13.9.10

הפוסט של היום יהיה דומה יותר לשיעור היסטוריה מאשר ליומן מסע...
אבל  זה נושא חשוב. עברו אמנם כשבעים שנה מאז מלחמת העולם השניה, ואצל רובנו היא לא יותר מאשר ערפל סמיך של קטעי מידע ומראות. לחלקנו יש גם זכרונות כואבים מבית אבא/סבא ותקופת השואה. אבל יש אנשים, המוני אנשים, שעדיין חיים את המלחמה הזאת ותוצאותיה, לומדים אותה לפרטי פרטים, וחולמים לבקר במקומות ההתרחשות שלה. מספיק לראות את כמויות המבקרים באתרי הפלישה בנורמנדי כדי לעמוד נדהמים - מה  כולם מחפשים כאן?
 
טוב, דוגמה אחת אישית יש לי בבית.  כל הנסיעה הזאת לנורמנדי תוכננה רק בשביל יעקב שחולה על המלחמה הזאת.
במשך שעות ארוכות נסענו בדרכים כשהוא מרצה ונואם ומתלהב, ואני מקשיבה - די בעניין אני חייבת לומר - ובינתיים הדרך עפה לנו ולא הרגשנו איך הקילומטרים והשנים מתערבבים אלה באלה והדימיון רץ קדימה והנה המלחמה כולה קמה מחדש לתחייה מול עינינו. בשבילי זה היה כמו לעשות קורס של כמה שנים בתוך כמה שעות.

אז הנה קצת רקע שיעשה את הפוסט הזה ליותר קריא:

יוני 1944. צרפת נמצאת תחת שליטה נאצית מזה כמה שנים, חלק ממנה מכוח הכיבוש הגרמני בפועל, וחלקה האחר מתוקף ההסכמים עם ממשלת וישי ששיתפה פעולה מרצון עם הגרמנים.
כוחות הברית - ארה"ב, אנגליה וקנדה - מחפשים דרך לתקוף את הגרמנים על אדמת צרפת ולהעיף אותם לכל הרוחות.  שנתיים שלוש הם עסוקים בתכנונים והכנות לפלישה הגדולה.
הגרמנים יודעים שזה כנראה מה שעומד לקרות, והם מבצרים את איזור החוף של נורמנדי, שנמצא  מול אנגליה כשרק תעלת לה-מאנש מפרידה ביניהם. הם עשו שם חפירות וביצורים ובונקרים וזרעו מוקשים ומה לא - מכינים את עצמם בנחישות ובאכזריות לקראת הפלישה שתגיע.

יום הפלישה נקבע ל - 5 ביוני 1944, אבל בגלל מזג אוויר סוער נדחה ליום המחרת. היום הזה קיבל את הכינוי D-DAY.
כוחות הברית  חילקו ביניהם את רצועת החוף לחמישה איזורים: האמריקאים נחתו בחופים יוטה ואומהה, הבריטים בחופים גולד וסוורד, והקנדים בחוף ג'ונו.זה מבצע הפלישה הגדול ביותר בהיסטוריה. השתתפו בו כ-12,000 כלי טיס שונים, כ-7000 כלי שיט, אלפי טנקים ושיריוניות ודחפורים וכ-150,000 חיילים. בהמשך הוזרמו לשם עוד כוחות רבים, ובסך הכל מדברים על למעלה משני מיליון חיילים של כוחות הברית שלחמו על אדמת צרפת. שני מיליון, איך אפשר לתפוס את המספר הזה!

כמובן שלא הכל נגמר בהוקוס פוקוס ביום אחד של הפלישה - היו שם קרבות עזים ומלחמה עקובה מדם עם אלפי חללים. בחוף אומהה הגרמנים התבצרו מאחורי קיר בטון בעובי 5 מטר, וירו מאחוריו לעבר האמריקאים המסתערים שאיבדו כ-4500 איש ביום אחד.
כידוע, המלחמה הסתיימה רק במאי 1945, כך שמבצע הפלישה הזה לא היה זבנג וגמרנו.
זהו פחות או יותר הרקע הכללי - סליחה על הפשטנות - אני מקווה שבאמצעות התמונות אוכל להעביר גם למי שקורא את ה"חוויה" הזאת של ה- D-DAY.

מי שפיקד על הכוחות היה הנשיא האמריקאי אייזנהאואר, וסגנו היה הבריטי מונטגומרי. הנה "דבר היום" של אייזנהאואר לחיילים - "עיני כל העולם נשואות אליכם" וכו':

אגב, אני מוכרחה לציין, שיעקב מגדיר את הביקור הזה בנורמנדי כ"החלום ושברו", ובהחלט נרשמה אצלו  אכזבה. לא יודעת מה הוא חשב, שהחופים יישארו עד היום כמו שהיו ב-1944? ממש לא. מה שקרה שם זה שכל כפר אסף את כל מה שהיה על החוף שלו, ריכז את זה במוזיאון, והיום מתפרנס מזה מאד יפה. יש כעשרים מוזיאונים שפזורים שם על החופים ולידם, ובכל אחד מהם גובים דמי כניסה נאים, והמוני המוני אנשים נוהרים לשם.  מבחינתנו, אחרי 3-4 מוזיאונים - זה כבר היה חסר טעם.

המוזיאון החשוב והגדול ביותר נמצא בעיר קאאן (CAEN)

אבל דווקא באחת העיירות הקטנות (אוויסטהאם - Ouistreham)  היה מוזיאון יותר מעניין, מוזיאון הבונקר הגדול.

מהתמונות הבאות אפשר לקבל קצת מושג על הכלים שהשתמשו בהם - מלחמה זו מלחמה זו מלחמה, כלים חייתיים יש תמיד בסביבה:

כמובן שאני קיבלתי הסברים מפורטים על מי זה מה ולמה, אבל לא אלאה אתכם. מספיק לראות. זו למשל אסדת הנחיתה, בתוכה היו החיילים שנחתו על החוף:

אבל גולת הכותרת של המוזיאון הזה היא שחזור של הבונקר רב הקומות של המפקדה הנאצית, דמיינו לכם את כל הדבר המשוריין הזה עמוק בתוך האדמה:

ואז נסענו לחוף החשוב ביותר (אני חושבת, לא בטוחה, שההיסטוריונים לא יתנפלו עלי) - חוף אומהה שבו נחתו האמריקאים:

אמריקאים עולים הנה לרגל, רבבות כל שנה, כל השנה.

כיום - החוף נראה כך:

יש בו תרשים שמתאר את הפלישה:

כך נראו הביצורים או המכשולים שהגרמנים זרעו בכל השטח ושהקשו על כוחות הברית להתקדם על החוף. איזה מוח חולני יכול להמציא דבר כזה, פיזרו את זה בשטח בצפיפות וכך אי אפשר היה לעבור ביניהם, שלא לדבר על המוקשים שהיו פזורים בין לבין:

יש פלא שכל כך הרבה חיילים מצאו את מותם שם כבר ביום הראשון, ואחר כך בהמשך הצטרפו אליהם חללים נוספים מדי יום?
האתר הכי "פופולארי" בחוף אומהה הוא בית הקברות האמריקאי המטופח - כשהגענו אי אפשר היה למצוא חניה במגרשי החניה רחבי הידיים שלו. מאות מכוניות, אוטובוסים עמוסי תיירים. זה פשוט לא ייאמן.

לא רק אמריקאים באים לפקוד את קברי יקיריהם - או סתם לחלוק כבוד לגיבורי המלחמה גם אם הם לא קרובים שלהם. גם רבבות צרפתים באים לשם, בסך הכל הם חייבים הרבה לאמריקאים על שחרורם מעול הנאצים. אלמלא הפלישה והמלחמה הזאת של בנות הברית, מי יודע איך העולם היה נראה היום.

הכל מאד מטופח, מאד מעורר יראת כבוד גם אם אין לך שום קשר אישי למקום:

יעקב הלך לחפש את הנקודה היהודית בין הקברים, ומצא לא מעט נקודות... קברי יהודים עם מגן דוד: (בתמונה הזאת רואים רק אחד,  אבל יש עוד הרבה)

המשכנו להסתובב עוד ועוד ולהתרוצץ בין החופים, אבל למי שלא ממש מתעניין בנושא - זה די מייגע. אני אביא רק עוד מקום אחד, שנקרא סנט מר אגליז - זו עיירה קטנה שבמרכזה כנסייה מיתולוגית שהונצחה בהרבה ספרים וסרטים (היום הארוך ביותר למשל).

בליל הפלישה הוצנחו חיילים רבים מהאוויר. צנחן אחד נתקע עם המצנח שלו על צריח הכנסיה, ונשאר תלוי עליה כשמסביב רועמים תותחי הגרמנים ומנסים לפגוע בו:

לא לדאוג, הוא נשאר בחיים, חילצו אותו בשן ועין. במשך שנים אחרי המלחמה, הוא היה מגיע לשם כל שנה, למין יום זכרון כזה שהפך ממש לטקס. הוא מת בשיבה טובה לפני כמה שנים, אבל המקום עדיין מושך אליו טונות של תיירים, שבאים לראות את השיחזור:

אני לא רוצה לסיים את הפרק הזה עם טעם של מלחמה, כי בסך הכל השהות בנורמנדי שמעבר לחופי הפלישה היתה נהדרת. נסענו בעיירות וכפרים קטנים לאורך החוף. מזג האוויר היה נפלא, שמש מלטפת - לא חם מדי ולא קר מדי. אוכל מעולה. כיף צרוף.

בכמה מקומות יעקב נכנס לאטרף של צילומים, ואני נשארתי באוטו לקרוא ספר - איזה תענוג!

הנופים שהוא צילם יפים יותר במציאות, פשוט מפני שהעין תופסת הרבה יותר מהמלצמה:

לכל מקום יש את האווירה שלו שלא יכולה להיתרגם לפיקסלים:

אבל אנחנו בסתלבט אמיתי, בכל מקום - איפה שאני יכולה לתפוס קצת ויטמין D מהשמש - אני עושה את זה בכיף...

כדי לחתום את הביקור בנורמנדי, ביקרנו כמובן גם במונט סן מישל - המנזר/מבצר האגדי שיושב בתוך המים עם משחקי גאות ושפל מופלאים מסביבו.

יעקב עשה לו בוק שלם של צילומים, אבל אין לי כוח וזמן להביא אותם. אם אני לא טועה - הוא העלה אותם לפייסבוק שלו.
מה שאני רוצה להגיד למי שמתכנן להגיע לשם זה - שכדאי לסדר לינה בעיירה הכי קרובה למונט סן מישל - Pontorson. זה ממש משהו כמו קילומטר או שניים לפני ההר. יש בה ריכוז גדול של בתי מלון ומוטלים וחנויות ומסעדות, כמובן רצוי להזמין מראש כי מלא שם כל השנה. הסיבה שאני ממליצה על זה היא - שפשוט כדאי לבקר במקום בזמנים שונים של היום, לכל שעה יש נופך אחר וחבל שלא לקבל את החוויה של שעות אחר הצהריים והשקיעה והלילה, וכמובן גם משחקי הגאות והשפל שצריך לברר זמנים שלהם.

את הדברים האלה אני כותבת כשאנחנו כבר בצפון ספרד. אני קצת בפיגור בדיווחים.  אני פשוט לא מוצאת את הזמן בשביל זה. כל היום אנחנו "עסוקים" בלטייל, מגיעים בערב למלון שחוטים מעייפות, ואז את מעט הזמן שיש מול האינטרנט - צריך להקדיש להמשך התכנון של הטיול, להזמנת מקומות לינה וכו'. ודווקא בימים שבהם כן יש לי קצת זמן וחשק לעדכן פרקים חדשים - האינטרנט דפוק! למשל היומיים האחרונים - לקחנו בכוונה שני ימים קלילים של קצת טיולים בבוקר, אוכל טוב, סיאסטה ארוכה ואחריה  זמן למחשב - ודווקא ביומיים האלה האינטרנט צולע, לוקח לו שעה לפתוח דף אחד. נורא מרגיז. בקבלה של המלון אומרים שככה זה, הולך ובא האינטרנט, פעם טוב ופעם ככה ככה. אנחנו נפלנו על הככה ככה. 
לא נורא, הכל צרוב בראש וברישומים ומתישהו אני אדביק את הפיגור. אנחנו מחפשים איזה כפר קטן בספרד שאולי אפשר "להשתקע" לאיזה שבוע שבועיים ואז יהיה המון זמן. בינתיים זה לא כל כך מסתדר, כי המקומות שאני רוצה ליד הים - יקרים נורא, ואני רוצה הרבה הרבה ים בטיול הזה. לא מתפשרת. אז ממשיכים לחפש ונראה מה יהיה.

הפרק הבא יהיה על איזור בריטאני ועל גיחה שעשינו לעמק הלואר.

חג סוכות שמח!