wellness5

גיאורגיה - פרק 4

 ספטמבר 2007


לא נעים להתחיל פרק חדש עם קיטורים, אבל אני חייבת כמה מילים על המיטות בגיאורגיה.
או בעצם על המזרונים.
או בעצם גם על המיטות וגם על המזרונים...

למעט הלילה הראשון בו ישנו במלון איסטנבול בנוחיות יחסית, והלילה האחרון שבו עוד נישן בבית אצולה מדיף ענני כסף - כל שאר הלילות שבילינו בגיאורגיה פשוט שברו לנו את הגוף.
בכל בוקר ירדנו מהמיטות כואבים ודואבים, אוספים את חלקי הגוף שלנו זה אחר זה ובודקים מה התעקם הפעם.
מאחר והתעקשנו (בשביל למצות את החווייה האותנטית) על לינה ביתית אצל אנשים המשכירים חדרים בבתיהם, לא ממש יכולנו להתלונן. כך אנשים חיים, זה מה שהם מכירים, וזה מה שיש להם להציע למי שמתארח אצלם. סוגי המיטות והמזרונים חזרו על עצמם בכל לילה ולילה, וכנראה שזה הסטנדרט שם.

מישהו רוצה סטארט-אפ מצליח?
שישווק מיטות עמינח ומזרוני סילי-פוסטרופדי לגיאורגיה.
הם צריכים את זה שם כמו אוויר לנשימה, וההצלחה מובטחת.

מעניין אם יש עדיין מי שזוכר את מיטות הברזל עם מצע הקפיצים שעליו מניחים את המזרון. קרוב לודאי שמיטות כאלו בארץ שייכות לעידן של טרם זמנם של רוב הקוראים כאן, אז רק אספר לכם שמדובר במסגרת ברזל שניצבת על רגליים (קבועות או מתקפלות) ומין מערכת שתי וערב של קפיצי ברזל שנמתחים בתוך המסגרת.
אם המיטה חדשה, או שישנו עליה ילדים קטנים או מבוגרים רזים - נו, מילא. הכל עדיין מתוח במקום. אבל מיטה שהשתמשו בה שנים רבות, או מיטה שישנו בה כבדי בשר... מצע הקפיצים מקבל שקערורית ואז פשוט ישנים בתוך "עמק" במרכז המיטה. בקצוות לא ניתן לישון, בגלל השיפוע שזורק אותך לשקע.
עכשיו, אם על המצע הזה היה מונח מזרון נורמלי - גבוה ועבה, יתכן שהוא היה מנטרל את תוואי השקעים שנוצרו ממתיחה ושחיקה של הקפיצים. אבל המזרונים עליהם ישנו - שלא נדע... אני חושבת שזה מזרונים תוצרת בית, פשוט גיבוב של חומרי מילוי בתוך מעטפת בד. נורא, נורא. או שאולי אנחנו מפונקים מדי. אבל העובדה היא שבבקרים תמיד קמנו עם משהו קצת תפוס - גב, צוואר, כתף.
ועוד לא אמרתי מילה על הסימפוניה שמשמיעים קפיצי הברזל עם כל שינוי תנוחה...

אבל לא המזרונים הגרוזינים ישברו את רוחנו!
הבוקר פנינו מועדות לנופים חדשים, ואנחנו במצב רוח טוב ובציפיה דרוכה לקראת הבאות.
בואו, הצטרפו אלינו.

מצחטה

מצחטה - נסו לא לשבור את השיניים כשאתם מבטאים את השם הבלתי אפשרי הזה - היתה הבירה העתיקה של גיאורגיה, לפני תביליסי. עד היום היא משמשת מרכז רוחני ודתי של המדינה. היא נמצאת במרחק של כ-30 ק"מ מתביליסי, ומפאת קוצר זמן לא ביקרנו בעיר עצמה, אלא רק בכמה אתרים הסובבים אותה.
השקפנו עליה מרחוק. היא נראית עיר כל כך יפה, בנויה לאורך נהר המתפתל בין ההרים:

geo4-4

זה הכי קרוב שהצלחנו לראות אותה מרחוק... אני בטוחה שהיא עיר ששוה ביקור בעיקר
לאור העובדה שהיא הוכרזה כ"אתר מורשת בינלאומי" על ידי אונסק"ו.

geo4-2

שימו לב לנהר בתמונה למטה - אתם מצליחים להבדיל בשני צבעים שונים במים?
העיר שוכנת בדיוק על נקודת המפגש בין שני נהרות, ואפשר לראות בתמונה את נקודת
החיבור שלהם: הבהיר יותר בא מימין ומתחבר לנהר המטקווארי שזורם גם בתביליסי.

geo4-3

וזוכרים שסיפרתי על פרוייקט "הכנסת צבע לחיים" שהממשלה הנוכחית פצחה בו בכל רחבי
המדינה? ככה למשל נראים בתי מגורים צבעוניים במצחטה: (מרחוק יפה נורא, אבל בנסיעה בתוך העיר, ליד הבתים - זה די מזעזע. כתום, ורוד, סגול ועוד - צבעים רועשים וצעקניים שלא מצליחים להסתיר את העובדה שמדובר בסך הכל בשיכונים צפופים מרובי דיירים. הייתי ממליצה להם לבוא לראות אצלנו כמה פרוייקטים של שיקום שכונות, התוצאות חסרות הצבע שלנו עולות ביפיין פי אלף מונים על גלוני הצבע הצועק שנשפכו כאן על קירות הבניינים הישנים.)

geo4-1

מנזר ג'ווארי

יעד הביקור הראשון שלנו היה מנזר או כנסיה או שניהם יחד, בשם ג'ווארי.
ג'ווארי בשפת המקום זה צלב, והמנזר הזה הוקם מסביב לצלב עתיק שהציבה שם נינו הקדושה, "מיסיונרית" שהביאה את הנצרות לגיאורגיה במאה הרביעית לספירה. לא הצלחתי לקבל תשובה חד-משמעית, אבל למיטב הבנתי הגיאורגים רואים בנינו הקדושה את "אם האומה" וכל מקום שמיוחס לה ולהיסטוריה שלה הופך מיד לקדוש.

geo4-5

המנזר מתנשא בראש גבעה אסטרטגית שחולשת על העיר מצחטה. המבנה הארכיטקטוני שלו טיפוסי למנזרים ולכנסיות הגיאורגיים, וכשעומדים בפנים, בתוך החלל הראשי רואים את צורת הצלב הכפול בו בנויה הכנסיה: תבנית של צלב אחד גדול, ולצידו, בזוויות ה"פנויות" שלו - מבנה צלב נוסף, קטן ונמוך יותר. מבחוץ זה משווה למבנה כולו מראה קצת מדורג, רב מפלסי כזה.
לגיאורגים זה מקום קדוש, ועד היום מתקיימים בו אירועים דתיים רבי משתתפים, בחגים ובימים של קדושים מסויימים. שרידי הצלב העתיק שהביאה נינו הקדושה עדיין נמצאים במקום. לנו כתיירים טיפוסיים, ועוד כאלה שלא ממש מתעמקים בפן הדתי של הארץ, החשיבות של המקום היתה רק כנקודת תצפית מעולה. זו הגבעה הכי גבוהה באיזור מצחטה והנוף הנשקף ממנה לכל כיוון הוא נפלא.

סווטיצחובלי

ממנזר ג'ווארי נסענו לביקור בכנסיה נוספת (לא עזר לנו שביקשנו להמעיט באתרים דתיים, זה היה כמו לדבר ללמפה) והפעם בקתדרלה גדולה וחשובה בשם סווטיצחובלי.
משמעות השם סווטיצחובלי הוא "העמוד החי" או "העמוד המעניק חיים", וכמובן שיש סיפור.

geo4-6

זוהי אחת הכנסיות החשובות במדינה, והיא משמשת מקום מושבו של הארכיבישוף והפטריארך הקתולי של גיאורגיה. פירוש השם סווטיצחובלי הוא - סווטי=עמוד, צחובלי=נותן חיים, והשם נובע מאגדה עתיקת יומין שמספרת כי לפני צליבתו של ישו הופיעו בגיאורגיה שליחים מירושלים וביקשו כי הקהילה היהודית בגיאורגיה תשלח נציגים שישתתפו במשפטו של ישו.
הקהילה בחרה שני נציגים ביניהם יהודי בשם אליעז. הוא נכח בצליבתו של ישו וקנה את גלימתו מידי חייל רומאי שגנב אותה.
אליעז חזר לגיאורגיה והגלימה בידיו, ואחותו שנקראה סידוניה יצאה לקראתו וחיבקה אותו.
כשהיא נתקלה בגלימה של ישו ושמעה על נסיבות מותו, כל כך הצטערה עד שצנחה ומתה בו במקום, כשהיא לופתת את הגלימה בזרועותיה. כל המאמצים להפריד ממנה את הגלימה עלו בתוהו, ובלית ברירה נאלצו לקבור אותה עם הגלימה.

במקום קבורתה של סידוניה צמח עץ ארז, והמסורת מספרת כי הקבר - ובתוכו גלימתו של ישו - נמצא עד היום במרכז כנסיית סווטיצחובלי. כשרצו לבנות את הכנסיה ניסרו את עץ הארז בהוראתה של נינו הקדושה והכינו ממנו 7 קורות עץ ששימשו כעמודי התווך של הכנסיה החדשה. אחד העמודים היה סרבן ולא נתקע באדמה אלא ריחף באוויר ורק תפילותיה של נינו הקדושה הצליחו לבסוף להורידו לארץ ולתקעו באדמה. אלא שהעמוד המשיך להתנהג מוזר. הוא ליבלב, העלה ענפים ועלווה והגיר מתוכו שמן קדוש שכל מי שמרח אותו על עצמו נרפא מיד מכל חולי ודווי. אנשים שעמדו למות קיבלו את חייהם בחזרה לאחר שנמרחו בשמן, ומכאן שמו של המקום - העמוד הנותן חיים.

הכנסיה המקורית מהמאה הרביעית נהרסה מספר פעמים במהלך השנים אחרי פלישות של אויבים ועל ידי נזקי טבע כמו בלאי ורעידות אדמה. הכנסיה הנראית לעין היום היא מהמאה ה - 11, וגם היא שופצה ושוחזרה מספר פעמים. ברצפת הכנסיה יש "חלונות" זכוכית דרכם ניתן להציץ למטה, אל המפלסים התחתונים של המבנה שם נהוג היה לקבור אישים חשובים, כך שלמעשה כל מי שמתהלך בתוך הכנסיה בעצם דורך על קברים עתיקים.
בכניסה לכנסיה יש איקונין ובו אפשר לראות את כל סיפור המעשה וכל הדמויות שלקחו בו חלק.
המדריכה שלנו הפליגה בהסברים ארוכים, ומי שנשאר אתה שמע על איך החביאו בכנסיה הזאת אנשים בזמן מלחמות, ואיך הסתירו כלי נשק בגומחות שבקירות ועוד ועוד. מי שהיה חסר סבלנות, כמוני במקרה, יצא החוצה ותרם לכלכלה של גיאורגיה בפרץ קניות בשוק המזכרות הקטן הזה:

geo4-9

geo4-14קנינו שם כל מיני קשקושים, כמו למשל קרן השתיה הזאת. זו קרן אמיתית, אין לי מושג של איזו חיה, ובהילולות השתיה המסורתיות הגיאורגים משתמשים בה ככלי קיבול תקני לגמרי ליין שהם שותים.

היתרון של הקרן - או אולי החסרון, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה, הוא שאין אפשרות להניח אותה על השולחן בעודה מלאה. כל המשקה ישפך ממנה. על כן, השותה צריך להחזיק אותה ביד כל הזמן, תוך שהוא לוגם ממנה ללא הפסקה. ומאחר וכוס ריקה מסביב לשולחן נחשבת אצל הגרוזינים לעלבון, המארח או התאמאדה דואגים למלא את הקרן הזאת שוב ושוב. כמויות השתיה שכל אוחז בקרן מערה לקרבו הן עצומות, וזו בדיוק הסיבה שמשתמשים בה, כדי להגביר את השתיה ובעקבותיה את השמחה.


ואגב, כל קרן כזאת מקבלת 'טיפול' שכולל שיבוץ של אלמנטים קישוטיים. העשירים שותים מקרן עם עיטורי כסף או זהב, אנחנו הסתפקנו בקישוטים ממתכת מבריקה.

אצלי בבית אין מצב שמישהו ישתה ממנה. תליתי אותה על הקיר לקישוט

 

 

 

 

 

 

 

.

geo4-13מעניין שהרבה מהקישקושים והמזכרות שנמכרו שם בדוכנים היו קשורים בנושא של יין ושתיה. למשל, דמות הגבר השותה הזה, שחובק קרן שתיה ענקית, זה מוטיב שחזר על עצמו בפסלים, באגרטלים (כמו בתמונה) בצלחות קרמיקה לתליה על הקיר וכדומה.

אטרקציה נוספת שנמכרה שם - כובעי פרווה מזעזעים. יעקב ועמית מדדו אותם, ולשמחתי החליטו לוותר:

 

geo4-8

איזה מזל שלא קנו... קודם כל היה לזה ריח מסריח של כבשים. ושנית, זה מגוחך ברמות, אם היו קונים את זה - ספק אם אפילו בפורים היו מעזים לצאת עם זה לרחוב.

קצת הקניות האלו הפיחו בנו חיים חדשים. אני יודעת שבדרך כלל תיירים 'אינטיליגנטים' הם אנטי קניות, אבל אני וכן חלק גדול מבני משפחתי, לא מתביישים להודות שקניות בטיול עושות לנו את זה! (אמרתי חלק, מלי :-} )

 

 

 

 

 

 

רגע לפני שנמשיך הלאה, הנה סתם שני טיפוסים ציוריים שנקלטו בעדשת המצלמה:

geo4-11  geo4-10

הפרוייקט הישראלי על שפת האגם

התחנה הבאה בטיול שלנו היתה קצת הזויה. בתוכנית של המדריכה היה רשום "ביקור באגם טבעי" ולצורך כך ירדנו קצת מהכביש הראשי ונסענו בדרכי עפר. הנוף היה לא רע, ופתאום באמת נגלה לעינינו אגם תכלכל. האמת היא שרוסיקו לא ממש הבינה מה היא אמורה להראות לנו בנקודה הזאת ומדוע המארגנת כללה אותה במסלול. גם אנחנו לא. ולאור העובדה שבחוץ השתוללה רוח חזקה מאד - פשוט צפינו באגם מבעד לחלונות הרכב (בכיפוף רציני של הראש למטה) והתכוונו להמשיך לנסוע. אלא שאז רוסיקו אמרה שהיא שמעה על איזשהו פרוייקט ישראלי על שפת האגם, ושאלה אם אנחנו רוצים שהיא תברר אם ניתן להכנס. מה זה הפרוייקט, מיהם הישראלים, מה יש לראות שם ? אין לנו מושג. מאד רציני ו'סודי' כזה, כמו שהישראלים יודעים לעשות. לקחו ממנה תעודה מזהה בכניסה, ומילאו טופס עם פרטים אישיים, ואחרי התדיינות קצרה הסכימו לאפשר לנו להכנס לביקור. אבל מה - ברגל, בלי האוטו.

היינו די סקרניים, אבל לאף אחד לא התחשק לצעוד ברגל ברוח החזקה. בעיקר לאור העובדה שהיא לא הצליחה גם לברר מה זה בדיוק הפרוייקט הזה. יכול להיות שזה אפילו סתם אתר בנייה של איזה קבלן ישראלי, וכאלה לא חסרים לנו גם בארץ. הודנו לה על המאמץ (היא היתה סקרנית לראות יותר מאתנו) והסתלקנו משם.
אם פעם נשמע על איזה פרוייקט מצליח של ישראלים בגרוזיה, זה יכול להיות זה.

 

הדרך הצבאית הגיאורגית

זהו שמה של הדרך בה נסענו צפונה. זהו נתיב היסטורי, 208 ק"מ אורכו, שחוצה את הרי הקווקז מגיאורגיה ועד לרוסיה. יש איזכורים לדרך העתיקה הזאת החל מהמאה הראשונה לספירה, ותמיד, לאורך כל הדורות, היתה לה חשיבות מכרעת על ההיסטוריה של גיאורגיה. מצד אחד, הנגישות הקלה תרמה ליחסי מסחר ולפריחה כלכלית, אבל מצד שני בגלל הנגישות הקלה - התאפשרה גם פלישה של כובשים שונים שהגיעו עד תביליסי 'בדרך המלך' מבלי להתאמץ.
על התוואי העתיק, בנו הרוסים בסוף המאה ה - 18 ותחילת ה - 19 דרך חדשה אותה הרחיבו וסללו מספר פעמים בהתאם לצרכיהם. מאחר וגיאורגיה צורפה לאימפריה הרוסית בשנת 1800, הרוסים התייחסו לשטח כשלהם והשקיעו בו. בתחילת המאה העשרים נסללה מסילת רכבת ממערב גיאורגיה (באטומי) למוסקבה, והדרך הצבאית הזו איבדה קצת מחשיבותה.

היום הדרך עמוסה במשאיות גדולות שסוחבות אחריהן מכולות ענק - שינוע של סחורות מכל איזורי הקווקז. מצב הכביש לא מזהיר, בלשון המעטה. חלקים מהדרך מתפוררים, יש לא מעט בורות ומהמורות, והנהיגה מאד איטית. אבל זה יוצא לטובה - כי הנופים לאורך הדרך מרהיבים, ובחלקים מסויימים פשוט מדהימים. הנסיעה האיטית יחסית מאפשרת להנות מהנוף.
כך נראית הדרך - היא מתפתלת בין ההרים, לפעמים מטפסת, לפעמים מישורית.

geo4-22

משני צדיה כפרים קטנים טובלים בירק, וערימות החציר מקשטות את מרחבי הדשא כמו
אגוזים על עוגה:

geo4-17

geo4-19

מפעם לפעם יש נקודת תצפית על הנוף:

geo4-23

וזה מה שרואים כשמשקיפים ממרפסת התצפית, כפרים ציוריים ממלאים את העמק:

geo4-21

קרני השמש שהבליחו לרגע מבין העננים על ראשי ההרים צבעו אותנו בשלל צבעי הקשת:

geo4-20

גם לאורך הדרך הזאת מתנהלים חיי מסחר פשוטים. מפעם לפעם עצרנו ותרמנו תרומה
קטנה לרווחת התושבים. בתמורה קיבלנו תפוחים, שזיפים, עוד צ'ורצ'חלות (קצת פחות
טעימות מאלו שקנינו בחבל הענבים קאחטי)

geo4-24

אבל האטרקציה הגדולה היו כובעי הפרווה. "עץ" כובעים כזה צמח לו פה ושם לאורך הדרך,

geo4-26

ושימו לב לתמונה הבאה, יש להם כאן פטנט רשום:

geo4-25

זוהי שיטת הבקבוקים המולבשים על הענפים החדים. את הכובעים תולים רק על הבקבוקים, כדי שענפי העץ לא יסחבו את הצמר...

geo4-18

 

 

כמה מגברי המשפחה החליטו שהם חייבים להיות בעליהם של כובעים כאלה, ובכל מקום שהם נגלו לעינינו - ביקשנו מהנהג לעצור.

 

מוכר הכובעים הזקן הזה היה מאד מאד מאוכזב כשדווקא אצלו החלטנו סופית שהכובעים האלה לא בשבילנו, לא לפני שמדדנו לו את כולם.

 

רצינו לתת לו קצת כסף כפיצוי על הטרטור, אבל רוסיקו אמרה שזה עלול להעליב אותו. זאת העבודה שלו, לפעמים מצליח לו ולפעמים לא. היום לא.

 

קיבלנו את מה שהיא אמרה ולא ניסינו לשנות סדרי עולם.

חסל סדר כובעים

 

.

 

 

 

 

מצודת אנאנורי


המשכנו לנסוע בדרך הצבאית הגיאורגית והגענו למצודה-טירה ציורית ויפה מימי הביניים.
במהלך השנים נוספו לטירה מבנים נוספים, כולל כנסיה מרשימה מהמאה ה - 17.

geo4-15

מתחם המבצר יפה, המבנים מלאי עוצמה על אף שחלקם כבר הרוסים. רוסיקו סיפרה לנו
עוד אגדות פנטזיונריות אודות משפחת הפיאודלים שגרה במצודה. אני כבר לא זוכרת את
כל הפרטים, אבל מסופר שבאחת ההתקפות על המצודה, הבין אבי המשפחה כי הפעם
לא יוכלו להתגנון בפני האויבים, והוא קרא למשפחתו להגן על עצמה לפי מיטב הבנתה.
אחד הבנים בנה לעצמו מעין מבצר קטן בתוך מתחם המצודה, והתבצר שם עם אשתו וילדיו:

geo4-12

כשהמצודה נכבשה, ניסו לפרוץ את המבצר, להרוס ולמוטט אותו, אבל ללא הצלחה. לכן החליטו
להעלות אותו באש. לאחר שדעכה האש, אף אחד לא טרח לבדוק אם היה מישהו בתוך המבנה, ורק מאות שנים אחר כך, כשארכיאולוגים עבדו במתחם, נפרצה דרך אל תוך המבנה המבוצר, ושם נמצאו ארבעה שלדים של בן המשפחה, אשתו וילדיו. ברררר....

מצודת אנאנורי שוכנת על הגדה של אגם מים מלאכותי שנוצר לאחר שהרוסים הקימו סכר גדול לאגירת מי שלגים מההרים. מאגר המים הזה נקרא אגם ז'ינגוואלי, ולמי השלגים יש צבע טורקיז יפהיפה:

geo4-27

הגיעה כבר שעת צהריים, והתחלנו לקבל תשדורות מהבטן. חשבנו ששוב נעצור באיזו מסעדת דרכים לצד הכביש, אבל הסתבר שלאחד הנהגים שלנו (היו לנו שני רכבים, זוכרים? אחד לנו ואחד למזוודות) יש קרובים או חברים שפתחו מסעדה בבית שלהם ומגישים ארוחות לכל דיכפין. הוא כבר צילצל אליהם מהבוקר והודיע שהוא מביא קבוצה של תיירים, ואפילו שאל אותנו כמה חינקלי כל אחד אוכל כדי שידעו להכין כמות מתאימה.
3 לכל אחד אמרנו, שיהיה.
אלא שהסתבר פתאום שהמקום עוד רחוק נורא. לפחות שעה וחצי נסיעה!
לא נורא, קומנדו מחנה יהודה נכנס לפעולה. תכף נשלפו כל מיני שקיות מרשרשות ונפתח "שולחן" של מטעמים: קוקוסים ורודים ארוכים כאלה, בוטניות ושומשומיות, פירות יבשים וימבה פיצוחים, במבה וביסלי. בטיול הכל מותר, לא עושים חשבון לקלוריות או לאכילה מסודרת, ובמשך שעה וחצי גרסנו בפה כל מה שהיה בהישג יד עד שהגענו למסעדה כמעט חסרי תיאבון.

לפתוח שולחן לאורחים

העניין הזה של אכילה בבית פרטי מאד מוזר. איזה דרכים יש לאנשים להתפרנס...
נעצרנו ליד בית מגורים, על אם הדרך. מבחוץ שום דבר לא מרמז על איזושהי פעילות חריגה. כמה עצי פרי בכניסה, חבל ועליו כביסה תלויה לייבוש. מובילים אותנו במדרגות לקומה השניה של הבית, ואנחנו נכנסים לחדר די מרווח - משהו כמו סלון סטנדרטי של בית אצלנו, שהריהוט היחידי בו הוא כמה שולחנות שצורפו לשולחן אחד ארוך, ומסביבו כסאות בדיוק לפי מספר האנשים בקבוצה שלנו. התכוננו לקראתנו.
השולחן כבר היה ערוך עם כל מנות הפתיחה שהתרגלנו כבר לראות בכל ארוחה: צלחות עם פרוסות גבינה עבות, נתחי מלפפונים ועגבניות, לחם עם שפיצים - לוואשי. בקצה החדר היה מין דלפק קטן, כמו דלפק בחנות מכולת של פעם, שמהצד השני שלו היה המוכר מעביר לנו את המוצרים שביקשנו (מי חשב אז על האפשרות של שירות עצמי). מעבר לדלפק של המסעדה המאולתרת הזאת היה המטבח. גברת הבית ולידה ילדה אחת או שתיים דאגו לכל מבוקשנו.

לשולחן הגיעה ערימת חינקלי, טעימים ביותר, אבל הצורה שלהם... נו, ככה ככה. קצת פחוסים, קצת מתפרקים. לא כולם מכילים מרק בתוכם. אבל הטעם - לעילא ולעילא.
רק עכשיו, אחרי שניסיתי להכין בבית חינקלי (וגם הצלחתי, אם כי גם אצלי הצורה עדיין טעונה שיפור) אני יודעת להעריך מה זה להוציא מתחת ליד חינקלי שלמים, יפים, סגורים, אחידים. זה לא פשוט בכלל.

אין עוד הרבה מה לספר על הארוחה הזאת, אלא אם כן אני רוצה להגעיל את הקוראים עם סיפור השירותים. בעצם, אני בוחרת לוותר על הסיפור הזה, ואסתפק רק בלהגיד ששירותי הבול פגיעה של הבית הזה היו מתחת לכל ביקורת, ומזל שנזקקנו להם רק אחרי האוכל ולא לפניו.

היום שלנו התחיל לצבור פיגור. כשסיימנו לאכול, השעה היתה כבר 4 אחה"צ, ועדיין לפנינו דרך ארוכה ומקום נוסף לביקור. בהתייעצות משותפת הוחלט לוותר על כל תוכנית המשך, ולנסוע ישר למלון שלנו בגודאורי - הישוב הגבוה ביותר השוכן לאורך הדרך הצבאית הגיאורגית. גם ככה, מבלי לעצור בשום מקום, לא נגיע אליו לפני החשכה, עובדה שגורמת לי לחשוב שמי שתכנן את הטיול הזה ואת לוחות הזמנים הבלתי אפשריים האלה - מעולם לא עשה את המסלול הזה בעצמו. אבל כשאתה נוסע עם "חאפר טורס" כמו שכתבתי בפרק הראשון - הכל צפוי.

עלינו לאוטו והמשכנו להצפין לעבר הרי הקווקז.

גודאורי

גודאורי היא עיירת הנופש הגבוהה ביותר בהרי הקווקז בגיאורגיה. היא לא ממש גבוהה - רק 2000 מ' מעל פני הים, אבל מעבר לגובה זה אין שום נקודת יישוב מסודרת. בחורף, גודאורי היא אתר סקי לכל דבר ועניין. די להעיף מבט אחד במדרונות ההרים המקיפים אותה, ולדמיין איזה יופי של מקום זה בחורף.

בחודשי הקיץ, כשכל פעילות הסקי מושבתת, משמשת העיירה מרכז יציאה לטיולים צפונה. כמעט כל התיירים שמתכוונים לתייר באיזור, עושים את לינת הלילה שלהם בגודאורי.
אל תבינו לא נכון, זה לא שהמקום מפוצץ במלונות ובשירותי תיירות, ממש לא. הוא בתולי לחלוטין.
יש בו מלון אחד או שניים, ועוד כמה בתים בהם משכירים חדרים לתיירים.

אפילו דרכי הגישה ממקום למקום הן פשוט שבילי עפר שאני לא מבינה איך רכב שאינו 4X4 מעז לנסוע בהם. ככה למשל נראתה הדרך שהובילה לבית ההארחה שלנו:

geo4-16

ועל הדרך היו מכשולים מאד מאד לא צפויים: (התמונה צולמה מתוך האוטו)

geo4-28

זה היה עדר ענק!! מאות כבשים לקחו את הזמן שלהן וחצו את הכביש, הדרך, בקצב שלהן. מסתבר שמי שהפריע למי, זה אנחנו להם ולא ההפך. אנחנו פלשנו למגרש הביתי שלהן.

בית ההארחה שלנו התגלה כמשהו פשוט מקסים. הם קוראים לסגנון האירוח הזה "שאלה"
(Chalet), לא בדיוק השאלה הטיפוסי שאנחנו מכירים מאיזורים אחרים בעולם, אבל בכל זאת מקסים ביותר!
מאחר וכבר לילה ומאוחר ואנחנו נורא עייפים, אני אספר עליו בפרק הבא.
היום נסתפק רק במראה הכניסה שלו שקידם את פנינו. עצים מוכנים להסקה, כביסה מתנפנפת ברוח, גינת ירק מטופחת וכמה כסאות להתרגעות והתבשמות מאוויר הלילה הצונן

geo4-29:

התקבלנו על ידי בעל הבית בכזאת חמימות ולבביות.המילה שהוא חזר עליה שוב ושוב היא ברכת השלום הגרוזינית: גאמאר-ג'ובה!, גאמר ג'ובה...

אבל כל שאר הסיפורים - בפרק הבא.

לפרק הקודם                                לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת