wellness5

גיאורגיה - פרק 1

  ספטמבר 2007

הרבה גבות הורמו בתמיהה כשסיפרתי לסובבים אותי על הנסיעה המתוכננת לגיאורגיה.
תגובות כמו "לא ידענו שאת גרוזינית" (גם אני לא...) או "מה בדיוק איבדת שם" - לא ריפו את ידי על אף שפה ושם גם אני תהיתי אם זו בחירה נכונה.
אלא שככל שהעמקתי את ה"תחקיר" על היעד עליו לא ידעתי כמעט דבר - כך הלכה התלהבותי וגברה. היום, 48 שעות לאחר השיבה ארצה, ברור לי לגמרי שהיתה זו בחירה נכונה ומוצלחת.

כדי לא לאבד אפילו פירור אחד של זכרון או חוויה, אני ממהרת להעלות הכל על הכתב.
אם בא לכם לטעום טיפ-טיפה מהחוויות שעברו עלינו במשך שמונת ימי הטיול בגיאורגיה, קחו נשימה עמוקה והצטרפו למסע. אני בטוחה שתהנו

geo1-1.

גאמאר ג'ובה (שלום בשפת המקום)

כמעט כל כתבה על גיאורגיה מתחילה בסיפור אגדה חביב שרק מי שהיה שם יכול להאמין עד כמה האגדה הזו קרובה למציאות:

מספרים שכאשר חילק אלוהים אדמות לעמים השונים - היו הגרוזינים עסוקים מדי באכילה ובשתיה ואיחרו להגיע כדי לקבל את אדמתם.
אלוהים הודיע להם כי לא נשארה בשבילם אף חלקת אדמה פנויה. איחרתם? אכלתם אותה, תרתי משמע... הגרוזינים המאוכזבים סיפרו לאלוהים כי הם איחרו כיוון שהיו עסוקים באכילה ובשתיה ובהרמת כוסות לחיים - לכבודו של מי אם לא של אלוהים?
"הנה, נראה לך איך שתינו לחיים לכבודך!" אמרו לאלוהים. מיד 'פתחו שולחן' פעם נוספת, העמיסו עליו מכל טוב והזמינו אותו להצטרף אליהם.
אלוהים היה כל כך מרוצה מהמשתה כיד המלך שהם ערכו לכבודו, ובו במקום החליט להעניק להם את חלקת האדמה הטובה ביותר, זו האחרונה ששמר בשביל עצמו.

שתי האמיתות הגדולות הנגזרות מהאגדה הזאת הן א' - הגרוזינים אכן עסוקים שעות על גבי שעות באכילה ובשתיה, ומושג 'פתיחת השולחן' שלהם (סופרה בשפתם) הוא אכן שם דבר,
וב' - אין ספק שאלוהים שמר לעצמו, ואחר כך נתן להם, חלקת אדמה משובחת ביותר. גיאורגיה היא הארץ זבת חלב ודבש האמיתית, לא ישראל הפיצפונת החצי מדברית.

עצי פרי עמוסים בשפע של תוצרת נמצאים בכל מקום אליו רק תביט. הושט היד וקטוף מלוא הפה. כרי המרעה נרחבים, ירוק בעיניים מכל עבר, והפרות והכבשים נראות מבסוטיות עד הגג. אין פלא שהן נותנות הרבה חלב עשיר ממנו עושים חמאה עזת טעמים וגבינות משגעות. אפילו מזג האוויר נעים ונוח, לא חם מדי ולא קר מדי - כך לפחות היה בימי הטיול שלנו. אני כמובן לא שוכחת לציין את הגשם הטורדני של הקיץ (עלינו לא ירדה אף טיפה) או את השלג הכבד שמשתק חלקים גדולים של המדינה בחורף. אבל לזה וגם לזה יש השפעה ברוכה - נהרות רחבים מרושתים לאורכה ולרוחבה של המדינה ואף אחד לא חושב שם על איך ומאיפה לייבא מים.

והמים טעימיםםםם ! geo1-2

בגיאורגיה אין שום צורך לקנות מים מבוקבקים - אפשר לפתוח ברז ולגמוע לרוויה בכל מקום במדינה. במקומות רבים לאורך הדרך אפשר לשתות מים חיים מנביעות שונות באדמה או בקיר, וכמעט בכל עיר או כפר היה מי שדאג לנתב את המים הטבעיים האלה אל צינור שמזרים אותם אותם חופשי נון-סטופ.
המים קרים קפואים, וטעימים מאד. מי שבא, כמונו, מארץ שבה "חבל על כל טיפה" מחפש כל הזמן את הברז או הידית כדי לסגור את המים, שלא יתבזבזו. אבל בגיאורגיה לא צריך. המים זורמים חופשי 24/7/365.

אבל רגע, אני קוראת את עצמי לסדר. אני מתחילה להתפזר וזה לא כדאי, אז הנה, מעכשיו - לפי סדר כרונולוגי.

 

 

 

 

בדרך לשם

טיסת ארקיע לתביליסי היתה לי הפתעה די נעימה. המטוס היה נוח (הרחיבו את המושבים או שאני רזיתי קצת?), השירות מהיר ויעיל, אפילו הספיקו להקרין סרט ישראלי, 'סוף העולם שמאלה'. בטיסת החזרה הקרינו את 'הכוכבים של שלומי', וזה יפה בעיני שחברה ישראלית בוחרת להקרין סרטים משלנו. הרבה מאד אנשים לא היו טורחים ללכת לראות סרט ישראלי בקולנוע.

שעתיים ועשר הדקות של הטיסה חלפו ביעף ומצאנו את עצמנו פוסעים דרך שרוול לתוך טרמינל נוסעים קטן אבל מודרני למדי. בדלפקי ביקורת הגבולות יש לגשת אחד אחד, אפילו בעל ואשה צריכים לחכות יפה בתור אחד אחרי השני ולא יחד. שעת הבוקר מוקדמת, הפקידות לא הכי חייכניות בעולם - רציתי דווקא שיפתחו קצת את הפה כדי לבדוק את מיתוס שיני הזהב. באכזבה מסויימת אציין שכמעט ולא ראינו כאלו לאורך כל הטיול. אני נוטה לחשוב שאולי זה רק אחינו היהודים שעלו מגיאורגיה לישראל פשוט המירו את רכושם לזהב והשקיעו אותו בשיניים כי לא היתה להם דרך אחרת להוציא את זה מהמדינה? בכל אופן, אצל התושבים המקומיים לא ראינו שום דבר מנצנץ בפה.

ההמתנה למזוודות היתה ארוכה מהצפוי בשדה קטן שכזה. חיכינו וחיכינו מול מסוע שהסתובב ריק. מה קורה, איפה הסבלים הגרוזינים? כולם עלו לישראל ועובדים בנתב"ג?
עגלות המטען בהגעה מצויות בשפע ובחינם, אבל מעניין, בטיסת החזרה מסתבר כי תוכל לקבל עגלה רק תמורת שני לארי (כחמישה ש"ח) או ע"י שכירת שירותיו של אחד מהסבלים לבושי המדים ששומרים על העגלות.
מזל שאנחנו כבר עברנו מזמן למזוודות מתגלגלות עם ידית, לא צריכים עגלות בכלל.
כשקיבלנו סוף סוף את המטען ויצאנו החוצה, הגיע רגע האמת: המפגש עם הנעלם הגדול של שירותי התיירות שהזמנו.

חאפר טורס

לא, זו לא מילה בשפה הגיאורגית, או שם של בעל חברת התיירות.
חאפר זו סתם מילת הסלנג המוכרת לנו מהארץ, ושבאה לציין כל דבר שאיננו מקצועי, מוסדר, יעיל. הכל מקומבן, הכל מאולתר.

את הקטע הבא אני כותבת לטובת מי שמתעתד לבקר בגרוזיה ומחפש עצה וטיפים איך לארגן את הטיול שם.
גם אני עמדתי במצב דומה לפני הנסיעה, וניסיתי למצוא קצה חוט כדי לבנות את החבילה שהכי מתאימה לנו. חרשתי את האינטרנט והוצאתי מכל מיני מקומות שמות וטלפונים ואימיילים של כל מיני אנשים / מדריכים / נהגים וכו' שיכולים לעזור עם ההזמנות והרכבת המסלול.

עוד אני מתלבטת במי לבחור, והנה נודע לי שאשתו של רופא המשפחה שלי עוסקת בארגון טיולים לגיאורגיה. מיד קבעתי אתה פגישה שבסופה הפקדתי בידיה את ההוצאה לפועל של הטיול. לא מפני שהתלהבתי או התרשמתי ממנה במיוחד, אלא מפני שאם אני צריכה לבחור באיזה שם של מישהו אלמוני מהאינטרנט או במישהו חי ונושם שיושב מולי - אני מעדיפה את מה שמוחשי ומוכר יותר. חוץ מזה, אם משהו מתפקשש, למישהו המוכר יש כתובת. את האחרים - לכי תחפשי באינטרנט...

חודש וחצי עבדנו על סגירת הפרטים. קביעת המסלול, הזמנת הלינות וכו'. אני מזכירה למי שלא מכיר אותי שכמעט שלושה עשורים מחיי עסקתי בתיירות ואני יודעת איך ומה ולמה וכמה.
עד ערב הנסיעה - הכל היה תלוי באוויר. שום דבר לא ממש סגור. הגברת כבר נסעה כמה ימים לפני כן לתביליסי והיתה אמורה לפגוש אותנו שם כשנגיע, אבל בטלפונים האחרונים שעשינו בינינו עדיין שמעתי בין המילים שיש לה בעיות עם מלונות וסוגי חדרים וכו'.
בניגוד לכל הגיון, החלטתי שלא להתנהג כמו סוכנת נסיעות בדם ובנשמה, אלא פעם אחת בחיים לזרום ולסמוך על אחרים. בלב אמרתי - מה שיהיה יהיה. אמנם 'סחבתי' אתי משפחה שלמה, 10 נפשות וביניהם אבי המבוגר שבדרך כלל לא נוסע ברמה של פחות מארבעה/חמישה כוכבים, אבל איכשהו קיויתי שלא ניפול. שבכל זאת הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.

בפועל - הרבה דברים חרקו. התגברנו כמעט על כולם ומצאנו פתרונות, אבל הסיבה שאני כותבת כאן את הקטע הזה היא כדי להזהיר: בגיאורגיה - שירותי התיירות עדיין אינם מפותחים מספיק. לכן כדאי לעשות הכל מול חברת תיירות גדולה. כזאת שיש לה צוות גדול, הרבה כלי רכב, קשרים עם הרבה בתי מלון ומסעדות וכו'.
בן אדם אחד, חאפר, מוגבל מאד בכמות הקשרים שלו, ואם משהו לא מסתדר וצריך תחליף - עם כל הרצון הטוב והמאמצים שלו, לא יעלה בידו להסתדר.

זה מה שקרה לנו עם הגברת דוקטור. היו לה כוונות נהדרות, והיא ממש התאמצה ושרפה המון זמן ואנרגיה וכסף (מהרווחים הפוטנציאלים שלה) - אבל התוצאות לא היו משביעות רצון.
פשוט לא היו לה את הכלים והכוח שיש לחברה גדולה כדי להזיז דברים.
מסביבנו ראינו תיירים אחרים שתיירו באמצעות חברות גיאורגיות מובילות, ורמת השירותים שהם קיבלו היתה טובה בהרבה משלנו.
חברה אחת שאני יכולה להמליץ עליה נקראת 'גיאורגיקה' - יש את כל הפרטים באינטרנט.

אז זהו, עכשיו שהזהרתי - אפשר כבר סוף סוף לצאת מהטרמינל

.

geo1-3בחוץ חיכה לנו הנהג עם הרכב המיועד לנו. שמו אבתנדיל, כשם אחד הגיבורים באפוס המיתולוגי הגיאורגי המפורסם 'עוטה עור הנמר'
(עוד אספר על זה).
בקיצור קראנו לו אבטו. הוא לא דיבר אף מילה בשום שפה מלבד שפת אמו, וכל התיקשור אתו היה בתנועות ידיים וחיוכים. כשהוא השתולל על הכביש, לא ממש חייכנו, חלקנו אפילו סיננו קללה או שתיים, אבל בגדול - הוא היה נהג טוב שעשה עבודה מאד קשה. עם מצב הכבישים וחלק מדרכי העפר בהן נסענו - באמת לא קינאתי בו.

הרכב שלו לעומת זאת היה קטסטרופה. אמנם תוצרת פורד, ואמנם 13 מושבים כשאנחנו רק 10, אבל הנדסת האנוש של מי שבנה אותו הותאמה כנראה לחוצנים ננסיים. מילא המושבים הצרים והלא נוחים - נגיד שזו אשמתנו שאנחנו לא דקיקים וקצרי קומה. אבל שהחלונות יתחילו בערך בגובה המותניים שלנו? בגובה העיניים ראינו רק את חלקי הפלסטיק והמתכת האטומים של הרכב וכדי לראות את הנוף צריך היה להתכופף קדימה ולעקם את הצוואר ימינה או שמאלה כדי לראות מה חולף מבעד לחלון. לא פלא שלחלקנו נתפס הגב, הצוואר, הכתף וכו' - עווית הגוף שצריך היה לעשות כדי לחזות בקצת נופים באמת הצריכה כושר של אקרובט.

וכל זה עוד לפני שדחסו פנימה את כל המזוודות והתיקים שלנו!
הדרך למלון עברה עלינו ביסורים, דחוקים ומצטופפים כמו סרדינים, ובגרון מתחיל להתגבש איזה גוש של צער ועוגמת נפש שמקשה על הבליעה. ככה אנחנו הולכים לסבול כל הטיול?
המארגנת שלנו ניסתה בכל מאודה למצוא רכב חלופי, טוב יותר, והעלתה חרס בידה. או בגלל שבאמת לא היה, או שהיא ניסתה להשאר בטווח מחירים נמוך. אבל אחרי לחץ גדול שהפעלנו עליה, היא שכרה מיניואן נוסף שבו תסענה המזוודות שלנו אחרינו. כזאת חלמאות מזמן לא ראיתי, אבל אתם מכירים את הסיפור על העז? אחרי שהוציאו לנו את ה'עז' מהאוטו - רווח לנו קצת וסתמנו את הפה בקשר לרכב עד סוף הטיול. עשינו בינינו רוטציה על המושבים הטובים יותר ואיכשהו התרגלנו לראות רק את שני השליש התחתונים של כל תמונת נוף.

הגענו למלון נחמד, "איסטנבול" שמו.
(Hotel Istanbul, 148 Agmashenebeli Ave. Tbilisi, tel: 995-32-911182/3/4/3/5)
התעכבנו רק להתרעננות קצרה ולשתיית קפה בחדר האוכל של המלון, ויצאנו לראות את העיר.

מורת הדרך שלנו הצטרפה אלינו.geo1-4
הדרישה הבלתי מתפשרת שלנו היתה שתהיה דוברת אנגלית טובה, ואכן האנגלית שלה היתה מצויינת.
שמה רוסודאן, שם פרסי עתיק של גיבורת פואמה מפורסמת ומשמעותו "זריחת השמש". אנחנו קראנו לה בקיצור רוסיקו.
היא צעירה נורא וחסרת נסיון, אין לה עדיין את המשהו הזה שהופך מדריך מסתם מישהו למשהו מיוחד. מכירים את המדריכים האלה שעושים לכם את הטיול? אז רוסיקו לא היתה כזאת, חסרה לה האישיות והכריזמה. אבל היה לה המון ידע - שלפעמים צריך היה לחלוב אותו ממנה - והשפה האנגלית הקולחת שלה בהחלט היתה יתרון. נראה לי שהיא טיפה לא אהבה אותנו, כיוון שביקשנו ממנה לצנזר מעט את הביקורים במנזרים ובכנסיות וזה כנראה קצת פגע בה. היא דתיה מאד, ובכל כנסיה כיסתה את הראש בצעיף והדליקה נרות והצטלבה שמונת אלפים פעמים ונתנה תרומות. והנה באים לה היהודים החצופים האלה ומעמידים דרישה שלא יהיו יותר מאשר כנסיה ומנזר אחד או שניים ליום? הבעיה היא שיותר מחמישים אחוז מאתרי התיירות בגרוזיה קשורים עם כנסיות ומנזרים עתיקים, ואם מקצצים בזה - מאבדים הרבה תוכן מהטיול. אבל עם כל הכבוד - אותנו זה לא עניין. ביקשנו להגיע רק לכנסיות והמנזרים החשובים ביותר ולדלג על השאר, וזה קצת שיבש לה את 'תוכנית העבודה'.
לקראת אמצע הטיול היא פשוט התכנסה בתוך עצמה, שקעה בתוך האינטרנט האלחוטי במכשיר הסלולארי שלה וכמעט שכחה מקיומנו. מפעם לפעם הצקנו לה בשאלות, אבל בגדול - בסך הכל היא היתה בסדר. אנחנו יודעים שמדריך טוב זה עניין של מזל, והפעם כנראה לא היה לנו מזל. אלא שנהנו מחוויית הטיול על אף ולמרות המדריכה, המארגנת, הרכב - כל תנאי הפתיחה שלא נראו מבטיחים על ההתחלה. אני מייחסת את זה לאופי הנוח שלנו, להרכב המוצלח של המשתתפים, לאווירת האחווה והכיף ששררה בינינו, וכן - גם לנסיוננו כמטיילים ותיקים. אנחנו פשוט יודעים להשלים את החוסרים בכוחות עצמנו ולטייל עצמאית.

תביליסי

הצלחתי לייבש אתכם לפני שתגיעו לשטוף את העיניים בתמונה אחת של תביליסי??
הנה, הנה זה מגיע סוף סוף:
זהו מראה טיפוסי של עיר הבירה תביליסי הבנויה על שתי גדות הנהר מטקוורי

geo1-6.

וזה מראה טיפוסי של הכיוון ההפוך, מהנהר לעבר הגבעה ומבצר נריקאלה שבראשה

geo1-7:

תביליסי היא ערב רב של גגות אדומים, בתים קטנים שמשתלבים עם הנוף כאשר מפעם לפעם תופסת את העין איזו מפלצת ארכיטקטונית מודרנית או מבנה לגובה. שימו לב לבתים הבנויים ממש על שפת הנהר - האדמה נגמרת בבת אחת ונופלת לתוך ערוץ הנהר.
אני הייתי פוחדת לגור שם!

geo1-5

התחלנו את הסיור בעיר בתצפית פנורמית מעל אחת הגבעות, אבל בדרך לשם פגשנו בחזיתות הבתים הצבעוניים האלה. שיכוני רכבת ארוכים עם עשרות יחידות דיור


geo1-8:

geo1-9

וכדי שתבינו מה קורה שם - אני מגדילה קטע אחד של התמונה

geo1-10:

מכל חלון ומכל מרפסת משתלשלים זרי פרחים צבעוניים, מפלסטיק כמובן! המראה אחיד, והוא במצוות הממשלה. כמדומני שגם במימון הממשלה. פשוט הוחלט להכניס קצת צבע לחיים, ובכל רחבי גיאורגיה מתנהלים פרוייקטים צבעוניים. כל עיר, או כל מינהלת שכונתית - לא יודעת איך בדיוק זה עובד - בוחרת את הדרך בה היא רוצה להכניס צבע וססגוניות לחיי האנשים. בעיר מצחטה למשל - בניינים שלמים נצבעו בצבעי כתום, ירוק, אדום, ורוד, צהוב וכו'. מרחוק זה נראה צבעוני ונחמד, מקרוב זה די מזעזע. (אני אראה תמונה כשנגיע למצחטה).

בתביליסי, החליטו פשוט לצבוע את חזיתות בנייני הרכבת, ולתלות את פרחי הפלסטיק המזעזעים. בעיקר עשו זאת לאורך הכבישים הראשיים, הייצוגיים יותר - אלה שמובילים משדה התעופה למרכז העיר או אלה שמובילים לאתרי התיירות המרכזיים שלה.
לא הצלחנו לקבל תשובה חד משמעית מדוע זה נעשה.
המארגנת שלנו טוענת שזה לכבוד חגיגות 1500 שנה להווסדה של ממלכת גיאורגיה או משהו כזה. יש לגיאורגיה כמובן היסטוריה הרבה הרבה יותר עתיקה, אבל לפני 1500 שנה ניצח המלך ואכטאנג גורגוסאלי את הכובש הפרסי וסילק אותו, והכריז רשמית על הקמתה של ממלכת גיאורגיה. החגיגות היו בתחילת השנה שעברה, ומאז התחילה תנופת הקישוטים הזאת.
לעומתה טוענת רוסיקו המדריכה שזה הכל בגלל בוש. בשנה שעברה הוא ביקר בתביליסי, ולכבודו הממשלה הורתה לקשט את העיר. אחרי הביקור ראו כי טוב, והחליטו להמשיך עם זה.

ביקרנו במצודת נריקאלה שבנויה במרומי גבעה אסטרטגית החולשת על העיר ושולטת על קו הרקיע. מכל מקום שמסתכלים - המצודה בולטת בשטח. היא נבנתה לראשונה במאה הרביעית לספירה, השם נארי-קאלה הוא פרסי ומשמעותו "המבצר הבלתי נגיש", ואכן, המיקום לא קל לגישה אפילו בימינו, לא כל שכן במאות שעברו. הטיפוס לשם ברגל די תלול עם הרבה מדרגות לא הכי תקניות, אבל הירידה - במסלול אחר מהצד השני - קשה עוד יותר. צריך להפעיל את כל הברקסים כדי לא להתגלגל במדרון התלול. במיוחד ביום שהיינו בו נשבו רוחות חזקות שכמעט העיפו את האנשים באוויר. אבל הנוף בירידה יפהיפה, חבל היה להחמיץ.

כך נראית המצודה המבוצרת מצד אחד

geo1-14:

ומהכיוון השני - כנסיית מטחי:

geo1-13

בדרך אל המצודה נתקלנו בשתי תופעות מדהימות. האחת - מסגד גדול על אם הדרך שמה שמפליא בו זו העובדה שסונים ושיעים מתפללים בו ביחד. בכל מקום אחר - זה אינו בא בקהלו של זה, אבל בתביליסי זה כנראה אפשרי. ימות המשיח.

התופעה השניה היתה קצת מפחידה. בכנסיה שנמצאת במתחם המצודה למעלה, נערך טקס של גירוש שדים. כן, אמיתי לחלוטין. הטקס נקרא 'טקס הסכינים החותכות' והוא נערך במועדים קבועים שמתפרסמים בקהילה. כל מי שרוצה לסלק מעליו שדים ודיבוקים למינהם, מתייצב בתאריך המיועד בכנסיה הזאת, והכומר נוגע להם בפנים באיזה חפץ חד וכאילו חותך להם את הפנים בסכין. דרך החתכים הדימיונים האלה אמורים השדים והרוחות לצאת מהגוף.
באותו יום הכנסיה המתה אנשים, מאד קשה היה להדחק פנימה. פה ושם נשמעו צעקות מפחידות של נשים בוכיות. אני - ועוד כמה מחברי הקבוצה - מאד רצינו להשאר ולצפות בכל מהלך הטקס, אבל רוסיקו הפחידה אותנו. היא אמרה שכאשר השדים יוצאים דרך הכאילו חתכים בפנים של האנשים, הם מיד מחפשים להם משכן חדש, והסכנה היא שהם יתיישבו דווקא אצלנו בגוף...
סיכון כזה לא היינו מוכנים לקחת, והסתלקנו משם, לא לפני שראינו איך מובילים החוצה אשה מעולפת שכנראה לקחה את העסק קצת יותר מדי ברצינות... אוקיי, אשרי המאמין.

לא רחוק משם, ליד כנסיית מטחי - מתנוסס פסל שהפך לסמל של העיר תביליסי: זהו פסלו של המלך ואכטאנג גורגסאלי, מייסד העיר. הפסל חדש למדי, הוא הוצב שם רק בשנת 1961, אבל המלך עצמו מלך במאה ה-5 לספירה. הוא נלחם מלחמות עקובות מדם בפרסים, ושיחרר את גיאורגיה מעול הכובשים. הוא ייסד את העיר תביליסי והפך לגיבור לאומי. מאוחר יותר הוא הוכתר על ידי הכנסיה ל'קדוש'.

geo1-11

geo1-12על הגבעה ממול ניצב פסלה הענק של "אמא גיאורגיה" - דמות נשית מיתולוגית (הצילום מאד מאד מרחוק) שמתנשאת גבוה מעל העיר, ועינה הפקוחה צופה על כל הנעשה בה, כמו אמא השומרת ומפקחת על ילדיה.

האמא הזאת היא ידידותית מצד אחד, אבל מאיימת מצד שני. בידה האחת היא אוחזת גביע יין - להציע לאורחים, ובידה השניה חרב - להניף על האויבים.

זו דרכם של הגיאורגים להגיד: תבחרו את צורת ההתנהלות שלכם מולנו. אורחים? אהלן וסהלן, תתקבלו בכל הכבוד. אבל אם אויבים - כל העם יחרף את נפשו כדי להגן על ארצו.

 

אולי זה המקום להגיד כמה מילים על מקור השם גיאורגיה, על איך שהגיאורגים קוראים לארצם ולמה כבר לא אומרים גרוזיה וכו'.

הגיאורגים מאמינים שהם צאצאים של יפת, בנו של נח. זוכרים את שם חם ויפת?
על פי המיתולוגיה שלהם, ליפת היה בן בשם כרתלוס, והוא נחשב לאבי האומה. על שמו הם קוראים לעצמם כרתוולים, לשפה שלהם כּארתוּלי, ולארץ שלהם סַכּארתבֶלוֹ.

בתקופה ההליניסטית קראו למקום גֶאוֹרגֶה, שם שנבע מהמילה 'גאורגיוס' שפירושו איכר, עובד אדמה. הסברה הרווחת על כן היא שהשם גיאורגיה מתייחסת לארץ של אדמה חקלאית. גם בפרסית המילה גוּרג'י משמעותה חקלאי, וכך קוראים להם גם בערבית - גוּרג'ים.

השם גרוזיה בא מרוסית, וכשהגיעה לכאן העליה הגדולה של שנות ה - 70, קראו לעצמם יוצאי גיאורגיה בשם גרוזינים, כפי שנקראו ברוסית. בטח הם חשבו לעצמם למה לסבך אותנו עם שמות שוברי שיניים כמו סַכּארתבֶלוֹ - עד עכשיו אני לא יודעת איך להגות את זה נכון.
אז השם גרוזיה השתרש אצלנו, והנה פתאום בשנת 2005, התעורר השגריר הגיאורגי בארץ וביקש לחדול לקרוא לארצו בשם גרוזיה. לטענתו זה חשוב מאד לארצו להתנתק מכל דבר הקושר אותה עם רוסיה, ולכן הם לא רוצים להמשיך ולהיקרא בשם שהרוסים נתנו להם. וסיבה נוספת, לגיאורגים היתה נוכחות ארוכת שנים בארצנו, היתה קהילה גיאורגית שישבה בירושלים, ולמשל מנזר המצלבה בירושלים היה גיאורגי לפני שהכנסיה היוונית השתלטה עליו. במאה ה - 11 אפילו התגורר בו המשורר הלאומי של גיאורגיה, שותא רוסתוולי, ושם הוא גם כתב את האפוס המפורסם שלו 'עוטה עור הנמר'. לכן חשוב מאד היה לשגריר להדגיש את הזיקה והרצף בין הנוכחות הגיאורגית העתיקה בארץ לבין מדינת גיאורגיה של היום, והשם גרוזיה כאילו מנתק את הרצף הזה ויוצר רושם שמדובר במדינה אחרת.

הנה ציטוט מדבריו של השגריר:
"שינוי השם בישראל בשנות ה-70 מנתק באופן מלאכותי רצף היסטורי שכמו מוחק מן ההיסטוריה את נוכחותם של הגאורגים בארץ הקודש על פני אלפי שנים. גם אלו שיודעים שבין המאה ה-10 למאה ה-15 היו הגאורגים הקהילה הכי חזקה בארץ הקודש, לא בהכרח מקשרים אותם עם הגרוזינים של היום. כבר מן המאה הרביעית לספירה היתה נוכחות גאורגית בולטת בארץ הקודש, ובשיאה הגיעה לכך שהכפרים מלחה וקטמון (היום שכונות בירושלים), כמו גם 30 מנזרים, היו שייכים לגאורגים. השימוש בכינוי 'גרוזינים' במקום 'גאורגים' מנתק את הרצף הזה, החשוב לעמנו במיוחד". לצערי, העתקתי לי את הציטוט במהלך עבודת ההכנה על גיאורגיה, ולא זכור מהיכן או לאיזה אתר לתת עליו קרדיט. סליחה.

אז הבנו את זה? מעתה אמור גיאורגיה וגיאורגים במקום גרוזיה וגרוזינים. אני מנסה ליישם זאת, בדרך כלל בהצלחה. לפעמים מתפספס לי אז אני מתנצלת, כוחו של הרגל.

מהגבעה הנישאה של המצודה התגלגלנו למטה אל מעיינות הגופרית והחמאם התורכי של העיר.

הכיפות שבתמונה שייכות לבתי המרחץ השונים שנמצאים למעשה מתחת לפני הקרקע.

geo1-15

זו הכניסה המפוארת לקומפלקס המודרני של ימינו - אחד מתוך ארבעה בתי מרחץ הפועלים באיזור - שנמצא כולו מעל פני הקרקע:

geo1-16

geo1-17בכניסה למרחצות תלוי על הקיר לוח אבן חרוט ועליו כתובת שאינני יודעת לקרוא, אבל רוסיקו הסבירה לנו שיש עליה ציטוט מדבריו של פושקין שביקר במקום ואמר: אף פעם בחיי לא הייתי בבית מרחץ טוב יותר מזה של תביליסי...

בפנים ניתן לשכור חדרים פרטיים לפי שעות - 20 לארי לשעה (כחמישים ש"ח) בלי קשר למספר האנשים שיעשו שימוש בחדר. במרכזו בריכה לא גדולה עם נביעה של מי מעיינות חמימים. ריח הגופרית חזק והאוויר די דחוס. אבל שמענו שחבורות חבורות של אנשים מגיעות לשם לשעה של בילוי קבוצתי.
ניתן להזמין מסאג'ים מיוחדים - 15 לארי לכל רבע שעה, ומגוון הטיפולים רחב: קרצוף הגוף בכפפות מחוספסות, סוג מיוחד של עיסוי תוך כדי מכות וחבטות ואגרופים, שמעתי אפילו על הצלפות שממריצות את זרם הדם, דליי מים חמים וקרים שנשפכים עליכם לסירוגין, ואחר כך לסיום - מסאג' ליטופי מענג.

קוריוז קטן: המדריכה סיפרה לנו שבעבר נהוג היה להזמין למרחצאות את הכלה שעתידה להשתדך למשפחה. כל הנשים ממשפחת החתן היו מחדדות את עיני הנץ שלהן, וכשהכלה היתה מתפשטת כדי להכנס למים, הן היו בוחנות אותה בשבע עיניים: יש לה גוף טוב? תהיה חתונה. אין לה גוף טוב - ימצאו דרך לצאת מההתחייבות.
וכדי שלא תבינו לא נכון, גוף טוב זה לא אומר 90-60-90. אף אחד לא בוחן לה את הטליה או את זקיפות החזה, למרות שחשוב היה שהיא תיראה טוב כדי שהבעל לא יפזול החוצה. מה שהיה הכי חשוב להן לראות זה שיש לה גוף חזק ובריא שיוכל להביא הרבה ילדים.

בשלב הזה של היום כולנו כבר היינו די שפוכים. אחרי לילה בלי שינה וטיסה בארבע בבוקר - כל מה שרצינו זה משהו לאכול ומיטה להניח עליה את הראש.
לרוסיקו היו תכניות אחרות בשבילנו. השהות המתוכננת שלנו בתביליסי קצרה מאד, בכלל - כל הנסיעה שלנו קצרה מאד! - וצריך להספיק לראות הכל. אבל לא היה עם מי לדבר, האנשים נרדמו בעמידה.
עשינו גיחה קצרה לבנק להחליף דולרים למטבע המקומית לארי. 1.65 לארי זה דולר אחד, או אם רוצים לדבר בשקלים אז כל לארי זה בערך 2.5 ש"ח.

משם הלכנו לאכול את הארוחה הגיאורגית הראשונה שלנו. על פי בקשתי, לקחו אותנו למסעדה שקיבלתי עליה המלצות: Shmoikhede Genatsvale שנמצאת באחד הרחובות המרכזיים של תביליסי, רחוב מארג'נשווילי. המסעדה ענקית, העיצוב שלה קצת משונה עם חללים שחלקם מקומרים כמו מערה. בכל חלל מוצב שולחן אחד. בהמשך הבנו שככה הגיאורגים אוהבים לאכול - במקום פרטי שמוקצה רק להם ולאורחיהם. במקומות אחרים ראינו מין ביתנים קטנים או סוכות עץ או במה מוגבהת - כל דבר שיגדיר תחום ברור לקבוצה שמתיישבת לאכול בו.

מסעדה זו נחשבת לחינקליה הכי טובה בתביליסי. רגע, יודעים כבר מה זה חינקליgeo1-18?

אוי אוי, הפה נמלא ריר רק מלהזכר בטעם הנפלא, בעסיס הניגר על הסנטר.

מדובר בחבילות בצק שבתוכן נחה לה קציצת בשר מתובלנת, רוויית מיצים. הדרך הנכונה לאכול את החינקלי היא להחזיק אותו ביד מהידית שלו - הצ'ופצ'יק המעובה שנוצר בקצה אחרי שאורזים את הבצק לצורת צרור. ואז, כשהחינקלי מוחזק ביד, נוגסים בעדינות בחלקו התחתון, נגיסה קלה, ולא מרפים מן הבצק, משאירים אותו צמוד לשפתיים, ומתחילים לשאוב את הנוזל הממלא את הבצק. זה טעים!! צריך לפתח טכניקה ומיומנות, וחשוב לאכול את החינקלי בטמפרטורה המתאימה. חם מדי - הנוזל יכול לעשות כווייה בפה. אבל מאידך - אם זה מתקרר - זה כבר לא טעים. ובהתחשב בעובדה שחינקלי לא מזמינים אחד אחד אלא צלחת מלאה של
15-20-25 חינקלים, צריך 'להרביץ עבודה' אינטנסיבית, שלא יתקרר...
קציצת הבשר בפנים היא נפלאה, אבל יש גם סוגים אחרים של חינקלי. כאלה שממולאים בגבינה, או תפוחי אדמה, או פטריות. בהמשך עוד יהיו לנו תמונות רבות של חינקלי, אני פשוט מנסה ללכת לפי הסדר.

מתכון מסודר להכנת חינקלי בבית, כמו גם מתכונים גיאורגיים נוספים שאעלה בהמשך, תוכלו למצוא באתר מתכונים.נט או כאן באתר, בעמוד מבחר מתכונים מהטבח הגרוזיני.

אז מלבד חינקלי קיבלנו לשולחן גם את הלחם הגיאורגי הנפלא, לוואשי, סלט שעועית, סלט חצילים עם אגוזים, ירקות חתוכים ומתובלים - מלפפונים, עגבניות, בצל וקצת עשבי תיבול ירוקים. וגולת הכותרת - קבאבים נהדרים עטופים בלאפה דקיקה. כולנו קראנו להם "קבאבים סוף הדרך" ואפילו לימדנו את רוסיקו להגיד משהו כמו end of the road על כל דבר שמוצא חן בעיניה.. התרגום יוצא קצת מצחיק, אבל היא קלטה והשתמשה.
אני ממליצה בכל פה למי שמבקר בתביליסי, לתת קפיצה למסעדה הזאת. אסור להחמיץ. מלבד האוכל הטעים - גם המחירים לא יקרים בכלל.

לשתייה הזמנו בקבוקי מיץ צבעוני שהם קוראים להם 'תוססים': מיץ אגסים מוגז, מיץ ענבים, מיץ לימון, ואפילו מיץ טראגון בצבע ירוק שהיה לא רע בכלל.
מהמסעדה נסענו ישר למלון לנוח ולהחליף כוח, ואחרי שינה מתוקה יצאנו בערב להמשך הסיורים.

התחלנו עם בית הכנסת הספרדי, שכיום מתפללים בו גם אשכנזים כיוון שבית הכנסת שלהם בשיפוצים. (תהרגו אותי אם אני מבינה את העניין הזה של ספרדים ואשכנזים בגיאורגיה!)

geo1-19

מה שהפעים אותי במיוחד זו הצורה הגלויה בה הכל נעשה. בית הכנסת נמצא ממש בלב העיר, המבנה גדול ומפואר, בחזיתו מנורה ענקית. היהודים מתהלכים בסביבתו חבושי כיפה, ונראה כאילו אף אחד לא צריך להסתתר או לחשוש בגלל אמונתו הדתית.

geo1-20

על דלתות הכניסה לבית הכנסת מוטבעות באותיות זהב עשרת הדברות, ומצד שמאל יש תמונה של המזוזה המפוארת.
טוב, היא אמנם ענקית, המזוזה, אבל לא בדיוק בגודל של הדלת... הגדלתי אותה רק כדי שאפשר יהיה לראות את פיתוחי הכסף.

geo1-21geo1-22

ואגב, בחצר בית הכנסת פגשנו יונה מזן מאד מיוחד. שימו לב לאופנת ההנעלה החדשה של היונות בתביליסי. היונים, הזכרים, נשארו יחפים.

geo1-23

ומקודש עברנו מהר מאד לחול. ממש מעבר לכביש מבית הכנסת נמצא רובע הבילויים של תביליסי. מדרחובים קטנים עם הרבה בתי קפה וחנויות יפות. בכניסה לאיזור הבילוי ניצב פסל מאד סמלי:

geo1-24זהו פסל ברונזה מהמאה השביעית והדמות אותה הוא מייצג היא דמות ה"תאמאדה".
תאמאדה הוא ראש השולחן, מנהל הטקס בכל אירוע של אכילה ושתיה. בכל פעם שהגיאורגים פותחים שולחן, הם ממנים אדם אחד לתפקיד התאמאדה, ובמשך כל הארוחה - על פיו ישק דבר, בעיקר בנושא השתיה והרמת הכוסיות לחיים.

שתיית היין היא חלק בלתי נפרד מארוחה גיאורגית, ולא נהוג לשתות מן היין מבלי לעשות סבב של ברכות. אין מצב שטיפת יין תגיע לפה בלא ברכה. התאמאדה צריך להיות בעל כושר ביטוי, כיון שהוא זה שצריך להחליט על סדר הברכות ועליו להיות יצירתי ולתת את הטון מסביב לשולחן. הוא מחליט לחיי מי ישתו ראשון - בדרך כלל לחייו של בעל הבית או בעל השמחה. אחרי שהוא מברך ברכה ארוכה ומליצית, קמים כל המסובים איש איש בתורו ומשמיעים את ברכתם. כעבור דקות אחדות, שוב קם התאמאדה והפעם מברך ברכה חדשה, מרים כוסית לחיי אורחים חשובים, אח"כ לשלום המדינה והעם, אח"כ לחיי הנשים, לחיי האמהות, לחיי השלום, לחיי הידידות, לחיי האהבה, וכך הלאה וכך הלאה. יש פלא שכל סעודה גיאורגית נמשכת שעות?

כששמעתי את הסיפור הזה על התאמאדה באותו ערב ראשון שלנו בתביליסי חשבתי שזה דווקא מנהג נחמד, אבל לא האמנתי שהוא אמיתי. במהלך השהייה הסתבר לי שהוא אמיתי וחצי! בכל ארוחה היה לנו תאמאדה (בדרך כלל הנהג או המדריכה) והיצירתיות שהם הפגינו בסבבי הברכות ממש הפליאה אותי. איזה מליצות, איזה מילים יפות, איזה איחולים - פשוט מדהים. והעניין הוא שכל אחד שקם לדבר אחריהם, חייב לנסות ולהתעלות, להביא משהו יותר מקורי ויותר יפה. בקיצור זה מחייב את תאי המוח לעבוד, ואנשים ממש רוכשים להם שם כתאמאדה מוצלחים או לא מוצלחים.

והיין? זורם כמים! הוא מובא לשולחן בקנקנים - כמו קנקני הלימונדה שמגישים אצלנו במסעדות, והם ממשיכים להגיע לשולחן כל עוד לתאמאדה לא נגמרו הברכות! היין הוא תוצרת בית, בסיסי ולא מתוחכם כל כך אבל טעים! ועושה את העבודה כמו שצריך - מביא שמחה. אחרי כמה סיבובי ברכות, כולם מסביב לשולחן כבר עליזים ולשונם משוחררת. הרבה צחוקים מלווים את הארוחה והאווירה ממש עליזה.

אגב, שימו לב לכוס שמחזיק בידו התאמאדה מהברונזה. זו אינה כוס רגילה כי אם קרן מעוקלת (של פרה אני מניחה? לא יודעת). הקונץ של הקרן הזאת הוא שאי אפשר להניח אותה על השולחן עד שמסיימים את כל תכולתה, כי אחרת היין ישפך. וכך כמויות היין הנלגמות הן פשוט ענקיות - איך שמתרוקנת הקרן, הופכים אותה על פיה, אבל אז קם התאמאדה וממלא אותה מחדש וחוזר חלילה.

 

 

 

מה שאנחנו רצינו באותה שעת ערב מוקדמת זה כוס קפה, לא יין.
נכנסנו למדרחוב והתיישבנו בצורה אקראית באחד מבתי הקפה. כך נראית תחילתו של הרחוב:

geo1-25

בהמשך יש בתי קפה עם קצת יותר אופי, כמו זה למשל:

geo1-27

או זה:

geo1-26

הכל נחמד ומאד "מערבי" - החל מהתפריט וכלה במחירים. (יקרים בצורה מזעזעת). הקפה לא היה ממש טעים, וזה מה שקיבלנו כשהזמנו פאי פירות. כך היה כתוב בפירוש בתפריט - פאי פירות:

geo1-28

לא נורא, אמנם לא פאי אבל הפירות היו טעימים מאד מאד. פירות עם טעם של פעם, אצלנו כבר שכחנו איך שזיף או אפרסק נטעמים באמת, לפני שמכון וולקני משחק בהם.

התחנה הבאה שלנו, עדיין ברדיוס של פחות מ - 50 מטר מבית הכנסת - היתה מאפיה תת קרקעית שריח המאפים שלה נישא באוויר. אם תהיו שם - חפשו אותה, חבל להחמיץ. יורדים כמה מדרגות למטה, למין מרתף ענק. המאפים נאפים במין טאבונים מסורתיים, כמו זה:

geo1-29

אבל לצערנו, מאחר והגענו בסוף היום - ההצע על הדלפק היה ממש מצומצם:

geo1-30

קנינו חצ'אפורי משני סוגים, ממולא גבינה וממולא שעועית ועשבי תיבול (טעם חזק של זעתר!) - שניהם היו מדהימים ועלו פרוטות. זו אגב היתה גם ארוחת הערב שלנו, היינו עדיין מלאים מהמשתה של הצהריים.

אתם חושבים שהיום הארוך הזה כבר נגמר?
עכשיו כשאני כותבת וקוראת את המסלול שעשינו - אני ממש מתפלצת: כל זה ביום אחד? נראה כאילו אנחנו כבר שבוע בתביליסי!

עוד שני מקומות היו רשומים בתכנית שלנו:
במרחק הליכה של כמה צעדים עומדת כנסיית סיאוני (מלשון "ציון" - על שם הר ציון שבירושלים). זוהי הכנסיה המרכזית של תביליסי והיא משמשת גם מקום מושבו של הפטריארך הגיאורגי. לא נעים להודות אבל אכילת החצ'אפורי עניינה אותי יותר מאשר הקומפלקס של הכנסיה, נשארתי בחוץ שעה שחלק מחברי הקבוצה עשו ביקור מסודר יחד עם רוסיקו. לכן אני לא יודעת לספר כלום על הכנסיה הזאת, איזו פאדיחה.

דווקא לכנסיה הבאה כן נכנסתי. נסענו לבקר בקומפלקס השילוש הקדוש - סמבה.
זו לא סתם כנסיה אלא קתדרלה חדשה וחדישה שעדיין נמצאת בשלבי בניה. זוהי הקתדרלה הגדולה ביותר באיזור הקווקז, ובין הגדולות בעולם. מבנה מגלומני שיש הטוענים כי הוא נבנה יותר לצרכים פוליטיים מאשר לצרכים דתיים, פשוט כדי לשדר חוזק וכוח. 84 מטר גובה מעל פני הקרקע ועוד 30 מטר תת קרקעיים. בפנים המקום מדהים. משטחי שיש אין סופיים, הכל גדול, גבוה, ענק. הקירות עדיין חשופים, בלי ציורים וקישוטים - לא הספיקו עדיין אבל זה בשלבי תכנון וביצוע. צופים שבתוך כמה שנים הקתדרלה הזאת תהיה אחת המפוארות בעולם. בחלל העליון מוצב דגם מיניאטורי של ירושלים, עשוי צדף. כל העיר העתיקה עם החומות והשערים והכותל והמסגדים.

ירדנו גם מתחת לפני הקרקע כדי לראות את הכנסיה התחתונה. לא הבנתי את הצורך בכפילות, ורוסיקו די גימגמה בהסברים. היא הסבירה משהו על זה שלפעמים יש הרבה אנשים והמקום לא מספיק, אז בנו כנסיה נוספת למטה. אנחנו דווקא העלנו השערה שאולי התכוונו לבנות כנסיה בתוך בונקר תת קרקעי, שתהיה מוגנת מפני כל סוג של התקפה - אבל היא הכחישה מכל וכל שזו הסיבה.

בשארית הכוח הצלחנו עוד לצלם תמונה לילית אחת של הקתדרלה, אבל זה לא מהחזית והתמונה לא משקפת את הגודל וההוד וההדר של הקומפלקס. לאף אחד לא היה כוח לצעוד מסביב בשביל תמונה טובה יותר.

geo1-31

נסענו חזרה למלון ובדרך עצרנו במין 'מרכז קניות' - שורה של חנויות מכולת קטנות אחת צמודה לשניה. הצטיידנו בקצת פירות, ירקות ומים כיוון שלמחרת בבוקר מוקדם אנחנו יוצאים לנסיעה ארוכה.

אם תצליחו לקום מוקדם בבוקר ולהצטרף אלינו - תוכלו לקרוא את הפרק השני של המסע:
מנזרי דוד גארג'ה על גבול אזארביג'אן ואחר כך טיול בחבל היין קאחטי.
מי שהגיע בקריאה עד הלום - מקבל צל"ש...

לפרק הבא                                                   לכל פרקי היומן מגיאורגיה

 

 

תגובות 

 
+1 # תודהמיכל 2012-07-30 11:52
שלום לך!
אני מתכננת לבקר בגיאורגיה בתחילת ספטמבר 2012 , ואחרי הקריאה של חוויותייך , אני ממש מחכה לטיול. ממש מקסים
מיכל
הגב
 
 
0 # גיאורגיהטאה 2012-12-24 03:23
היי
הסיקור שלך כל כך מפורט ומדוייק שזה מדהים!
חזרתי משם לא מזמן, אחרי טיול נוסף.
הרבה דברים עןד התפתחו והשתנו, למשל היום אפשר לעלות למבצר נאריקלה ברכבל ועוד.
הייתי לפני 7 שנים ועכשיו שוב, השינוי הוא עצום.

ולסיום קטע מצחיק, בתמונה הראשונה של בית הכנסת גיליתי שצילמת את דוד שלי :) שגר בתיליסי.
הגב
 
 
0 # את פשוט מספרת נפלאהגיזמו 2013-09-12 02:18
תודה לך
הגב
 
 
0 # מים/גבינותYaron 2016-10-11 22:50
מומלץ להתרחק ממי ברז ומגבינות וחלב-הרבה מטיילים עם בעיות מעיים.
חוץ מזה, תהנו!
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת