארץ.
גולת הכותרת של ביקור באיזור בריטאני היא ללא ספק סט מאלו.

סט מאלו

עיר קטנה ומשגעת. אין פלא שהיא מושכת אליה כמויות תיירים היסטריות. זוהי עיר עתיקה מוקפת חומה שנשתמרה במצב מצוין.

9

7

ממול החומות יש נמל יפה ומגרשי חניה ענקיים שגם הם לא מספיקים כדי להכיל את אלפי כלי הרכב המגיעים לעיר

8

בנמל עוגנת ספינת מפרש יפהיפייה, ממש כמו ציור

10a

ואז נכנסים פנימה אל העיר שמאחורי החומה - יש בה מספר שערים ממש כמו בעיר העתיקה אצלנו...

11

ובפנים - סימטאות ציוריות עמוסות בחנויות ומסעדות ובתי קפה ואלפי תיירים.
אני לא משתגעת על מקומות כל כך הומי אדם, ובעיקר שהספורט הלאומי שלהם הוא לאכול ולאכול ולשתות (הרבה אלכוהול) ושוב לאכול ושוב לשתות... הכל סובב סביב האוכל.  אנחנו כאן בבעיה רצינית עם האוכל והשתיה. לא עומדים בקצב שלהם. וככל שזה ישמע מוזר - האוכל הצרפתי לא ממש מתאים לנו. כל כך כבד עלינו! אבל על זה אני אספר בהמשך.

בינתיים, הנה אנחנו בתוך הסימטאות של סט מאלו

4

הפרחים בכל מקום עדיין ממשיכים לשגע אותי, הכל כך כך מטופח

31

והחנויות, אחחח, החנויות....

5

גם כאן עוגיות המקארון הצבעוניות חוגגות, אבל בנוסף להן יש כאן יצירות מפוסלות בשוקולד - הכל אכיל. החל מנעל העקב האדומה, או הפסנתר, או הרגליים הנשיות החטובות...

27

29

לא יודעת איזה טעם יש לשוקולד הזה, לא טעמנו.... "שמרנו את עצמנו" לארוחת צהריים טובה.
מה שכולם באים לאכול כאן זה מאכלי ים, כשהצדפות למיניהן מכבבות במקום הראשון. חוץ מאשר במסעדות, ניתן למצוא אותן גם בהרבה חנויות ודוכנים

30

6

יעקב לא מתקרב למאכלי ים, ואני - אני אוהבת, אבל בערבון מוגבל... יש דברים שאני לא מסוגלת להכניס לפה, והצדפות האלו נמנות עליהם. אני אוהבת שרימפס וקלאמארי, ובקובה למדתי לאהוב סרטנים (אבל בתנאי שמישהו יעשה את העבודה השחורה ויביא אותם לשולחן נקיים ובלי משהו שיזכיר במראה מאיפה הם באו....  ) כך שתפריטי המסעדות בסט מאלו היו ממש בעייתיים בשבילנו.

הדבר הזה דיבר אלינו הרבה יותר מהצדפות

33

זהו מאפה מקומי ייחודי לאיזור בריטאני, והשם המוזר שלו בא מהניב הברטוני - מבטאים את זה ביחד ברצף - קווינאמאן.  זהו מין  בצק עלים רווי חמאה שמגולגל בצורת שבלול גדול ומפזרים עליו הרבה סוכר שנמס בשעת האפיה ויוצר מין שכבת קראמל כזאת. מי שאוכל את זה, פטור מלאכול במשך היומיים הבאים...

מסט מאלו שההמוניות והממוסחרות שלה קצת עייפו אותנו, נסענו לבקר בעיר הסמוכה, דינאן (Dinan) - עוד עיר עתיקה מוקפת חומה שנשתמרה בצורה נפלאה מימי הביניים. חשבנו שהנה, זו עיר יותר קטנה, פחות מפורסמת, בטח פחות עמוסה מסט מאלו. אבל כאן קרה לנו משהו לא נעים - שחזר על עצמו בהמשך עוד פעם או פעמיים במקומות אחרים: הסתובבנו בעיר כמעט שעה שלמה, חגים במעגלים, מחפשים חניה - ולא מוצאים. הכל ע-מ-ו-ס. כל צרפת באה לבקר בדינאן. הרחובות צרים וצפופים, והמכוניות חונות פגוש אל פגוש ובמעט המקום שנשאר על הכביש אלפי תיירים נוהרים קדימה להכנס אל בין החומות. באמת שניסינו, אבל אחרי כמעט שעה התייאשנו, אמרנו לעזאזל דינאן, היא תמשיך לעמוד על כנה ועל חומותיה גם בלעדינו, ועשינו אחורה פנה לעבר העיר בה הזמנו לינה - דינאר (Dinard ) - שאין לי שום דבר מיוחד לספר עליה. סתם עיר.

באותו יום קיבלנו את ההחלטה בעניין הסטייק והשוקולד שאתו פתחתי את הפוסט. החלטנו להחליף קצת את התפאורה ולנסוע לאיזור אחר. זה כל הכיף בנסיעה הזאת, שהיא פתוחה לגמרי, שום דבר לא כובל אותנו, אנחנו יכולים לשנות ולהחליף ולעשות כל מה שעולה על רוחנו. ומה שעלה על רוחו של יעקב זה לבקר בטירות של עמק הלואר... אני כבר הייתי שם כמה פעמים ולא ממש עניין אותי, אבל לא היה אכפת לי לעשות גיחה של יומיים שלושה. אז על עמק הלואר והטירות אני אעלה פוסט נפרד, וכאן אני אמשיך לספר על הימים האחרונים שלנו בצרפת.

את יום כיפור רציתי בלות בשקט ובמנוחה באיזשהו מקום על שפת האוקיינוס. במשך שעות חרשתי את המפות ואת אתרי ההזמנות של בתי המלון באינטרנט בנסיון למצוא משהו שיקסום לי. ואכן מצאתי....... כפר קטן עם נמל ציורי, ממש על המים, חדר פונה לנוף. יומיים שקטים של סתלבט אמיתי. המקום נקרא לה סאבלה דה אולון.

Les Sables d'Olonne

חשבתי שנגיע לאיזה מקום קטן ושקט, אבל מסתבר שכמוני חשבו גם עוד איזה חמשת אלפים איש... הגענו לעיירה שהתגלתה כמקום נופש של אלפי תיירים. נראה לי שכל עיירות החוף הן כאלה, פשוט נערת הכפר הירושלמית שבתוכי מתקשה לעכל את כמויות האנשים שזזים כאן על הכבישים וממלאים בתי מלון ומסעדות וחנויות וקניונים. פשוט המונים בכל מקום. בכל אופן, זה לא הפריע לנו - מצאנו חניה בערך קילומטר מהמלון והלכנו ברגל עם התיקים והמזוודות. ההליכה היא לאורך טיילת ארוכה מלאה בחנויות ובמסעדות. המלון שלנו נקרא DU PORT והוא אכן ממוקם ממש מול הנמל. זה המראה הנשקף מחלון החדר

13

וזה מראה העיר מהצד השני של הנמל (הנמל הוא רצועת מים שנכנסת לתוך העיירה ומחלקת אותה לשתי גדות שהמעבר ביניהן הוא רק בסירה)

15

הקריאות של השחפים הפכו למוזיקה קבועה ביומיים שהיינו שם. איזה מיתרי קול יש להם לעופות האלה... אבל זה לא היה לא נעים, להפך, זה הוסיף נופך מיוחד למקום.
יצאנו לטיולים ארוכים ברגל, לאורך המזח ועל הרציף הארוך שבסופו מגדלור

51

זה נראה קרוב אבל זה לפחות קילומטר וחצי הליכה בכל כיוון, כשמגיעים לקצה, למגדלור - ההרגשה פנטסית כי זה כאילו להיות בלב ים

34

בדרך אל המגדלור עוברים במרינה עם הרבה סירות עוגנות, ממש יער של תרנים. הרוח הדי חזקה שנשבה טילטלה את התרנים  והשמיעה מנגינה כזאת כמו אלפי פעמונים קטנים שנחבטים זה בזה - עמדתי ולא רציתי לזוז משם...

39

באופק - החלק המודרני של העיירה והחוף שלה. זה מצולם בשעה של השפל, והחוף באמת הרבה יותר רחב מאשר בשעת הגאות

52

ישבתי שעה ארוכה והבטתי בקו המים, חשבתי שאני יכולה לזהות סנטימטר ועוד סנטימטר של נסיגת המים בשפל. (לא הצלחתי, כנראה שלא היתה לי מספיק סבלנות). בזמן הזה עקבתי אחרי השחפים שצרחו מסביבנו כל הזמן:

36

35

הנה עוד כמה תמונות של המקום המקסים

14

17

18

19

20

45

ואז הגיע הזמן לאכול....
לאורך הטיילת - כל מסעדה מציגה את התפריט שלה. בדרך כלל כתוב בכתב יד קטן ומחובר - לא הבנתי אף מילה!  ואני דווקא מסתדרת יפה מאד בצרפתית... עד שזה מגיע לאוכל, לשמות של המאכלים. כנראה הייתי צריכה לקחת אתי מילון צרפתי-עברי.
מישהו דווקא חשב על זה, ובאחת המסעדות שבהן לא הבנו כלום מהתפריט - הגישו לנו מילון כיס צרפתי-אנגלי... אבל הוא היה כזה קטן והכל צפוף ומרצד מול העיניים, שכבר העדפנו להזמין "על עיוור" ולא להתאמץ למצוא תרגום.

16

בכל אופן, במסעדה של אותו ערב החלטתי ללכת על תפריט היום - ומה שיבוא יבוא... וזה מה שבא

44

במוצאי כיפור, כן? טוב, שנה חדשה, אפשר להתחיל לחטוא מחדש? לזכותי אני אומר שלא אכלתי את זה. לא היה מה לאכול. הכל קליפה ושערות ועיניים שחורות שמסתכלות אליך מתוך הצלחת. זה היה מזעזע ונראה לי שהוציא לי את החשק לפירות ים לעתיד הקרוב.

יעקב הלך על בטוח והזמין פסטה...

אוקיי, בהמשך היו לנו חוויות אכילה קצת יותר מענגות. התחנה הבאה שלנו היתה העיר בורדו.

בורדו

שק הכביסה שלנו כבר שוב היה מלא וגדוש, ולכן היינו חייבים למצוא מלון עם שירותי כביסה.
הזמנתי לנו מלון-דירות עם דירה קטנה וחמודה (עוד לא התגעגעתי לבישולים אז המטבחון נשאר נקי וחסר שימוש) וירדנו לקומה התחתונה איפה שנמצאת מכונת כביסה גדולה ומייבש. עשינו שתי נאגלות של כביסה, ואחר כך לייבש הכל --- ככה בילינו איזה 4 שעות בלובי של מלון הדירות, כשכל כמה דקות אני רצה לבדוק מה המצב ולהוסיף עוד מטבעות.... אוף,  למה לא הערכתי מספיק את הנוחיות של מכונת הכביסה בבית?  לא ידעתי שכל כך מסובך לעשות כביסה בחוץ.

בזמן ההמתנה נחשפנו לקשת של טיפוסים שמתגוררים במלון הדירות הזה, רובם אפריקאים שישבו קבוצות קבוצות  מסביב לבקבוקי שתיה ודיברו בקולניות בבליל של שפות שאנחנו לא מכירים.
כשהסתיימה הכביסה - נחרדנו לראות את כל הבגדים שלנו מקומטים וממוסמרטים - המכונה התעשייתית פשוט הוציאה מהם את הנשמה ואת הצבע למרות שעשיתי על המעלות הנכונות, אבל את מכת המחץ נתן המייבש העוצמתי. כל הבגדים התכוצ'צ'ו, כמו חצאים פליסה... הסתכלנו אחד על השני בייאוש, כל הבגדים שלנו הלכו פייפן! מחר עושים מסע קניות לבגדים חדשים...

למזלנו הטוב, לא היה צריך.
קיפלנו איכשהו את הבגדים יפה, וכשהם התקררו מהחום האדיר של המייבש - הם די חזרו לעצמם... איכשהו הבד נרגע מהטראומה והחליק. למחרת - הכל נראה בסדר גמור. יעקב ביקש בקבלה מגהץ וגיהץ מה שהיה צריך, וקניית הבגדים נדחתה קצת. הם אמנם נראים קצת דהויים, אבל לא נורא, נמשוך עוד קצת...

אחרי הכביסה - יצאנו לטייל קצת ברחובות בורדו. עיר גדולה, כמו כל הערים הגדולות. קצת בניינים יפים, כמה שדרות רחבות, אבל לא ראינו שום דבר יוצא דופן. כשהגענו לאחת הכיכרות המרכזיות - פלאס ויקטואר -  הגיע כבר הזמן לאכול. זמני הארוחות בצרפת משגעים אותנו, לא תמיד מתאימים להתפתחות הרעב שלנו. ארוחות צהריים מוגשות בין 12:30 ל-14:30, לפעמים עד 15:00. אם לא הספקת לאכול עד אז - אכלת אותה. כי המסעדות נפתחות שוב רק לקראת 19:30. בין לבין - הדבר היחיד שאפשר לאכול זה סנדוויצ'ים. ואנחנו כבר לא יכולים לראות יותר סנדוויץ' בעיניים, ובטח לא להרגיש אותו בפה. הבאגטים יצאו לנו מהאף, וכל המילויים בתוך הבאגט הם פשוט על טהרת המיונז, עם כמה דגימות קטנות של טונה או של עוף. את סנדוויצ'י הנקניק למינהו אנחנו מחרימים בעקרון, לא נוגעים.
בקיצור, אנחנו משתדלים לשמור על זמני הארוחות כדי שנוכל לאכול ארוחה הגונה ולא סנדוויצ'ים.

הכיכר המרכזית הזאת מוקפת במסעדות ובתי קפה. בחרנו לנו מסעדה שעשתה רושם טוב. היה נורא מצחיק לראות את המלצרים שלה לבושים בחצאיות - אין לי צל של מושג למה:

48

לא מלצר אחד, לא שניים - עשרה מלצרים בערך, כולם לבושים אותו הדבר

43

והאוכל??? תאווה לחיך. הארוחה הכי טובה שאכלנו בצרפת!
יעקב מאד שמרן, הולך רק על דברים שהוא מכיר - אז הוא הזמין המבורגר

42

הוא קיבל שם נתח של איזה חצי קילו בשר מעולה, מעליו רסק תפוחי עץ... ועל החצי השני של הלחמניה - שתי פרוסות כבד אווז נימוח בפה שאני חיסלתי כי יעקב לא אהב... היה מדהים. פעם בעשר שנים מותר לי לאכול מהדבר הנורא הזה, לא?

אני הזמתי לי סטייק. נזכרתי לצלם אותו רק אחרי שכבר  בלעתי חצי ממנו, אז תארו לכם איזה גודל זה היה

47

זה היה פשוט מדהים.

הלכנו ברגל חזרה למלון, כדי לנסות להוריד את הארוחה הכבדה. (זה לא עזר, היא לא ירדה במשך יומיים-שלושה אחר כך... הרגשת המלאות לא עזבה אותנו)

בדרך הגבנו תמונה או שתיים של  פלאס ויקטואר. גם לה יש שער נצחון (האיכות של התמונה לא משהו כי זה לילה וזו המצלמה שלי, יעקב השתחרר באותו ערב מהמצלמות שלו והשאיר אותן במלון)

41


הכיכר כנראה משמשת מקום מפגש לצעירי בורדו, היו בה הרבה חבורות נוער.
אין לי מושג מה עושה כאן הצב הענק, בטח יש לו איזו משמעות.

40

אחרי בורדו התקדמנו לאורך החוף דרומה, לעבר הגבול עם ספרד.
אני כל הזמן מתכננת להציב כאן מפה קטנה שמסמנת את נתיב ההתקדמות שלנו, אבל מחוסר זמן לא מגיעה לזה. אולי בהמשך, כשנתיישב באיזה מקום לפרק זמן ארוך יותר.

עשינו חנייה ללילה בעיר ביאריץ, ונפרדנו שם מהאוטו הנהדר שלנו. ביי ביי גולף יקרה, היית 10!
יכולנו להמשיך עם האוטו, אבל אין מה לעשות - הסוכנת נסיעות שבי כל הזמן מחפשת מה הכי משתלם ואיפה יש דילים ומה כדאי וכו'. לקחת רכב בצרפת ולהחזיר אותו בארץ אחרת עולה הרבה כסף כדמי החזר. לכן החזרנו את המכונית בצרפת, נסענו בתחבורה ציבורית לספרד, ושם התחלנו השכרה חדשה.
אין לי יותר מדי לספר על ביאריץ. סתם עיר. שוב פיספסנו את שעת ארוחת הצהריים ולא היה מה לאכול, רק מסעדה הודית אחת לא שמעה כנראה על זמני הארוחות בצרפת, והסכימה להגיש לנו ארוחת צהריים בשעה שלוש וחצי... אכלנו שם ארוחה הודית טיפוסית - תאלי מצויין כמו שצריך, עם אורז ודאל ורייטה וצ'יקן טיקה ליעקב ופיש טיקה לי, ושתי מנות של נאן מעולה... זה היה טעים טעים,  (איפה התמונות? צילמתי, אבל משום מה לא מוצאת אותן כרגע)
ישנו במלון קטן בשם "לה גרדניה" - היינו האורחים היחידים שם.
למחרת בבוקר הם הזמינו לנו מונית ונסענו עם כל הכבודה שלנו לתחנת הרכבת. כמה קל היה כשהיה לנו האוטו. אבל טוב, תכף יהיה לנו חדש.

זו תחנת הרכבת של ביאריץ. קטנה ודי שוממה. העיר הזאת לא נמצאת על מפת התיירות

50

הבאתי את התמונה הזאת בעיקר בגלל העציץ הפורח הזה, פעם וחצי מקומת אדם ולפחות 6-7 אנשים בהיקף

49

 

זהו, תם החלק של צרפת, ואנחנו עם הפנים לקראת ספרד. הפרק הבא יהיה כבר על סאן סבסטיאן שבארץ הבאסקים.

(וכמובן,  הפוסט על עמק הלואר, לא שכחתי.)

עדיין חג סוכות, לא? אז מועדים לשמחה.........

לפרק הקודם - חופי הפלישה של נורמנדי                                  לפרק הבא - עמק הלואר

 

תגובות 

 
0 # חג שמח חמדה ויעקבריקי 2010-09-29 19:41
מקווה שבסן סבסטיאן אתם לנים בעיר העתיקה. אנחנו אהבנו מאוד את העיר, חבל שלא ננהניתם מדינן, לנו יש זכרונות מלבבים מהעיר וגם ממאכלי הים שלה.
המשך טיול נעים...מחכה להמשך ההרפתה,
ריקי♥
הגב
 
 
0 # חג שמח חמדה ויעקבסבין 2010-09-29 20:53
עונג לקרוא ולראות,
המשך מסע מהנה,
נשיקות :-)
הגב
 
 
0 # הפעםיפית 2010-09-30 00:09
התרכזתי באוכל. גם אני מתה על פירות ים (קלמארי ושרימפס) אני אוהבת גם מולים. כל היתר לא נוגעת.
העוגיות האלה בריטני - תאווה לעיניים. נראה לי מה זה טעים עם קפה שחור וחלב על הבוקר. חגיגה של טעמים לחיך.
התמונות של יעקב יפיפיות.
נשיקות והמשך מסע מופלא!
יפית
הגב
 
 
0 # חג שמחיאיר 2010-09-30 03:28
כרגיל כיף לקרוא אותך ולראות את התמונות של יעקב. כחובב צילום אני ממש מתרשם מהאיכות והצבעים.
הייתי בבריטני לפני הרבה שנים ואני זוכר את סן מאלו ומון סן מישל לטובה.
תמשיכו להינות ולהנות אותנו.

עוד שבועיים גמני נוסע (לדרום אפריקה שם נולדה אשתי היקרה).
הגב
 
 
+1 # חג שמח ותודהנעמה 2010-09-30 06:55
חמדה ויעקב, אני מרגישה שאני ממש מטיילת איתכם.
אני כבר לא צריכה לנסוע לכל המקומות האלה.
עם תמונות כאלה ותיאורים כאלה - זה ללכת בלי ולהרגיש עם. (:
הגב
 
 
0 # אווווו חמדה כמה שמחתישונטל 2010-09-30 08:06
ליקרא שהייתם בסאבל דולון..זו עיר הקיט של בעלי בילדותוץץואני אמצתי אותם גם...שנים היינו עושים חודש ישראל חודש שם...שמחה שאהבת...☺♥
אגב בברוטאן יש אי מהממם שניקרא ליל דה רה..lle de re.....אני יודעת שאת כבר לא באיזור..לא נורא תחזרי אלינו ...
הולכת להמשיך ♥לטייל
שונטי
הגב
 
 
0 # חג שמח חמדה ויעקובשרה פ 2010-09-30 18:19
ממש כייף לקרא אתכם זה כמו להיות ולהשתתפף איתכם בטיול.והתמונות מרהיבות .
המשיכו לטייל ולהנות.
הגב
 
 
0 # יופי של אתרים!רותי ג. 2010-10-01 11:50
כרגיל תענוג צרוף לקרא את תיאורייך חמדה ולהתפעל עוד ועוד מן הצילומים האמנותיים של יעקב. ומה פתאום נמאס לך מ"ימי הביניים" - לנו כאן ליד המחשב לא נמאס בכלל! ההפך !
המשיכו להנותואל תכניסו כביסה למייבשים שמוצאים לה את הנשמה...
נשיקות
רותי ואריק.
הגב
 
 
0 # BRAVO!!!BRAVO!! !DINA 2010-10-02 17:48
TMUNOT YAFOT KOL KAH......EIN MILIM!!!!!BRAVO ! BRAVO!!!!BRAVO! !!ANI GAM ROZA.....NESHIKOT DINA
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת