wellness5

גיאורגיה - פרק 5

ספטמבר 2007

geo5-1המארח החייכני שקידם את פנינו  הוא Gela Burduli - הגרוזיני הכי חם והכי לבבי שפגשנו בגיאורגיה.
השֵאלֶה שלו, או כמו שהוא נקרא 'הגסט-האוס של גלה' הוא פשוט פנינת חמד בלב הרי הקווקז.

הוא ממוקם בתוך אחו ירוק, והנוף הנשקף ממנו מדהים. חדרי האירוח די בסיסיים, אבל על הכל שורה אווירה מאד משפחתית. כבר בכניסה מקדם את אפינו גל ריח של תבשילים ביתיים - אשתו של גלה ועוד כמה נשים שעוזרות לה טורחות במטבח. אנחנו מנענעים בראש, מברכים את כולם בגאמאר-ג'ובה ועולים להסתדר קצת בחדרים שלנו לפני שנתיישב לשולחן ארוחת הערב.

אנחנו לא האורחים היחידים בבית ההארחה הזה. אבל למרבית הפלא - כל אורחי המלון הם ישראלים. חבורה של רוכבי אופניים מישראל שפגשנו כבר ביום הראשון בתביליסי, הגיעה קצת לפנינו והתמקמה בנוחיות בלובי עם האח המבוערת. בכניסה ראינו את הרכב שלהם פורק את כל זוגות האופניים והציוד. ובחדר האוכל פגשנו משפחה נוספת מישראל, אמא/אבא ושני ילדים קטנים. זהו, יחד אתנו זה עשה 100% תפוסה לבית ההארחה של גלה, והוא היה מאושר עד הגג.
'אני אוהב את ישראל' הוא חזר והכריז, 'אוהב ישראלים!'

בילינו לילה אחד ושתי ארוחות אצל גלה.
הלינה - אתם כבר יודעים איך היא היתה, המיטות, המזרונים - פשוט בסטנדרט הגרוזיני האופייני. אבל היו שמיכות צמר נעימות, ובחדר שלנו עברה הארובה של האח או של איזו מערכת חימום אחרת, והקיר הפיץ חום מאד נעים. המקלחת והשירותים מודרניים לגמרי, אבל אוי ואבוי אם בשני חדרים פותחים את המים במקלחת באותה עת. אחד מקבל את המים הקרים וקופא מקור, והשני חוטף כוויות מהמים הבוערים. ואם במקרה בחדר שלישי פותחים גם כן את המים - אז כולם נשארים עם איזה זרזיף חלשלוש. אבל אלו הן סתם זוטות, בית ההארחה נהדר ומי שנוסע צפונה ומתכוון לטייל באיזור הקווקז, אני ממליצה בכל פה לעשות את הלילה או הלילות אצל גלה בגודאורי. כולם מכירים אותו שם, אבל אם מישהו ירצה ממני מספר טלפון או אימייל - אשמח לתת.

ארוחת הערב היתה חצי גרוזינית חצי מערבית, אולי כדי לרצות את החיך של התיירים הזרים. כמה חבל. ספגטי בנאלי, פרוסות לחם לבן רגיל, סלטי ירקות כמו בבית.
יוצאות דופן בטעם המדהים שלהן היו קציצות הבשר האלו, אחחח הפה נמלא ריר רק מהזכרון:

geo5-2

וקנקני הייןgeo5-3?

אלה זרמו כמים.


ואנחנו ממש לא משפחה שתיינית.


יתכן שבגלל שזה בא ככה בקנקנים שעושים לנו אסוציאציות למשקאות קלים, לימונדות וכו' - לא התייחסנו לזה ממש כאל יין ונסחפנו עם השתייה.

שתיה אחרת - היתה בחינם.

גאלה הכין מין פינת שתיה בה אפשר להכין קפה/תה חופשי מתי שרוצים. זה נראה לי כל כך נאיבי, כל כך לא מסחרי! הרי בכל מלון היו שמחים לעשות כמה ג'ובות על כל כוס קפה שאורח מזמין.

מקום נהדר, בקיצור. אם אתם בסביבה - תנו לשם קפיצה.

 

 

 

קאזבגי

למחרת בבוקר המשכנו להצפין, כשהיעד שלנו הוא העיירה קאזבגי.

נסענו בנופים מדהימים: הרים נישאים מכל עבר, נותנים לאדם תחושת קטנות בפני נפלאות הטבע. עברנו בדרך לא דרך במעבר הרים בשם ג'ווארי, בגובה 2395 מ', משם נסענו אל התחנה הראשונה שלנו. היא היתה מעין מרפסת תצפית נפלאה שאפשר היה לעמוד בה שעות ולהתבשם מן הנוף הקסום, אבל מישהו כנראה החליט שסתם נוף זה לא מספיק. הוא דאג להקים שם מונומנט ענק שינציח בציורים וסמלים רבי משמעות את יחסי הידידות בין גיאורגיה לאמא רוסיה.
שימו לב לדמות של בן אדם בתמונה כדי לקבל מושג על גודלה של "אנדרטת הידידות" הזאת:

geo5-4

האנדרטה, שהוקמה בשנת 1983 לציון 200 שנות ידידות בין רוסיה לגיאורגיה, מחולקת לשני חלקים סימטריים. כל מה שמופיע מצד ימין ומתייחס לאמא רוסיה, מצוייר במקביל גם משמאל, בגירסה גרוזינית. אם מימין הדמויות הרוסיות בהירות שיער ועם עיניים תכולות, בסצינות המקבילות מצד שמאל הגרוזינים מצויירים עם שיער שחור, עיניים כהות. אי אפשר להתבלבל מי הוא מי, ההפרדה ברורה. הפנורמה הצבעונית הענקית מתארת תמונות מחיי היום יום של שני העמים ומעלה על נס את העבודה, יגיע הכפיים, שלום ואחווה. חיילים מניפים עלי זית לאות שלום, ודמות אמהית של אמא רוסיה מחבקת ילד גרוזיני כהה שיער ועיניים, ובצד השני - ההפך. הכל מאד פסטורלי, אופטימי, יצרני, עולם של אידיליות.

geo5-10

הגרוזינים היו מתפקעים מצחוק אלמלא כעסו כל כך על אחיזת העיניים הזאת.
כי מתי שררה ידידות בין רוסיה לגיאורגיה? הרי הרוסים היו כובשים שעשו בגיאורגיה כבשלהם, למורת רוחם הגדולה של יושבי הארץ. רוסיקו סיפרה שבני עמה מתעבים את האנדרטה ורואים בה ציניות ממדרגה ראשונה, כי אפשר לכנות את היחסים בין רוסיה לגיאורגיה בהרבה תארים, רק בטח לא ידידותיים. אחרי שקיבלנו הסברים מאלפים על כל דמות וכל סצינה שמופיעים בציור הפנורמי, התפנינו להסתכל על הנוף.

geo5-9

geo5-7

geo5-8

בתמונה הבאה, שימו לב לשני דברים:
הראשון - כמה קטן האוטו שלנו ביחס להרים המדהימים, אני בכוונה מביאה תמונה כזאת כדי שתוכלו לתפוס את קנה המידה! ההרים אדירים, המצוקים ממש עוצרי נשימה. והדבר השני - מי מציץ שם באופק מצד שמאל?
הר קאזבג בכבודו ובעצמו. צבעו ורדרד משהו, והוא מכוסה במעט שלג - זו רק התחלת העונה.

geo5-11

ככה הוא נראה במלוא הדרו:

geo5-15

הר קאזבק איננו הגבוה ביותר בהרי הקווקז. עם גובה של 5033 מ' הוא רק השני בתור, אחרי הר שאחארה שבחבל סוונטי, 5066 מ'. הקאזבג הוא הר געש כבוי, הוא טרשי וצחיח והמראה שלו דרמטי וחולש על כל הסביבה. מכל זוית הוא נראה קצת אחרת, אבל אי אפשר להתעלם ממנו.

אגדות עממיות קושרות את הר קאזבג עם פרומתיאוס של המיתולוגיה היוונית, אותו טיטאן שגנב את האש מהר האולימפוס והביא אותה אל בני האדם. אני מעתיקה הנה קטע קצר מויקיפדיה, רק כדי לרענן את זכרוננו מי היה פרומתאוס:

פרומתאוס נענש בחומרה על גניבת האש ומסירתה לבני האדם. הוא נקשר לצוק בהרי הקווקז, ובכל יום הגיע אל הצוק עיט, לנקר את כבדו של פרומתאוס. הכבד היה מגליד במשך הלילה, ולמחרת שוב חזר העיט, וחוזר חלילה. אייסכלוס מספר שלאחר ריצוי פרק מעונשו הציע זאוס לפרומתאוס את חרותו, בתמורה למידע שרצה לקבל מפרומתאוס. לפי הנבואה, אחד מבניו של זאוס יהרוג אותו ויירש אותו. זאוס ביקש מפרותמאוס לדעת את זהותו, אך פרומתאוס סרב. העונש אמור היה להימשך לנצח (יש הסוברים שלמשך 30,000 שנים). אולם, לאחר כ-30 שנים (ויש הסוברים שלאחר תריסר דורות) עבר במקום הרקולס, במשימתו להשגת תפוחי הזהב של ההספרידות. הרקולס שלח חץ בעיט וגאל את פרומתאוס מעונשו.
מה אגיד לכם, אם כבר לקבל עונש, אז בתפאורה כזאת נהדרת...

אחת הסיבות בגללן מגיעים לעיירה קאזבגי היא כדי לבקר בכנסיית השילוש הקדוש שנמצאת על אחד ההרים המקיפים את העיר. הכנסיה אינה בנויה בגובה רב, רק 2170 מ' מעל פני הים, אבל הגישה אליה אפשרית אך ורק עם רכבי 4X4 או ברגל.
ברחבה שלפני שביל הטיפוס בהר חונים 7-8 ג'יפים חבוטים מסוג 'ניבה' שבעליהם מחכים לפרנסה. 4 נוסעים לג'יפ, 50 לארי, 3 ק"מ במעלה ההר ועוד 3 בחזרה. מי שבכושר טוב, לא כמונו, עולה כמובן ברגל. הדרך לא קשה והנוף עוצר נשימה. הכנסיה בנויה על הר נמוך יחסית שמולו מתרומם ממש מין "קיר" גדול של הרים, ראו בתמונה:

geo5-5

על פי האמונה, בכנסיה הזאת קבורים שרידי הצלב של נינו הקדושה, וזה לא ממש עושה חיים קלים לצליינים שרוצים לעלות לרגל לכנסיה. הדרך לשם וחזרה היא חיבוט עצמות רציני בג'יפ המקרטע.

geo5-14

וכך נראית העיירה, או העיר, קאזבגי ממרומי ההר:

geo5-13

למרות כל נוף הקדומים המדהים הזה, העיר עצמה היא מקום אפרורי, שכוח אל, לא מכניס אורחים ולא מסביר פנים. זה די מפליא, בהתחשב באופי החם והלבבי שהגרוזינים הראו לנו בכל מקום עד כה. אבל מסתבר שתושבי ההרים האלה, אנשים קשי יום ולמודי סבל, הם לא כמו כל העם הגרוזיני. המדריכה שלנו רוסיקו חזרה ואמרה כל הזמן "אנשים קשים, אנשים קשים", כלומר שזה לא רק אנחנו קיבלנו את הרושם הזה. היא הסבירה שהחיים של תושבי העיר, על הגבול, בתנאים טופוגרפיים קשים ועם מזג אוויר שמתעלל בהם ששה חודשים בשנה - כל אלה פשוט הפכו את האנשים למרירים, תוקפניים, עסוקים בהשרדות נטו.

הלכנו לרחוב הראשי של עיירת הפיתוח הזו כדי לחפש מקום לשתות בו קפה, ועוד יותר חשוב - לעשות בו פיפי.
רק מקום אחד כזה יש שם, או לפחות כך אמרו לנו כששאלנו עוברים ושבים. צעדנו בתהלוכה אל תוך בית אבן קטן ששלט כתוב בגרוזינית הצביע על כך שהוא לא בית מגורים רגיל, אלא מתנהל בו עסק מסחרי מסוג זה או אחר. וילון תחרה לבן היה תלוי על דלת הכניסה והסתיר את הנעשה בפנים. הסטנו אותו הצידה ולעינינו נגלו שלושה-ארבעה שולחנות מסביבם ישבו אנשים. יפה, כמו בכל בית קפה בעולם. רוסיקו דחקה בנו להכנס פנימה, יש להם גם חדרים פנימיים עם שולחנות נוספים. זרמנו פנימה, ורגע לפני שהתיישבנו שאל מי מאתנו איפה השירותים. כנראה הגיעו "מים" עד נפש...

'שירותים? אין לנו כאן שירותים' הכריזה העובדת במקום, ורוסיקו הנבוכה נאלצה לתרגם לנו במילים מגומגמות. היא כנראה יודעת - זו לא הפעם הראשונה שלה שם - שיש במקום שירותים. חילופי דברים קצרים בינה לבין העובדת כשאנחנו צופים בתנועות השפתיים שלהן אבל לא מבינים דבר, ותנועת הראש של רוסיקו מימין לשמאל אומרת שאנחנו עושים אחורה פנה ויוצאים מבית הקפה היחיד של העיירה.
איפה שלא רוצים את הפיפי שלנו, לא יקבלו גם את הכסף שלנו.

אבל מה עושים אתו בכל זאת? קשה לנו מאד להתאפק. כמה פרוסטטות התלוו אלינו לטיול וצריך היה להתחשב בהן. רוסיקו שואלת מישהו מתושבי המקום שחולף על פנינו, והוא אומר לה שבחצר של המוזיאון יש שירותים. אנחנו שמים פעמינו לשם. יצא דווקא לטובה, חשבנו. הנה אנחנו מטיילים לנו להנאתנו, עושים סיור רגלי בעיר שמלכתחילה לא התכוונו להתעכב בה בכלל.
הלכנו בשדרה ארוכה עם עצים גבוהים ונותני צל שהסתיימה לפני מבנה יפה, ממלכתי כזה. המוזיאון יושב בתוך גן טבעי, לא ממש מטופח אבל ירוק. חלקו הרחוק יותר הוא ממש שדה קוצים, ובקצה קצהו מין בוטקה קטנה מעץ.
"אלה השירותים" הצביעה לנו רוסיקו והוסיפה, "אבל אני מציעה שרק מי שממש צריך, ילך לשם."
איך היא ידעה מה מצב השירותים?
מנסיון או מידע קודם? חוש ריח מפותח? אינטואיציה?

זו היתה אחת החוויות הקשות שלנו בגיאורגיה, השירותים האלה.
אפשר היה לצפות שבמקום כזה, בחצר מוזיאון עירוני, אם אין שירותים נורמלים בתוך המבנה פנימה, אז לפחות אלה שבחוץ יהיו מטופלים, נקיים יחסית, ראויים לשימוש על ידי מבקרים במקום. זו היתה ממש קטסטרופה. שירותי בול פגיעה בהם אף אחד לא פוגע. צואת אדם - יבשה וטריה גם יחד - מעטרת את כל סביבות החור באדמה, זבובים אימתניים חגים מסביב, והצחנה פשוט בלתי נסבלת.
לגברים, שהאל חנן אותם באותו מכשיר פלאים נשלף, היה הרבה יותר קל.
אני הצצתי פנימה ואמרתי אין מצב. עדיף לעשות במכנסיים...

ואז פתאום חלפה במוחי 'הברקה'. למה לא להשקות את שדה הקוצים היבשים? התרחקתי עד לקצהו, העפתי מבט מסביב לראות שאין אף אחד קרוב ובתנועות נמרצות חשפתי את ישבני. אחחחח.......... איזו הקלה!!
התקדמתי לעבר המשפחה שחיכתה בקצה השני של גן המוזיאון, ובתי אמרה לי:
'כל הכבוד אמא, ראית את שני החבר'ה האלה על המרפסת, סינמה בלש עשית להם כאן'.
חבר'ה? איזה חבר'ה, לא ראיתי אף אחד.
היא הצביעה על בניין סמוך, קרוב מאד לחלקת הקוצים המושקית. אכן, במרפסת קטנה מאד שממש התמזגה עם הבניין, ישבו שני זקנים ותיצפתו על כל המתרחש בחצר המוזיאון.
גם כן דרך להעביר את היום. אני מקווה שסיפקתי להם קצת בידור בנוף המשמים של הקוצים.

אוקיי, מרוקנים וקלילים עשינו את דרכנו חזרה לעבר הרכב שלנו. חשבנו שאפיזודת השירותים מאחורינו, אבל איך שאנחנו עוזבים את מתחם המוזיאון - מגיעים לאוזנינו חילופי דברים בטון די גבוה. חבורת נשים שישבה על הספסל בכניסה לגן המוזיאון התקיפה את רוסיקו התקפת מחץ. ראינו אותה מאדימה כסלק ומנסה להתגונן, ומיד נחלצנו לעזרתה.
'מה קרה, מה הולך כאן' שאלנו, ואז הנשים החלו לדבר גם אלינו עם ידיים מתנופפות באוויר וטונים שלא היו מביישים שום מריבה קולנית.
מסתבר שחבורת הנשים הלוקאל-פטריוטית הזאת ירדה בכל הכוח על רוסיקו - איך היא מעיזה להביא תיירים להשתמש בשירותים שלהם, ולא חושבת להכניס אותם לביקור במוזיאון! שירותים בחינם כן, אבל תשלום של כמה לארי למוזיאון, בין היתר כדי לתחזק את השירותים - זה לא?
רוסיקו ניסתה בהתחלה להתנצל, להסביר, להגיד שאנחנו קצרים בזמן, להצטדק. אבל כשהבינה עם מי יש לה עסק - נתנה לגרוזיניות שבה לצאת גם כן החוצה והחזירה להן באותה מטבע. הכוחות כמובן לא היו שקולים, ארבע-חמש נשים נגד בחורה שברירית אחת וחבורת "אילמים" שכמונו שלא יכלה לתרום דבר לריב הזה.
פשוט הסתלקנו מהמקום, כשרוסיקו הנסערת חוזרת וממלמלת "אנשים קשים, אנשים קשים, אני לא אוהבת את העיר הזאת!"
בראיה לאחור, אולי הן צודקות, הנשים הללו. היה משהו נכון בדבריהן.

מכאן והלאה - חזרנו בדרך בה הגענו. סיימנו עם הצפון (מהר, מהר מדי!) והיינו חייבים להתקדם עם התוכנית הלאה. נפרדנו מנוף ההרים המופלא. חלק מהדרך נסענו בתוך מנהרות חצובות בהר, לפעמים קצרות ולפעמים ארוכות מאד. רוסיקו סיפרה לנו שהמנהרות הללו נחצבו על ידי שבויי מלחמה גרמניים ממלחמת העולם השניה, ושאלמלא המנהרות - ישובים שלמים היו מנותקים בחודשי החורף, כששלג כבד מכסה את הדרכים.

היינו אמורים לבקר בעיר מערות בשם אופליסציחה, אבל באמת, שתהיה בריאה מי שתכננה את התוכנית הזאת. זה לא היה לו"ז שניתן לביצוע, ונאלצנו לבחור בין ביקור בעיר המערות לבין ביקור בגורי, עירו של סטאלין. בלתי אפשרי היה לעשות את שני המקומות, ובלית ברירה בחרנו בסטאלין.

geo5-19אבל לפני שנמשיך לגורי, חייבים לאכול משהו - לא? ארוחת צהריים...

שוב עצרנו במסעדה על אם הדרך. מסעדה בחיק הטבע, לידה זורם נחל קטן ובעל הבית הציע להכין לנו דגים טריים שעוד הבוקר שחו עם הזרם. הסכמנו. הקארניבורים שבינינו לא ויתרו גם על השאשליק שלהם, ומכורי החינקלי הזמינו גם אותם. 30 יחידות חינקלי בשר שהוכנו בו במקום. מעניין איך האשה המסכנה היתה משתלטת על העניין אם היינו מזמינים למשל 50, 70, 100 חינקלי?

אמרתי שהמסעדה היתה בחיק הטבע. בעצם היא עד כדי כך התמזגה עם הטבע, שמי שחפץ לאכול על צמרת של עץ, יכול היה לעשות זאת. ראו בתמונות, סולם עץ מוביל מעלה, אל שולחן וספסלי ישיבה ממש בתוך העץ.
אנחנו לא היינו עד כדי כך הרפתקנים. הסתפקנו בלשבת למטה, במין ביתן כזה קטן:

סיפרתי כבר שהגרוזינים אוהבים לסעוד את לבם בתוך מין יחידות נפרדות כאלו, שנותנות פרטיות מקסימלית לכל חבורת סועדים.

geo5-20

אז לקחנו לנו כזה ביתן קטן, בצד היפה של המסעדה המפוזרת בשטח, ליד הנחל, וחיכינו לאוכל שיגיע.

לא רחוק מאתנו היתה "עמדת הבישול" ולידה טרחו הגבר והאשה של המסעדה. הוא על השיפודים, והיא על החינקלי: (מסודרים בשורות משמאל)

geo5-18

ככה הגברת מטילה את החינקלי אחד אחד למים הרותחים:

geo5-17

וכשהם מוכנים, היא שולה אותם החוצה בעזרת מסננת גדולה. שימו לב, אגב, לסיר המפוייח. אם מישהו היה מספר לי פעם שאני אוכל משהו שבושל בסיר כזה, הייתי מביאה את האצבע שלי לרקה ומסובבת אותה כמו בורג, רוצה לומר "השתגעת"?

geo5-16

אבל אכלתי גם אכלתי, כולנו אכלנו, הכל, עד הפירור האחרון. ליקקנו את האצבעות ובקושי גילגלנו את עצמנו חזרה לאוטו, להמשך הנסיעה. עכשיו היתה לנו מלחמה נגד השעון כשהמטרה היא להגיע לגורי לפני שמוזיאון סטאלין ייסגר. הנהג שלנו פתח מבער אחורי וטס לדרך.

גורי

אם זה היה תלוי בי, גורי לא היתה בתוכנית שלנו. מה לי ולסטאלין, ולמה צריך לעניין אותי מקום הולדתו או המוזיאון שהקימו לכבודו. כדי לראות בעין מאיפה צמח הרוע? אבל יעקב, שנסיעה לגרוזיה לא ממש הלהיבה אותו, התחיל להתרצות רק כשהבין שתהיה לו הזדמנות לעשות ביקור היסטורי במחוזות ילדותו של ה"גיבור" שלו. שמתי גיבור בכוונה במרכאות, שאף אחד לא יקבל את הרושם שהוא מעריץ אותו במובן החיובי, כי הוא לא. אבל הוא למד אותו טוב טוב, קרא את כל הביוגרפיות שיצאו עליו, ויודע לצטט נתונים ואירועים ממהלך חייו של הרודן הזה כאילו היו שניהם חברים מאז שישבו ביחד על הסיר בגנון. אז רק טבעי היה שהוא ירצה לבקר בגורי, בשבילו זו היתה גולת הכותרת של הנסיעה לגרוזיה.

גורי היא עיר עתיקה אך מאד חסרת חן, ואלמלא הבן המפורסם שיצא ממנה - ספק אם מישהו היה טורח לבקר בה. סביב דמותו של סטאלין התפתח ממש פולחן אישיות, כאילו הוא היה מציל האנושות ולא סתם דיקטטור אכזרי. שכונת המגורים בה עמד בית ילדותו נהרסה - למעט הבית של משפחתו - ובשטח הוקם פארק מטופח. מאחורי הבית (מה בית, צריף עם מרתף בו היה אביו הסנדלר השיכור מתקן נעליים ) נבנה מוזיאון ענק, כולו שיר הלל לרודן.

אחרי נהיגה די מטורפת הגענו למוזיאון בשעה 17:00 כשהוא נסגר ב - 18:00, כלומר יש למתעניינים, אני לא ביניהם, שעה שלמה במחיצת התופעה ששמה סטאלין. עד היום יעקב מקטר שהיה צריך להקדיש למקום לפחות עוד שעה-שעתיים.

כשחלק מהקבוצה נכנס לביקור במוזיאון, אני התרוצצתי עם הרכב ברחבי העיר כדי לחפש מקום לפרוק בו את כרטיסי הזכרון של המצלמות שלנו. הכל התמלא, על אף שהיינו מצויידים בהרבה הרבה ג'יגות. צילמנו המון קטעי וידאו, ואלה זוללים מקום בסיטונות. כל מה שהיינו צריכים זה פשוט מחשב. מחשב שלתוכו נתקע את הדיסק-או-קי ונוריד אליו את מה שצולם כדי לפנות את כרטיסי הזכרון לתמונות חדשות. נסענו ממקום למקום, מחפשים אינטרנט קפה או חנות צילום. אחד היה סגור, לאחד היה וירוס במחשב ולא ניתן להשתמש בו, שתי חנויות צילום במרכז לא עושות את זה - זה לא ב"סל המוצרים" שלהם לפרוק תמונות ממצלמה, ובקיצור כל ההתרוצצות העלתה חרס, חזרתי למוזיאון בידיים ריקות וכרטיסים מלאים.

החבר'ה שנכנסו למוזיאון - חזרו עם שלל סיפורים ותמונות:geo5-23

מימין, פסלו של סטאלין בגודל טבעי,

ולמטה שולחן האוכל בבית המשפחה.

geo5-21

צולמו במוזיאון עוד תמונות רבות - בעיקר בתוך בית ילדותו של סטאלין, אבל מאחר והבטחתי לבני משפחתי שלא אציג תמונות שלהם, אז הצנזורה פוסלת תמונות נהדרות רבות.
לא רק תמונות מכאן, אלא בכלל לאורך הטיול.

התמונה הבאה היא ממשרדו של הרודן - מכאן יצאו כמה מן ההחלטות המזעזעות ביותר שהאנושות ידעה:

geo5-22

 

וזהו קרון הרכבת ששימש את סטאלין במסעותיו כ"משרד נייד"

geo5-24

ניסיתי במספר הזדמנויות לברר מה יחסם של הגרוזינים אל סטאלין, ולא הצלחתי לקבל תשובות מפורשות. אני יכולה לצטט את רוסיקו שאמרה: "אנחנו שונאים אותו, הוא היה איש רע" אבל ראו עליה שפיה ולבה לא שווים. אפשר היה לקרוא בעיניה שהיא מעריצה אותו וגאה מאד שהוא יצא מתוך העם שלה. מין אמביוולנטיות כזאת שנתקלנו בה גם אצל אנשים נוספים.

את כל הדרך מגורי ועד ליעד הבא שלנו, העיירה בקוריאני בה נבלה את הלילה, העברנו בדיונים ארוכים על סטאלין, האיש והתופעה. יעקב סיפר לנו את כל ההיסטוריה שלו, איך היה ילד מוכה, מה עשה בכל שלב של חייו, כמה מיליוני אנשים הוצאו להורג במצוותו, ואיך הוא מת בסופו של דבר בעצמו. הרצאה מאלפת שעזרה לנו לעשות את הדרך הארוכה והלא קלה.

הגענו לבקוריאני עם החשיכה, עייפים ורעבים, רק כדי לגלות שבמלון מחכה לנו הפתעה לא כל כך נעימה. במקום חמישה חדרים שהזמנו, הקצו לנו רק ארבעה ונאלצנו לעשות חלוקה אחרת של מי ישן איפה. תודה לחאפר-טורס שהביאתנו עד הלום.

אבל כל השאר - בפרק הבא...........

לפרק הקודם                              לפרק החדש

 

 
חיפוש באתר או ברשת