wellness5

אודות

שמי חמדה גלעד.
אי שם בנעוריי הרחוקים, חלמתי על קריירה במלונאות.
הלכתי ללמוד, סיימתי בהצטיינות, עבדתי במלון הכי יוקרתי של אותם ימים (קינג דייויד) ואילו רק הייתי ממשיכה להיות ילדה טובה ירושלים וללכת בתלם - קרוב לודאי שהיום הייתי מנהלת איזה מלון או שניים או חמישה או עשרה.
אבל מה לעשות שדווקא בבית המלון קרתה לי "תאונת עבודה"?
מרוב לראות מסביבי כל הזמן תיירים הולכים ובאים מכל מיני מקומות אקזוטיים בעולם, נדבקתי בחיידק אלים שהם הביאו אתם. חיידק שלא מרפה ממני מאז - חיידק הנסיעות.
יום אחר יום לעמוד מאחורי דלפק הקבלה, לראות את האנשים שזה עתה הגיעו מקצווי עולם, נושאים אתם ריח של מקומות רחוקים, והמדבקות על המזוודות שלהם מציתות את דמיוני - מאיפה באו, מה ראו בדרך, לאן ימשיכו מכאן...

כשגאה מפלס הקנאה (כן, קנאה יכולה לקחת גם למקומות טובים) החלטתי שמקומי הוא בצד השני של הדלפק. בצד של ההולכים ובאים, לא בצד של התקועים.
בהיותי פראקטית, ומודעת בהחלט למצבי הכספי שהיה אז רחוק ממזהיר, חשבתי שעבודה בסוכנות נסיעות ודאי תקרב אותי אל שדה התעופה הנכסף. בו ביום סיימתי את המשמרת, פשטתי את המדים ויצאתי לכבוש את העולם הגדול.

התחלתי בקטן... בלחרוש את כל משרדי הנסיעות בעיר.
אחרי שלפחות עשרה משרדים צחקו ממני ומהיומרה שלי (מה, לא עשית קורס פקידים מורשים של משרד התיירות?!) פתאום חייך אלי המזל וסידר לי עבודה במשרד הכי הכי בירושלים של אותם ימים (משרד רג'ואן, עם המנהלת המיתולוגית גוגה רג'ואן). התנאי היה - התחלה מיידית.
מי יכול להגיד לזה לא?
במשך כמה שבועות - עד שהשתחררתי מעבודתי במלון - עבדתי כל היום במשרד הנסיעות (מתלמדת, כן? צריכה לעבוד קשה...) ובלילות -דפקתי משמרות לילה בדלפק הקבלה של המלון, ופינטזתי על הנסיעות שתכף יבואו.

תוך מספר שבועות (שלושה בדיוק!) יצאתי לנסיעתי הראשונה, ומאז לא חדלתי.
למעלה משני עשורים סידרתי נסיעות לכל העולם ומשפחתו, וכן - גם לעצמי, אני לא מתלוננת.
אבל לפני כעשר שנים הוצאתי את עצמי לפנסיה קצת מוקדמת (פנסיה של 100% מימון עצמי) והגברתי את קצב הטיולים. בעיקר אהובים עלי אלה הארוכים, כשאין תאריך חזרה מוגדר. פשוט מטיילים כל עוד יש חשק וכסף.

ב- 2002 יצאנו אני ובן זוגי, יעקב מנוחין, (צלם אמן לפי דעתי הבלתי משוחדת) למסע סובב עולם. שנה שלמה היינו בדרכים, חזרנו כי הכרטיס נגמר. חלק מפרקי יומן המסע שכתבתי והתמונות שיעקב צילם - מופיעים בתפריט הראשי בעמודה מימין. לפעמים התרשלתי, או אפשר להגיד התעצלתי, אז הפרקים חסרים, ואני תמיד מקווה שאולי ביום מן הימים אשלים אותם.

ב- 2006 שוב קיפלנו את הבית, דחסנו אותו למחסן שכור, ושמנו פעמינו למרכז ודרום אמריקה. התחלנו בקובה, ומשם חרשנו את מכסיקו, גווטמלה, אקוודור, פרו, בוליביה, ברזיל וארגנטינה. לצערי, שם תקפה אותי עצלות דרון-אמריקאית טיפוסית מסוג מאניינה, וכמעט ולא כתבתי מהשטח. במחברת שלי, הכתובה ביד, מופיע הכל, אבל לא עיבדתי לאינטרנט, וחרף הבטחותי החוזרות ונשנות להשלים את הפרקים אני לא רואה את עצמי מגיעה לזה.

והנה עכשיו, אחרי שנחנו מספיק (עם המון נסיעות קטנות בין מסע גדול אחד למשנהו) אנחנו שוב אורזים תיק שיהיה הבית שלנו לשנה הקרובה. באמצע יולי 2010 נתחיל במסע שאין לו תוכנית ואין לו מסלול ואין לו זמן קצוב. לאן שתישאנו הרוח. נזוז בעקבות מזג האוויר, בעקבות החשק והכיף, וכמובן גם בעקבות התקציב.

אז תחזיקו לנו אצבעות למסע מוצלח, ותקפצו לבקר.