wellness5

גיאורגיה - פרק 2

ספטמבר 2007



את הלילה הראשון שלנו בתביליסי ישנו מצוין. שילוב של עייפות עצומה עם מיטה וחדר נוחים.
מלון איסטנבול איננו מרשים מבחוץ, ובטח לא מבפנים - אבל הכל בו מאד נוח. מלבד העובדה שהחדר שלנו היה בקומה הראשונה, עם חלונות פונים לכביש. כשפתחנו את החלון הגדול, כל העוברים והשבים על המדרכה שמחוץ למלון יכלו להגיד לנו שלום, או לעצור לשיחת חולין. ובהתחשב בעובדה שהמלון נמצא על אחת השדרות הסואנות של תביליסי, שדרת אגמשנבלי, אז גם כל התחבורה הציבורית והפרטית והרעש והעשן והפיח יכלו בקלות לתת קפיצה לביקור בחדרון הקטן שלנו.
הפתרון שמצאנו - הגפנו הכל, תריס וחלון וגם וילון והדלקנו מיזוג אוויר מתון, למרות שמזג האוויר בלילות די קריר וממש לא צריך מזגן.

התעוררנו לבוקר נפלא ופתחנו אותו בארוחה בוקר קצת מצחיקה.
השולחנות בחדר האוכל היו כבר ערוכים, ולפני כל סועד הונחה צלחת עמוסה בפריטי מזון קנויים וארוזים: חמאות קטנות, ריבות, דבש, גבינה משולשת - הכל ארוז כיחידה נפרדת של מנה אחת. וופלה שוקולד, מאפין עוגת דבש (מישהו סיפר להם שראש השנה שלנו?), יוגורט פירות בטעמים שונים.
בשביל המגע הקצת יותר אישי, מלצרית הביאה לשולחן קערה עם ביצים קשות (זה גם סוג של "משהו ארוז", לא?), סלסלת לחם לבן טעים מאד, כוס מיץ אגסים מוגז וקפה חזק בטעם שרוף. חלב אין. גיחה קטנה לחדר שלנו, ועל השולחן מתייצבת קופסת מלבין קפה של עלית.
בקיצור - ארוחת בוקר כיד המלך, אבל לא מלך גרוזיני. זו ארוחה מאד לא מתאימה למקובל בגיאורגיה, והיא היתה חוויה חד-פעמית. להבא כבר אכלנו ארוחות בוקר הרבה יותר ביתיות ומעניינות.

השתחלנו לתוך האוטו האדום שלנו, מנסים להתמקם בנוחיות ככל שניתן כיוון שנסיעה ארוכה לפנינו. היעד הראשון שלנו הוא מנזרי המערות שנקראים 'דוד גארג'ה'.

geo2-1

מנזרי דוד גארג'ה


דוד גארג'ה היתה בעבר מושבה של נזירים שנקראה כך על שמו של הנזיר דוד. דוד, יחד עם עוד 12 נזירים, הגיע במאה השישית לספירה מאיזור סוריה לגיאורגיה כדי להפיץ ולהעמיק בה את הנצרות. אותו דוד הנזיר היה מעורב בסיפור שאינו יאה כלל ועיקר לנזירים, וכך סיפרה לנו רוסיקו את האגדה הבאה:

תושביה הלא נוצרים של גיאורגיה ממש לא אהבו את דוד וחבורת הנזירים שהתלוותה אליו. הם ראו כיצד הטפותיהם גורמות לאנשים לשנות את דתם ולעבור לחיק הנצרות וזה לא מצא חן בעיניהם. מתוך 13 הנזירים, דוד בלט במיוחד בלהט ובכושר השכנוע שלו, וכמעט כל מי שהאזין לו זנח מיד את אמונתו והתנצר.
ראשי הקהילה הלא נוצרית החליטו להתנכל לו, להכפיש את שמו ולגרום לו להסתלק בבושת פנים.
הם איתרו צעירה שהרתה מחוץ למסגרת הנישואין, בעודה רווקה. חטא בל יכופר באותם ימים. הם אילצו אותה להעיד כי אבי ילדה הוא הנזיר דוד, והיא - שחייה ניתנו לה במתנה כיוון שאחרת היו מוציאים אותה להורג, הסכימה לתוכנית הזדונית.

במצוות ראשי הקהילה התכנסו ובאו כל תושבי העיר אל ככר השוק, ושליחים נשלחו להביא לשם את הנזיר בדחיפות. כשהוא הגיע, ערכו עימות בינו לבין הצעירה שלא ראה מימיו, והיא הצהירה קבל עם ועדה כי הילד שהיא נושאת ברחמה הוא ילדו של הנזיר.

דוד ההמום לא ידע כיצד להגיב.
אם יכחיש, הצעירה המסכנה תוצא להורג.
אם יאשר, זה סוף "הקריירה" הדתית שלו...

אחרי מחשבה מעמיקה, פנה לצעירה ואמר לה כך:
אם אני הוא אבי ילדך - את תלדי בן חי ובריא. ואם לא אני הוא האב - את תלדי אבן!

איי איי איי... לא יודעת איך הוא עשה את זה, אבל אותה צעירה שקרנית ילדה בשעה טובה ובמזל טוב אבן גדולה, שמוצגת עד היום במוזיאון בתביליסי.
הנזיר דוד נשאר טהור ונקי מרבב, אבל המצפון... המצפון הציק לו... הוא התייסר בתוכו - כיצד גרם לצעירה מסכנה ללדת אבן!
הוא החליט כי הדרך היחידה לכפר על העוול שעשה תהיה לפרוש מהחיים ולהתבודד הרחק מעין אדם, במקום בו יוכל להקדיש את עצמו לעבודה דתית. אמר ועשה, אבל חבריו הנזירים לא הניחו לו לפרוש לבד. הם הצטרפו אליו וביחד הם התמקמו במערות בדרום מזרח המדינה, על גבול אזרביג'אן. תחילה הסתפקו במעט, חצבו כמה מערות בסלע וחיו שם כשהם מהווים מין יחידת "משק אוטארקי" ומספקים בעצמם את כל צרכיהם. אבל עם הזמן הפך המקום למרכז דתי - רוחני גדול. בסלעים נחצבו מערות גדולות, נבנו מבנים שונים כולל מנזרים וכנסיות שקושטו בציורי קיר ותקרה מרהיבים. מלכי גיאורגיה היו מגיעים למנזרים האלה לתקופות של התבודדות, חשבון נפש, אגירת כוחות לפני יציאה למלחמות. גם ההכתרות לכס המלכות היו נערכות כאן על ידי ראשי המנזר. במקום נפתח גם בית ספר ללימוד ציור של איקונין קדושים.

לא הרבה נשאר מהקומפלקס המקורי של המערות - התקפות הרס של כובשים שונים החריבו כל מה שנתקלו בו. מעט מאד שרד מאותה תקופה ראשונית של דוד וחבריו, רוב מה שרואים היום באתר שנקרא 'דוד גארג'ה' הוא מתקופות מאוחרות יותר ובעיקר מן המאה ה -17 והלאה, אבל חשוב לציין שאין מדובר באתר אחד בלבד. סה"כ הוקמו באיזור 13 מנזרים שונים המפוזרים בשטח, חלקם נמצאים בכלל מעבר לגבול גיאורגיה, באזרביג'אן. לחלק מהמנזרים הגישה היתה מאד קשה, כמעט בלתי אפשרית, וככל שהמנזר היה מרוחק ויותר בלתי נגיש - כך הוא גם שרד טוב יותר. פשוט לפולשים היה קשה להגיע אליו.

אבל אם להם היה קשה להגיע - אז גם לנו.
אנחנו ויתרנו על טיפוס של שעה-שעתיים בהרים כדי לראות את המנזרים המרוחקים יותר, והסתפקנו באתר הנגיש והמתוייר ביותר. אלכס שהגיע לבוש ומצויד לטיפוס הרים בטח לא יסלח לנו על זה, למרות שכולנו התנדבנו לחכות לו עד שיעלה להר ויחזור, אבל הוא חס על זמננו והחליט לוותר.

זו הדרך - לא כל כך ארוכה - שמובילה אל האתר הקל של המנזרים:

geo2-2

וכך זה נראה כשמתקרבים אליו:

geo2-3

את התמונה הבאה אני מראה לא כדי שתתפסו אותנו על חם עושים "מנוחת הלוחם" אחרי טרק של פחות ממאה מטר. אני רוצה להסב את תשומת הלב לגרם המדרגות שחצבו הנזירים בסלע כדי להקל על הטיפוס לראש ההר, למנזרים המרוחקים יותר. המדרגות הללו הן בהחלט מהמאות השישית או השביעית לספירה:

geo2-4

יש עדויות על כך שקהילת הנזירים כאן מנתה אלפי נפשות. באחת הפלישות של הפרסים במאה השביעית הם הרגו 6000 נזירים במכה אחת, מה שאומר שהאוכלוסיה מנתה לפחות את אותם 6000, אבל קרוב לודאי הרבה יותר.
איך מאכילים ומשקים כל כך הרבה פיות?
הנזירים היו נורא חרוצים. במקום הוקמה מעין 'חוה חקלאית' שדאגה לכל תצרוכת הירקות והפירות. פותחו טכניקות מיוחדות לאגירת מי הגשמים, נחצבו מין נקיקים צרים בסלע דרכם נאספו מי הגשמים וניקוו אל תוך מאגר מים. בצד הימני של התמונה אפשר לראות את "מוביל המים הארצי" של מנזרי דוד גארג'ה:

geo2-5

geo2-8בתמונה משמאל אפשר אולי לראות טוב יותר את הטכניקות המתקדמות של המאה השישית - גם תעלות המים וגם המדרגות החצובות בסלע.
ובתמונה הקטנה למטה - מקווה המים שכרגע די ריק בגלל עצירת גשמים עונתית. האיזור חצי מדברי, מסביב די יבש וצחיח למעט נקודות בודדות לידן ישנה נביעת מים. את המים שניקוו באגנים ובבריכות, היו הנזירים מטהרים בטכניקה עתיקה בעזרת כסף (המתכת).

 

geo2-6

 

כמו שאמרתי - לא הרבה שרד מהמערות המקוריות. פלישות חוזרות ונשנות של מוסלמים השחיתו הכל. ואת מה שלא עשו המוסלמים, השלימו הסובייטים, בעיקר בכל מה שקשור לסממנים דתיים. בהיותם אנטי דת מכל סוג שהוא, ואנטי פולחנים - הם החריבו וניתצו פסלים ואיקונות, סיידו והעלימו ציורי קיר עתיקים. חלק מהאתר שוחזר, וחלק אחר נבנה לגמרי מחדש.

 

 

זו למשל דוגמה לשילוב של ישן עם חדש, אפשר לשים לב להתמזגות המוחלטת של המבנה עם תוואי השטח. התקרה והקירות של המבנה - הם האדמה הסלעית עליה מטפסים בהר

geo2-11

ומכיוון אחר,אפשר לראות כמה מפלסים:

geo2-9

מגדל הפעמונים (וגם תצפית ) הוא הנקודה הכי גבוהה בכל הקומפלקס:

geo2-10

כרגע מאיישים את המקום קצת נזירים והרבה יונים.geo2-7

רגע לפני שנפרד מהמקום, אני חייבת לספר עוד אגדה אחת על הנזיר דוד.
בתוך המבנה המרכזי נמצא הקבר שלו, ועליו מונחת - על מין תושבת עגולה - אבן בגודל קצת יותר גדול משל אגרוף. האגדה מספרת שהאבן הזאת הובאה כל הדרך מירושלים, ומעשה שהיה כך היה:
דוד, שכל חייו לא הצליח לרחוץ את מצפונו על העוול שעשה לצעירה שניסתה להעליל עליו, החליט לעלות לרגל לירושלים כדי להתפלל בה במקומות הקדושים - אולי כך יביא מזור ליסוריו. כשהגיע לשערי העיר, ממש לפני החומה, עלתה בו מחשבה כי הוא אינו ראוי לבוא בשעריה של עיר הקודש. אדם שגרם לפשע כמו מותו של עולל בבטן אמו והפיכתו לאבן, עלול לטמא את המקום הקדוש. בו במקום גמר דוד אומר לחזור חזרה כלעומת שבא, למרות הדרך הארוכה והקשה שעשה. כדי לא לחזור בידיים ריקות, בלי שמץ של קדושה מירושלים, הוא הכניס לתרמילו 3 אבנים מאבני החומה, והתחיל לצעוד חזרה בדרך לביתו שבהרי גיאורגיה.

השמועה נפוצה כי הנזיר המשונה, שהגיע עד לפתח העיר ולא בא בשעריה, בא במטרה לגנוב את אוצרותיה. כל מי שראה אותו מכניס את האבנים לתרמילו היה בטוח שהוא לקח עמו את אוצרותיה החשובים ביותר של ירושלים. מיד מינו שליחים שירדפו אחריו, ישיגו אותו בדרך ויקחו ממנו חזרה את אשר "שדד" מהעיר.

דוד הודה שלקח בתרמילו אבנים והסכים להחזיר להם אותן, אבל הוא החזיר רק שתיים. השלישית נשארה ברשותו, והוא חזר עמה למנזר. הגיאורגים אומרים כי אם הירושלמים האשימו את דוד שהוא שדד את אוצרותיה החשובים ביותר של ירושלים, ואם הוא החזיר להם רק שני שליש מה"שוד" - הרי ששליש אחד עדיין נותר בגיאורגיה, וזוהי האבן הקדושה המונחת על קברו. האמונה העממית אומרת ששליש מהקדושה של ירושלים נמצא בגיאורגיה, ומי שיבוא לראות את האבן שלוש פעמים בימי חייו - כאילו ביקר בירושלים עצמה, והוא פטור מהצורך לעלות כצליין לארץ הקודש. חבל, אנחנו מפסידים תיירים פוטנציאלים...

 

חבל קאחטי

עזבנו את מתחם המנזרים כשפנינו מועדות לעבר חבל היין של גיאורגיה - קאחטי.
הנופים הפכו להיות ירוקים יותר, חקלאיים יותר.

את הכביש חלקנו עם כלי רכב מהסוג הזה:

geo2-12

וגם מהסוג הזה, אבל כאן נדרשת מילה נוספת על האבטיחים הגיאורגים:
שפתיים יישקו! איזה אבטיחים... אמיתיים, כמו שפעם היו גם לנו. אדומים, נוטפי עסיס, מתוקים מדבש. ומכון וולקני, תשמעו, הגרעינים לא מפריעים בכלל. אני לא מבינה למה אתם מתעקשים לקלקל את מה שהטבע עשה.
אם לא היתה בעיה עם המשקל, הייתי מביאה אתי הביתה אבטיח אחד מגיאורגיה, כדי להאריך את העונג למשך כמה ימים נוספים...

geo2-14

 

לצדי הדרכים אנשים מוכרים את התוצרת החקלאית שלהם. דליים עם עגבניות מהחצר האחורית, תאנים מתפקעות מדבש מעץ התאנה שגדל בפתח הבית. תפוחי עץ, שזיפים ננסיים, ענבים מסוגים שונים. geo2-19

 

כל כמה עשרות מטרים ביקשנו מהנהג לעצור ודגמנו כל מה שהיה להם להציע.

 

בתי גיליה ביקשה מאתנו לקנות מכולם! לא לקפח אף אחד, לא לרכז קניות באותו מקום אלא לתת פרנסה לכל מי שנמצא בשטח. וכך עצרנו המון פעמים ועשינו את היום להרבה נשים חביבות.
זללנו עד שבטננו התפקעה מפירות וצ'ורצ'חלות.

geo2-15אהה, לא הסברתי עדיין מה זה צ'ורצ'חלה? אז הנה, קודם נראה בתמונה משמאל:

זהו ממתק גרוזיני נהדר, שכל עקרת בית מכינה על פי מיטב כשרונה. חומרי הגלם די קבועים, אבל המינונים, משך זמן הבישול, תנאי הייבוש וכו' - כל אלה עושים הבדלים עצומים בין צ'ורצ'חלה אחת לשניה.


מחיר כל נקניק כזה הוא לארי אחד - 2.5 ש"ח - ואנחנו היינו חייבים לטעום את כולם, כדי להחליט מה הכי טוב!

אז מה זה בדיוק?

אגוזי מלך, או אילסרים, מושחלים על חוט (כן, ממש עם חוט ומחט) עד שנוצרת שרשרת באורך כ - 25 ס"מ.


במקביל, מתבשלת על האש בלילה שעשויה ממיץ ענבים טבעי בתוספת קמח להסמכה.
אחר כך טובלים את שרשרת האגוזים בבלילה הסמיכה ותולים אותה לייבוש. הבלילה נקרשת והופכת צמיגית, אבל עדיין רכה ללעיסה - כמו טופי רך. אחחחח... כמה טעים.


טעם הציפוי שונה בכל פעם, יש מתוקים יותר ומתוקים פחות (לפי סוג הענבים, או אם הוסיפו סוכר). גם מידת הצמיגות, הנובעת כנראה ממשך הבישול ומהיחס בין הנוזל לחומרי ההסמכה. גם משך הזמן בו תלויה השרשרת לייבוש משפיע על טעמה. השרשרות החדשות, הטריות, הן רכות ומתוקות יותר. הותיקות - אלו של שנה שעברה למשל, הן הרבה יותר צמיגיות וכהות. ולכל גיאורגי יש את ההעדפה שלו - צ'ורצ'חלה חדשה טריה, או אחת מיושנת היטב.

אתמול הצלחנו לקנות צ'ורצ'חלות בשוק מחנה יהודה בירושלים, 13 ש"ח לשורה. אפשר גם לטעום דוגמית במסעדת 'קנגורו' בירושלים. ובכל מקרה, למי שמוכן להתנסות בהרפתקאה (אני, אני, רק עוד כמה ימים) יש לי מתכון להכנת צ'ורצ'חלה אוריגינל... אוסיף הנה קישור בהקדם.

 

 

 

 

את התמונות הבאות אני מביאה לא בגלל הצ'ורצ'חלות, די - חוץ מהטעם אתם כבר יודעים עליהן הכל. התמונות האלו הן בשביל לראות את ה'אמהות' שלהן: איזה טיפוסיות אחת אחת..

geo2-17

geo2-18

geo2-16

אני מתביישת להודות שגם אחרי כל הזלילות האלו - לא ויתרנו על ארוחת צהרים. עצרנו במסעדה על הדרך, אבל מאחר והמבחר בה לא היה לטעמנו, המשכנו הלאה. כעבור מספר דקות נסיעה, באמצע השום-כלום ראינו כמה מכוניות חונות לצד הדרך, ורוסיקו הכריזה שזו מסעדה טובה.
מסעדה?
קומץ שולחנות בתוך מיני חורשה קטנה, מתחת כיפת השמים:

geo2-25

כל השולחנות היו תפוסים, אבל לקח להם רק כמה דקות לארגן לנו משהו. בתוך שדה של קוצים, (זוג המכנסיים שלבשתי באותו יום נמלאו קוצים שחדרו לתוך הבד. כביסה לא עזרה לזה, עכשיו אני צריכה לשבת ולהוציא את הקוצים עם פינצטה אחד אחד.) ליד חלקת העגבניות שלהם, העמידו שולחן ארוך, פרסו עליו מיד מפת פלסטיק, שעוונית כזו כמו של פעם, והתחילו לקבץ כסאות מיותרים מהשולחנות האחרים.
מהר מאד הסתבר לנו שזו מסעדה מאד פופולארית. יש להם שם אפילו זמר שנושא קולו בשירה ונגינה. כל רבע שעה הוא נפרד מהשולחן שלו, עולה למין במה מאולתרת עם מערכת הגברה, אורגן חשמלי ומיקרופון, ועושה לאנשים שמח. הוא שר כל כך יפה ומלהיט את האווירה. יש לנו קטע וידאו מקסים אבל לצערי אני לא יודעת איך להעלות אותו הנה. מפעם לפעם קמו אנשים לרקוד, סתם כך, בצהרי היום, במסעדת דרכים פשוטה. חבל שאני לא יכולה להשמיע את המוזיקה, אבל הנה האנשים הרוקדים, נסו לדמיין:

geo2-22

geo2-20

 

 

אני לא אתעכב יותר מדי על האוכל, כי מחכה לנו ארוחת ערב מלאה כולל דיווח מפורט והרבה צילומים.

אני אסתפק בלהגיד שהזמנו שיפודי בקר - 'שאשליק' הם קוראים להם.

 

האמת היא שאם יש משהו אחד באוכל שהתאכזבנו ממנו בגיאורגיה - זה השישליק.

כל הבשר שלהם שטעמנו היה קשה, צמיגי, לא לעיס. כמובן שלא מדובר על הבשר הטחון ממנו הם מכינים קציצות נפלאות וממלאים בו את החינקלי. אני מתכוונת לנתחי בשר אמיתיים, כמו שיפודים על האש או אפילו כמו בתבשילים מסויימים שטעמנו בהמשך.

מנות השישליק גדולות ונדיבות, והן תמיד מגיעות עם טבעות בצל חי.

מישהו אמר לנו שהבשר קשה בגלל שהפרות אינן מפונקות, הן צריכות ללכת הרבה בשטחי המרעה הגדולים כדי למצוא אוכל. לא יודעת עד כמה זה נכון, הרי הכל מסביב ירוק ופורח. אבל העובדה היא שהבשר מאד 'שרירי'.

 

 

 

 

 

 

ליד הבשר הזמנו צ'יפס וסלט - ממש כמו בארץ. היה חסר רק חומוס/טחינה ופיתות...

geo2-23  geo2-24

הצ'יפס נפלא, אין מילים לתאר. זו לא רק הצורה העבה, הבשרנית. זה גם זן תפוח האדמה שכל מה שטעמנו ממנו היה טעים להפליא. והעגבניות? פשוט חבל על הזמן לנסות אפילו להתחיל להסביר את הטעם. אנחנו כבר שכחנו מזמן את הטעמים האלה, ותודה לגיאורגיה שהזכירה לנו שהם עדיין קיימים, רק פשוט לא אצלנו.

תלאבי

אחרי האוכל כולנו היינו אבוסים וכבדים, ושני המנזרים הנוספים שהיו לנו בתוכנית פשוט ירדו מעל הפרק. נראה לי שזה השלב שבו רוסיקו התחילה לנטור לנו טינה. נו, מילא. קחי אותנו הביתה, אמרנו לה. לבית שאנחנו ישנים בו הלילה. כי הערב - אין מלון. הערב אנחנו ישנים אצל משפחה, במין דירת אירוח סטייל הצימרים שלנו.
הבית נמצא בתלאבי, כן כמו תל אביב רק בלי הב' בסוף. תלאבי היא בירת חבל היין קאחטי, אבל כעיר בפני עצמה אין לה שום יחוד. תיירים לנים שם במהלך ביקורם באיזור, אבל בעיר עצמה אין ממש מה לראות.

הדרך לעומת זאת יפהיפיה. מתחילים לראות כרמים, גפנים סדורות שורות שורות. ובכלל, אשכולות ענבים תלויים בכל מקום, לאן שתפנה את הראש. לכל אחד יש בבית את עץ הענבים שלו, גפן שמשתרגת על כל מיני סוכות מאולתרות, פרגולות פשוטות או סתם עמודים וחבלים שנמתחים כדי לשמש לגפן תמיכה:

geo2-21

סיפרתי כבר שהמים בגיאורגיה נפלאים לשתיה, נכון? ממש כך, בלי שום חשש של זיהום - אפשר לשתות איפה שרוצים. המים קפואים, אבל כל כך טעימים ומרווים. במספר מקומות לאורך הדרך נתקלנו בזרימה חופשית כזאת של מים, וכמובן לא החמצנו עצירה להתרעננות:

geo2-26

כמה מילים על חבל היין קאחטי שתלאבי היא בירתו.
הגיאורגים מאד גאים בחבל היין שלהם. רוסיקו אומרת שמגדלים באיזור הזה 500 זני ענבים שונים, ושתעשיית היין מייצרת גם 500 סוגים שונים של יין. לטענתה, בעבר הרחוק גודלו בחבל 5000 זנים של ענבים (המספר נשמע לי קצת דימיוני אבל אני לא יכולה להתווכח על משהו שאין לי מושג בו) והפרסים, בפלישותיהם הרבות, פשוט השמידו את כל הגפנים כדי לפגוע במקור פרנסתם של תושבי האיזור.
שיטת הכנת היין בגיאורגיה שונה מהשיטה הכלל אירופאית. בגיאורגיה נוהגים להשאיר את הקליפה והחרצנים בזמן התסיסה, וזה נותן ליין טעם חזק ומודגש יותר. לעומתם, בשיטה האירופאית מסננים את הקליפות והחרצנים ומתסיסים רק את הנוזל, מה שנותן יין יותר מעודן שאיננו מספיק חזק לטעמם של הגיאורגים.
תעשיית היין של גיאורגיה ספגה מכה קשה בשנים האחרונות בשל סנקציות שרוסיה הטילה על יבוא יין גרוזיני. תחילתה של הפרשה בהתבטאות אומללה של אחד משרי הממשלה הצעירים בגיאורגיה. בכלל, השלטון בגיאורגיה נמצא בידיהם של חבורת צעירים שנבחרו כדי להכניס דם חדש ורוח מודרנית לשלטון. ראינו את הנשיא או ראש הממשלה שלהם בטלויזיה - בחיי שהוא נראה כמו איזה פרחח עארס כזה, ואני חס וחלילה לא אומרת בשביל לפגוע. רק לתאר מראה עיניים. לבוש בחולצה אדומה ומחזיק ביד ג'קט עור כמו של אופנוענים. הממשלה בראשותו, אגב, היא זו שהכריזה על הפרוייקטים הצבעוניים בערים למשל. בכל אופן, באותה התבטאות אומללה שעלתה לגרוזינים כמעט בהרס ענף היין שלהם, אמר אחד השרים בתגובה לאיזו פרובוקציה רוסית שמתחה ביקורת על היין הגרוזיני: "לרוסי מתאים לשתות לא יותר מאשר את מי השירותים שלנו"... וואו. התוצאה - חרם מוחלט ומכה קשה לגרוזינים.
אחת השיטות שהם מצאו כדי לעקוף את החרם היא להעביר כמויות ענק של יין לארמניה, שם מבקבקים אותו ואורזים תחת שמות ארמניים ומוכרים לרוסיה. הפרנסה אולי השתקמה, אבל הגאווה הלאומית הגרוזינית נפגעה קשות.

אחרי קצת התברברות בעיר תלאבי (אף אחד לא ידע איפה הבית של הגברת אצלה אנחנו אמורים לישון) סוף סוף הגענו לוילה שלנו. במושגים גרוזינים, זו אכן נחשבת לוילה. שתי קומות, חדרים גדולים ומרווחים, חלקם משופצים. כל חדר מרוהט ומקושט כמיטב המסורת, עם ריהוט עץ כבד, הרבה ויטרינות עם סרוויסים וקישוטים שונים. וילונות תחרה על כל החלונות. כל החדרים היו מלאים בחפצים של בני הבית - כאילו הם ממש גרים שם בזמנים שאין אורחים. ארונות מלאים בגדים, מגירות מלאות קישקושים (לא חיטטתי! חיפשתי מספרים או משהו חד לפתוח אריזה של משהו שקניתי...)
בקיצור, לרגע היתה לי תחושה של פולשת. אבל מהר מאד נרגעתי כשחשבתי על זה שהכסף שאנחנו משלמים למשפחה עוזר להם להתקיים בכבוד והם משכירים את החדרים מתוך בחירה ולא מתוך כורח.

הצרה היחידה של הבית הזה היתה העובדה שהיו בו רק שירותים/מקלחת אחת. אנחנו 10 אנשים + 3-4 בני הבית... לקחנו מספרים וישבנו לחכות בתור, כמו בקופת חולים. אבל זה באמת זניח, הסתדרנו. כל מי שישב קצת בשירותים, יצא משם צוחק. אריחי החרסינה (נראה שהשירותים עברו שיפוץ ממש לאחרונה) לא בדיוק נצמדו לקיר ותפסו להם כל מיני זוויות משופעות. כדי לקבע אותם - פשוט הדביקו מסקינג-טייפ שקוף על כל החיבורים, איפה שצריכה להיות ה"רובה" שמדביקה את החרסינות...
גולת הכותרת של הבית הזה היתה באוכל.
כשהגענו - ככה נראה השולחן הערוך:

geo2-28

כשהתקרב מועד הארוחה, הוא כבר נראה כך:

geo2-27

התיישבנו לשולחן כשאנחנו עדיין מלאים מארוחת הצהרים - אבל קשה היה לעמוד בפיתוי של המטעמים שגדשו את השולחן ובהגשה האסתטית. בפרק הבא אני אולי ארחיב את הדיבור על מנהגי האכילה ודרך הגשת המאכלים וכו'. כרגע נסתפק רק בכמה תמונות לשטוף את העיניים, ונלך לישון:

זה החצ'אפורי המפורסם! אין כמעט ארוחה אחת בגיאורגיה שעל השולחן לא נמצא חצ'אפורי. יש הרבה דרכים להכין אותו, הרבה גירסאות, ויש לי מתכונים. אני רק צריכה קצת זמן כדי לכתוב אותם בצורה מסודרת. כשזה יהיה מוכן - אני אצרף כאן קישור.

geo2-29

החצ'אפורי הוא מין בצק שמרים עם מלית גבינה עשירה בתוכו. מכינים אותו במחבת עגולה גדולה, ופורסים אותו לרבעים או שמיניות. הוא מוגש חם, ועל אף שהוא קצת שמן ומלוח מדי לטעמי - עדיין זה אחד מנפלאות המטבח הגיאורגי.

אמרתי כבר שהעגבניות נפלאות, נכון? הנה כאן הן מוגשות שלמות, ותאמינו לי - לקחת עגבניה כזאת שלמה ולנגוס בה, או אם רוצים להיות יותר מנומסים אז לחתוך אותה בצלחת שלכם עם סכין ומזלג, זו פשוט חוויה וחגיגה לבלוטות הטעם. מעל העגבניה יש עשבי תיבול שונים - פטרוזיליה, בזיליקום סגול ועוד.

geo2-30

החצילים הגרוזינים הם באמת שם דבר. הם אמנם מטוגנים - אבל משום מה לא הרגשתי שהם ספגו יותר מדי שמן. אולי יש להם טכניקה מיוחדת. בכל אופן, תביטו בתמונה: אלה לא סתם חצילים מטוגנים וזהו. מלמעלה, השכבה העליונה היא מין ממרח אגוזים מתובל שיחד עם החצילים זה פשוט מ-ע-ד-ן.

geo2-31

והמרק הזה..... אחחחח איזה תענוג היה המרק הזה. יעקב אומר שבבית הוריו קראו לזה שצ'אב, הגרוזינים קוראים לזה שצ'יב, ובעברית כמדומני שזה מרק חמציץ. מי שישיג לי מתכון של הדבר הזה - תבוא ברכה גדולה על ראשו!

geo2-32

אה, וכאילו שלא אכלנו מספיק צ'יפס ובשר היום - גם בערב הם כיכבו על השולחן. הצ'יפס היה נפלא, כרגיל. הקבאב קצת פחות. יש להם הרגל מגונה להגיש כל מיני סוגי בשרים קרים. הקבאב היה קר, וגם חלקי עוף הם נוהגים להגיש קר.

geo2-33

היו בארוחה מאכלים נוספים, אבל אני עוצרת כאן לפני שיכתירו אותנו בתואר גרגרנים בלתי נלאים...
בארוחה הזאת הנהג שלנו, אבטו, היה התאמאדה שלנו. בעלי הבית סיפקו יין חופשי, והתפתחה שם הילולה לא קטנה. גם אלה מאתנו שבדרך כלל לא נוגעים ביין - הפעם שתו, וכטוב לבנו במשקה העברנו שם ערב מלא צחוקים והנאה.
בשלב מסויים הכרחנו את עצמנו לעצור וללכת לישון, לא כל כך בגללנו אלא בגלל בעלת הבית וחבורת שכנות שבאו לעזור לה. אני אספר על זה עוד בפרק הבא - כי חבורת השכנות הזו הכינה לנו כזאת הפתעה למחרת בבוקר... היה שווה להתעורר!

בפרק הבא נבקר ביקב, נעשה טעימות יין ונחפש מציאות בשוק ענק. כדאי לבוא לקרוא...

לפרק הקודם                                      לפרק הבא

 

 

תגובות 

 
0 # תמונותשירי 2010-06-21 15:34
לכבוד הנסיעה הקרובה שלנו לגורגיה, קראתי אותך, איפה התמונות? איך מגיעים אליהן?
הגב
 
 
+1 # תמונותח מדה 2010-07-06 17:06
שירי - הנה התמונות
עולות לאט לאט
עד מחר אני מקווה שהכל יהיה כאן
נסיעה טובה
הגב
 
 
0 # כתבה יפה ומעניינית!!!קורא נלהב 2011-09-25 11:57
לעוד פרטים על גיאורגיה - www.Gtrek.co.il
הגב
 
 
0 # תענוג לקרוא!!ירדן 2012-09-07 20:33
בעוד 10 ימים אנחנו בדרכנו לגיאורגיה. חשבתי שקראתי כבר את כל מה שנכתב עליה , למזלי "פגשתי" אותך - וזה פשוט נפלא לקרוא את הפירוט המעמיק שלך
תודה רבה על ההשקעה
אכן תענוג לקרוא ולהחכים
הגב
 
 
0 # מרתקתמי 2013-08-07 23:54
בשבוע הבא אני שם.קראתי כל פרק בצמא.
תאורים יפים.איך זכרת הכול נפלא.מתה כבר לראות בלייב
תמי 8/8/13
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת