ספטמבר 2007

תביליסי, והביתה...

אני לא אוהבת את היום האחרון של הנסיעה. של אף נסיעה.
מהההה, כבר נגמר???
הגוף והראש נכנסים למצב של אגירה - לאסוף, לצבור, עוד חוויות, עוד מראות, עוד תובנות, עוד טעמים אחרונים. וממול מתגנבת איזו תחושת ריקנות שבדרך כלל מתלווה לסוף של כל מיני דברים. זהו, מחר חוזרים לשיגרה, עד הפעם הבאה, איזו באעסה...

היציאה שלנו מבורג'ומי תוכננה לשעת בוקר מוקדמת, אבל לא כל כך יצאה לפועל.
אחד מאתנו (אני לא אגיד מי, אבל תנחשו...) קטף יותר מדי שזיפים מהעץ יום לפני כן, ואכל אותם ככה, לא שטופים, ואפילו בלע כמה יחד עם החרצנים - כל כך טעים זה היה! הכתיבה בלשון זכר זה לצורך הטעיה...)
בקיצור, חגיגת שזיפים בבטן לא איפשרה לנו להתרחק יותר מדי משירותים זמינים, והתעכבנו במלון כדי לתת הזדמנות לכל מיני כדורים ומרקחות לפעול את פעולתם לפני שנצא לדרך הארוכה. בסוף יצאנו, עם תפילה שאלוהים יהיה לצידנו ולא יזמן לנו הפתעות לא נעימות.

היו צפויות לנו כארבע שעות נסיעה עד לתביליסי, שכזכור לא ממש ביקרנו בה עדיין. היום האחרון הזה היה ההזדמנות האחרונה להשלמות. ונוסף על הכל אני ניסיתי להגניב פנימה לתוכנית עצירה נוספת בדרך, במין עיר-שוק (שוק בגודל של עיר, או עיר שהיא כולה שוק, תלוי איך מסתכלים על זה) כדי שנוכל להרוות את צימאון הקניות הבלתי מסופק שלנו.

רוסיקו המדריכה סיפרה לי על השוק הזה כששאלתי אותה איפה האנשים הפשוטים, העמך, עורכים את הקניות שלהם. השוק נמצא במרחק של פחות משעה נסיעה מתביליסי, ממש בפרברי העיר. לצערי, לא רשמתי את שמו, כל הזמן התייחסנו אליו כאל "השוק" ולכן השם לא נקלט, אבל לא נראה לי שתהיה בעיה לאתר, פשוט לשאול את המקומיים, כולם מכירים.

מה הדליק אותי בשוק הזה?
רוסיקו סיפרה שזה השוק הגדול ביותר בחלק הזה של אירופה (היא אולי לא שמעה על הגראנד בזאר של איסטנבול?) ואנשים מגיעים אליו מכל הארצות השכנות כדי לעשות סחר חליפין. כל אחד מביא אתו את מרכולתו, וכך יש שם מגוון מאד מענין של סחורות. הארמנים מביאים לשם יין, האוזבקים לא זוכרת מה וכו' וכו'. זה התחיל כמשהו קטן וארעי, פעם היה רק "יום שוק" אחד בשבוע, אחר כך זה גדל לכמה ימי שוק, אחר כך הקימו שם מבנים של קבע, והיום זו ממש ממש עיר שלמה, מבוך של רחובות וסימטאות עמוסי דוכנים וחנויות. במחשבה שניה, אולי זה באמת אפילו יותר גדול מהגראנד בזאר של איסטנבול, אנחנו פשוט חתכנו באמצע כי לא עניין אותנו.

ולמה לא עניין? כי המדריכה כנראה שכחה לספר לנו שכל מה שנמכר כיום בשוק הזה, אלו סחורות מתוצרת סין. ולא תוצרת סינית משובחת (יש כזה דבר בכלל?) שמיועדת לעולם המודרני, אלא סחורות ירודות שמלכתחילה מיוצרות עבור שווקים של מדינות עולם שלישי, ארצות לא מפותחות, מקומות שדורשים בהם סחורה זולה ומוכנים בשל כך להתפשר על האיכות או על היופי.

שעה ארוכה הסתובבנו בין הדוכנים, כל רגע מקווים שמעבר לעיקול המצב ישתפר. אבל הוא לא. נעלי פלסטיק, בגדי פוליאסטר, תיקים מחומר דמוי שעוונית של מטבח - והכל לפי מיטב אופנת שנות החמישים. פשוט מזעזע. שוק רמלה-לוד נחשב לרודיאו דרייב לעומת המקום הזה.
שום דבר אותנטי לא היה שם, שום מראה מלבב, שום פולקלור או סממן של תרבויות, והתוצאה היא שהקניה היחידה שלנו בכל השוק הענק היתה קלח תירס חם מתוך דוד ענק מהביל.

כועסים על עצמנו על בזבוז הזמן חזרנו לרכב והמשכנו בנסיעה לתביליסי.
נותר לנו עוד לילה אחרון לבלות בה לפני שאנחנו יוצאים השכם בבוקר לשדה התעופה, וסוגיית הלילה הזה הטרידה אותנו לא מעט במהלך הנסיעה.

תזכורת קצרה:
תביליסי "כיכבה" במסלול שלנו שלוש פעמים.
ביום הראשון, בהגעה. בילינו את הלילה במלון שהיה בסדר.
באמצע הטיול, אחרי שחזרנו מגיחה למזרח המדינה. לנו בבית של מקומיים שהיה קטסטרופה.
וביום האחרון, לפני העזיבה, כלומר - היום. איפה לנים היום?

כשעזבנו את הבית הנורא בו לנו באמצע הטיול, לקחנו את המארגנת שלנו הצידה ואמרנו לה בלשון שלא משתמעת לשתי פנים שלבית הזה אנחנו לא חוזרים שוב בלילה האחרון! אין מצב שלמעלה מתריסר אנשים חוזרים להשתמש בשירותים ללא מים, וזו רק אחת הבעיות שם.
יש לך כמה ימים, אמרנו לה, כדי לנסות להשיג משהו חלופי. והיא אמרה כן כן כן אני אשתדל, אני אחפש, אני אעשה מאמצים.
במהלך הימים שחלפו שאלנו אותה מספר פעמים מה התקדם בעניין הלילה האחרון בתביליסי, והיא כל הזמן אמרה שהיא עובדת על זה.

באותו בוקר השאלה עמדה תלויה באוויר, אבל לא העזנו לשאול אותה. לא יודעת מאיזו סיבה.
אולי פחדנו להתאכזב, אולי לא רצינו להלחיץ אותה, אולי ידענו שיפרוץ ויכוח וניסינו לדחות את הקץ, ואולי סתם קיווינו, באופטימיות יתר, להיות מופתעים לטובה. גם זה קורה, לא?
טעות, טעות. אסור היה לנו לחכות עם השאלה ללא תשובה.

כשכבר היינו ממש בכניסה לעיר, אי אפשר היה לדחות את זה עוד. ניגשתי אל המארגנת ושאלתי אותה לאן אנחנו נוסעים? והיא ענתה בנון-שלאנטיות, כאילו אין "היסטוריה" לנושא הזה: "נוסעים לבית שהיינו".

ווא ווא ווי ווא.... באנגלית אומרים hell broke loose, יענו חגיגה מהגיהנום.
הכרזנו על מרד כללי. לא נוסעים לשם, אין סיכוי, אין מצב.
כמו שחששנו, אכן פרץ ויכוח מר, כשהיא טוענת שכל תביליסי מלאה ואין להשיג חדרים פנויים בשום מקום. בינתיים היא ביקשה מנהג המיניבוס שלנו לעצור בצד, בכניסה לעיר, עד שיתברר לאן נוסעים.
לא אלאה אתכם הקוראים יותר מדי, וגם אני עצמי לא ממש רוצה להזכר בשעות הארוכות שעברו עלינו שם באמצע הרחוב, מתווכחים עם גברת שהחליטה שהיא כבר הפסידה מספיק על הקבוצה הזאת (בגלל מחדלים שלה וחוסר הבנה את המאטריה התיירותית). היא הגבילה את חיפושי המלון לתקציב מסוים, וכנראה שבאמת ברמת המחירים הזאת לא ניתן היה למצוא חדרים פנויים. לקח לנו זמן להבין שרק כסף יתיר את הפלונטר שאנחנו נמצאים בו, ואמרנו לה שתעלה קצת ברמה ותחפש לנו מלון יותר יקר, אנחנו נשלם את ההפרש.
שוב התחילה סידרת טלפונים שלה, ובסופה של שעה ארוכה - כשאנחנו רואים איך הזמן נוזל לנו מהידים ובמקום לטייל עכשיו בשדרות היפות של תביליסי, אנחנו תקועים במיניבוס מחניק בחוסר מעש ומחכים שמישהי לא מקצועית תמצא לנו פתרון לינה - סוף סוף היו בשורות טובות.
תמורת 250$ נוספים (תוספת שערורייתית ללילה אחד, ולא רק במושגים גרוזיניים) היא מצאה לנו בית מגורים מפואר. "משהו משהו, אין, אין, לא תהיה לכם שום תלונה שם" היא הבטיחה.

יאללה, יצאנו לדרך אל הבית המפואר.
כעבור רבע שעה, נעצר המיניבוס ברחוב עלוב וקודר ועינינו חשכו. לא יתכן שהבית המפואר שוכן ברחוב הנורא הזה? היא ביקשה מאתנו לחכות לה כשהיא הולכת לדבר עם בעלת הבית, ואנחנו ראינו אותה נבלעת בתוך שער של בנין מט לנפול עם חלונות שבורים וחזית מפוייחת ומוזנחת. איזה מזל שהתעקשתי לשלם את תוספת הדולרים רק אחרי שנראה שהבית אכן מתאים לנו.

כעבור מספר דקות היא יצאה אלינו, כולה זורחת: "איזה יופי של בית! אתם תאהבו אותו!"
ואכן אהבנו אותו.
לא להאמין מה הסתתר שם בפנים, מאחורי החזית המתפוררת והזגוגיות השבורות.
עלינו לקומה השניה, כל אחד סוחב את מזוודותיו (בית מפואר מפואר, אבל בל-בויז עדיין אין לו) ואיך שחצינו את מפתן הכניסה לדירה - עברנו לעולם אחר.

ככה נראה חדר הכניסה, ה"הול" של הבית, או חדר ההמתנה... כאן ישבנו והמתנו בשעה שאירגנו בשבילנו את החדרים, בכל אופן נחתנו עליהם הרי די בהפתעה.

הדבר הכי בולט בבית, ושעליו התבקשנו לשמור מכל משמר - זו רצפת הפרקט, זו שמשובצת בכוכבי ענק מסוגי עץ  שונים:

שימו לב לשטיחון הארוך הנפרש מהכניסה עד אין סוף...
בעזרת שטיחונים כאלה סימנו לנו "שבילים" עליהם מתהלכים בבית ממקום למקום.
כל ירידה מהשביל (כמו למשל ההתנחלות הזאת שלנו במרכז "חדר ההמתנה") שילחה מדקרות של דאגה ללבן של בעלות הבית (אמא ושתי בנותיה ).

אני אספר כאן עכשיו משהו שאולי לא יאמינו לי, ובהיעדר תמונה (איך, איך לא צילמתי...) אני לא אוכל להוכיח.
בכניסה לבית, לצד השטיחון (שאגב נמתח לאורך ולרוחב והוביל מחדר לחדר בקווים ישרים, אין קיצורי דרך!!) הניחו בעלות הבית כמה חתיכות פרווה סינטטית שגזורות בצורת נעל במידה 50...
בהתחלה לא הבנו מה זה, ברברים שכמונו. אז הסבירו לנו, שאם אנחנו רוצים להגיע לאיזשהו שטח מחוץ לשטיח, חתיכות הפרווה האלו הופכות להיות "כלי הרכב" שלנו. עולים עליהן, דורכים עליהן, ומבלי להרים את הרגל עושים צעדי החלקה או גרירה על רצפת הפרקט הממורקת. הפרווה רק מלטפת את העץ, לא שורטת ולא פוגעת.
אנחנו עשינו מזה בדיחה, כמו מין מחליקיים כאלה, אבל הגברות לקחו את זה ברצינות, וראינו אותן מסתובבות כך בבית, מטופפות להן בצעדים קטנים ...

כאן כל אחד תפס לו איזו פינה או רהיט:

הויטרינה הכילה סרוויסים עדינים ויפים, ממש כמו באיזה ארמון:

האח המפוארת עשויה שיש יצוק:

והגובלן במסגרת המוזהבת הוא עתיק יומין ויקר:

וכאן הילדים שלי יצאו כחיל חלוץ לבחור איזה חדר מתאים למי.
כמה חדרים היו בבית הזה, ממש כמו בית אחוזה רחב ידיים..!

כן, זו גיאורגיה, למי שהפרוטה מצויה בכיסו.
בהמשך, ניסינו לדובב את בעלת הבית ובנותיה כדי להבין מי הן ואיך קורה שהן חיות ברמת חיים כזאת מפוארת.
הסתבר לנו כי אבי המשפחה היה משהו בפוליטיקה המקומית, ובחסות המפלגה חי כמו מלך. כשהוא נפטר, נשארה המשפחה עם בית מפואר, ריהוט יוקרתי, תמונות מקוריות על הקירות, חפצי אמנות ודברי ערך, סרוויסים של קריסטלים וסכו"מים מכסף טהור או מצופים זהב - אבל הכנסה שוטפת או מזומנים? נייט.
ללא אפשרות לכלכל את עצמן ולהמשיך לקיים את רמת החיים לה הן הורגלו, היה עליהן לפעול.
הרעיון להשכיר את חדרי ביתן כצימרים לתיירים - זו מלחמת הקיום שלהן.

אני מפסיקה לרגע לכתוב בצורה כרונולוגית, רק כדי לסיים לספר על הבית הזה.
עבר עלינו לילה מאד נעים שם. היה שווה תוספת של 250$.
למחרת בבוקר התעוררנו לארוחת בוקר מאד מוקדמת, ועל אף שאמרנו להם לילה קודם שאנחנו לא בדיוק מסוגלים לאכול הרבה בחמש בבוקר, הן בכל זאת ערכו לפנינו שולחן מלכים.

זו פינת האוכל שלהן, שהיתה קצת צפופה לנו, אבל למזלנו לא כולם רצו לאכול, אז הסתדרנו:

בתמונות הבאות ניסיתי לתעד את כלי האוכל המפוארים:
צלחות וספלים מחרסינה עדינה בצבע כחול עמוק, כזה של רוזנים ומלכים, הכל מעוטר בעיטורי זהב 24 קאראט - לא התביישנו לשאול ונענינו ברצון. כן, זה זהב.

וכן, גם הסכ"ום מצופה זהב.
זה לא ממש השפיע על טעם האוכל, אבל האוכל לא היה צריך שום עזרה! הוא היה טעים!
פרוסות הגבינה העבות והעסיסיות, ומרקחות הפרי - הכל תוצרת בית...

אבל מה, לא נשאר לנו כמעט זמן לטייל בתביליסי!
כל המו"מ עם המארגנת עד שנמצא הפתרון ללינה, וכל ההתארגנות בחדרים עם ההתראה הקצרה שבעלות הבית קיבלו - כל זה לקח לנו את השעות שהיו אמורות להיות מוקדשות לביקור בעיר.
הבנו שכבר אי אפשר יהיה להספיק את המוזיאון, את התיאטרון ועוד כמה אתרים שתכננו לראות, ובלית ברירה התפשרנו על מה שאפשר. "קחי אותנו לראות את שדרת רוסתוולי המפוארת", ביקשנו מהמארגנת. זה רחוב אוקספורד שלהם, או השדרה החמישית, או השאנז אליזה של תביליסי.
"אי אפשר" היתה התשובה. השדרה בשיפוצים. סגורה למעבר כלי רכב. "רוצים ללכת ברגל?"
לא, לא רוצים. עם אבא שלי בן ה-80, אחרי יום נסיעה מייגע וכיתות רגליים עקר בשוק ענק, אין מצב לסחוב אותו ברגל לשם. ובינינו, לא רק אותו. גם אנחנו לא היינו בעניין.
טוב, אמרנו לה. ויתרנו על השדרה. רק תגידי, איפה ארוחת הערב ומופע הפולקלור שתיכננת לנו ליום האחרון? קחי אותנו ישר לשם!

מסתבר שהתכנון שלה, נשאר על הנייר, או בעל פה, בהבטחות.
בפועל - היא לא ביררה ולא הזמינה כלום.
אבל לנו לא היתה כוונה לעזוב את גרוזיה בלי להיות במופע פולקלור, ובלי לאכול ארוחה אחת מפוארת נוספת, כזאת שתשאיר לנו טעם בפה עד הפעם הבאה, או עד עולם (במקרה שלא נחזור לשם שוב...)

נכנסנו למיניבוס, ובעזרת הנהג שהוא תושב תביליסי, ובעזרת כמה שיחות טלפון עצבניות, לקחו אותנו צמד החמד הזה של הנהג והמארגנת, לסבב בין מלכודות התיירים של תביליסי.
עם קבוצה אחרת, אולי היה מצליח להם.
אבל אנחנו התעקשנו.
מוזיקה גרוזינית מתוך CD יש לנו גם בבית. אנחנו רוצים פולקלור!! אמיתי!
הרי הזמנו את זה מראש, וקיבלנו אישור שזה יהיה!
כאן זה כבר לא היה עניין של כסף, כי מלכתחילה דובר שנשלם את זה ישירות במקום. אז למה, אני לא מצליחה להבין למה לכל הרוחות היא לא דאגה לזה מראש?
התשובה לכל השאלות האלו היא אחת - חוסר מקצועיות.
זה נורא נחמד שכל אחד רוצה להיות מארגן טיולים - אבל לא כל אחד יודע ויכול.

ביקרנו לפחות בארבע-חמש מסעדות שלא מצאו חן בעינינו.
נכנסנו, בררנו מה בתוכנית, שמענו שזו לא הופעה חיה, ויצאנו...
לא פעם, לא פעמיים וגם לא שלוש. הקטע הזה של העזיבה היה כל כך לא נעים ומשפיל, שפעם אחת אפילו הנצחתי אותו במצלמה, שנזכור איך יצאנו מאוכזבים וחפויי ראש:

בסופו של דבר מצאנו את מה שחיפשנו.
מין היכל אירועים/מסעדה מפוארת, שנראו מאד מפתים מבחוץ, ממש פנטזיה מסיפורי אלף לילה ולילה (למה אי אפשר היה להוביל אותנו ישר לשם? כי המארגנת לא ידעה על קיומו של המקום. רק תוך כדי החיפושים מישהו נתן לה "טיפ" על המקום...)

בפתח עמד היפיוף הזה עם מכונת נגינה יפהיפיה, והנעים לבאים את הכניסה פנימה:

בפנים, החלל הגדול והמקומר "שופץ" במכוון כדי להיראות כמין מערה, עם גומחות גומחות - זוכרים שסיפרתי שבגיאורגיה מנסים תמיד לתת במסעדות לכל קבוצה פרטיות, והשולחנות מסודרים עם איזושהי צורה של הפרדה מסועדים אחרים.

למרות שבאנו בלי הזמנה מראש - קיבלנו מקום מצויין, ממש מול רחבת המופעים.

להקת זמרים ונגנים הופיעה כל הערב, עם כל מיני כלי נגינה שחלקם ממש לא מזוהים.

הקירות מסביב מקושטים גם הם בכלי נגינה אמיתיים

או בציורי קיר ענקיים כדוגמת זה:

במשך כל הערב עלו ובאו רקדנים, רקדניות, זמרים, זמרות. המוזיקה היתה פשוט מדבקת וסוחפת. לפעמים סוערת ומלאת שמחה, ולפעמים כל כך עדינה ונוגה, מעברים ממש בלתי אפשריים שנעשו בטבעיות גמורה.
כל הרקדנים הפגינו כישורים וירטואוזים, פשוט מופע מדהים.

לא חסכו מאתנו אף אחד מהשטיקים - סכינים, חרבות, שתיית יין מכוס המונחת על הרצפה, ללא עזרת ידיים

 

לא כתבתי עדיין מילה על האוכל.

נראה לי שגם לא אכתוב....
מה, עוד פעם אתאר את החצ'פורי, והחינקלי, והגבינות, והחצילים והאגוזים וכו' וכו'?
ה-כ-ל היה שם. בכמות מרשימה ובאיכות מעולה! היין זרם כמים, קינדסמראולי הפך להיות "יין הבית" שלנו, אגב גם כאן בארץ אנחנו קונים אותו בחנויות רוסיות, ומתענגים עליו.

שילמנו ימבה כסף על הערב הזה, אבל היה שווה כל גרוש.
לא יכול היה להיות סיום טוב יותר מזה לנסיעה שלנו לגיאורגיה.

זה כל כך השאיר טעם של עוד, שחלקנו הבטיחו לעצמם לחזור שוב.
בתי גיליה כבר קיימה את ההבטחה לפני מספר שבועות, ובילתה שם במסע ג'יפים מרתק.
גם אני מתכננת לחזור לשם, מקווה שבקרוב.

אני חותמת את יומן המסע הזה בקריאה לכל חובבי הטיולים:
סעו לגיאורגיה. מהר, לפני שיקרה לה מה שקרה להרבה פנינות חמד תיירותיות שהעולם "גילה" אותן. ההנאה מובטחת!

לפרק הקודם                                                לכל פרקי היומן מגרוזיה