ליסטריגונים, קיקלופים,
פוסידון הזועם – אל תירא מהם:
לעולם לא יקרו אלה בדרכך
כל עוד מחשבותיך נעלות,
כל עוד רגשות נשגבים
מדריכים את נפשך ואת גופך.

ליסטריגונים, קיקלופים,
פוסידון הפראי – לא תפגוש בם
אלא אם כן תישאם בקרבך,
אלא אם כן רוחך היא שתקימם לפניך.

בקש כי תארך דרכך מאד.
מי ייתן ותתעורר אל בקרי קיץ רבים,
ובשמחה רבה, בחדווה,
תדרוך כף רגלך בנמלים אותם תפקוד לראשונה.

מי ייתן ותחנה במחוזות המסחר הפיניקיים
ותרכוש את הטובים שבטובין,
אם הפנינה, האלמוג, הענבר וההובנה,
גם בשמים משכרים מכל המינים –
בשמים משכרים ככל שתוכל לשאת.
ומי ייתן ותפקוד ערים מצריות לרוב
ותלמד, ותוסיף דעת מחכמיהם.

ותהא איתקה לנגדך תמיד,
להגיע לשם זה ייעודך.

ועל הכל, אל תאוץ לך הדרך.
ולוואי ותארך מאד, שנים הרבה,
ותגיע אל אותו אי ואתה שבע ימים,
עשיר ככל אשר אספת בדרכך,
ובלי לצפות שאיתקה תעשירך עוד.

איתקה העניקה לך את הטיול המופלא.
אלמלא היא לא היית יוצא כלל למסע.
אין בה עוד

 שירו של המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס נכתב בשנת 1911, והוא עוסק מצד אחד במסעו המיתולוגי הארוך והמייגע של אודיסאוס לאיתקה, אבל מצד שני הוא מדבר גם על איתקה שלנו, של כל היוצאים לדרכים... 

איתקה היא אי קטן בים  היוֹני, ממערב לפלופונז.  אודיסאוס, שהיה  מלך איתקה, יצא להלחם בטרויה, והוא היה אבי הרעיון המבריק של הסוס הטרויאני שהביא למפלתה.  שיכור לגמרי מנצחונו, הוא התריס כנגד האלים שמעכשיו הוא משתווה להם בחוכמתו וביכולתו, ולא זקוק עוד לעזרתם. על חטא היוהרה הזאת הוא נענש קשות, ופוסידון אל הים דאג שמסעו חזרה לאיתקה יארך עד מאד ויהיה רצוף תלאות ומכשולים וסבל וקיקלופים ומה לא. במשך שנים ארוכות עשה אודיסאוס את דרכו חזרה אל ביתו הלא ממש רחוק אבל בלתי מושג, כשהוא נאבק בדרך בכל המכשולים שהציבו האלים בפניו.  

קוואפיס  לקח את סיפור  האודיסאה והפך אותו למשל ולדוגמה למסע, לכל מסע, ולמה שיכול וצריך כל אחד להפיק ממנו: 
היה שמח על הדרך שאתה עובר בה, על המקומות שאתה רואה, על החוויות שאתה צובר. איתקה היא אמנם היעד, אבל מה שחשוב מהיעד  זו הדרך אליו, ומה שמתווסף למטען שלך לאורך הדרך והשנים.

ולנו, לי, לכם, לכל אחד, יש את המסע לאיתקה שלו... והלוואי ותארך דרכנו עד מאד.