טיסות

לא קל להגיע ללפלנד... אין טיסות ישירות מהארץ, וחייבים לעבור דרך בירה אירופאית כלשהי. גם אחרי החלפת המטוס באירופה, עדיין לא מגיעים אל היעד, אלא רק להלסינקי, בירת פינלנד. משם צריך לקחת טיסה פנימית צפונה ללפלנד. במקרה שלנו טסנו ל- KEMI -TORNIO, ומשם נסענו עוד כארבע שעות באוטובוס למקום הלינה הראשון (מוניו) ולמפגש עם הג'יפים. זה היה משהו כמו 24 שעות בדרך...

בשדה התעופה של קמי, חיכתה לנו קבלת פנים מאד תמוהה שלא הצלחנו לעמוד על פשרה:

זהו דגם מוקטן של מטוס, בערך 2 מטר גודלו, שתלוי בתקרה כאלמנט קישוטי (?).

לפינלנד טסנו בחברת טורקיש איירליינס דרך איסטנבול, ולמרות החששות הכבדים לאור היחסים עם טורקיה שהתקלקלו בעקבות המשט לעזה, זה לא היה נורא. לא היתה הרגשה חריגה במהלך הטיסות.
הדרך חזרה - באותו נתיב של קמי--הלסינקי--איסטנבול--תל אביב - היתה קצת פחות נעימה. ראשית משום שהיה לנו קונקשן ארוך של בערך 6 שעות באיסטנבול וזה היה מייגע, ושנית - בגלל שהיינו ריכוז גדול של נשים ישראליות, כולן לבושות בחולצות עם דגלי ישראל, זה משך אלינו הרבה תשומת לב, ולפחות פעמיים הטיחו לעברנו KILLER JEWS, סירבו לקבל מאתנו כרטיסי אשראי, ונעצו בנו מבטי שטנה. לא נעים, ומבחירה לא הייתי נוסעת כך.
אם מישהו יתגלגל במקרה לשדה תעופה טורקי - שימו לב, הם מקבלים תשלום ביורו, אבל מחזירים עודף רק בלירות טורקיות. הם גם לא מקבלים מטבעות של יורו, אלא רק שטרות. כך שאם מישהו רוצה, כמוני, לקנות כוס קפה בסטארבאקס למשל, והקפה עולה 5.90 יורו - חייבים לשלם בשטר של 10 יורו, ולקבל עודף בלירות טורקיות. מאחר וללירות הטורקיות אין שימוש ולא יהיה בעתיד הקרוב - יצא ששילמתי על כוס קפה 48 ש"ח...

לפני שנמשיך הלאה, בואו נציץ על הנפשות הפועלות... קודם כל תמונה של הצוות שלי - מימין לשמאל, אינה חזן, דליה עזר, אני, לימור גלעדי זוהר. תנו כבוד לבנות האלו, כי הן הצוות הזוכה מהמסע של שנה שעברה, מה שבהחלט מעיד על האיכויות שלהן:

וזו המדריכה שלנו, שרון פרנקו, פרח נדיר, זן מיוחד בעלת יופי פנימי וחיצוני כאחד, שהיתה צריכה להתמודד עם לא מעט קשיים במסע הזה:

וזה חלק מהשיירה שלנו - 15 ג'יפים, מיצובישי פג'ארו ברובם:

עונה + נוף

הגענו ללפלנד ב - 23.6.10, זה כבר סוף האביב ותחילת הקיץ. לא היה חם. אפילו פעם אחת לא הסתובבנו עם שרוול קצר, תמיד עם סווטשירט ואפילו עם פליז. במקומות הגבוהים - הקור בשילוב רוח צולפת, הרעיד לנו את כל רמ"ח האברים. לא יודעת בקשר לשס"ה הגידים, הם כנראה קפאו.

מבחינת מראות הנוף - לפלנד בקיץ היא לא אטרקציה גדולה בעיני. נכון, יש בה את כל המרכיבים שעושים נוף למיוחד ויפה - הרים, אגמים, פיורדים וכו' - אבל איכשהו החיבור ביניהם הוא לא יותר מנחמד. זו דעתי האישית כמובן.

יש מרחבים ירוקים, יש פסגות מושלגות ויש מים מים מים, המון מים. בתקופה הזאת של הפשרת השלגים, כל ההרים מסביבנו היו מעוטרים במפלי מים.

על כל צעד ושעל - נחל זורם, אגם, פיורד, ים - ממש לא ידענו לאיזה סוג לשייך כל מקור מים שראינו. בתמונות הבאות זה נחלים כנראה, אבל בהמשך חצינו המון מקווי מים על גבי גשרים גדולים ונדדנו מפיורד לפיורד ומלשון יבשה אחת למשניה, והכל נראה אותו הדבר. יפה, אבל מונוטוני.

אילו רק היה לנו קמצוץ מהמים האלה בארץ, ישראל לא היתה מתייבשת...

בהיעדר שמש, (ובתקופה שלנו היה אור 24 שעות ביממה אבל לא היתה שמש זורחת) - הכל נראה די אפור ועגמומי. ראיתי תמונות של בנות שחזרו מהמסע שבוע ושבועיים אחרינו, ובתמונות שלהן השמיים כבר יותר כחולים, האגמים והנחלים קיבלו צבע עמוק ויפה, ובכלל כל ההשתקפויות הרבה יותר מרשימות כשהשמש גלויה. אצלנו היא הסתתרה רוב הזמן מאחורי וילון של עננים. אז אולי אם כבר לנסוע ללפלנד בקיץ - כדאי לעשות את זה בשיאו, ולא בשוליים של האביב או הסתיו. אני אישית חושבת שלפלנד בחורף הרבה יותר קוסמת ומעניינת לתיירים, על אף הטמפרטורות הנמוכות.

מאחר והקיץ הוא OFF SEASON בלפלנד, רבים מהמקומות אליהם הגענו היו ממש סגורים ונטושים. כמו למשל בית מלון שנפתח במיוחד בשבילנו והיינו אורחיו היחידים. כל צוות של 4 בנות קיבל דירת מגורים בת 3-4 חדרי שינה + סלון ומטבח וסאונה פרטית.

שימו לב לפיתוח הסביבתי - או חוסר הפיתוח הסביבתי. כנראה שבעונה, כשיש שלג, לא צריך לדאוג ליישור השטח. כדי להגיע מחדרי הלינה בבנין הזה לחדר האוכל - צריך היה לחצות ברגל נחל קטן, שמישהו הציב בו אבנים שעליהן נוכל לדרוך מבלי להירטב במים. עוד הוכחה שהמקום לא ערוך בכלל לאורחי קיץ, רק חורף.
במקום אחר קיבלנו חדר ללינת לילה, וביקשו מאתנו להשאיר אותו מסודר כפי שהיינו רוצים למצוא אותו לו חזרנו לשם. ואכן - חזרנו אליו יומיים אחרי, אף אחד לא נגע בחדר ולא היה צריך אותו - היינו האורחים היחידים. בקיצור, כמו שלא נעים להכנס למסעדה ריקה, כך גם לא כל כך נעים לטייל במקום שומם מתיירים. כנראה שהאקשן שם מתרחש בעונות אחרות.
באחד ממקומות הלינה היותר יפים - היו קצת תיירי-פנים מקומיים. הם לנו בצימרים ובקרוואנים, ואנחנו הקמנו אוהלים על המדשאה:

יתושים.......

איזו מכה. לפלנד מפורסמת ביתושי הקיץ שלה. עננים של יתושים מעצבנים מקיפים אותך מכל עבר, נכנסים לאוזניים, לנחיריים, לעיניים. כל הזמן צריך לנפנף ביד כדי להרחיק אותם. גם אם נמרחים בדוחי יתושים למיניהם, זה אולי עוזר כדי לא להיעקץ, אבל לא מפריע להם מלהכנס לכם לפה למשל. למרבית המזל, רוב היתושים לא עוקצים (יותר זכרים מנקבות?) הרבה רוח וצילצולים אבל בלי ממש אקשן. אבל אלה שכן עוקצים... וואיי דה מי. יש לי כמה מזכרות מהם, בעיקר על הידיים והפנים, שהיו החלקים החשופים. דווחו גם עקיצות מבעד למכנסיים, ממש קרביים היתושים האלה.
משהו שהתגלה כאמצעי די יעיל זה מין צמיד ליד, ספוג בחומר דוחה יתושים, שתקף למשך שבוע ימים. ניתן להשיג בבתי מרקחת בארץ.
בחנויות הצמודות לתחנות הדלק שבהן עצרנו לתדלק, ראינו פרסומת מאד "סקנדינבית" לתכשירים דוחי יתושים. המסר - צאו לטבע אפילו ערומים - אף יתוש לא יעז להתקרב אליכם אם רק תמרחו לפני כן את התכשיר שלנו...

אוכל

למי שאוהב (כמוני) לאכול - לפלנד לא ממש מפנקת.
את ארוחות הערב אכלנו תמיד במסעדה של המחנה בו עצרנו ללינת לילה. ב-5 לילות מתוך ה-8 שבילינו שם, ארוחת הערב היתה זהה לחלוטין: סלמון, תפוחי אדמה קטנים מבושלים בלי קליפה, תערובת ירקות מאודים - כמו לקט של סנפרוסט שמככבים בו ברוקולי, כרובית וטבעות גזר. בלי גיוון, בלי חריגה מהשבלונה הזאת. בהתחלה חשבתי שאולי זה מה שמארגני המסע הזמינו ושילמו עבורו, אבל שוחחתי עם אנשים שהיו בלפלנד במסגרות אחרות ובעונות אחרות, ומסתבר שזה מה יש. זה האוכל הקבוע, הסטנדרטי, שחוזר על עצמו בואריאציות קלות (רוטב שונה לדג...) מדי ערב.
נראה כאילו איזו דיאטנית-על תיכננה את התפריט לכל המדינה.....

על השולחן - לחם וחמאה. ואמרו לנו שאת סלטי הירקות הכינו רק במיוחד לכבודנו, כי אצלם לא נהוג לאכול ירקות חיים. וזהו, שום דבר נוסף מעבר לזה. קינוח? לא בבית ספרנו.
מרק? מה, בקיץ? אין. אולי בחורף.
למזלנו, צוות המנהלה שלנו פינק אותנו פעמיים במרק שהכינו במיוחד על הגזיה בחוץ, וקיבלו רשות של חדר האוכל לתגבר אתו את הארוחות שלנו.

יש משהו קצת ספרטני באוכל של הסקנדינבים - נראה שמטרתו היא רק לקיים חיים ולא בדיוק להנעים אותם... שוב, יתכן שאני טועה ושופטת רק על סמך האוכל שאנחנו קיבלנו במסע, אבל לא נראה לי שיש להם משהו אחר להציע לעצמם ולתיירים.

לכאורה - מי צריך יותר ממה שהוגש? פונקציונלית, זה משיג את המטרה של להשביע.
אבל איפה קצת משהו פינוקי, בשביל הכיף, בשביל החיך, בשביל הנשמה? קינוח מתוק, או אפילו פרי! לא היה.
מה שכן - הסלמון מדהים. הכי טעים שאכלתי בחיי, טרי טרי, בטח בבוקר עוד שחה בנחל.

לצערי, גם ארוחות הבוקר והצהריים ברוב הימים לא היו משהו...
זו ארוחת בוקר קבועה שחזרה על עצמה -

יש בה כל מה שצריך, אבל קשה להתעלם מההרגשה שאוכל כאן הוא לא אישיו, הוא צורך ותו לא, וממלאים אחר הצורך בצורה הכי מינימליסטית.
את ארוחות הצהריים מכינות הבנות בשטח מפרודוקטים שהמנהלה קונה מראש בחנויות המקומיות. כנראה שיוקר הפרודוקטים בא לביטוי גם במבחר וגם בכמות.

אבל מי אני שאתלונן, הרזרבות שאני נושאת עלי ממילא יכולות לקיים אותי ימים רבים בלי אוכל בכלל, וזה יעשה לי רק טוב...

מי שרגיל לאוכל מהנה מעבר לעניין הקיומי וזקוק לשעשועי חיך ועין - שיצטייד בתיגבור. מחטיפי אנרגיה ופירות יבשים ועד קרקרים ובמבה/ביסלי ועוגות ועוגיות. צריך את זה בדרכים הארוכות.

אה, וערב אחד זכינו לטעום נזיד איילים - מנה טיפוסית לאיזור שלטעמי היתה די נוראה. לבשר האייל יש ריח יחודי, כמו לכבש בערך. הריח שעמד בחלל האוויר כשהחלו להגיש את האוכל היה לא נעים בלשון המעטה. שוב, גם כאן צוות המנהלה תיגבר את הארוחה בסיר של אורז - ידעו שהנזיד הזה לא יסתום לנו את החור בשן, בעיקר לאור העובדה שהנזיד היה כמעט על טהרת הנוזלים (כמו מין מרק דלוח) עם בערך 10 גרם בשר אייל ושתיים שלוש קוביות קטנות של תפוח אדמה וגזר. גם האורז לא היה הצלחה גדולה, חלק מהגרגרים לא התבשלו ועשו לנו קריק קראק בשיניים. זו היתה אחת הארוחות הגרועות שאכלתי.

הארוחה הוגשה גם בכלים חד פעמיים מקלקר, נראים יפים בתמונה אבל מאד לא נעימים למגע ולאכילה, כולל סכו"ם הפלסטיק. נו טוב, אנחנו במסע שטח, אז לא צריך לצפות ליותר מזה.

דבר נוסף ש"חינכו" אותנו לקראתו - זה שבחדרי האוכל האלה אין פינוק, עד הסוף. אי אפשר לקום מהשולחן ולצפות שמישהו אחר יפנה אחריך את כלי האוכל שלך. כל אחד צריך לפנות את כליו, ולשים אותם בסדר מופתי - סכו"ם לבד, כוסות לבד, צלחת גדולה, צלחת קטנה ממש לפי הסדר - על עגלת שירות שניצבת בקצה האולם.

באותו נושא - גם בחדרים בהם לנו - תפקידנו היה "להלביש" את המיטות בכלי המיטה המתאימים שהונחו עליהן - סדינים, ציפות וציפיות. ובעזיבה - לקלף את כלי המיטה ולשים אותם בערימה מסודרת, יחד עם המגבות המשומשות. חסכו חדרניות הסקנדינביים האלה... נתנו לנו להבין שזה הסטנדרט שם.

הדרכים?

מרבית הנסיעה בלפלנד נעשתה על כבישים סלולים, עם מעט מאד ירידה לשטח. מהבחינה הזאת - לא היה הבדל אם היינו נוסעים ברכב פרטי משפחתי בורגני ולאו דווקא בחיה רעה של 4 על 4 שבכלל לא נדרשה להראות את ביצועיה. הכבישים טובים, ברובם ישרים ללא פיתולים, אבל הבעיה היא שלרוב הם בני שני נתיבים בלבד, כך שאם נתקעתם אחרי משאית - הלך עליכם.

המזל הגדול הוא שהתחבורה די דלילה אז רוב הזמן נוסעים בכביש פתוח. בעיה נוספת, אין לכבישים שוליים, אין איפה לעצור, כמעט ואין מפרצים, וכל עצירה ממש מסוכנת, בעיקר אם זו עצירה של 15 ג'יפים בשיירה.
והנורבגים - מה זה מרובעים. פעם נתקע לנו ג'יפ באמצע הכביש, וכמובן כל הג'יפים נעצרו אחריו. שתיים שלוש מכוניות מקומיות עצרו אחרינו. סימנו להם בתנועת יד ישראלית-סחבקית כזאת "עברו, עברו". לא זזו.
ירדנו אליהם, הסברנו שהרכב תקוע, שהכביש פנוי, שאפשר לעקוף. לא. אסור לעקוף! יש פס לבן! לא עזר, הם לא רצו לעקוף ונשארו אתנו בשיירה מרוגזים ומדברים בתרעומת, הייתי אומרת אפילו מקללים אבל לא הבנו את השפה אז אני לא בטוחה. אבל ברכות הם בטח לא שלחו לעברנו. הם יצאו מהאוטו ובתנועות ידיים נרגזות הסבירו לנו שאנחנו חייבים לפנות את הכביש לא חשוב איך. בסוף אכן פינינו, נדחפנו לאיזו חלקת שדה קטנה ליד אחד הבתים, ונתנו להם לעבור מבלי לעלות חס וחלילה על הפס הלבן...

גם איפה שהיה פס מקווקו, לא תמיד הם עקפו, והשתרכו מאחורינו באיטיות. אגב, הזהירו אותנו שלא לעלות על המהירות המותרת - 80 קמ"ש, וזה די שיגע את השכל. למרות שאמרו שיש משטרה ודוחות וכאלה, למעט פעם אחת שראינו שוטר על אופנוע שחלף על ידינו מבלי להעיף מבט שני - לא נתקלנו בשום משטרה ושום אכיפה גם כשטיפסנו מפעם לפעם ל-100 קמ"ש ויותר.

מה שרואים די הרבה על הכבישים - זה קרוואנים. כנראה שאנשים - לא ברור אם תיירים או מקומיים - אוהבים לטייל בקרוואן, ובכל מחנה שהגענו אליו ללינת לילה, ראינו מספר קרוואנים בחניה.

אבל את הכמות הגדולה של קרוואנים ראינו דווקא מושבתים, במגרשי חנייה גדולים - עשרות קרוואנים שמחכים למי שישכור אותם.

שמש חצות

נפלא מבינתי הדבר הזה. במשך 73 יום רצופים - השמש לא שוקעת בלפלנד. בשלוש לפנות בוקר יש אור מלא כאילו שלוש אחה"צ. בתקופה שהייתי - השמיים היו לרוב מעוננים והשמש אמנם האירה - אבל לא נראתה ישירות. אני מניחה שבמסעות שבאו אחרינו, כשהקיץ בעיצומו והעננים התפזרו, ניתן היה לצפות בשמש במיקום שונה בשמיים בכל שעה של היום, כולל כמעט שקיעה אבל כזאת שלא הולכת עד הסוף... השמש נשארת תלויה קצת מעל קו האופק וממשיכה להאיר כאילו צהריים.
שעות האור הארוכות טישטשו לנו את ההבדל בין יום ללילה, לפעמים מצאנו את עצמנו עדיין נוסעות בדרכים באחת עשרה בלילה, אוכלות ארוחת ערב בחצות והולכות לישון באחת או שתיים בלילה באור יום מלא. מעניין - מה מביא את העייפות? החושך, שמסמל שנגמר היום? או הפעילות והשעות הארוכות בדרכים? אני מוכרחה לציין על עצמי שלא הייתי עייפה בכלל, ואם היה צריך להמשיך לנהוג עוד שעות ארוכות - לא היתה בעיה. כנראה שאנחנו מתוכנתים להיות פעילים בשעות האור, ואם אין חושך אז אין מה שאומר לנו להפסיק. זו היתה חוויה יוצאת דופן ומרגשת.

לוויתנים

באחד הימים יצאנו ל"ספארי לווייתנים". במקום שנקרא אנדנס (Andenes), במפה למעלה אפשר לראות את זה בקצה האי אנדוי, עלינו על ספינה שמטרתה להראות לתיירים לווייתנים בלב ים. יש בזה משהו די מרגש, אבל יש כאלה שלא מגיבים טוב לשיט. שעה לפני שעולים לספינה, כדאי לקחת חצי כדור טראבאמין נגד בחילות. שימו לב לא לקחת כדור שלם, כי הוא מרדים נורא. אצלנו היו בנות שמחוסר ידיעה לקחו כדור שלם ונמו להן בשלווה מרגע שעלינו על הספינה עד שירדנו ממנה, בלי לפקוח עין, והמשיכו להיות מנומנמות עוד כמה שעות אחר כך.
אני לא לוקחת תרופות כימיות, בשביל מה גידלתי בת נטורופתית... היא ציידה אותי בכדורים הומאופתיים למקרה הצורך, אבל לא התעורר צורך. פשוט דאגתי להגיע לשיט על בטן ריקה, לא אכלתי ולא שתיתי כלום, וצלחתי את הארבע וחצי שעות בלי שום תחושת אי נוחות. בנות אחרות, כולל כאלו שכן לקחו כדורים, הקיאו את בני מעיהן ונשפכו על הכורסאות חצי מעולפות מרוב סחרחורת ובחילות. את אחת מהן היה צריך לפנות באלונקה כשהשיט הסתיים, והרופאה חיברה אותה לעירוי נוזלים למשך כמה שעות.
הספינה מצויידת בסונאר מיוחד שקולט אותות שמשדרים הלווייתנים, וכך היא מתבייתת על האותות ונוסעת דוך לפגוש את הלווייתן.
בחוץ על הסיפון קור אימים, הרוח צולפת, והמראות גם לא מי יודע מה יפים - רק ים מסביב. אבל הציפיה הזאת למפגש עם הלווייתן מאד מרגשת.
מי שמעדיף להשאר באיזור חמים ומוגן מרוח וקור, יכול לשבת בסיפון התחתון, ליד חלונות פנורמיים גדולים, ולראות אותו הדבר רק עם חציצה של זכוכית.זה קצת פחות מרגש...
זאת לא הספינה שלנו, אבל דומה לה מאד. יש כמה וכמה ספינות כאלו שמשייטות באיזור של אנדנס, וכל מטרתן היא לגמרי תיירותית - הצגת לווייתנים:

הדבר הראשון שרואים כשיש לווייתן בסביבה - זה מין סילון מים קטן שמתרומם מעל פני הים. הנשיפה של הלווייתן אחרי שבלע כמות גדולה של דגים ופלנקטון יחד עם המים, הוא מכניס את המזון פנימה ופולט את המים החוצה. אפשר לראות את זה בשתי התמונות הקטנות מימין(זה שני לווייתנים שונים בהפרש של כמה שעות), ובתמונה שלישית מצליחים לראות גם חלקים מגופו.

אבל גולת הכותרת שלה מחכים כולם, זה כשהוא מחליט לצלול למעמקים ובתנופת הצלילה זוקר את זנבו אל על

ויותר מקרוב, עם זום מלא של המצלמה

לפני שיצאנו לספארי הלווייתנים, קיבלנו הסברים, במבנה סמוך למזח, שבו מצוי שלד של לווייתן (אמיתי). הוא פשוט ע-נ-ק, תראו כמה אנשים עומדים לאורך השלד:

לאפים (סאמיים)

תושבי לפלנד נקראים לאפים, או בשפת המקום סאמים.
לי אישית היה ממש חסר המפגש אתם. אני לא יודעת אם זה בגלל שהם לא קיימים יותר כקבוצה אתנית מרוכזת ובטח נטמעו בכלל האוכלוסיה - או שזה בגלל שפשוט אנחנו לא נתקלנו בהם. נסענו שעות על גבי ימים בשטחים שלהם, לא פגשנו נפש חיה. גם הבתים דלילים ומסוגרים, לא רואים איש. לא עברנו בשום כפר, שלא לדבר על עיר, מקסימום עברנו באיזה ריכוז של בתים משני צדי הכביש. לא ראינו חנויות, לא ראינו ילדים, לא ראינו חיים.
כל כך בולט היה החוסר הזה, עד שהיה צורך להפגיש אותנו עם לאפים בצורה מלאכותית - לקחו אותנו למין פרוייקט תיירותי שעשה לנו קצת הכרות (ממוסחרת לחלוטין) עם הלאפים. הגענו למעין מאהל עם האוהלים הלאפיים הטיפוסיים:

באחד האוהלים היתה ממוקמת מין חנות מזכרות שהיא ספק חנות ספק מוזיאון. אפשר היה לקנות בה כל מיני מזכרות, אבל לא חייבים לקנות, אפשר רק להתרשם:
עורות של איילים

תיקים עשויים מעורות איילים

בובות וחפצי נוי

באוהל השני עשו לנו מופע פולקלור קצרצר שתכף אספר עליו, וגם הגישו לנו את ארוחת הערב המזעזעת של בשר האייל שסיפרתי עליה בפרק של האוכל. האוהל היה ענק, רחב וגבוה מאד. במרכזו בערה מדורה ששרפה לכולנו את החמצן ואת העיניים:

כמה דמויות בלבוש מסורתי הסתובבו בשטח

והצמד הזה ביצע לנו יצירה מוזיקלית צורמת אוזניים בשם "יוייק"

היוייק (Joik) הוא מעין "חתימה מוזיקלית" אישית של כל לאפי. לכל אחד יש את היוייק שלו, אותו הוא משמיע באירועים חגיגיים ובטקסים או כשהוא יוצא לרעות איילים. הסבירו לנו שליוייק יש משמעות רוחנית חזקה מאד, כל בן אדם מחבר לעצמו שיר ייחודי שטבועים בו כל הדברים שחשובים לאותו אדם. הוא מספר על תכונותיו, ומציג אותו ואת אופיו. איך בדיוק? אין לי מושג, כיוון שהיוייק הוא שיר ללא מילים. צריך לשמוע בשביל להבין, זה מין קול שיוצא ממעמקי הגרון, ועולה ויורד בכל מיני אוקטבות וסולמות לא צפויים, ובינינו - למי שלא בעניין זה מצחיק מאד. אכן צחקנו לא מעט, אבל בסתר כדי לא להעליב. צילמתי בוידאו את היוייקים של הגבר והאשה האלה, אבל כיוון שהתאורה של האוהל הסתמכה רק על המדורה ואולי עוד איזו נורה קטנה - הכל יצא נורא חשוך. לשמוע שומעים מצויין, אבל לא נראה לי מתאים להעלות וידאו חשוך. במקום זה עשיתי חיפוש ביוטיוב ומצאתי משהו קצת דומה - לא ממש כמו היוייקים ששמענו, אבל זה יכול לתת מושג. צריך קצת סבלנות, היא פותחת את הגרון רק בערך בשניה ה-26 מתחילת הקליפ.

בתים

הבתים של הלאפים נחמדים וציוריים, ומאד מטופחים. תמיד יש עציצים, פרחים, לפעמי דחלילים ופסלי גן קטנים - בדרך כלל בצורת טרולים צבעוניים. אני זוכרת שלפני שנים עשירי הארץ היו מייבאים לעצמם "צריף שוודי" - לא מתנגדת לאיזה צריף שוודי אחד כזה אצלי בחצר...

כל הבתים עליהם הצצנו מבחוץ, היו עם וילונות לבנים על החלונות. ובנוסף, ברוב החלונות אפשר היה למצוא מנורה דלוקה - 365 ימים בשנה, יום ולילה. הוסבר לנו שזה מיועד בעיקר לחודשים הארוכים של החורף בהם אין שמץ של אור בחוץ, אז זה הסימון של כל בית, שיאיר באפילה. ומתוך ההרגל של החורף, המנורות דלוקות גם בקיץ, זה כבר נכנס למסורת ולהרגל שלא סוטים ממנו. משני צדי המנורה יש בדרך כלל עציצים פורחים, כדי לסמן גדילה, התחדשות.

רבים מהבתים בנויים על כלונסאות, ומתחת דוחפים את הסירה הפרטית, שאני מניחה שמשמשת כלי תעבורה נפוץ. או אולי רק בשביל דיג?

ואם כבר מדברים על דייג, הנה למשל משהו שקשור עם גידול דגים בסביבה טבעית, אבל בצורה מבוקרת:

בהרבה חצרות ראינו את ההצטיידות בעצים לקראת החורף. או שאולי גם עכשיו מחממים?

אחד הדברים שלא הרחבתי את הדיבור עליהם זו הסאונה המפורסמת - פשוט כי לא ראינו ולא חווינו. היתה סאונה באחד מבתי המלון בהן ישנו, אבל לא ידענו איך מפעילים אותה, ויתרנו. אבל מקריאה מוקדמת אני יודעת שהסאונה באיזורים האלה היא לא סתם פינוק כי אם מסורת, דרך חיים, ריטואל שנעשה ברוב טקס. סקנדינביים רבים בונים את ביתם רק אחרי שהם מתכננים בדיוק איפה תהיה הסאונה, ומכינים גישה קלה ממנה אל הנחל הקרוב, כי הרי ידוע שכל הכיף של הסאונה זה לרוץ עירומים מהסאונה הלוהטת אל הנחל שבדרך כלל צמוד לבית, ולטבול במים הקפואים.
במקומות בהם יש בתים, תמיד אפשר למצוא ירידה מסודרת אל הנחל:

תופעה מעניינת אחרת היא גידול גינה על גג הבית. לא ממש הבנתי אם הסיבה היא דקורטיבית גרידא, או שיש לזה מטרה אחרת...
הם מניחים שכבת אדמה, מזבלים ומדשנים אותה, ואחר כך שותלים דשא. אם אני לא טועה הצלחתי להקשיב לחצי הסבר שזה כנראה שכבת בידוד/איטום, אבל אני לא לגמרי בטוחה.

ועוד תופעה לא לגמרי מוסברת - נתקלנו בכמה מקומות בבתים שאחד הקירות שלהם קושט ב...טאסות של מכוניות. ממש אין לי שום הסבר. מה זה, טאסות שאבדו לנהגים בדרך? או אולי אלו הן המכוניות שהחליף בעל הבית בימי חייו? אנחנו אוספים חאמסות, הם אוספים טאסות. שיהיה...

ועוד לא ראינו את איילי הצפון....

אז הנה הם, משוטטים להם ככה בצידי הכבישים. ככל שהבנתי, כל אייל שייך למישהו גם אם על פניו עושה רושם שהוא מסתובב חופשי, בר. הם פשוט מסומנים בסימני הכר, ובעל הבית משחרר אותם לנפשם בתקופת החורף, שידאגו לעצמם לאוכל בטבע. כשמגיע האביב, מתרחשת תופעה של כינוס העדרים, האיסוף שלהם אל מכלאות בהן יבלו את הקיץ החם. בדיחה מקומית קוראת לפעולה הזאת "ספירת הכסף", כי הרי כל אייל שווה כסף, ובעונה שהם חופשיים הם עושים פרו ורבו... כשאוספים אותם, בסוף האביב, האיילים הצעירים כבר נולדו ומשתרכים אחר האמא שלהן. ואז בעל הבית אוסף את העדר, מסמן את הילודים החדשים ו"סופר כסף" - רואה בכמה הוא התעשר בעונה שחלפה.

והשלט הזה - שמקביל אצלנו למשהו כמו "זהירות ילדים חוצים את הכביש" מקשט את שולי הדרכים:

זה למשל "צימר" חמוד באחד מהקאמפים שבהם ישנו. ציורי ומטופח, ואפילו מקושא בקרני אייל מפוארות.

גם התמונה הבאה היא מאחד ממקומות הלינה לאורך המסלול:

טרולים

המיתולוגיה של ארצות סקנדינביה היא פנטסטית, עשירה באלים ודמויות שונות, מסובכת עלילה וקשה להבנה, וגם רוב הסיפורים שלה נגמרים סתם ככה פתאום, באמירה סתמית. בלי מוסר השכל, בלי הפי אנד, בלי הפקת לקחים. פשוט זה הסיפור וזהו.
האמת היא ששרון, המדריכה, סיפרה לא מעט על סיפורי המיתולוגיה, אבל איכשהו הקשב שלנו, ושלי בעיקר, הלך לטייל ולא בדיוק היה נוכח... לכן אני לא יודעת להגיד בדיוק מה חלקם של הטרולים והדמויות המיתולוגיות בכל הסיפורים האלה. אני רק יודעת שהוא גדול. בכל מקום צצו והופיעו פסלים של טרולים.

בחצרות, בגינות הבתים, בכניסה לחנויות, בדלפקי המזכרות.

לסיום, נראה קצת תמונות נוף.

נתחיל עם הגשרים הגדולים שנמתחים מלשון יבשה אחת לשניה ומגשרים על פני פיורדים וימים. אני לתומי חשבתי שרוב התעבורה באיזורים האלה היא ימית, אבל מסתבר שהגשרים - שמספרם די גדול - חוסכים את הצורך הזה. כל הגשרים דומים, אז תמיד נדמה שכבר עברנו כאן לפני שעה... אבל לא, זה גשר אחר.

אמריקאים עשירים שבאים לטייל בפיורדים של סקנדינביה, עושים את זה בדרך כלל על סיפונן של אוניות קרוזים מן הסוג הזה - מלון צף של 5 כוכבים:

זה למשל אגם שהיה קפוא, ועכשיו עם חמימות תחילת הקיץ מתחיל להפשיר. אבל ממש רואים את שכבת הקרח שעדיין לא נמסה

:

המים כל כך צלולים ונוצרות השתקפויות מדהימות:

על מדרונות ההרים - הלא כל כך גבוהים יש לומר - תלויות שלוגיות, זכר למה שהיה כאן רק לפני מספר שבועות. כשמטפסים טיפה למעלה בהר, אפשר ממש להשתעשע על משטחי שלג שעדיין לא נמס:

אפשר גם להתחפר בשלג ולהתקע ולבזבז המון מרץ וזמן בחילוץ...

ואחרי החילוץ, כשברור שאי אפשר להמשיך לטפס למעלה, חוזרים למטה. ושם מחכים מראות מקסימים, כמו אלה למשל

:

קשת בענן שהפציעה לרגע בין טיפות הגשם לשמש הנדירה שהאירה פתאום...

ועמק נפלא, מין קניון בין שני רכסי הרים:

וזה ממש לסיום: עוגיות בצורת אותיות הא"ב שהכינו הבנות המקסימות של לימור למסיבת הסיום שלנו...

זהו, תם ונשלם המסע.. הוא השאיר לי טעם של חוסר, של דברים שרציתי שיהיו בו ולא היו. אבל לא נראה לי שזה יעד שחוזרים אליו שנית, אז אני אצטרך להמשיך לחיות עם החוסר...
בסך הכל זו היתה חוויה טובה של התוודעות למקום שונה, לנופים אחרים, למנהגים זרים שלא ידעתי על קיומם. . היום למשל אני יכולה להבין הרבה יותר טוב מדוע אחוז הדכאונות וההתאבדויות בסקנדינביה הוא כל כך גבוה. לא מן הנמנע שזה מה שהיה קורה גם לי אם הייתי צריכה לחיות שם...
אז אשרי וטוב לי שביתי כאן ולא שם.

ומלכת המדבר - זה מלכת המדבר, ולא משנה מה היעד. זה יכול להיות בג'ונגלים או בערבות שלג, בקיץ או בחורף; הרוח הנשית, האחווה, החיבור - אלה תמיד יעשו את המסע לחוויה בלתי נשכחת ולא חשוב מה התפאורה מסביב...,