הנוף האנושי
8.6.08
וכל כך חבל - הם נראים כל כך ידידותיים, חמים, סקרנים.
עוד מעט תראו בתמונות - אין מישהו שחלפנו לידו ולא הרים ביוזמתו את היד לנופף לשלום.
והחיוכים על פניהם - מאוזן עד אוזן.
נכון, שמענו שמועות וסיפורים על אלימות וזעם כלפי לבנים - אבל לא נתקלנו בהם.
כנראה שמדובר בעיקר על הערים הגדולות.
במסע שלנו - קוואזולו-נאטאל כולו חייך אלינו.
הפוסט הזה יהיה עמוס תמונות. מאחר ולא היה דיאלוג, אז אין כל כך מה לספר.
ניתן לתמונות לדבר.
זו למשל טבחית של אחד מהקאמפים בהם שהינו, עומדת ליד הפויקה שלה. היא לא נרגעה מהשיער הלבן שלי, ושלחה את ידה אליו כמה וכמה פעמים, נזהרת לא ממש לסחוב לי אותו אבל בהחלט נחושה בדעתה לברר אם הוא אמיתי או נתלש...
וגם התמונות הבאות הן של עובדות מטבח במקומות שונים. שימו לב לתוי הפנים הברורים והיפים.
את הטבחית הזאת פגשנו בערב שבו עשינו הרבה שמח, שרנו ורקדנו, והיא עמדה והביטה בנו בעיניים נוצצות מהתרגשות. כשהאוירה ממש התלהטה, היא לא יכלה יותר לעמוד מן הצד, והצטרפה אלינו לריקודים בתנועות נענוע די מגושמות ומצחיקות. טוב, מה לה ולריקודים מזרחיים...
כאן הן מגישות לנו ארוחת בוקר (קורנפלקס...)
וכאן הן מלמדות אותנו שיר בזולו
תראו כאן איזו צבעוניות נהדרת! ובכלל - אשה מרשימה, לא? שמלה אופנתית...
רואים משהו מוזר בעינים שלה? לא הצלחתי לפענח את הסוד, אבל רבים מבני הזולו הם עם עיניים בהירות לגמרי. הצבע לא מוגדר, זה לא ממש כחול/תכלת כמו של האירופאים, אבל זה בהחלט משהו מימי וחיוור כזה. ניגוד משווע לפני הכהות, וביחד עושה מראה מדהים:
משהו במבט של הילד הזה ממש כבש אותי. יש בו כל כך הרבה ערגה.
הוא צץ מאיפשהו כששיירת הג'יפים שלנו עברה ליד הכפר שלו, ובעוד שאר הילדים רצו לקראתנו וניסו ליצור מגע, הוא נשאר מרוחק, ועמד - ידיים בכיסים - והשקיף עלינו במבט מהורהר.
מה לא הייתי נותנת כדי לדעת מה עבר לו בראש באותם רגעים.
לאט לאט החלו ילדים להתקרב ולבדוק אותנו מקרוב. בכל אופן, 15 ג'יפים זהים לחלוטין, שנוסעים ביחד בשיירה בתוך השטח שלהם, זה לא ממש חזיון נפוץ.
ותוך דקות נתגבשה להקה שעשתה לנו מופע ראפ בשפת הזולו:
והילדון הזה - עשה אחרינו מרדף בשדה הקוצים, יחף, גם כשנסענו מהר הוא הצליח להשיג אותנו. ללא ספק הוא עשוי מהזן של האצנים הכושים הגדולים, איזה צעד שהוא פתח שם!
שימו לב לידיו המושטות קדימה. יש כל כך הרבה עדינות בתנועת הבקשה הזאת. היא לא נדחפת, לא מעיקה - כמו למשל בהודו או במרוקו, שם הילדים הקטנים נדבקים אליך ומתחננים לכסף או לאוכל במין התעלקות מציקה. כאן הם מאד עדינים. ידיים מושטות קדימה, פתוחות לקבל מה שתתן, ואף מילה! אם כבר אומרים משהו - זה במין לחישה מהוססת.
גם אלה עשו תחרות ריצה עם הג'יפ הנוסע, ואני כמעט בטוחה שהם רצו לאט. אם היו רצים במלוא הפוטנציאל שלהם - היו משיגים אותנו ללא ספק, הנהיגה בשטח די איטית וקשה:
הילדים הקטנים קרעו לנו את הלב.
כל כך רצינו לתת להם משהו. ממתק, עוגיה. משהו.
אבל המדיניות של המסע, שאני מצדיקה אותה לגמרי - היתה לא לתת כלום. לא לקלקל אותם. לא להרגיל אותם להתעלק על זרים ולצפות מהם למתנות.
לפעמים, כשעברנו בכפר הומה ילדים, היו כאלה שהפשילו מעט את חולצתם, ובתנועה מעגלית עדינה ליטפו את הבטן החשופה. בלי להגיד אף מילה, היה מובן שהכוונה היא בקשת אוכל.
עם טונות הזלילות שהיו לנו באוטו - במבות וביסלי ועוגיות וסוכריות וחלבה וחטיפי בריאות ושוקולד ומה לא, זה היה פשוט עצוב.
איך הצלחנו לעמוד בפני המבטים האלה?
כאן ילדי הכפר משקיפים עלינו - אטרקציה כזאת לא רואים כל יום: חבורת נשים (מי יודע מה חשבו הילדים האלה, אולי שיש מקום כזה על פני כדור הארץ בו כל התושבים הם נשים...) עם רכבי שטח חדישים ומבריקים, קורעת את הסוואנה בשיירה ארוכה...
הילדות ביישניות במיוחד:
אבל בגדול - כולם מקסימים, לבי יצא אל הילדים האלה:
ובתמונה הבאה: מה אתם אומרים, זו אם צעירה שנושאת את התינוק שלה,
או ילדה שעוזרת לאמא ומטפלת באחיה התינוק?
בכל מקום בו חלפנו על פני אנשים - הם הרימו יד ונופפו לשלום:
כאן למשל, שתי הנשים הללו בשדה, אינן אלא --- חדרניות, במחנה סטרקפונטיין דאם.
יש שם 'צימרים' או בקתות וביתנים להשכרה, במיקום מדהים על שפת האגם.
שימו לב כמה הן לבושות - שכבות על גבי שכבות של בד - ובאיזו צבעוניות!
והנה בתקריב, בפתח הביתן. (אנחנו ישנו באוהל, שיהיה ברור, כן?)
לאורך כל הדרכים ראינו כל יום המוני ילדים וילדות שצועדים ברגל אל או מ - בית הספר. לבושים בתלבושת אחידה, צועדים בחבורות. המדריכה המקומית סיפרה לנו שלפעמים הדרך לוקחת להם כמה שעות של הליכה בכל כיוון.
נראה קצת פורטרטים:
שימו לב לפנים של הנשים. הן מורחות עליהן משהו - מסנן קרינה תוצרת ביתית - כדי שהשמש לא תשזף אותן עוד יותר ממה שהן "שזופות". אני לא יודעת אם הכתמים על הפרצוף הפכו לכתמי קבע, או שזה משהו שנשטף במים, בכל אופן המראה לא מצודד בכלל. אבל מה, הפנים, תוי הפנים, יפים יפים.... וכאן יש דוגמה מצויינת לעיניים הבהירות שדיברתי עליהן.
באחד הימים ביקרנו בבית של משפחת זולו טיפוסית. הבית הכחול קראנו לו, כי קירותיו החיצוניים צבועים כחול, כמו הכחול שערבים צובעים נגד עין רעה. מעניין אם יש קשר.
זהו ראש המשפחה, יושב בחזית ביתו
ולידו כמה מנשות הבית - אין לי מושג מי היא מי, היו בשטח 5 או 6 נשים שונות. בטח אשה או שתיים הן נשותיו, והאחרות אמא שלו, אמא שלה, אחות או דודה. בכל אופן הם גרים שם בחמולות, כל בית אב מתרכז במין אוסף של מבנים קטנים וצפופים - לא יותר מגודל של כוך. (אגב, לאה הקיצונית מימין, לא שייכת למשפחה הזאת...)
נציץ קצת פנימה אל תוך הבית:
זאת הכורסה של ארצ'י באנקר, ועליה "כלי נשק" חשוב - פטיש. אם נמר מתקרב בלילה - הוא מקבל פטיש בראש?
זוהי פינת הבישול (זה כמובן כשלא משתמשים במדורה בחצר...)
ושימו לב לפריט המרכזי על השולחן - רדיו ענתיקה שמחבר אותם אל העולם...
ומי צריך ארונות מטבח - ככה הכל פתוח ונגיש, מגיעים בשליפה לאיזה סיר שרוצים:
וגם גוצ'י וטיפאני מיוצגים כאן על הקיר:
מפעם לפעם קם האדון ועשה לנו איזו "הצגת תכלית", שלא נחשוב שהוא כל היום יושב-בטל בפתח הבית.
זו אשתו - אני לא יודעת אם היחידה - אבל בכל אופן היא התנהגה שם כבעלת בית:
היא כל הזמן סחבה אותי ביד וניסתה להראות לי משהו על גג הלול, אבל לא הצלחתי להבין מילה. היא רצתה שאצלם שם משהו ולא הבנתי מה בדיוק, אז סתם צילמתי אותה מצביעה:
הילדים האלה הסתובבו שם בחצר, אני מניחה שאלה הילדים שלהם:
אבל הילדה הזאת כבשה אותי לגמרי במבטה:
ועם שני גורי הכלבים שהיא מגדלת:
נראה עכשיו כל מיני טיפוסים שנקרו על דרכנו. את חלקם צילמתי מתוך רכב נוסע, כך שלא כל התמונות ברורות ואיכותיות, אבל הן מעבירות את המקום והאווירה שאני מנסה לתאר כאן.
ברחובה הראשי של עיר קטנה, שיח נשים על אם הדרך. שימו לב מאחור, בפתח החנות, לסירי הפוייקה הגדולים - אבל משום מה הם לא מברזל שחור יצוק. כנראה תחליף זול יותר, במחיר שידם של התושבים משגת לקנות:
וזה דוכן של מיץ טבעי:
חנויות ללא תשלום שכר דירה:
במרכז העיר גרייטאון:
לאיש הזה נופפתי לשלום והצבעתי על המצלמה, כאילו לשאול אם מותר לצלם אותו. בטח שמותר, הוא סימן לי, ואפילו נעמד בפוזה מיוחדת לכבוד המצלמה..
גם את הגברת הזאת שאלתי דרך החלון של הרכב שהתנהל לאיטו בכביש צפוף אם אפשר לצלם - והיא חייכה ושמחה מאד לדגמן בפנינו:
את הגברת הזאת לא שאלתי, פשוט צילמתי. היא היתה די רחוקה וזה עם זום מלא:
גם היא לא ידעה שאני מצלמת - נגנבתי מהדוגמה של הבגד שלה
אחרי כמה דקות היא התקרבה אלינו, ונעמדה לצילום מקרוב בלי שום בעיה, הם שמחים להצטלם:
הפרש הבודד הזה בכלל היה רחוק כל כך ולא בכיוון שלנו:
וזאת, לא נראית כאילו היא בדרך לחדר הכושר? עם הצ'ימידן והמגבת?
הנה היא בתקריב, עם פנים מחייכות להפליא, ושוב העיניים השקופות האלו:
זותי נראית לי איזו כוהנת דת, או מכשפה. ואיזה מבט רציני!
לא ממש זוכרת איפה צילמתי את הרגליים האלו ולמי הן שייכות. מרחוק זה נראה לי כאילו היא גורבת גרביים לבנות דקות, אבל לא - זה רק האבק שצובע את הרגל בלבן. והאבק מגיע רק עד הצמידים, הצמידים הם מחסום שלא נותן לו לעלות למעלה על כל הרגל. וככה כל הנשים מתהלכות שם עם "גרב אבק" קצרצרה שמסתיימת בחרוזים:
לבנים תוצרת בית - את אלו רואים בכל מקום, בעיקר על ראשיהן של נשים שמהווים כאן אמצעי שינוע קביל לכל סוגי המשאות.
כאן מלבנים את הלבנים - מתערובת של בוץ וקש:
ואחר כך נשים וילדות נושאות אותן על ראשיהן לאן שצריך:
בכלל, הראש ממלא חלק חשוב בנשיאת משאות, בעיקר על ידי נשים וילדות:
ככה עושות הנשים כביסה, במין שלולית רדודה: (צולם מאד מרחוק)
וככה נראה יום שוק שלהם, כמה חבל שהכל נעשה מתוך הרכב הנוסע. לא עצרנו, לא ירדנו, לא דיברנו, לא קנינו. רק ראינו...
לסיום, הנה אסופת תמונות ממופע ריקודי זולו שעשו לנו באחד הלילות.
היה פשוט מדהים!
איזה קצב, איזה נענוע, איזה גופות - בנויים לתלפיות!
הבחורות חשופות חזה בלי שום עכבות:
ורק תראו איזה מקסימים הצעירים האלה - יפים ומוכשרים, רוקדים ומתופפים כמו גדולים!
נראה לי שזהו. מיצינו את אפריקה. למסע הזה כמובן.
כמו שאני חושבת ומרגישה עכשיו - זו לא תהיה הפעם האחרונה שלי באפריקה.
אז להשתמע בפעם הבאה של מלכת המדבר..........
לקריאה על הפעם הבאה, מסע מלכת המדבר לבלקן 2009