ספטמבר 2007

בקוריאני

עייפים, רעבים וחבוטי גוף הגענו אחרי רדת החשיכה לבקוריאני. לא ראינו כלום מהדרך, רק הרגשנו את הטלטולים והפיתולים. רק למחרת בבוקר, באור יום, הצלחנו לראות את היופי של המקום. זהו איזור הררי מיוער, עם מקווי מים כחולים שמוסיפים נקודות צבע לירוק שמסביב. בתים עם גגות אדומים תורמים גם הם לאווירה הפסטורלית היפהיפיה.
בתקופת השלטון הרוסי, כשגיאורגיה היתה חלק מברית המועצות, בקוריאני היתה אתר סקי פופולארי. עם עזיבתם של הרוסים ירדה קרנה של העיירה והיא חזרה להתנמנם בנוף המופלא שלה. בשנים האחרונות נעשים מאמצים להשיב לה את מעמדה משכבר הימים, אבל אני אישית לא ראיתי שום עדויות בשטח בנושא סקי. אולי זה בשלבי תכנון...
יש לה תיירים, לבקוריאני, לא מעט. היא משמשת מעין 'חדר שינה' של העיר הגדולה יותר שנמצאת בסמוך - בורג'ומי, ותושבים רבים עשו הסבה של בתיהם לבתי אירוח, צימרים סטייל גיאורגיה.

אנחנו זכינו להתארח באיזה קומפלקס שדומה יותר לבית מלון מאשר לבית מגורים, אבל הכל בו היה מאד ביתי, לא ממוסחר.
כשהגענו, התבשרנו כי לא נוכל לקבל חמישה חדרים כמו שהזמנו, וזה גרם לעוגמת נפש די גדולה. המבנה הזוגי נשבר, בתי ואחייניתי שנשארו ללא חדר נאלצו להצטרף לשלישיה - אחת בחדר של הוריה ואחת בחדר של אחיה והסבא. זה עשה לנו מין התחלה על רגל שמאל עם המקום הזה, למרות שבדיעבד וממרחק הזמן - הוא היה מאד ידידותי, נוח ונעים.

ארוחת הערב חיכתה לנו - שולחן ארוך ערוך בכל טוב הסטנדרטי: בנוסף לסלטים, לגבינות ולחצ'פורי, קיבלנו נתחי עוף קר ותפוחי אדמה קטנטנים אפויים בקליפתם עם עשבי תיבול. יין לא היה. את מקומו בקנקנים שעל השולחן תפס מין קומפוט תפוחי עץ קר וטעים. למחרת היינו עדים לחלק גדול מתהליך הפיכת תפוחי העץ לקומפוט: ראינו איך אחת הגברות קוטפת אותם מהעץ לתוך כיס רחב בסינור שלה ומרוקנת לתוך פיילה ענקית. שתי גברות אחרות ישבו ליד הפיילה וקילפו את תפוחי העץ שזה עתה נקטפו, גילענו אותם וחתכו לפרוסות שנכנסו ישר לתוך סיר גדול מלא במים. את הבישול והקירור עשו כנראה אחרי שהלכנו, וכשחזרנו לארוחת הערב התכבדנו שוב במשקה-קומפוט טרי טרי, ריחני ומרווה. להבדיל מאצלנו - כאן לא צריך ללכת לסופר לקנות תפוחים, לחכות עד שכמעט ירקיבו באין אוכל ואז להחליט להפוך אותם לקומפוט כדי לא לזרוק לזבל. 'השרשרת' בגיאורגיה הרבה יותר קצרה ומהירה.

היינו קצת מבואסים מעניין החדר החסר, וזה עשה משהו ליחסים שלנו עם המקום הזה. כמעט ולא צילמנו - לא את הבית ולא מסביבו - ואפילו לא רשמנו את שמו. אם תשאלו אותי היכן לנו בבקוריאני - לא אדע להגיד.

למחרת בבוקר, בשעה די מוקדמת, יצאנו ליום שלם של טיול לעבר עיר המערות וארדזיה.

וארדזיה

שעתיים וחצי נסיעה בכל כיוון, הזהירה אותנו הגברת מחאפר טורס, כדאי שתצאו מוקדם כי זה יום ארוך.
טוב, ממושמעים התייצבנו בבוקר ליציאה מוקדמת, רק כדי לגלות שאותה דרך של שעתיים וחצי הפכה להיות ארבע וחצי שעות בכל כיוון! ככה היא נראתה:

כמה אבק אכלנו באותו בוקר... בהיעדר מיזוג אוויר בקופסה הנוסעת שלנו - היינו חייבים להשאיר חלונות פתוחים, וכל רכב שעבר מולנו האכיל אותנו במנה נוספת של אבק

.

הדרך היתה משעממת, לא יפה, כמעט ולא ראינו ישובים או אנשים, וכמובן שגם מקום לפיפי לא היה בנמצא.
אחרי כשלוש וחצי שעות נסיעה רצופות - כשל כוח הסבל. עברנו בתוך עיירה קטנה ולמרות שהמדריכה והנהג אמרו שאין מצב למצוא בה שירותים, התעקשנו לעצור. האמת, לא כל כך רק בגלל השירותים... פשוט ראינו כמה "חלונות ראווה" של חנויות שקרצו לנו ברחוב הראשי.
מכורי הקניות שבינינו החליטו לא לפספס הזדמנות לאוורר קצת לארי מהארנק שלהם, והכרזנו על הפסקונת של רבע שעה.

כולם כאיש אחד הסתערנו על חנות גדולה שנראתה כמו איזה כלבו משנות החמישים שלנו.
וואלה, ממש כלבו! דו קומתי, מלא שמונצ'עס מכל מין סוג וצבע, בערבוביה - מיני בצק מטוגנים נמכרים ליד נעליים ומגפיים, ומוצרי קוסמטיקה פשוטים צמודים לצמיגים וצינורות וחומרי בנין.

על אף ולמרות המצאי העלוב - הצלחנו לצאת עם שקיות בידינו! אני קניתי מחשבון קטן כי איבדתי בדרך את זה שהבאתי מהבית, שילמתי תמורתו לא פחות ולא יותר משקל ועשרים אגורות. אחלה מחשבון, אני משתמשת בו כל הזמן. קנינו גם כמה דיסקים עם מוזיקה גרוזינית ועוד קצת קישקושים. תוך כדי הקניות חיפשנו שירותים, ובמצח נחושה שיקרו ואמרו שאין להם.
יעקב, שכנראה כבר לא יכול היה להתאפק יותר, החזיק ביד את הדיסקים שרצינו לקנות, נופף בהם מול פניו של המוכר ולא יודעת באיזו שפה ואיך הסביר לו שאם הוא לא מראה לו את השירותים - אין מכירה וקניה! הבחור שלא רצה לפספס את היומית, או אפילו השבועית שלו, רץ מיד והביא מפתח והוביל את יעקב ואת אבא שלי לדלת סודית מאחוריה הסתתרו שירותים תקניים לחלוטין.

זה אולי המקום להגיד משהו על חנויות הכלבו האלו של גרוזיה, שאגב נפוצות מאד בכל מה שהיה פעם "הגוש המזרחי" של אירופה. נתקלתי בזה גם ברומניה, בבולגריה, במה שהיה יוגוסלביה ואפילו בצ'כיה וסלובקיה. יש חלל אחד גדול, שמחולק ליחידות יחידות שאותן משכירים לכל דורש שיציג שם את מרכולתו. לפעמים הגבול בין יחידה ליחידה הוא דמיוני לגמרי, כי אין שום מחיצה או קיר. פשוט כל אחד מסדר את הסחורה בשטח שהוקצה לו וזה קובע את תחומי ה"חנות" שלו. אין לכלבו הנהלה מרכזית אחת, זה אוסף של חנויות ועסקים עצמאיים לכל דבר שפשוט חולקים את אותה קורת גג וכנראה משלמים שכר דירה לאותו בעל בית. לכן אין שום אחידות - לא במראה, לא באיכות הסחורה, לא אצל הצוות. אם מישהו רוצה לצאת להפסקת צהריים - הוא לוקח בד ברזנט גדול ומכסה בו את הסחורה שלו. זהו, החנות סגורה, למרות שמימינו ומשמאלו פתוח כרגיל.

בדרך החוצה קנינו כמה חצ'פורי מטוגנים עם מלית שעועית ועשבי תיבול ומלית גבינה. חם חם, נוטף שמן, טעים ומנחם. כשחזרנו לאוטו, המדריכה והנהג היו כמו סיר לחץ שעוד רגע עומד להתפוצץ, כיוון שרבע השעה שהקציבו לנו הפכה מבלי משים לשלושת רבעי שעה, וביחד עם כמעט הכפלת זמן הנסיעה על הכביש המשובש - צברנו פיגור רציני. משם ועד שהגענו לוארדזיה שניהם התווכחו בקולניות וחשבנו שתכף הם ילכו מכות. היא בטח אמרה לו אתה נהג איטי וגרוע, כמה זמן זה לוקח לך, והוא בטח אמר לה איזו מין מדריכה את, לא יודעת להעמיד את הקבוצה שלך בלוח זמנים...
אלה, אגב, לא דברים מצוצים מהאצבע. ביום האחרון, כשדיברתי עם מארגנת הטיול שלנו ושטחתי בפניה את הטענות שלנו, אז אלו בדיוק התלונות שהיא העלתה כנגד הנהג והמדריכה. וגם כלפינו, כקבוצה, היתה לה תלונה: אתם מאד איטיים, היא אמרה. כל דבר עושים בנחת כאילו לא ממהרים לשום מקום... הלללללו....גיברת! אנחנו בחופש, לא?

אז כמה מילים על וארדזיה.
הדמות המרכזית שקשורה לעיר המערות הזאת היא המלכה תמר, או תמרה כפי שנהוג לקרוא לה בגיאורגיה. היא היתה בתו של המלך ג'ורג' השלישי, אחד המלכים החזקים בתולדות גיאורגיה.
הוא היה חשוך בנים ולכן הועיד את כס המלוכה לבתו תמר שתירש אותו אחרי מותו. כדי להכניס אותה לעניינים, החליט האב שהוא והיא ימלכו ביחד למשך תקופה מסוימת, כדי להבטיח שהיא תקבל הכשרה מתאימה שתכין אותה לתפקיד.
תמר היתה מין 'טום בוי' שכזה, ניסתה בכל כוחה להיות הבן שאין לאביה. היא היתה יפה וחכמה מאד, אבל גם חזקה ואיתנה בדעתה. לא סתם קראו לה נתיניה "קינג תמר" ולא "קווין תמר".
היא נישאה לשני בעלים, והיתה גם מושא אהבתו (יש אומרים הנכזבת) של המשורר הלאומי הגרוזיני שותא רוסתאווילי. במשך שנים אחדות הוא שימש כיועצה ושר האוצר שלה עד שהתאהב בה, ומאחר וידע שהיא לא תוכל להשיב לו אהבה - גזר על עצמו ריחוק. הוא גלה מגיאורגיה לארץ ישראל והתיישב במנזר בעמק המצלבה בירושלים, שם גם כתב את יצירתו המפורסמת "עוטה עור הנמר". את היצירה הוא הקדיש למלכה תמר, ועל אף שרוסתאווילי טען שהפואמה שלו נכתבה בכלל על ארץ אחרת, הכל מאד דומה לסיפור של המלכה תמר ומשפחתה. נראה כאילו הפואמה כולה נכתבה בהשראתה ואפילו ממש עליה.

במאה ה - 12 בנה ג'ורג' השלישי, אביה של תמר, מבצר גדול באתר אסטרטגי שחולש על כל הסביבה, קרוב לגבול התורכי. כשהיתה תמר ילדה קטנה, באה עם משפחתה לבקר במקום, ותוך כדי משחקים הלכה לאיבוד ונעלמה מעיניהם של השומרים. מיד החלו לחפש אותה במבצר ובמערות הטבעיות שנפערו במצוק הגדול. אחד מדודיה שקרא בשמה, שמע אותה לפתע עונה לו: "דוד, אני כאן" - בגרוזינית זה "'אק, ואר דזיה" ומכאן השם שניתן לאתר כולו.

באותה תקופה, שנחשבה לתור הזהב של הממלכה הגיאורגית, היה צורך בהגנה ואבטחה מפני פלישות של שבטים עוינים, ולכן המלך ג'ורג' התחיל ובתו המשיכה את בנייתה של עיר שלמה חצובה בתוך מערות ומחילות בסלע. בהתחלה זה היה רק צורך צבאי הגנתי, אבל בהמשך המלכה תמר הפכה את המקום לאתר דתי, עם כנסיות ומנזרים וקהילה שמנתה בשיאה כ - 50,000 איש.

ההר כולו, המצוק, בנוי מ - 13 מפלסים ושכחתי את המספר המדוייק של המערות, אבל בטוח שכמה מאות.
ככה נראה הקומפלקס מרחוק, מוגן על ידי נהר שצריך לחצות אותו כדי להתחיל לטפס במצוק:

הטיפוס בהר + הסיור בכל המתחם מצריך כושר פיזי טוב. אני ובתי גיליה כמעט עשינו אחורה פנה כמה פעמים, ורק בגלל לחץ קבוצתי המשכנו הלאה. סוגי הפעילות הגופנית שנדגמו בסיור הזה כללו טיפוס בהר, עליה וירידה במדרגות חצובות בסלע, זחילה, התגלצ'ות כולל החלקה על התחת, כיפוף גב והליכה שחוחה ועוד כמה עינויים של האינקויזיציה הגרוזינית. אבל הכל היה שווה!

מה שהם בנו שם זה פשוט מדהים... עיר, עיר שלמה. עם בתי מגורים, חנויות, אפילו בית מרקחת (איך יודעים? הארכיאולוגים אמרו...)
בכנסיה ראינו ציורי קיר מדהימים שהשתמרו במצב מופלא. מסופר שהטורקים הבעירו בחלל הכנסיה 300 ק"ג נרות שהעלו עשן רב ופיח וכיסו את כל הקירות במעטה שחור, שלא מחק את ציורי הקיר אלא רק הסתיר אותם. וכך הם נצלו ונשתמרו לאורך שנים. במאה העשרים, ארכיאולוגים שהגיעו למקום פשוט ניקו את הקירות עם מטליות לחות וחשפו את כל הפרסקו על הקירות.
אסור היה לצלם בפנים, אבל ציורי הקיר באמת מדהימים ומתארים סצינות שונות מחיי הממלכה דאז, כולל ציור של המלכה תמר ואביה ג'ורג' השלישי. אם אני לא טועה נאמר לנו שזה הציור האחד והיחיד בו אפשר לראות אותה, את תמר.

את התמונות הבאות אביא ללא מילים, הן מדברות בעד עצמן:
(אין צורך ללחוץ על כלום ולא למלא אימייל וכו' - האתר הזה לפעמים דורש את זה, אבל רק תרפרשו את העמוד וזה יחזור לתצוגה הרגילה.אפשר למהר או להאט את קצב התזוזה ע"י סימני הפלוס והמינוס מצד שמאל של התמונה.)

ועוד סט של תמונות

כשירדנו במורד המצוק חזרה לעבר מגרש החניה, היתה כבר שעת אחר צהריים די מאוחרת.
הוצאנו מהאוטו את שקיות הלאנצ'-בוקס שקיבלנו בבוקר מהמלון, ומצאנו סוכת קש עם ספסלים ושולחנות ארוכים. התיישבנו שם ושלפנו מהשקיות ביצים קשות, מלפפונים, לחם ונקניקים, ואפילו יוגורט פירות בטעמים שונים. הבעיה היתה שאת הארוחה חלקנו עם נחיל של דבורים שחגו וזימזמו לנו מעל ובתוך האוכל. כולם נופפו בידיים וניסו להרחיק אותן, ורק במזל יצאנו בלי אף עקיצה. לא תוקפניות, הדבורים הגרוזיניות. רק מעצבנות.

בורג'ומי

רוסיקו המדריכה ניסתה לחפף את המשך התוכניות שלנו לאותו יום, בטענה שכבר מאוחר. אבל אנחנו, שלא ממש בתוכנית שלנו לחזור לגיאורגיה שוב בעתיד הקרוב מאד - לא הסכמנו לוותר בקלות. מחר הוא היום האחרון שלנו, ואנחנו אמורים לעזוב בבוקר מוקדם לכיוון טביליסי כדי שנספיק לעשות בה עוד כמה דברים ששמרנו לסוף. אז מה, אם ניסע ישר למלון יצא שישנו שני לילות בבורג'ומי ואפילו לא זכינו לשטוף את העיניים במנעמי העיר והסביבה? לא הגיוני, נכון? שוב שלוחה תודה למי שאירגנה את הלו"ז הזה.

מחוסר ברירה ויתרנו על ביקור בשמורת הטבע והסתפקנו בקטע קטן שלה שהוא מעין פארק עירוני מטופח. במרכזו יש נביעה של מעיין מים מינרלים - ואם השם בורג'ומי מוכר למישהו, זה לא פלא. יש להם מפעל גדול לביקבוק מים מינרלים, שנקראים בורג'ומי - ונמצאים על כל שולחן אוכל בבתים ובמסעדות ולא רק בגיאורגיה, יש להם גם יצוא נכבד למדינות נוספות.
כל ספרי ההדרכה על בורג'ומי אומרים שכדאי לבוא לפארק עם בקבוקי פלסטיק ריקים כדי למלא מים ישר מהנביעה שבמרכז הפארק. לדעתי לא כדאי להתאמץ, משתי סיבות. הראשונה, יש שם קיוסק שמוכר בקבוקים ומיכלים ריקים בכל גודל צורה וסוג. והסיבה השניה - המים פשוט מגעילים. פוווייי איזה טעם!

ככה נראה הפארק של בורג'ומי:

המבנה המקורה הזה נבנה מעל למעיין המפורסם

:

וזהו המעיין בכבוד ובעצמו, עם המים המינרליים שלו. לא כל כך רואים בתמונה, אבל צריך לרדת אליו במדרגות, ואז לרכון קדימה אל הנביעה ולמלא ממנה את הבקבוק או המיכל שהבאתם:

במרכז הפארק יש רכבל שמוביל למעלה, אל ראש גבעה ממנה נשקף נוף מדהים ויש בה בית קפה נחמד:

וזה הנוף שרואים מהרכבל:

הטבע מסביב פשוט מדהים, אבל הגיאורגים לא הסתפקו בו. הם קישטו את הגן בפסלים מעניינים, שזה נהדר ויפה:

אבל לא ברור לי למה הם התעקשו להלביש עצים בפארק באלפי מנורות זעירות שנדלקות עם רדת החשיכה? כשזה מואר, זה אולי נחמד, אבל לפני שמחשיך - זה פשוט עץ עם המון חלקיקי פלסטיק זוועתיים

:

שני העצים האלה בכניסה מחליפים צבע כל 30 שניות, ממש מופע טכניקולור.

חזרנו למלון שלנו ישר לארוחת ערב די מאוחרת. צמד הנהגים שלנו שבלילה הקודם התאכזבו מאד מחסרונו של היין על שולחן האוכל, דאגו לתקן את המעוות לארוחה של היום. אחד מהם הצטייד בגלון 5 ליטר של היין המקומי שלהם, ומזג אותו לקנקנים, לצד משקה הקומפוט. זה הקנה לו באופן אוטומטי את תפקיד התמאדה, והוא הרעיף על ראשינו הרבה ברכות והאיץ בכולם לשתות עוד ועוד.
האמת - כולם שתו, ועוד איך.
הרגשנו שהנה אוטוטו נגמרת לנו החופשה, והשתיה היתה איזה נסיון להיאחז חזק בדברים הטובים שיש לגיאורגיה להציע, לפני שהם ייגמרו לנו...
עזבנו את שולחן האוכל במצב של שתויים עד שיכורים (איזה מצב חמור יותר - שתוי או שיכור?) לא לפני שתיעדנו הכל בסרט וידאו שלא יביא יותר מדי כבוד לאף אחד מהמשתתפים...

זהו, מחר בבוקר אנחנו עוזבים מוקדם בדרכנו לטביליסי, לטעימות אחרונות ולפרידה מגיאורגיה.
נשאר עוד פרק אחד, ואחרון...

לפרק הקודם                                                    לפרק הבא