wellness5

סין - פרק 1

אנחנו נוסעים לסין

ככה פתאום, בהחלטה ספונטנית ובעקבות לחץ פיזי מתון משתי דודותי תאבות הקניות והטיולים, חיה וידידה, שאנחנו מכנים אותן בלשון חיבה ה"דודֶ'ס" הרבה טיולים בעולם עשינו ביחד, ברביעיה, אל תדמיינו שתי "דודות" חתיאריות, הן בערך בגילנו, גזעיות ובנות לוויה נהדרות לטיולים.

אני עדיין מנסה להתרגל לריקנות החיים בלי אבא שלי שנפטר חודשיים לפני כן, והראש לא ממש פנוי לתכנון של טיול על כל פרטיו ודקדוקיו. הפתרון הקל – טיול מאורגן. פעם ראשונה בחיים שלי.

סבב בדיקות אצל כל מארגני הטיולים – כולם מציעים פחות או יותר אותו הדבר: 8-10 ימי טיול "כוכב" שבסיסו הוא בייג'ין. כל בוקר יוצאים לטייל באחד מאתרי התיירות, ואת אחר הצהריים מבלים בדרך כלל באחד ממרכזי הקניות שוקקי החיים של בייג'ין. נוסחה מנצחת למטיילים שטחיים שלא זקוקים להרבה כדי לסמן וי על מקום נוסף שהיו בו בעולם.

אבל לי זה מתאים בנסיבות הנוכחיות, יש לי חשק להיות מובלת במקום להוביל. אני צריכה קצת ראש שקט לסדר את המחשבות והחיים בפאזה החדשה, ומה אכפת לי שהתפאורה תהיה קשקשת של מדריך טיולים בבייג'ין במקום  פטפטת טלויזיה בירושלים.
יאללה, נרשמנו.

מהר מאד מסתבר שאני לא עשויה מהחומר שמתאים לטיולים מאורגנים. כל החיים אירגנתי והובלתי והדרכתי בעצמי קבוצות של מטיילים, כך שקצת קשה להיות פתאום מהצד השני של המתרס. שמתי לב שהביקורתיות שלי על איך שהדברים היו אמורים להתנהל, מנקודת מבט מקצועית של מי שהיתה "שם", הפריעה לי קצת להנות מהטיול. אבל לא נורא, התגברתי.

מה שהפריע לי יותר זה לראות מה קרה לסין בשלושים השנים האחרונות, מאז הטיולים הקודמים שלי לשם. סין – או יותר נכון בייג'ין כמייצגת של סין – הלכה לאיבוד, החליפה פניה, התמערבה לחלוטין. למעשה, בתחרות שלה עם המערב המודרני, היא בבחינת "התלמיד התעלה על רבו", כי דברים רבים בה הם יותר גדולים, יותר מודרניים, יותר מערביים אפילו מאמריקה.

איפה החן והאותנטיות של סין של פעם? של עשרות זוגות האופניים שיוצרים "גוש חי על גלגלים" בתחילתו של כל רמזור? את מקומם תפסו היום מכוניות הפאר ו/או מעט האופניים החשמליות בהן לא צריך בכלל לדווש, רק ללחוץ עם היד על ידית חשמלית. קידמה או לא קידמה?
בעיני, הלך האופי, הלך היופי, הלכה השונות והיחודיות.
מה שנשאר זה תעשיית ענק של Made in China.
אולי צריך להתרחק ממרכזי הערים בכדי לראות את שרידי סין של פעם, אבל זה לא בטיול הזה...
ביומן המסע הזה אני אביא קצת רשמים, חוויות ותמונות מסין המודרנית, סין מודל 2010.

3.5.10

טסנו לבייג'ין עם אל על. פעם אהבנו להשמיץ אותם, אבל היום אני די נהנית לנסוע אתם, וזאת על אף שטסתי כבר עם החברות הנחשבות לטובות בעולם, כמו קאתיי פסיפיק, תאי אייר וכו'. באל על מרגישים בבית, וזה נחמד. למרבית הפלא אפילו האוכל היה טעים. עוף עם אורז ואפונה, מתובל בכמון ושמץ טעם הודי, סלט חסה טרי ופריך, גביע קטן של "חומוס עם שמן זית" של סלטי מיקי שבסופרמרקט אני לא מתקרבת לזה אפילו, אבל בטיסה – יחד עם פיתה קטנה אבל בשרנית וחמימה – היה לזה טעם של לפחות אבו חסן מיפו. לקינוח הגישו עוגיית אלפחורס, עם פתק שמסביר שזה לכבוד יום השנה לפתיחת קו הטיסות של אלעל לדרום אמריקה. לא ידעתי שהם טסים לשם, הניתוק מהמקצוע עושה לי חור בהשכלה.
בארוחת הבוקר, כעבור כמה שעות, היתה אפשרות בחירה בין מגש פירות טריים לבין ארוחת חביתה. בחרתי בפירות וקיבלתי רבע תפוז קלוף, נתח אשכולית אדומה מפולטת, פלח נקי של פומלה, תמרים לחים. ליד זה הוגשה פרוסת גבינה מלוחה, יוגורט, גרנולה, דבש. גם טעים גם בריא, לא?
רוב הטיסה ( 9.5 שעות) ישנתי. מה שקצת הפריע לי היתה ההשתוללות של קבוצת סינים - חבורת נובורישים שנשאו עליהם את כל סממני המעמד - שישבו מסביבי. הם נדלקו על עגלת הדיוטי פרי, רוקנו את הדיילים מכל הסטוק שהיה להם, והמעבר עם העגלה שבדרך כלל מתעכב שתיים-שלוש דקות ליד כל שורת מושבים, נמשך הפעם כשלוש שעות, הסינים לא גמרו להתלהב. שעוני סווטש החליפו ידיים, עטים, תכשיטים, מיכל נגרין הולכת להיות מאד מפורסמת אצל נשות סין – קנו את כל התכשיטים שלה.

4.5.10

שדה התעופה החדש של בייג'ין מודרני ביותר, ממש המילה האחרונה של שדות התעופה, הכל שיש וזכוכית ומתכת, הכל גדול ומפואר ונועד להרשים. זה טרמינל חדש שנפתח לכבוד האולימפיאדה שהחלה ב – 8.8.2008 (היא גם נפתחה רשמית בשעה 8, הסינים מאמינים שזה מספר חזק ורב משמעות.)
השדה מרושת במאות מצלמות קטנות, שמוסוות בתור פנסים דקורטיביים. הכל מצולם, הכל מתועד, אפילו תאי הטלפון התמימים האלה – מעליהם מצלמת האח הגדול (המידע באדיבות המדריך כמובן, אני לא הייתי מעלה בדעתי משהו כזה).

telephone

מה שלגמרי המם אותי – באחד מהמסדרונות הארוכים בהם פסענו לעבר ביקורת הדרכונים, עברנו דרך מכשיר שבנוי בצורת שער, והשלט האלקטרוני שמעליו ביקש ללכת לאט, כי... המכשיר הזה מודד את חום גופך. לא ראינו שעיכבו או עצרו מישהו, אז אני מניחה שלאף אחד לא נמדד חום של למעלה מ-37 מעלות...

המרחקים עצומים, הולכים אותם על מסועים ארוכים. בפעם הבאה שתלכו את "צעדת ארבעת הימים" שלכם בנתב"ג, תזכרו שהיא ממש קצרה ביחס לבייג'ין. בשלב מסוים, הצעדה הרגלית מתחלפת בנסיעה ברכבת סופר מודרנית שנוסעת בתוך הטרמינל ומובילה לאיזור של קבלת המזוודות. היתרון של הדרך הארוכה הזאת - שבמקום שאנחנו נחכה למזוודות - הן כבר ממתינות לנו על המסוע. הן כנראה הגיעו בדרך יותר קצרה.

נציגה מקומית פוגשת אותנו, מארגנת ביעילות מופתית את כל המזוודות על מיניבוס שנוסע ישירות למלון, ואילו אנחנו עולים על אוטובוס שיוצא לסיור פנורמי בעיר. השעה מוקדמת מכדי לקבל חדרים במלון, צריך לשרוף קצת זמן.

מדריך הטיול שלנו הוא ברוך קרקו, שועל טיולים ותיק ומשופשף שמכיר היטב את בייג'ין. כשאנחנו נועצים עיניים פערות מתדהמה (אנחנו בניו יורק או בבייג'ין?) בבניינים רבי הקומות ובשדרות הרחבות, הוא זורק לנו נתונים ומספרים. 16 מיליון תושבים חיים בביג'ין, ויש לה לא כביש טבעת אחד, אלא 6, אחד בתוך השני, כשהמרחק בין טבעת אחת לשניה הוא כעשרה ק"מ. כלומר, אם רוצים לחתוך ישר מבחוץ פנימה, אל לב העיר, צריך לנסוע למעלה מ-60 ק"מ בקו אווירי. על הכביש זה הרבה יותר, כי אין קו ישר. הנה סתם דגימה מכביש סטנדרטי בתוך העיר, 6 נתיבים בכל כיוון:

city1

כל האוטוסטרדות שנסענו בהן מקושטות בשדרות עצים צעירים מימין ומשמאל. ברוך הסביר שזו שיטה כאן – מגדלים את העצים לאורך האוטוסטרדות (מרוויחים את הקישוט הירוק והרענן) וכשהם מגיעים לגובה וגודל מסויים, עוקרים אותם עם השורש (נעשית פעולת הכנה מראש, הם שתולים על מין רשתות ענק שמאפשרות שליפה מהירה) ומעבירים אותן לאן שצריך לקשט.
אם נפתח פרוייקט חדש שצריך להתהדר בעצים, או מיזם כלשהו של העיריה, או טקס חגיגי או משהו כזה – מיד מעמיסים את העצים של האוטוסטרדה על משאיות ומעבירים אותם לביתם החדש. בו זמנית מובאים שתילים חדשים של עצים צעירים שנשתלים מיד לאורך האוטוסטרדה, וכך הלאה הגלגל מתגלגל. יעילות סינית?
הפעולה הזאת הוכיחה את עצמה בצורה מעולה בתקופת האולימפיאדה – כל מקום ששימש את באי האולימפיאדה ונבנה מחדש ביוחד לכבודה, היה מקושט בהרבה עצים גדולים, בוגרים, כאילו הוא עומד במקום מימים ימימה.
וכנ"ל גם שכונות מגורים חדשות, לא צריך להמתין שם שנים עד שהשכונה תתחיל להצמיח ירק, העצים האלה הם חלק המפיתוח הסביבתי.

המלון שלנו – מלון ריינבו (Rainbow)  ארבעה כוכבים סטנדרטי, פופולרי מאד אצל קבוצות מטיילים.

rainbow

כששאלתי אם הוא במרכז, צחקו עלי. לאיזה מרכז את מתכוונת? לבייג'ין יש 20 מרכזים. בכל אופן, להתמצאות כללית – הוא נמצא באיזור שנקרא טיאנטאן, לא רחוק מ"מקדש השמיים". קיבלנו שני חדרים מחוברים בקומה 9 , הכל נראה טוב ויפה. עשינו קצת התארגנות, החלפנו כספים בדלפק הקבלה. זה המקום הטוב ביותר להחליף בו כסף, השער אחיד וללא עמלות, וכשאנחנו פרטנו הוא היה 6.75 יואן לדולר. יצאנו להכיר קצת את סביבת המלון, לקנות בקבוקי מים ולאכול משהו, לפני שנצלול לתוך שינה של עייפים שהפסידו לילה.
 את תיאור הארוחה הראשונה שלנו בביג'ין אפשר לקראו כאן זה אוכל סיני זה?

5.5.10

ההשכמה שהוזמנה לשעה 7 בבוקר תיקתקה כמו שעון שווייצרי, אבל אנחנו כבר היינו ערים מזמן. הגוף עוד לא התרגל ל-5 שעות ההפרש שיש בינינו.
בחוץ – מסך של ערפל/ערפיח מכסה את השמש. היא בוערת כמו כדור אש גדול, אבל מישהו כאילו כיסה אותה בוילון סמיך, או בשמיכה של זיהום אוויר שתלויה מעל כל העיר. האמת היא שלא הצלחנו להבין אם זה באמת זיהום אוויר, כי היו ימים שהראות היתה חדה ומושלמת, אז לאן הלך זיהום האוויר בימים האלה? כנראה שזה איזשהו שילוב בין הערפיח לבין תנאי מזג האוויר שלפעמים מאפשרים לו לשבת נמוך על העיר ולפעמים זורקים אותו כנראה לגובה. באותו יום השמיכה הזאת הרסה לנו את כל הצילומים, כפי שניתן יהיה לראות עוד מעט בתמונות.

ארוחת הבוקר במלון היתה חצי מערבית חצי סינית. ביצים קשות ומיני מאפה וירקות חתוכים בצד אחד, ואורז ומיני ירק מאודים בצד שני. במחלקת המבושלים היה אפילו ספגטי ברוטב עגבניות למי שבוחר להתחיל כך את היום שלו, ובקריצה לחובבי ארוחת הבוקר הבריטית היו גם נקניקים ונקניקיות ושעועית אפויה ברוטב. בקיצור, לא היתה שום בעיה לשבוע שם, אבל 8 ימים ברציפות אותה ארוחה קצת שיגעו לי את השכל.

 

כיכר טיאננמן

מי לא שמע על הכיכר המפורסמת הזו, הנחשבת לכיכר הגדולה בעולם. פירוש השם (טיאן-אן-מן) הוא "שער השלום השמיימי", על שמו של השער שמפריד בין הכיכר לעיר האסורה. אוי לשלום השמיימי הזה שהיה עֵד בשנת 1989 לטבח האלים והדיכוי של הפגנת הסטודנטים שהתרחשה שם. החיים ריססו באש חיה ודרסו את אלפי המפגינים, כשכל העולם צופה בהם בטלויזיה בשידור חי. זה מראה כללי של הכיכר:

tien2

הכיכר העצומה מוקפת בכל מיני מבנים ציבוריים חשובים – המאוזוליאום של מאו, מוזיאון ההיסטוריה של סין, בית המפלגה ועוד. במרכזה מתנוסס מונומנט ענק שלא הבנתי ולא בדיוק היה אכפת לי מהו. בפעם הראשונה שהייתי בכיכר, לפני 1989, התפעלתי מגודלה, מהעוצמה שהיא משדרת. הפעם, העוצמה הזאת הפחידה אותי, בכלל "הנמר הסיני" מפחיד אותו בגודלו ובאמביציות שלו.
אלפי תיירים – מקומיים ומחו"ל – פוקדים את המקום מדי יום. אוטובוסים פורקים בתי ספר שלמים עם מאות תלמידים שבאים לקבל שיעור ב... במה? בטח באזרחות.

tien

לכל בית ספר או כפר או קבוצה אתנית - תלבושת שונה:

tien1

ערכת שמע

אני חייבת לספר כאן על המצאה פנטסטית שחברת הטיולים שלנו משתמשת בה בבייג'ין. אולי יש גם חברות אחרות שעושות את זה, לא יודעת.
בתחילת הטיול חילקו לכל אחד ערכת שמע – מין משדר קטן בגודל של פלאפון, שנתלה על הצוואר או עם תפס על החגורה, וממנו יוצאת אוזניה קטנה. המדריך נותן הסברים במיקרופון קטן (כמו של מדונה...)
וכולם שומעים אותו ישר לתוך האוזן. כך לא צריך שכל העולם ישמע שאנחנו מדברים עברית, וגם אין עניין של לא שמעתי כן שמעתי וכו', לא מפסידים מילה מדברי המדריך. יתרון נוסף, שבעיני אחדים הצטייר כחסרון אבל לי הוא היה מצוין – למכשיר יש טווח קליטה מסויים. ברגע שמתרחקים קצת מהמדריך – מתחילים לשמוע רעשים. בשבילי זה היה סימן שאנחנו מאבדים מגע עם המדריך, ומהר מהר התחברנו אליו מחדש, גם כדי שהרעשים ייפסקו וגם כדי לא ללכת לאיבוד. תחשבו על מקום כמו כיכר טיאננמן ותבינו כמה מהר וקל ללכת שם לאיבוד ולא למצוא את הקבוצה שלך. אהבתי את החידוש הטכנולוגי הזה, מתוצרת סין כמובן.

בכניסה למאוזוליאום של מאו, אחד ממוקדי המשיכה העיקריים של הכיכר, משתרכים תורים ענקיים. מאות אנשים, כל יום, כל היום. אנחנו ויתרנו, לא היה דחוף לנו לחלוק כבוד למאו, מה גם שאמרו לנו שיש סבירות גבוהה שהגופה שלו לא באמת נמצאת שם.
שימו לב גם כאן למצלמות הנסתרות שמוחבאות בתוך פנסי הרחוב הדקורטיביים, כל תנועה כאן בכיכר מצולמת 24 שעות ביממה.

tien4

לסינים יש כנראה איזה קטע עם "לי יש יותר גדול..."
בכל מקום בעיר הם מתחרים עם עצמם על גודלו של מסך LCD מרצד. כאן בכיכר יש שניים צרים וארוכים, בחיים לא ראיתי גודל כזה של מסע. בהמשך נראה עוד כמה.

tien5

העיר האסורה

מהכיכר עברנו במעבר תת קרקעי לעיר האסורה. העיר האסורה היתה מקום מושבם של קיסרי סין החל מהמאה ה-14. זה לא סתם ארמון אחד או אחוזה או משהו כזה, אלא מצבור של כ-1000 מבנים שונים ששימשו את משפחות המלוכה ובני לווייתם, ובנוסף למגורים – היא שימשה גם כמרכז של כוח פוליטי, פולחן דתי וחיי מסחר של האצולה.

העיר האסורה הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, וזאת בעיקר בשל אוצרות האמנות המרהיבים של המבנים השונים ותכולתם הפנימית. לקהל הרגיל אין גישה פנימה, ניתן להתרשם מהמבנים רק מבחוץ, לחלקם אפשר להציץ פנימה דרך חלון או דלת שהכניסה אליהם חסומה עם חבל.
אותי אישית העיר האסורה ממש שיעממה. אוסף של פגודות שנראות אותו הדבר, מרחקים עצומים להליכה, טונות של תיירים, ותסכול די גדול להצטופף ולחכות בתור ליד חלון או דלת כדי להציץ פנימה למבנה חשוך שאולי מרהיב ביופיו אבל אין תנאים מתאימים להתרשם ממנו.

שני דברים מעניינים תפסו לי את העין בעיר האסורה. הראשון - כלי ענק להבערת קטורת, לפחות פי שניים מגודלו של אדם:

asura1

 

והפריט השני - נראה כמו קלחת ענקית שקאניבלים יכולים לבשל בה כמה עשרות אנשים ביחד:

asura2

מסתבר שהשימוש  שעשו בכלי הזה היה הרבה יותר פרוזאי. אגרו בו מים כדי לכבות שרפות...
רוב הבניינים בעיר האסורה בנויים מעץ, ושריפות היו דבר די שכיח.  אז בעוד שאת העניין של האגירה אני עוד יכולה איכשהו להבין - אולי אספו מי גשמים - את העניין של הכיבוי אני ממש לא מצליחה לדמיין. מה, כשקרתה שריפה באו עשרות סינים עם דליים קטנים ואצו רצו בין מאגר המים למקום השריפה, שפכו את הדלי שלהם, וחוזר חלילה? 

בכל אופן, גם אם העיר האסורה בימינו לא ממש מרתקת עבור תיירים, לא נראה לי שאפשר להיות בבייג'ין מבלי לבקר בה. אז מומלץ ללכת בלי יותר מדי ציפיות, וכך לא תהיה אכזבה. והצ'ופר – בסוף המסלול יוצאים דרך הגן הקיסרי שהוא נחמד למדי. קיסרי סין כנראה לא אהבו מדשאות רחבות ידיים עם צמחיה אקזוטית וריחנית. הם העדיפו "גן סלעים" - מסלעות יפות עם אבנים מיוחדות, וכן עצים עתיקים בני מאות שנים.

stone1

stone2

stone3

והעצים העתיקים - מתהדרים בגילאים של 400, 500, 600 שנים...

tree

tree1

אני בכל זאת מעדיפה גנים יותר בנאליים, עם ערוגות ודשא ופרחים מלבלבים, אבל טוב, אני לא קיסרית סינית, מה אני מבינה בגנים...

בית חולים סיני

התחנה הבאה שלנו היתה מרכז רפואי שנקרא בשם הלא מפתיע - Health Care.
המדריך הגדיר את זה כ"בית חולים יום", כזה שבאים, מקבלים טיפול והולכים הביתה. לי זה נראה יותר כ"בית חולים לתיירים", כיוון שרק תיירים נראו שם בשטח.
שמה של הרפואה הסינית יצא למרחוק בכל העולם, והסינים מניחים שהתיירים המערביים יפלו שדודים ברשתם אם יציעו להם לטעום על קצה המזלג מהרפואה הסינית המהוללת. לכן, בכל אחד ממסלולי הטיולים שבדקתי עוד בבית, היה כלול ביקור בבית חולים סיני. לתומי חשבתי שיקחו אותנו לביקור במחלקות מיוחדים של בתי חולים שמטפלים בהן בשיטות נסתרות, יאירו את עינינו בכל מיני דברים שהמערב הנבער לא יודע וכו'.
אבל לא, מסתבר שהביקורים האלה בבתי החולים הם מסחטת כספים מתואמת היטב בין מארגני הטיולים לבין המאעכרים הסיניים.

עלינו במעלית לקומה 3 של בניין אפור גדול. המעלית שפכה אותנו לתוך אולם גדול מלא מלא בכורסאות, ולפני כל כורסה הדום קטן וקערת מים ששוחים בה כמה שקיקי תה ירוק.

הפתעה, הכריז המדריך, אתם הולכים לקבל כאן Foot Massage של הלייף. ובמחיר זול זול, רק 50 יואן! (כ-28 ש"ח, במקומות אחרים, ללא פרוטקציה של המדריך, זה עולה בין 20 ל-30 יואן)

סינית קומפקטית בחלוק ורוד עוברת עם קומקום מים רותחים ומווסתת את הטמפרטורה בכל קערות המים. כולם מתחילים להתקלף מהנעליים והגרביים וטובלים רגליים במים החמימים.
בינתיים, עד שכפות הרגליים ינוחו ויתרככו, מתייצב לפנינו איש לבוש בחלוק לבן שמציג את עצמו כרופא.

hospital1

הוא מסביר לנו למה הרפואה הסינית כל כך טובה וכל כך נכונה, ולמה היא יכולה לרפא מחלות שבמערב לא יודעים להתמודד אתן. הוא נותן דוגמאות כלליות ומציע פתרונות אפשריים לכל מיני מצבים, ומודיע לנו שבמהלך השעה הקרובה – הוא וצוות רופאים שעובדים אתו יעברו בינינו, ומי שרוצה לקבל איבחון רפואי והצעה של דרכי טיפול לכל בעיה שיש לו, שפשוט יקרא להם. השירות חינם.
איך שהוא סיים לדבר, פלשו לחדר כ-40 צעירים וצעירות, כולם לבושים בחלוק מטפלים כזה. כל אחד בחר לו תייר והתיישב על ההדום שמולו. ההדום, מסתבר, הוא קופסת איחסון, שבתוכה נחה ערכה של מגבות ושמנים וקרמים וכו', כל מה שצריך למסג'.

במשך חצי השעה שבאה אחר כך, הפקדנו את רגלינו בידיהם של המעסים.

hospital

אני למשל ממש לא נהנתי, להפך – הלחיצות של המעסה שלי הכאיבו לי נורא. היא היתה צעירה וחזקה עם המון כוח בידיים, וניטפלה לכל מיני נקודות בכף הרגל ובקרסול ואני כמעט צעקתי בכאב. אבל טוב, אולי אני רגישה מדי. אני יודעת שיש לי בעיה עם מסג'. פעם איזה זקן תאילנדי עשה לי מסג' שהוא קרא לו רפואי, נגד כאב גב שהיה לי, ושלושה ימים שכבתי מפורקת במיטה בלי יכולת להזיז יד או רגל. מאז אני לא נותנת שיעשו לי מסג'. לא חשבתי שזה חל גם על הרגליים, אבל הנה לומדים.

בזמן העיסוי, הרופאים הסתובבו בין האנשים ושאלו מי מעוניין באיבחון. יעקב נידב את עצמו, הוא היפוכונדר ידוע. הוא שאל על הכולסטרול הגבוה שלו, ולמה הגוף שלו מייצרים אבנים בכליות. האיבחון נעשה על ידי מדידת דופק והתבוננות בלשון. הרופא קישקש בסינית, מתורגמנית ניסתה להעביר את זה לאנגלית שלא לגמרי מובנת, ואחר כך התחילו למלא איזה טופס ולסמן בו X בכל מיני מקומות.

אלה התרופות שלך, הרופא אמר ליעקב. אתה צריך לקחת אותם מינימום 3 חודשים, אם תרצה לקחת עכשיו רק לחודש, את השאר אתה יכול להזמין באינטרנט ונשלח לך. 3 תרופות שונות הוא רשם לו, בעלות של כ... 200 $ (דולר אמריקאי) לכל תרופה כפול 3... כלומר, כ- 600 $ בחודש.

סליחה? זה לא כלול בסל הבריאות? יש לנו מושלם.. אפילו בעצם גם פלטינום...

מסתבר שהמקום הזה מוחזק על ידי חברת תרופות, וכל המטרה של כל העסק – המסג' ובדיקות הרופאים וכו' – היא רק כדי לשווק את התרופות שלהם.
כמוהם – פועלים בבייג'ין לפחות עוד 5-6 "בתי חולים" כאלה לתיירים שמטרתם דומה. סחתיין על המקוריות ועל היצירתיות בשכלול הדרכים להוצאת כספים מתיירים.

בכל אופן – החוויה כולה היתה מבדרת ומהנה. קודם כל – המון צחוקים, ובכלל רוב האנשים נהנו מאד מהמסג'. ושנית – המרשמים של התרופות קרעו אותנו מצחוק. כמעט לכל הגברים הרופאים רשמו כדורים מיוחדים להגברת האון המיני, הבדיחות שהלכו שם העלו מאד את מצב הרוח הקבוצתי.

2-3 אנשים מהקבוצה קנו את התרופות, אחרי שהמדריך נשבע להם שהוא מכיר אנשים שזה שינה את חייהם לגמרי. אחד הבחורים סובל מאסתמה, ועד סוף הטיול הוא דיווח על שיפור משמעותי במצבו. לא יודעת אם זה פלסבו ששיכנע אותו שהרפואה הסינית מחוללת פלאים, או שזה באמת עזר בפועל.
אבל מה זה חשוב, אם זה עזר – לא משנה מה הסיבה, העיקר שעזר.

אנחנו יצאנו בלי לקנות כלום, נתנו רק טיפ נחמד למעסות שלנו, שלא יישארו בידיים ריקות.
ואני לא יודעת אם יש קשר או אין, אבל יום או יומיים אחרי המס'ג האלים הזה נתקפתי בכאבים עזים ברגל, ממש צלעתי ודידיתי. אבל אז כבר לקחו אותנו לבית חולים אחר, לתרגולת דומה של מכירת תרופות – ושם הדבקתי על הרגל פלסטר מיוחד נגד כאב, וראה איזה פלא – זה עזר. אני אספר על זה בהמשך.
אולי יש ביניהם קומבינה, בין בתי החולים האלה. אחד מקלקל השני מתקן...

המשכו של היום היה, איך לא, בקניות... לקחו אותנו לשוק המשי, אבל אני לא ארחיב עליו עכשיו את הדיבור, אני אייחד פרק נפרד רק לקניות.

כמה בייג'ין נקיה

בייג'ין נקיה בצורה בלתי רגילה. זה ממש מדהים, כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה כלי רכב, דוכנים, חנויות ובתי מסחר – וכלום, אף לא בדל סיגריה, לא שקית זבל, לא נייר מתעופף ברוח. בכל הרחובות מסתובבות נשים כאלו, ומטאטאות כל זנב לכלוך.

clean

ובנוסף – פעמיים ביום, רוחצים בבייג'ין את הכבישים. מכונות גדולות מצויידות בזרנוקי מים נוסעות להן לאיטן ומציפות את כבישים במים. פעמיים ביום, את כל הרחובות! ולמה? כי בעבר, תושבי בייג'ין התלוננו שהם כל הזמן מכחכחים בגרון בגלל האבק שמגיע ממדבר גובי ומתנחל בדרכים. השטיפה במים מקלה את המצב, והפכה להיות נוהל שבשיגרה. הרי כוח אדם לא חסר להם, וגם מים לא.

מופע קונג פו

לקינוח היום הראשון – הלכנו לראות מופע קונג פו. אני מגדירה אותו כלא פחות ממדהים. מולטימדיה מהממת, המון שחקנים, שליטה מלאה בגוף ובגמישות שלו, פשוט חוויה שלא ממליצה להחמיץ. זה לא זול, 35 $ לאדם במקומות צדדיים, 60 $ במרכז, אבל אפשר בהחלט להסתפק בכרטיסים הזולים יותר.
ביציאה מהמופע יש חנות של מזכרות עם המון פריטים שקשורים להצגה, החל מ-DVD של ההופעה וכלה בחולצות, כוסות, מחזיקי מפתחות וכאלה.
המופע מתקיים ב"תיאטרון האדום" של בייג'ין, בניין עצום מימדים שאכן צבעו אדום.

heaven5

וזה תקציר הסיפור: ילד סיני קטן נמצא משוטט ליד מקדש עתיק. כמו כל ילד סיני, חלומו הוא להפוך למאסטר קונג פו. בדרך להגשמת חלומו ולהשגת הארה - כי קונג פו זה גם עניין רוחני ולא רק פיזי - הוא נתקל בהמון קשיים ופיתויים. הוא גדל כנזיר והחיים שלו מתוארים בצורה וירטואוזית על ידי שלל שחקנים מדהימים, אקרובטים , רקדנים, לוחמי קונג פו - שלא מדברים מילה במהלך ההצגה, רק מפגינים שליטה עילאית בגוף האדם. מעל לבמה רצות כתוביות באנגלית שמסבירות מה מתרחש.

show9

הגיל הממוצע של השחקנים אינו עולה על 17, (מלבד המאסטר הזקן)  והמופע מוגדר כשילוב בין מחול מודרני לאמנית סינית מסורתית עתיקת יומין. התלבושות והתפאורה משגעים, משחקי הקול והצבע והאפקטים פשוט מהממים, חוויה שמאד מתאים לראות אותה - ולהנות ממנה - במיוחד בביג'ין. אני נתתי לעצמי להסחף לתוכה, היה כיף. אני שומעת על הרבה מבקרים בסין שמוותרים על זה, ואני רק יכולה להגיד להם שחבל.

איזור הבילויים על שפת האגם

ובזה לא נגמר היום שלנו למרות שהיה מלא וגדוש. היו המון חבר'ה צעירים בקבוצה והם דרשו לבלות. המדריך לקח אותנו לאיזור הבילויים של בייג'ין, על שפת האגם. נכנסנו לבר רועש בשם "בופאלו", להקה סינית צעירה עם ווליום מפוצץ אוזניים שרה את שירי החיפושיות. וואו, כמה מרגש... כשהם ראו שזה לא בדיוק עושה לנו את זה, עברו לשירים אחרים, לד צפלין וכאלה, אבל אני לא באתי כל הדרך עד סין בשביל לשמוע חיקויים בינוניים ומטה של להקות שאני בהחלט אוהבת את המקור. גם מפלס הדציבלים לא בדיוק התאים לאוזניי העייפות, ואחרי שהזמנו צ'יפס וקולה במחירי ניו יורק לפחות, ברחנו משם החוצה וטיילנו קצת על שפת האגם עד ששאר חברי הקבוצה התעייפו והחליטו לחזור למלון.
היה טיול נעים, שנוסף אליו גם כוס פראפה קר בסטארבאקס (9$, לא פחות ולא יותר, אבל מי סופר..)
זהו, יום מלא וגדוש הגיע לסיומו, עדיין לא ממש גיבשתי את דעתי על בייג'ין, אבל בסדר, יש לי עוד כמה ימים. בינתיים אני נהנית מעצם היציאה מהשגרה, מההתנתקות מהמחשב, מהביחד עם יעקב וחיה וידידה – אנחנו מבלים נהדר ביחד. נמשיך מחר...

לקריאת הפרק הבא

 

תגובות 

 
+1 # אף פעם לא אהבתי טיולים מאורגנים,הפעםאפרת ב.א 2011-08-08 22:28
עשית לי חשק....המזרח כידוע לך לא זר לי (14 פעם לפחות בסינגפור והסביבה) אבל בסין אני טרם הייתי..
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת