29.8.10

נוטינג היל - מצלצל מוכר, לא?
הסרט החביב עם יו גרנט  וג'וליה רוברטס, זוכרים?

סיפור אהבה חביב שמתרחש לו בפרבר לונדוני שקט ונעים.

ובכן, פעם בשנה, בסוף השבוע האחרון של חודש אוגוסט, הפרבר הלונדוני השקט הזה משנה את פניו והופך להיות זירת קרנבל ססגוני, רועש ורווי אלכוהול.

בעקרון, הקרנבל הזה הוא חגיגה של הקהילה הקאריבית החיה בלונדון, והוא אמור להיות מין פסטיבל געגועים לארצות המוצא של חברי הקהילה - הרבה קליפסו וסמבה, ורום ורומבה. בפועל, זה הפך להיות סתם סיבה למסיבה לאיזה 2 מליוני בריטים שבאים להצטופף, לשתות אלכוהול בלי חשבון, ולאכול רבע עוף על האש.

המספר הזה, 2 מיליון, הוא לא טעות - על פי נתונים  מאתר האינטרנט של המארגנים, צפויים לבקר בקרנבל במהלך שלושת הימים של סוף השבוע (כולל מחר שהוא  Bank Holiday) בין 2 ל- 2.5 מיליון איש. לפי הצפיפות שהיתה ברכבות אל ומ... ההערכות שלהם בטוח צודקות!

נהר של בני אדם זרם מכל אחד מרחובות הגישה, פשוט אלפי אנשים נעים בזרם, כמעט ולא צריך לצעוד - אתה פשוט נסחף עם ההמון. קרונות הרכבת היו עמוסים, תחנות שלמות של האנדרגראונד נסגרו לתנועה רגילה ורק הובילו נוסעים לאתר הקרנבל. כשעזבנו את המקום אחרי שתש כוחנו והרגליים כבר לא נשאו אותנו יותר מרוב הליכה ועמידה, נאלצנו לעמוד בתור של למעלה מחצי שעה רק כדי לזכות ולבוא בשעריה של תחנת הרכבת. פשוט התור השתרך לאורך עשרות מטרים מחוץ לתחנה.

אז מה היה לנו שם?

את אלה שבתמונה  למעלה לא זכינו לראות, זה רק הפרסום מאתר הקרנבל. אומרים שהחגיגה האמיתית עם כל התלבושות תהיה כאן רק מחר.

מה שכן הצלחנו לראות, ורק מרחוק, זו איזו תהלוכה קטנה ורועשת, עם הלמות תופים ורמקולים ומגברים שעשו לנו כמעט התקף לב (הזדקנו?)

המוזיקה היתה רועשת, ולא הזכירה ולו גם במעט את המוזיקה והמקצבים הקאריביים הנפלאים. לעניות דעתי המוזיקלית, זה היה טראנס במיטבו. אבל טוב, אולי הקהילה הקאריבית אוהבת גם טראנס...

הדרך אל הקרנבל עברה ברחובות היפים של נוטינג היל. כל הסביבה נסגרה לתנועת מכוניות, כדי לאפשר לאלפי האנשים הנוהרים לצעוד באמצע הרחוב, על הכבישים ועל המדרכות גם יחד.  בחצרות הבתים היו כמה יזמים זריזים שניסו להרוויח פאונד או שניים במכירת  עוגיות ומשקאות - גדר הבית הפכה להיות דלפק:

היו גם כאלה שמכרו תלבושות צבעוניות, כובעים  עם ראסטות כמו של בוב מארלי, חולצות צעקניות, שרשרות פרחי פלסטיק ודגלים צבעוניים:

אבל העיקר בקרנבל הזה היו האוכל והשתיה
כבר מרחוק התמרו ענני עשן וריח של מנגל מילא את האוויר.

עשרות דוכנים מכרו מנה זהה לחלוטין, נראה לי שקבלן אחד השתלט על כל העסק והכתיב את התפריט והמחירים שהיו אחידים בכל מקום.
המנה כללה אורז עם ניחוח קינמון, עוף שרוף על גחלים, גרייבי בצבע אדמדם - כמו רוטב עגבניות קצת פיקנטי - וקצת סלט ירקות. פה ושם היו ואריאציות של לחמניות מטוגנות, כמו סופגניות, ומין בורקסים ממולאים בשר ובצל.

כך נראתה מנה סטנדרטית:

אה, ומי שרצה יכול היה להוסיף שתי חתיכות של בננה מטוגנת, נוטפת שמן. אני רציתי, וקיללתי את הרגע, כי הצרבת לא איחרה לבוא.

כדי לספק את כל הדרישה לאוכל - כולם באו רעבים?! - נראה לי שהיה צריך לחסל את כל הלולים ברדיוס של מאות קילומטרים מסביב ללונדון:

וכדי לא לקפח את תאבונם של המוסלמים - שמספרם בלונדון עצום בצורה שלא תיאמן - דאגו להם גם לתרנגולות כשרות... בשר חלאל. זהו, הם הפכו לגורם שאי אפשר להתעלם ממנו כאן, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.

ועכשיו מגיע הקטע של האלכוהול. נראה לי שהרבה מהחבר'ה הצעירים שגדשו את המקום חיפשו את הדרך הכי מהירה והכי זולה לדפוק את הראש. בשביל מה לבזבז הרבה כסף על בירה אחרי בירה עד שהאלכוהול יפעל את פעולתו? ניגשים ישר לעניין! קודם כל - ג'לי צבעוני, עשוי כולו על טהרת האלכוהול:

הג'לי לא בא עם כפית. פשוט מועכים את כוס הפלסטיק ודוחפים את הג'לי לפה. אחרי כמה דקות, המוח מגיע למצב צבירה של ג'לי, ראיתי במו עיני את ההשפעה המהירה שגרמה לי לתהות מה עוד יש שם חוץ מאלכוהול.

בירה היא המשקה הסטנדרטי (נראה לי שקורונה פרסה חסות על כל האירוע)

 כל  צידי הרחובות מלאים בפחיות ובקבוקים ריקים. לא היה במקום איש אחד בלי בירה ביד, חוץ משני חנונים ירושלמים...

אבל מי שהבירה קטנה עליו, או מי שממש התעקש על איזו אווירה קאריבית - הלך על מוחיטו או כל מיני קוקטיילים אחרים שנמכרו מתוך ברים מאולתרים בכניסות של הבתים.

מה שראינו לא היה קרנבל ולא נעליים.   הרבה רעש, דוחק, עשן, עוף מושחר וצלוי well well done, אלכוהול כמים, הלמות תופים בלתי ברורה ולא מלודית, ושוב קילומטרים של הליכה (כל האיזור סגור לתחבורה ציבורית) בנסיון למלט את עצמנו מהפדיחה המתקראת קרנבל. באנו, ראינו, סימנו V, אם תהיו באוגוסט הבא בלונדון אפשר בהחלט לוותר - אלא אם כן האקשן האמיתי הוא באמת מחר ואני סתם עושה עוול לקהילה הקאריבית שאני מלכלכת להם על הקרנבל השנתי שלהם.

מחר אנחנו עוזבים את לונדון בדרך לסקוטלנד.

חמישה ימים רצופים לא ראינו את השמש. היא הסתתרה לה מאחורי שמיכת עננים כבדה ואפורה, ורק אתמול התחילה להציץ ככה בביישנות פה ושם. גם היום היה לה מופע קצר ומענג - נורא נעים להתחמם בשמש העדינה כשהיא טורחת להציץ, אבל פתאום - בלי שום אזהרה - היא נעלמה, ואת מקומה תפסה סערת גשמים עם הרבה רוח וקור. מהר נכנסנו לסטארבאקס והתחבאנו עד יעבור זעם. אמנם כמו כל לונדוני טוב הסתובבנו גם אנחנו עם מטריה בתיק, אבל הרוח היתה כל כך חזקה שבטח היתה מעיפה אותנו  באוויר יחד עם המטריה, כמו מרי פופינס.

כמו שסיפרתי בפוסט הקודם, אנחנו מתאכסנים כאן בפנסיון ביתי קטן בשכונת גולדרס גרין. זוהי שכונה יהודית בצפון לונדון, מין מאה שערים בזעיר אנפין. יהודים עם קאפוטות וזקנים, נערות חסודות עם חצאית ארוכה וצמה, נשים עם כיסויי ראש הדוקים - ממש כמו אצלנו בירושלים. כל הרחובות מלאים בחנויות, מסעדות ובתי עסק עם אוריינטציה יהודית/ישראלית. כל המסעדות כשרות, כאן לא בוחרים אם ללכת למסעדה כשרה או לא כשרה, אלא לאיזו מסעדה יש איזה הכשר... יש כאן בתי עסק עם שמות כמו 'ירושלים של זהב', 'כרמלי', 'דיזינגוף' ואפילו סטימצקי אמיתי - עם השלט הירוק והכל.

הבית בו אנחנו מתארחים נמצא ברחוב קטן שמסתעף מהרחוב הראשי. זהו רחוב שקט וטיפוסי לפרברים של לונדון - הבתים הם שורת קוטג'ים ארוכה, כשלכל אחד יש חצר קדמית עם מקום חניה לאוטו, שתי קומות למגורים, וחצר אחורית גדולה שכל אחד עושה בה כרצונו. שלנו מטופחת מאד, עם מדשאה יפה ושולחן וכסאות במרכזה, ומסביב עצי תפוחים ואגסים.
כך נראה הבית מקדימה: (החלון השמאלי הוא 'שלנו')

בעלת הבית שלנו היא אשה מקסימה, יהודיה חרדית אבל מאד פתוחה לקבל אחרים עם דעות שונות, ולא כופה את דעותיה והלכותיה על אף אחד, בטח לא על הקליינטים מהם היא מתפרנסת. ביום הראשון שהגענו היא לקחה אותנו לסיבוב במכונית שלה, הראתה לנו את השכונה - איפה הסופר הכשר, ואיפה המסעדות הטובות, והמאפיות הטעימות, ותחנת האוטובוס והרכבת ובית הכנסת... היא קצת התאכזבה לשמוע שלא אכפת לנו לאכול במסעדה לא כשרה, אבל לא רצינו להעמיד פנים ולהתחזות.

היא הזמינה אותנו לאכול אתם את ארוחות השבת, ונאלצנו לסרב. בשישי בלילה, כשהם שרו זמירות שבת - אנחנו שמענו את הזמירות של "אוליבר" בתיאטרון. הגענו הביתה בלילה קצת לפני ששעון השבת האפיל את כל הבית.

גם לחמין של שבת סירבנו, למרות שראינו אותו בשלבי התהוותו ביום שישי בבוקר: סיר ענק עם עצמות וקישקע מלמעלה... פשוט לא רצינו לוותר על שוק פורטובלו שמתקיים רק בשבתות. בכל אופן החמין הזה, שהתבשל לאיטו מיום שישי בבוקר, והתנור לא כבה עד מוצאי שבת - מילא את הבית בריח של גז דחוס כזה. התנור כנראה עובד על גז ולא על חשמל, ובמקום שיהיה בבית ריח משגע של חמין, כמו אצלנו בבית, כאן הגז השתלט. אני בטוחה שהיה טעים, כי אוכלים כאן טוב בבית הזה!

בעלת הבית והבן שלה מה זה מפנקים את האורחים. בכלל יש כאן ממש תחושה של בית, כמו להתארח אצל קרובי משפחה, בלי הזרות והניכור של בית מלון.

את ארוחת הבוקר מכין הבן, והיא מוגשת בפינת האוכל של המטבח המשפחתי. יש בה מכל טוב:

יש 3-4 מיני דגים מלוחים/מעושנים, גבינות, קורנפלקסים, פירות טריים - כל יום סוג אחר - ירקות חתוכים, ביצים קשות, חומוס ועוד ועוד. כל יום מנסים לגוון, מתחקרים אותנו מה אנחנו אוהבים ולמחרת זה על השולחן.  אם אנחנו לא מסיימים את כל הירקות והפירות שחתכו במיוחד עבורנו, זה נשלח אתנו כצידה לדרך בשקית ניילון קטנה, שתהיה לנו מין 'הפסקת עשר' כזאת.

אמנם גולדרס גרין שכונה קצת מרוחקת ממרכז לונדון, אבל קשר הרכבות והאוטובוסים ממש מצוין, ועם הכרטיס השבועי שעשינו לנו לנסיעה בכל התחבורה הציבורית אנחנו פשוט מתנהלים נהדר.

. 

נראה לי שהפוסט הזה כבר ארוך מדי, המשך יבוא...

לקריאת עצות שימושיות לנוסעים ללונדון