wellness5

גיאורגיה - פרק 3

 ספטמבר 2007


האוכל שולט בטיול שלנו. אנחנו מסיימים אתו את היום, ופותחים אתו את היום החדש.
כל ארוחה טומנת בחובה הפתעות חדשות, פיתויים חדשים שלא ניתן לעמוד בפניהם. למשל...

שולחן ארוחת הבוקר שהכינה לנו המארחת, ג'וליה, היה עמוס כל טוב. 2-3 סוגי גבינות, ריבות, לחם טרי, חצ'פורי חם שזה עתה הוכן, יוגורט. וכמובן שתיה קרה ושתיה חמה. התיישבנו לשולחן, רובנו מתכוונים לאכול רק משהו קטן וסמלי כי זכרון ליל אמש עדיין חזק מאד בראש ובבטן. אבל למארחת שלנו היו תוכניות אחרות.

geo3-1ברגע שהיא ראתה שכולנו בשולחן, היא הלכה למטבח וחזרה ממנו עם קערה גדולה ומהבילה בתוכה נחו להם שני תריסרי חינקלי - הפעם מעוצבים בצורה קצת שונה, האופיינית לחינקלי גבינה.

אחריה הגיעה גברת נוספת, ובידה קערה דומה עם עוד שני תריסרים חינקלים. ואחריה עוד אחת! רגע, מה הולך פה? אנחנו רק 10 אנשים, לא 100!
טעם החינקלי עם הגבינה פשוט מדהים. הגבינה נימוחה ונמסה בפנים, והבצק מכוסה במעטה דקיק של חמאה טעימה.
נדהמנו מהכמות, אכלנו ואכלנו עד להתפקע (לפני 8 בבוקר!) אבל המטבח המשיך לייצר עוד ועוד חינקלי, כמעיין המתגבר, הרבה מעבר לכושר הקיבול שלנו.

רוסיקו שפכה קצת אור על הסצינה שמאחורי הקלעים: ג'וליה המארחת החליטה להפתיע אותנו עם המעדן הזה על הבוקר. היא התייעצה עם השכנות שלה, שבאו אתמול בערב לעזור לה עם ההכנות וההגשה של ארוחת הערב. 5 נשים מהשכונה, פשוט כך באו לעזור לה. חלקן גם כן משכירות חדרים לתיירים בביתן, וכשיש להן קבוצה גדולה - גם היא הולכת לעזור להן. נראה לי שיחסי השכנות בגרוזיה זה משהו שאנחנו בארץ כבר מזמן מזמן שכחנו מהו.
בכל אופן, ג'וליה פנתה לשכנות ושאלה - מה אתן אומרות, 100 חינקלי יספיקו להם? והשכנות אמרו 'ארה, ארה' שזה 'לא, לא' בשפת המקום. מה פתאום 100? אם כבר מכינים - צריך להכין 200, ואל תדאגי - אנחנו נהיה כאן גם כדי לעזור לך וגם כדי לאכול ולקחת הביתה...
וכך התיישבו להן כל שש הנשים במטבח של ג'וליה, החל מחמש וחצי בבוקר, וקרצו עיגולים, ומילאו גבינות וקלעו לצורת צמות - כי זו הצורה המסורתית שמסמלת מלית גבינה. סיר גדול עם מים רותחים עמד על הגז, ובכל פעם שיצאה נגלה חדשה של חינקלי חמים, הביאו אותה לשולחן ופינו את אלה שכבר התקררו. אז העבירו אותם טיגון בחמאה - זה מה שעושים תמיד לחינקלי שהתקרר - והם חולקו לכל הנשים שעשו במלאכה.

וג'וליה לא הסתפקה רק בהכנת החינקלי לגדוד, היא גם הכינה תבשיל אורז נהדר שבנסיבות אחרות היה נטרף כולו, אבל הבוקר כבר לא היה לנו כוח אליו:

geo3-2

זהו אורז מתוק, חם וריחני, שבושל עם צימוקים ופלחי תפוחי עץ.
חבל שאי אפשר היה לקחת דוגי-בג.

היינו כל כך מבסוטים מהאירוח בבית הזה. הטירחה של בעלת הבית סביב האוכל, התוצאות המדהימות של הטירחה, אחוות השכנות, רוחב היד והלב. גם אנחנו השארנו טיפ שמן ברוחב יד ולב ונפרדנו ממנה ממש עם דמעות של התרגשות בעיניים, גם שלה וגם שלנו כאילו אנחנו מכירים משנים ולא פחות מ - 24 שעות.

השוק של תלאבי

פתחנו את יום הטיול השלישי שלנו בשוק של תלאבי.
נזקקנו שוב להחלפת כסף, והחלפנים ממוקמים - איך לא - בלב השוק, אז כבר ניצלנו את זה להסתובבות קצרה, מעט קניות, בעיקר של פירות, והרבה צילומים.

כך נראים דוכני השוק על הבוקר: (שימו לב לפופולאריות של מטאטאי הקש...)

geo3-3

geo3-4

במספר הזדמנויות ראינו גם דוגמאות לסוגים אחרים של מטאטאים, כאלה שמכינים בשיטת 'עשה זאת במו ידיך' מזרדים וענפים של צמחים שונים.

כמה זה מנקה? אין לי מושג. אצלי זה בטח לא היה אוסף את האבק.

geo3-5

בהתחלה לא תיארתי לעצמי שזה בכלל מטאטא. הייתי בטוחה שאלו הם זרי לבנדר מיובשים, שמוכרים אותם אולי בשביל הריח או משהו כזה. רק כשנגעתי בפרחים הסגלגלים כדי לראות אם יש ריח, הסתבר לי שזה בכלל לא לבנדר. מדובר בצמח מאד זיפי וקשה, הפרחים לא מתפרקים וצמודים חזק לענפים. מה אומר ומה אגיד, כנראה שלכל צמח יש יעוד בחיים, והיעוד של הצמח הזה הוא לטאטא...

השוק של תלאבי איננו גדול, וממש לא "מקצועני". לא נראה לי שיש שם בסטיונרים קבועים. כמו שזה נראה - מי שמחליט שיש לו משהו שראוי להמכר, פשוט בא ומציג את מרכולתו:

השזיפים הקטנים האלה פשוט מדהימים בטעמם המתוק. הם קטנטנים, לא כמו הבונגילות חסרות הטעם שלנו. ופירות היער שלידם צבעו לנו את הידיים ואת כל איזור הפה והסנטר באדום עמוק, כמו כשהיינו ילדים קטנים ומצצנו סוכריה אדומה על מקל.

geo3-7

החמצתם בבית ירקות? חצי כרוב וכמה פלפלים, מלפפונים, פטריות או ראשי שום?
יאללה - לשוק! אולי יהיה מישהו שאשתו עצלנית ולא מחמיצה בעצמה והוא יקנה את זה מכם:

geo3-10

geo3-15

 

 

 

אגב, יש לגרוזינים סוג של מחמצים שלא הצלחנו ממש להבין מהו, (בתמונה למעלה, בזו שמימין, וגם בתמונה הבאה). יש לנו השערה שאלה הם ענפים של צלפים, שקוטפים אותם כשהצלפים ממש קטנים או אחרי שכבר הורידו מהם את הצלפים שגדלו. מחמיצים את זה עם שום ובצל, וזה נראה כמו "שערות" ירק סבוכות.

הטעם דווקא בסדר, לא רע. אין כמעט ארוחה שלא מביאים בה צלחת חמוצים כזאת.

geo3-11

 

 

פטריות הולכות כאן מאד חזק, אם כי מה שאני אכלתי עם פטריות לא היה ממש לטעמי.geo3-12

בעיקר מכינים מהם מיני סלטים חמצמצים, או שכובשים אותן עם הרבה חומץ ושום.
הפטריות גדולות, רחבות כמו כף יד פתוחה, בשרניות!

אחחח אם רק היו נותנים לי כמות כזאת יפה של פטריות, איזה מעדנים הייתי מכינה מהם!
אצלנו המחיר יקר רצח ושם זה עולה פרוטות.

geo3-9

גם מקומו של הבשר בשוק לא נפקד, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות לכתוב כמה מילים של הבהרה לגבי הבשר הגרוזיני ( רק זה שאני אכלתי! לא יודעת אם כל הבשר כזה.)geo3-17

קיבלתי הערה שבפרק הראשון אני מהללת ומשבחת את הפרות הגרוזיניות, ואילו בפרק השני אני מקטרת על איכות הבשר.


נכון, אני לא רואה בזה שום סתירה: הפרות שמנות, יש מרעה בשפע, זו עובדה.

אבל זו גם עובדה שבכל פעם שאכלנו בשר בצורתו המקורית (קוביות בשישליק, נתחים בתבשילי צלי וכו') הם היו פשוט קשים וצמיגיים.

אין לי הסבר לזה, לא יודעת מה הסיבה.אולי הפרות שרירניות... עושות שריר בדיוק ברגע ששוחטים אותן. אולי זה בשר טרי שלא עובר יישון? אין לי מושג. שלוש או ארבע פעמים אכלנו נתחי בשר והם לא היו לעיסים.

 

הבשר הטחון לעומת זאת - פשוט נפלא. נפלא נפלא! בתוך החינקלי - להתעלף ממנו !

 

כמה דודות פתחו להן "קיוסקים" קטנים למכירת מאפים וטיגוניות. המון בצקים, עם מילויים שונים, הכל ריחני ומזמין לנגוס. רק מה לעשות שאנחנו אבוסים לגמרי מארוחת הבוקר, ואו-טו-טו מחכה לנו "שולחן" נוסף? ויתרנו על טעימות והסתפקנו בצילומים:

 

 

 

 

geo3-13

geo3-6

הכל מאד בסיסי ופשוט: שום ציוד מתוחכם, סירים ומחבתות מימי קוקוס, תנורים קטנים ומיושנים, כירות גז של להבה אחת שאפילו אלטע-זאכן לא היה מסכים לקבל אצלנו בחינם - אבל כנראה שהבעלבועסטיות האלו לא צריכות יותר מזה כדי להנפיק תוצרת מעולה. כל מי שהזמין תנור רוזייה חדש או כיריים שולטס מתוחכמות - מיותר לגמרי... לא זה מה שעושה את האוכל למוצלח.

רגע לפני שנעזוב את השוק, תציצו בגבינות ובלחם...

הגבינות, תוצרת בית, באות בגושים ענקיים, 4-5 ק"ג כל גוש. הן יבשות מאד ומלוחות מאד, חלקן מזכירות את הגבינה הצפתית הקשה האמיתית שנמכרת אצלנו.

geo3-14

והלחם? הסירות האלו הן הלחם הגרוזיני המפורסם - לוואשי.

אסון קלורי אמיתי, נסו להתרחק, אם תצליחו...

geo3-8

הכי כיף זה לאכול את השפיצים הקרנצ'יים האלה, זה כמו לחם עם הרבה "נשיקות".
אבל גם האמצע נהדר

בניגוד למצופה - לא כל עקרות הבית אופות לבד, ובשוק משגשג המסחר בלחם. מוכרים הרבה לוואשי, אבל גם סוגים אחרים של לחמים:

geo3-16

חוץ מירקות יש בשוק של תלאבי גם המון בגדים ושמונצעס, אבל לא כדאי לאף אחד לבנות עליו. הסחורות באיכות מאד ירודה והביגוד הנשי למשל הוא אופנת שנות החמישים עם הרבה זהב ונוצצים.
ראינו המון נעלי ספורט - חיקויים זולים למותגים ידועים, אבל מאחר ולא התכוונו לקנות - לא עשינו בדיקה מדוקדקת.

יקב SHUMI

התוכנית הבאה שלנו היתה ביקור ביקב, וטעימת יין.
במרחק מספר דקות נסיעה מתלאבי נמצא יקב בשם SHUMI. מדריכה מטעם היקב פרסה עלינו את חסותה והובילה אותנו דרך כל המתקנים תוך מתן הסברים מפורטים. לדבריה, היקב שלה הוא אחד הגדולים בגיאורגיה, אם לא הגדול ביותר.

זהו יקב מודרני לחלוטין, אך לצורכי שימור המסורת הם ממשיכים לייצר יין בכמות קטנה גם בשיטות המיושנות. יש במתחם מוזיאון קטן בו אפשר ללמוד את תולדות ייצור היין, לראות כדי חרס ענקיים בהם שמרו יין בימי קדם, וכן הרבה אביזרים קטנים ששימשו בתהליכי הייצור או הצריכה של היין. בחוץ, בחצר אפשר לראות דוגמאות של גת עתיקה - המקום בו היו דורכים בעבר את הענבים ברגליים. ובצמוד - יש כרם קטן (או קטנה?) שבו מגדלים דוגמיות - גפן אחת או שתיים - מכל סוג וזן של ענבים הגדל בגיאורגיה. את זה הם עושים לצורכי שימור הזנים, שלא יחסר להם פתאום אחד מתוך ה - 500...

בזמן הביקור שלנו - היקב לא היה פעיל. הכל ריק - אבל מוכן לתחילת העבודה. המדריכה סיפרה כי מומחי היקב סיירו רק אתמול בין הגפנים שלהם - כולל במערב המדינה - ולקחו דגימות ועשו בדיקות והוחלט שעוד לא, צריך לחכות עוד יום-יומיים עד תחילת הבציר. הענבים עוד לא הגיעו למצבם האופטימלי. תוך שבוע ימים המקום ייכנס לפעילות מלאה.

סיירנו בין המכונות השונות:

geo3-21

ביקרנו במרתפי היישון - המיכלים המודרנים מצד שמאל, והחביות המסורתיות מימין:

geo3-19

ובסופו של דבר הסיור הסתיים - איך לא - בשולחן ערוך עמוס כל טוב:

geo3-20

לחם לוואשי, פרוסות עבות של מבחר גבינות, אבטיח צונן ונתחי מלון מתוק כדבש.
וכמובן - 2-3 כוסות יין ריקות לכל אחד - בשביל הטעימות:

geo3-18

תוך זמן קצר - תכולת הבקבוקים הללו שכנה מעדנות בבטננו. השעה 10 בבוקר, וחלקנו כבר מבושמים.

 

geo3-22מזל שאבטו הנהג לא הוזמן לטעימות ולא נגע בטיפת אלכוהול. במאמר מוסגר אני אגיד לזכותו של הנהג שהוא הראה לנו שני צדדים שלו: בלילות - חובב יין מושבע שמערה אל קרבו כמויות ענק של אלכוהול, נהיה כולו אדום כמו עגבניה ומקבל מצב רוח עליז ולשון משוחררת. ובימים - רציני, סולידי, לא נוגע באף טיפת אלכוהול על אף שרואים עליו שזה עולה לו ביסורים רבים, בעיקר כשאנחנו כן שותים! זה מה שנקרא אחריות מקצועית!

בסוף הסיור והטעימות הציעו לנו כמקובל לקנות מיינות המקום. הבטיחו שהמחירים הרבה יותר זולים מאשר בחוץ, בחנויות, אבל זה התגלה כשקר עדין שגילינו אותו רק ביום האחרון בתביליסי. בשוק נמכרו כל היינות, כולל של יקב SHUMI במחירים הרבה יותר זולים מאלה שאנחנו שילמנו במקום. נו, מילא.

 

כמה המלצות על יינות טובים למי שמתעניין ורוצה לטעום:
(חלקם נמכרים גם בארץ):

אחאשני - יין חצי יבש טעים ביותר.

חוואנצ'קארה - יין חצי מתוק, די דומה לאחאשני, מומלץ מאד.

אבל הכי אהבנו את היין שבתמונה משמאל - קינדזמאראולי.

הוא טעים טעים, ממלא את הראש יפה ועושה אנשים שמחים ועליזים. מאז שטעמנו אותו לראשונה ביקב, השתדלנו שהוא ילווה את הארוחות שלנו, למרות שברוב הפעמים כל מה שהיה בהישג יד זה רק היין הצהבהב תוצרת בית שמגישים בכל מקום בקנקנים.

הצטיידנו בכמה בקבוקים של יין, ובנוסף גם ברנדי מייצור מקומי (לא משהו...) וכמובן צ'אצ'ה, סוג של משקה אלכוהולי מקומי, כמו הוודקה של הגרוזינים.

היה נחמד הביקור ביקב. הכניסה עולה 20 לארי לאדם - כחמישים ש"ח, ומחירי היינות נעים בין 18 לארי להכי פשוט, 20-22 לארי לטובים יותר, 27 לברנדי ו - 20 לצ'אצ'ה. זה לא ממש זול לתפוס ראש בגיאורגיה, אלא אם כן אתה מסתפק ביין הביתי.

סיראנארי

אחרי היקב רוסיקו הציבה בפנינו דילמה. ממש חוסר התחשבות מצידה במצב המבושם שלנו...
היעד הבא בתוכנית שלנו הוא העיר סיראנארי (נקראית לפעמים, וגם נכתבת, סיגאנאגי, אבל ההגייה של הג' דומה יותר לר', מין אות או עיצור שאין לנו בעברית) אבל הבעיה היא שסיראנארי נמצאת בשיפוצים.
לא בית אחד, לא אתר תיירותי אחד, לא רחוב אחד - העיר כ-ו-ל-ה נמצאת בשיפוצים!
זו יוזמה של הממשלה הצעירה, שהחליטה לקחת עיר אחת שלמה ולהפוך אותה למעין מוזיאון חוצות חי ונושם, בסגנון עיירה מהמאה ה-18.
התושבים קיבלו צווי פינוי מבתיהם ונאלצו למצוא דיור חלופי עד שיסתיימו השיפוצים, הדבר עורר מחאה גדולה ויצר לא מעט בעיות, אבל אין עם מי לדבר. הממשלה החליטה, ובסיראנארי לא השאירו אבן על אבן. וכאן הדילמה: מצד אחד, העיר יושבת במיקום יפהיפה, ומהמעט שאפשר לראות בחלקים שכבר שופצו - היא יפהיפיה.
מצד שני - כל הרחובות חפורים, הכל מלא אבנים ואבק, צריך לעבור בה כמו בתוך אתר בניה גדול. והיא גם ריקה כמעט לגמרי מתושבים. רק פועלי בנין יש בה.

אתם רוצים? היא שאלה.
בטח רוצים, ענינו.
ולא הצטערנו.

השקפנו על העיר מכמה זוויות בטרם הגענו אליה:

geo3-30

המון בתים קטנים טובלים בירק, ונא לא לטעות בירק הזה. לרוב מדובר בעצי פרי, עמוסי
תוצרת לעייפה. תפוחי עץ, שזיפים ואגסים הכי פופולאריים.

geo3-24

זה המראה הנשקף ממגרש החניה בואך העירה, בראש הגבעה חלק מחומת העיר והמבצר:

geo3-25

יצאנו לסיור רגלי קצר, אבל האמת היא שממש לא נעים להסתובב בין החפירות והשיפוצים. רוסיקו השתדלה לקחת אותנו ברחובות שהעבודה בהם הסתיימה או נמצאת בשלבים מתקדמים, אני ממש סקרנית לדעת איך תיראה העיר הזאת בעוד שנה למשל. רמז קטן אפשר אולי לראות בבניינים האלה עם הגזוסטראות (מישהו עוד זוכר את המילה הזאת חוץ ממני?) והמעקות עם הפיתוחים:

geo3-23

זוהי למשל חזית של בניין חדש, אני לא בטוחה שהיה כזה במאה ה - 18, אבל כך יראו רוב בתי העיירה בסיום השיפוץ:

geo3-27

geo3-28

 

אהבתי את המרפסת הזאת! מעניין מי משקה בה את כל העציצים היפהיפיים האלה אם בעלי הבית לא נמצאים בעיר? או שאולי הם כבר הורשו לחזור כי הרחוב שלהם יחסית גמור?

בכל אופן, ראינו עוד הרבה בתים שהחזיתות שלהם קיבלו מראה אחיד, צבוע בצבעי פסטל רכים.

אני לא יודעת מה להגיד על יוזמה כזאת, של שיפוץ עיר שלמה. כדאי לראות את התוצאה במהלך הזמן, אז אם אתם מתכוונים להגיע לגיאורגיה מתישהו - נסו לכלול את סיראנארי במסלול.

 

אנחנו לא התעכבנו הרבה, אני קצת מתביישת להודות לאן מיהרנו... לקניות!

 

שוק לילו

רק אחרי מעשה, בדיעבד, הסתבר לנו שאין ממש מה לקנות בגיאורגיה. אבל כשרוסיקו סיפרה לנו שיש שוק ענק בשם LILO, כחצי שעה נסיעה מתביליסי, הפצרנו בה לקחת אותנו לשם. היה מירוץ נגד השעון כיוון שהשוק נסגר בשעה 5, אבל עם נהיגה קצת מטורפת של אבטו הצלחנו להגיע בזמן.
הקבוצה הקטנה שלנו נחלקה לשניים. כל האנטי-קניות נשארו לנמנם באוטו, וכל מחפשי המציאות ואני בראשם דהרנו לסימטאות השוק.
בעיקרו זהו שוק של ביגוד והנעלה, אבל יש גם הרבה קישקושים אחרים - חפצי בית, מוצרי חשמל קטנים ומיש-מאש של סחורות ששוק לוד-רמלה נחשב קניון יוקרתי לעומתם.
רוסיקו סיפרה לנו שהשוק הזה הוא מעין מרכז יבוא/יצוא: מייבאים לשם המון סחורות מתורכיה ומהמזרח הרחוק - אבל סחורות באיכות ובטעם באמת נחותים - ומה שלא נמכר לתושבים המקומיים עובר אחר כך תהליך יצוא לארצות השכנות. אזארביג'אן וארמניה למשל קונות את רוב הסחורות שלהן בשוק לילו.
המקום ענק, ממש כמו עיר קטנה. חלק מהסימטאות מסודרות על פי מוצרים - רחוב של תיקים, רחוב של נעליים וכו'. אבל הסחורה כמעט זהה בכל החנויות.

עשינו סיבוב קצר מאד, קנינו קלח תירס מתוך דוד מים רותחים, וחזרנו לאוטו.
הסיבה הרשמית שנתנו לסיבוב הקצר היא "איך אפשר לעשות קניות כשאנחנו יודעים שיושבים וסופרים לנו את הדקות..." אבל הסיבה היותר אמיתית היא שפשוט אין מה לקנות.

 

חזרה לתביליסי

רוסיקו ראתה את האכזבה על פניהם של מכורי השופינג שבינינו והבטיחה לקחת אותנו לקניות בתביליסי. שמנו פעמינו אל העיר שרק אתמול עזבנו, ופתאום היא נראתה כל כך מוכרת וידידותית, כאילו אנחנו מכירים אותה מימים ימימה. במרכז העיר עצרנו בקניון יוקרתי, לא זוכרת את שמו אבל היה לו שלט גדול בכניסה - TRADE CENTER. זה קניון קטן בן שתי קומות, עם מספר מצומצם של חנויות יוקרה ובחלל המרכזי שלו, אולם תצוגה של מכוניות חדשות. טויוטות, מאזדות, ג'יפים ורכבי שטח - אין לי מושג איך הכניסו אותם לשם, אולי בנו את הקניון מסביבם...

אגב, לכל חובבי המותג הספרדי 'זארה' - בגיאורגיה הוא מאד מאד יוקרתי ויקר. אין חנות מיוחדת של זארה, אבל כל חנות בגדים שמחזיקה מעצמה דואגת להציג כמה פריטים של זארה, ומציינת זאת בשלט מאיר עיניים על חלון הראווה. נטע, האחיינית שלי שלבושה זארה מכף רגל ועד ראש, חשבה שהיא תוכל להעשיר את המלתחה שלה בכמה פריטי זארה נוספים, אבל הסתבר לה שבשביל פריט אחד היא תצטרך לשלם סכום שבארץ היא קונה בו 5-6 פריטים.

גם בקניון הזה לא מצאנו מה לקנות - קניינים קשים אנחנו - ובילינו את הזמן בישיבה בבית הקפה היחיד שיש בו. הסתבר שאנחנו צריכים להתעכב קצת כי היתה אי בהירות מסויימת בקשר לארוחת הערב שלנו. מאחר והשהות שלנו היתה על בסיס חצי פנסיון, היינו אמורים לקבל ארוחת ערב. רוסיקו הודיעה לנו שמה שהמארגנת תיכננה לנו זה לא ממש ארוחת ערב אלא עצירה באיזו חאצ'פוריה - המקבילה של פיצריה למשל - ואכילת חצ'אפורי גבינה. זה לא היה מקובל עלי, בעיקר לאור העובדה שגם דילגנו על ארוחת צהריים, וגם מפלס הבצקים שהלעטנו בו את עצמנו ביומיים האחרונים כבר היה מוגזם. ביקשנו ארוחת ערב נורמלית והצליחו לסדר שבבית בו אנחנו עומדים ללון הלילה, יכינו לנו גם ארוחת ערב. רק ביקשו קצת זמן להתארגנות והכנות.

טוב, אז בשביל למרוח עוד קצת זמן נסענו למרכז העיר, שוב למדרחוב שארידני, והפעם חרשנו את חנויות המזכרות. רצינו פריטים גיאורגיים טיפוסיים כמו כובעי פרווה, צעיפים, עבודות יד וכאלה.
המדרחוב הזה מצטיין במחירים מופלצים מעבר לכל פרופורציה.
סיימנו את 'יום הקניות' בלי אף שקית ביד, והגענו סוף סוף לבית שלנו.

ככה הוא נראה מבחוץ:

geo3-29

כולו טובל בירק, מלא עצי פרי:

geo3-26

בפנים, זה כבר היה סיפור אחר לגמרי.
זו היתה הנפילה הכי גדולה שלנו בגיאורגיה. בעצם אולי היחידה.

תנאי המגורים היו ממש לא טובים, בלשון המעטה, וכדי לא לסיים את הפרק הזה בתיאורים מגעילים אני לא אספר על איך 10 אנשים הצליחו להסתדר עם בית שימוש אחד שבור ומטונף, ובלי מים. בערב המציאו לנו סיפור שלשכן יש נזילה בצינורות המים ולכן סגרו את המים, אבל תכף יפתחו אותם בשבילנו. פתחו לזמן קצר ומיד סגרו. ופתחו שוב למחרת רק בסביבות שמונה בבוקר, כשכולנו מתאפקים ושומרים בבטן את כל מה שבאופן טבעי אמור לצאת אל מחוצה לה.

ארוחת הערב היתה בנאלית לחלוטין, שום דבר ראוי לציון למרות שבאמת הכל הוגש בשפע וברוחב לב. בעיקר כיכב על השולחן עוף מכובס קר. בעל הבית הוא איש חביב בשם ג'ימי, לא ראיתי בעלת בית בשטח, נראה לי שהוא לבד, אבל יש לו שתי בנות שגרות אתו בבית ועוזרות לו - אם יש להן זמן. אחת עורכת דין ואחת רואת חשבון. הן אולי טובות במקצועות שבחרו, אבל ניקוין, איך להגיד, זה לא הצד החזק שלהן. בקבוק אוקונומיקה או החומצה הזאת ששופכים בבתי שימוש היו יכולים לעזור שם.

לפני שעזבנו למחרת בבוקר הודענו למארגנת שלא יעלה בדעתה אפילו להחזיר אותנו לבית הזה בלילה האחרון שלנו בתביליסי. היא הבטיחה שהיא תנסה להזמין מקום אחר, ותזכרו את זה, כי בהמשך זה התפתח לסיפור ממש לא נעים.

ארוחת הבוקר חזרה להיות שוב נהדרת, מה שגורם לי לחשוב שארוחת הערב של אתמול היתה כמות שהיתה פשוט בגלל האילתור וההנחתה של הרגע האחרון. בארוחת הבוקר חזרו כל המטעמים הרגילים: חצ'אפורי חם מהביל, נוטף גבינה. לחם לוואשי טרי, חמאה עשירה, גבינות טעימות, ירקות חתוכים, 2-3 סוגי מרקחות תוצרת בית - וארנייה קוראים להן. בקיצור, אקורד סיום מוצלח ללילה לא מוצלח בעליל, אבל אנחנו לא נותנים לשום דבר לקלקל את מצב הרוח. החבר'ה האלה נתנו לנו את הכי טוב שיש להם, וזה רק מזלנו הרע שהכי טוב שלהם לא פגש את הציפיות שלנו.

מחר יום חדש ומרתק, אנחנו מצפינים לכיוון הרי הקווקז הגבוהים, על הדרך שנקראת 'הדרך הצבאית הגיאורגית'. נגיע עד ממש קרוב לגבול עם רוסיה.
אז תשארו אתנו, הפרק הבא יגיע  בקרוב...

לפרק הקודם                                     לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת