wellness5

הפרידה מקובה

לאס טונאס

מצויידים בסנדוויצ'ים טעימים שהכנו לנו מארוחת הבוקר המתוגברת אצל דוד ואליסיה, יצאנו לדרך הארוכה חזרה להוואנה.
לא קבענו מראש היכן נעשה תחנות לאורך 1000 הק"מ שעמדו לפנינו.
החלטנו שניסע, ואיפה שנתעייף, נעצור.
בחרנו בנתיב קצת שונה מזה שבו הגענו לברקואה, כדי שלא נצטרך להשתעמם בדרך שכבר הכרנו. בדיעבד, כנראה שזה לא היה רעיון טוב במיוחד, כיון שהדרך בה הגענו בהלוך היא היא הדרך היפה, וכל תוואי אחר, יפה ככל שיהיה, אינו משתווה לה.
בשלב מסוים כבר הפסקנו לחפש ריגושים לצדי הדרך, פשוט שמנו רגל על הבנזין, לעוף כמה שאפשר מהר. הכבישים, ברובם סוג ב' ומטה, לא ממש שיתפו פעולה, והתקדמנו בקצב איטי לטעמנו.

כשהתחיל לרדת ערב, סגרנו רק 400 ק"מ, מצאנו את עצמנו בפאתי לאס טונאס, והחלטנו ללון בה.
התרגום של שם העיר הוא 'הסברסים', כלומר פירות הצבר. אין לי מושג למה היא קיבלה שם כזה, לא איתרנו מסביב ולו גם שיח צבר אחד.

פתחנו את הלונלי פלאנט, בחרנו באופן אקראי קאזה מתוך רשימת ההצעות, ונסענו אליה ישירות.
הקאזה של דוניה נלי, על אחד הכבישים הפנימיים, קרוב למרכז.
דוניה נלי, כמו 90% מתושבי לאס טונאס בשעת בין הערביים הזאת, ישבה על מרפסת ביתה והתנדנדה על כסא נדנדה. כשעצרנו ליד הבית וחיפשנו לראות מה מספרו כדי לוודא שאנו במקום הנכון, היא קמה בהתלהבות ממקומה ונופפה לנו בידיים. 'קאזה? צריכים קאזה?'

'אנחנו מחפשים את דוניה נלי' אמרנו לה.
'דוניה נלי זו אני!' הציגה את עצמה במין הדרת כבוד, עם חזה מנופח מגאווה. זה לא דבר של מה בכך שאנשים זרים, שמעולם לא ראתה או שמעה עליהם, מגיעים מי יודע מאיפה ומחפשים אותה בשמה.
כמה פעמים במהלך שהותינו הקצרה אצלה היא שאלה וביקשה לדעת 'מה כתוב עלי בספר שלכם? מה אומרים על הבית שלי?'
לא מצא חן בעיניה שהספר הקדיש לה בקושי שורה אחת.

הבית של דוניה נלי מהודר מאד, במונחים קובנים. אצלה ספרנו את המספר הגדול ביותר של פרחי פלסטיק המקשטים את הבית. רק בריבוע הקטן בתמונה משמאל אפשר לספור 8-9 זרים, אבל תאמינו לי שהבית היה עמוס בהם. אפילו בשירותים, על הניאגרה ומעליה ועל צדה הפנימי של הדלת, מיטב הפלסטיקה הצבעונית. (התמונות חסרות)
אגב, שימו לב לכסאות המוצבים בעמדת ציפיה מסביב לטלויזיה. בערב, כשמתחילה הטלנובלה, כל הכסאות מאויישים והבית נכנס לדממת שתיקה. רק הטלויזיה מדברת ומרצדת באור כחלחל בסלון החשוך.

החדר שקיבלנו היה נחמד, אף אחד לא לן בו הרבה שבועות.
מי כבר עוצר בלאס טונאס, שאין לה שום דבר מיוחד להציע לתיירים?
דוניה נלי הושיבה אותנו על כסאות הנדנדה במרפסת, וקראה לשני נכדים שלה, נערים צעירים ששהו כנראה באחד החדרים הפנימיים של הבית הגדול, וביקשה מהם לרענן את החדר לכבודנו.
היא עצמה הצטרפה אלינו למרפסת ותיחקרה אותנו בחביבות - מאיפה באנו ולאן אנחנו נוסעים ולמה וכמה וכו'. היא מאד התעניינה בנו, אבל אנחנו התעניינו רק בארוחת ערב - איפה ומתי אפשר יהיה לאכול? מצב הרעב שלנו היה בכי רע. נכון, אכלנו ארוחת בוקר, וגם סנדוויצ'ים במהלך היום. אבל אתם יודעים איך זה כשיש מחסור במשהו - דווקא אז רוצים אותו הכי הרבה? בגלל חוסר הזמינות של אוכל סתם כך לאורך הדרכים, נושא האכילה הציק לנו מאד וכל הזמן חשבנו עליו..

אוכל.... וואו, באיזו בעיה התקלנו אותה!
מצד אחד, היא נורא רצתה להאכיל אותנו. גם כדי לרצות אותנו כאורחים שלה, וגם כדי להרוויח. אבל מצד שני, לא היה לה בבית כ-ל-ו-ם, ובשעה כזאת שתכף מחשיך, גם אין סיכוי למצוא כלום בשום חנות.
היא הציעה להכין לנו חביתה, אבל כל אחד מאתנו כבר אכל שתי ביצים הבוקר, ובטח מחכות לנו גם שתי ביצים מחר בבוקר... מה יהיה עם הכולסטרול של יעקב?
'מה דעתך על מרק?' שאל יעקב 'את יכולה להכין לנו מרק?'
היא שמחה מאד על פתח ההצלה הזה שנתנו לה.
'מרק? רק מרק? בלי עוף? ' היא התפלאה.
רק לא עוף, ענינו לה. שימי במרק מה שאת רוצה, רק לא עוף.

הנכדים גמרו לסדר לנו את החדר ובאו להודיע לנו במרפסת שאפשר להכנס. דוניה נלי שלפה מכיס הסינר שלה קצת כסף, נתנה אותו לנכד הצעיר ושילחה אותו לעשות סבב חנויות עם הוראות מדוייקות מה להביא. אנחנו נכנסנו לחדר, נזרקנו על המיטה הגדולה די עייפים, ובקושי גררנו את עצמנו, אחרי מנוחה קלה, למקלחת. מים חמים כמובן שלא היו, כבר התרגלנו לזה והפסקנו לצפות.

כשדוניה נלי קראה לנו לשולחן הערוך, עלה באפינו ריח מאד נעים של בישול ביתי.
קיבלנו ככר שלמה של לחם לבן טרי, ושתי צלחות של מרק מהביל: צבעו אדום בגלל רסק העגבניות שהיווה את המרכיב הדומיננטי שלו, ובפנים 2-3 קוביות של תפוח אדמה וחופן מקרונים עבים.
כמה פשוט, ככה טעים.
דוניה נלי עמדה לנו על הראש במשך כל הארוחה, והרגשנו קצת לא נעים עם כל כף שהכנסנו בשריקה קלה לפה. היא כל הזמן לא חדלה מלהתנצל ש'איזו מין ארוחה זו, רק מרק זה לא מספיק', ואנחנו היינו צריכים להרגיע אותה שזה בסדר, מתאים לנו בדיוק..

מאיפשהו צצה עוד נכדה קטנה, בת 4 או 5, שנעמדה ליד השולחן ותלתה עיניים משתוקקות בצלחות שלנו. גם בבית הזה גילינו קומונה משפחתית, גרים בחמולה, ההורים והילדים הנשואים והנכדים.
'אני רעבה' לחשה הילדונת לסבתא שלה, וזו ענתה לה: 'את כבר אכלת!'
'אבל לא אכלתי כזה...' מחתה הילדה.
'תחכי עד שהאורחים שלנו יגמרו לאכול, ואם הם לא ירצו תוספת, אני אתן לך את מה שיישאר' הבטיחה.

כמובן שהמרק, שרובו היה מים, לא השביע אותנו, אבל לא חלמנו אפילו לבקש תוספת. שיישאר לילדה החמודה.. אני לא חושבת שיש מישהו רעב בבית הזה, הם נראים ממש מסודרים מבחינה כלכלית, אבל כנראה שמרק זה פינוק מיוחד, והילדה פשוט כמהה אליו.
כדי לשבוע מבלי לבקש תוספת, אכלנו עוד ועוד לחם, טבלנו אותו בשאריות המרק כמו שטובלים ברוטב, ואפשר להגיד ששבענו פחות או יותר.

עכשיו צריך היה להחנות את האוטו, כיוון שאסור להשאיר אותו בלילה בחוץ ללא שמירה.
שוב גייסה דוניה נלי את אחד מנכדיה שייסע אתנו ויוביל אותנו אל מגרש החניה שנמצא במרחק כמה רחובות משם. נסענו יחד ובדרך פטפטנו אתו קצת באנגלית, על פי בקשתו. הוא רוצה לשפר את האנגלית שלו, אמר, והוא לא הראשון שביקש את זה מאתנו. נראה שהרבה צעירים רואים ברכישת השפה איזה מין 'כרטיס יציאה' למקום אחר, לחיים אחרים. יש רצון עז ללמוד ולשלוט באנגלית.

חנינו במגרש סגור, תמורת 3 פזו תיירותי ל - 24 שעות, אפילו שנזקקנו רק לפחות מ - 12 שעות.
למחרת בבוקר כבר צעדנו לבד אל המגרש, דרך הככר המרכזית הזאת שבתמונה. ככל שהספקנו לראות - זה המקום הכי יפה שיש בלאס טונאס כולה. בשעת בוקר מוקדמת זו, הככר היתה ריקה מאדם, אבל דוניה נלי סיפרה לנו שכמעט לאורך כל שעות היום, המקום הומה, ואנשים מגיעים לשם בכדי לקבל את 'מנת הבידור' היומית שלהם.
לא נשארנו לבדוק את זה.
בשמונה בבוקר כבר היינו בדרך הלאה, לכיוון הוואנה. 650 ק"מ הפרידו בינינו ובינה, וכשיצאנו לדרך בבוקר לא היתה לנו כל כוונה להרביץ את זה במכה אחת. אבל ככל שנקפו הקילומטרים, בנוף די משמים וחסר ריגושים, ובלי כל אירוע ראוי לציון - גמלה בלבנו החלטה. לא רוצים עוד לילה מיותר, בעוד קאזה מיותרת, עם עוד עוף לארוחת ערב וביצים לארוחת בוקר!
בהוואנה אפשר לפחות לגוון עם פיצה! בדרכים - אין כלום!

tunas3אה, רגע, זה לא נכון להגיד שאין כלום. יש את הפיצריה הזאת, בתמונה משמאל.
לא בדיוק זוכרת איפה היא ממוקמת על הדרך, אבל פעמיים עברנו לידה.
בפעם הראשונה, בנסיעה מזרחה, אחרי שנסענו עשרות קילומטרים בגרון ניחר, בלי למצוא ולו גם מקום אחד לעצור בו להתרעננות, פתאום נכנסנו לרחוב ראשי של ישוב קטן, ושלט הפיצריה קפץ לנו מול העיניים. היא היתה בצד השני של הכביש, החצוי על ידי גדר הפרדה. נסענו קדימה, מצאנו סימטה צדדית, עשינו תמרונים כדי לא לסטות מהכביש ולא לאבד את 'נוה המדבר' שניגלה לעינינו, ואחרי כמה דקות חנינו בפתחה.

נכנסתי פנימה. חלל מלבני מאורך, עם דלפק ארוך. מאחורי הדלפק 4-5 עובדים, לבושים במדים בצבע אדום ולבן. כולם עומדים בפוזה של מוכנים לתת שירות.
בצד של הקליינטים - לא היה אף אחד מלבדי.
'בואנוס דיאס' אמרתי, וכולם חייכו אלי. '4 פיצה בבקשה' אמרתי, יודעת שבמצב הרעב שלנו אנחנו זקוקים לשתי מנות לכל אחד.
'NO HAY' ענו לי כולם במקהלה, כלומר - אין.
חשבתי שפשוט אין פיצה מוכנה כרגע, והצעתי לחכות. 'כמה זמן צריך לחכות?' שאלתי
לא יודעים, גם הם מחכים.
מחכים למה?
לא קיבלנו קמח, וגם גבינה אין לנו. אולי יגיע במשך היום, ואולי לא. אם את רוצה - תחכי.
בטח, אני ממש אחכה. מה הם חושבים, שאני קובנית, שההמתנה הזאת יכולה למלא לה את היום? אם יגיע קמח, יופי.... הם ילושו בצק, יתפיחו אותו, יכינו פיצות, יאפו אותן, ואז יוכלו למכור לי. תהליך שבמקרה הטוב יכול לקחת שעות, ובמקרה הרע - ימים.
למרות הרעב, האבסורד שבסיטואציה ממש הצחיק אותי.
'אתמול היה לכם קמח?' עלה בדעתי לשאול. תשובה שלילית...
אז מה הם עושים שם בכלל? למה המקום פתוח?
הם באים לעבודה, מה אכפת להם אם יש קמח או אין גבינה... משלמים להם כדי להתייצב לעבודה, בצוות מלא.
קניתי שני בקבוקי מים, חזרתי לאוטו, שוב כל התמרונים כדי לעבור לכיוון השני של הכביש, והיידה - לדרך. בלי אוכל.

האירוע הזה של ה'אין פיצה' התרחש מספר ימים לפני כן, בדרכנו למזרח. עכשיו, בדרך חזרה מערבה, פתאום זיהינו את היישוב הזה, ופתחנו בצהלות 'תכף יש פיצה'!!!
'את אופטימית' אמר יעקב, ואני, באמת אופטימית, קיוויתי לחזור לאוטו עם שקית ובה 4 פיצות, כדי להוכיח לו שהוא טועה.
וכך היה.
כבר מהכניסה זה נראה טוב. ליד הדלפק מהצד של הקליינטים, ישבו כמה לקוחות.
ראיתי שכולם ממתינים למשהו, ופחדתי שאולי שוב נגמר הקמח או נגמרה הגבינה...
'יש פיצה'? שאלתי בחשש מאכזבה.
'יש, אבל צריך לחכות'
בסדר, אני אחכה. ארבע מנות בבקשה..
וזהו, הצטרפתי לממתינים. לא הבנתי את הסיבה להמתנה. ראיתי שהם מחכים שתצא מהתנור הענק נאגלה חדשה של פיצות, אבל מה - אי אפשר היה להכין מראש? לקובנים פתרונים.
והנאגלה הראשונה היתה כולה מוזמנת. כל אחד מהנוכחים יצא משם עם 5-6 מנות. זה האוכל הכי זמין וזול, לא רק להם אלא גם עבורנו: כאן קיבלו מאתנו סוף סוף פזו מקומי, מה שהעמיד את מחיר הפיצה על בערך 80 א"ג שלנו. בכל אופן, נאלצתי להמתין לנאגלה השניה שתצא מהתנור, ורק כעבור 50 דקות ארוכות, זכיתי לצאת משם עם שקית נייר חומה ובה 4 פיצות מהבילות, טעימות שגעון.

ישבנו באוטו, נשפנו על הפיצות רוח כדי שתתקררנה, ואכלנו כשאנחנו שקועים בשרעפים עמוקים...
'penny for your thoughts...' אמרתי ליעקב.
גלגלי השיניים במוח שלו עבדו כל כך חזק, שממש שמעתי את המחשבות שלו מתרוצצות. ההחלטה הדי מטורפת להמשיך את כל הדרך עד הוואנה קצת הציקה לנו ולא היינו לגמרי שלמים אתה.
השעה היתה שעת אחר צהריים מוקדמת, ואנחנו רחוקים כ - 350-400 ק"מ מהוואנה.
תזכרו שבקובה אי אפשר לנהוג בחושך, בגלל החורים והבורות בכביש, פשוט לא רואים אותם.
זה היה מאד גבולי, ובדיעבד - רעיון קצת משוגע.
בעיה נוספת - להגיע להוואנה עם החשיכה, בלי מקום לינה מוזמן מראש, זה גם לא חכם במיוחד.
אבל לזה לפחות יש פתרון, נעצור ליד מקום עם טלפון וננסה להזמין איזו קאזה מתוך הרשימות שלנו.

מלאי כוח ואנרגיה מהפיצות הטעימות, החלטנו שהולכים על זה.
בתחנת דלק סמוכה מילאנו טנק דלק מלא, הרמנו טלפון לקאזה של מרתה והוראסיו בשכונת ודאדו, ומאותו רגע כל מה שזכור לי זו נהיגה מהירה מאד עם רגל שלא מפסיקה ללחוץ על דוושת הגז.

מי שאנחנו מספרים לו שעשינו 400 ק"מ בפחות מארבע שעות, בכבישי קובה, במכונית עם מנוע של 1000 סמ"ק, לא מאמין לנו. אבל כנראה שאיזו השגחה עליונה היתה בעזרנו. חוץ משני בורות שנכנסתי בהם בחוזקה והיינו בטוחים שתכף נצטרך לעצור ולתקן פנצ'ר - לא היה שום אירוע ששווה תיאור.
קצת לפני שהחשיך, נכנסנו בשערי הוואנה, ושמנו פעמינו לשכונת ודאדו.

שוב הוואנה

כזכור, בשהות הראשונה שלנו בהוואנה, התגוררנו בסנטרו, על גבול העיר העתיקה.
מצב התחזוקה של הבתים, הדלות והעזובה, עשו לנו רע על הנשמה, והחלטנו שלא לחזור לשם, אלא להתגורר הפעם בפרבר החדיש והמודרני של הוואנה - ודאדו.
המקום נראה 'מערבי' לחלוטין: בתי קומות, חנויות, משרדים, תחבורה סואנת. ממש קשה להשוות בין שני חלקי העיר.
כשדיברתי עם מרתה בטלפון מתחנת הדלק, היא אמרה לי שהקאזה שלה מלאה. 'אבל בואו הנה, יש לי הרבה חברות שמשכירות בתים בסביבה, בטוח נמצא לכם משהו.' היא אמרה.

הקאזה של מרתה והוראסיו ממוקמת בסוף שכונת ודאדו, כמעט על הגבול עם שכונת מירמאר היוקרתית. ללא רכב צמוד נראה לי שקשה להגיע אליהם.
הגענו לרחוב והתחלנו לעקוב אחרי מספרי הבתים. הבית שלהם התגלה כטירה שלמה, בית פרטי על שלוש קומות, מוקף בגדר ונעול בשערים כבדים. הצלחנו למצוא פעמון קטן ולצלצל בו.
כעבור כמה דקות ארוכות, הופיע ראש של גבר באחד החלונות בקומה העליונה.
'סי?' אמר לנו בהפתעה, והיה ברור לנו שהוא לא יודע בכלל על בואנו הצפוי.
צעקנו לו מלמטה שאנחנו מחפשים את מרתה בקשר לקאזה ללון בה, והוא ביקש שנחכה עד שירד לפתוח לנו.
שוב כמה דקות של המתנה - נו, מה לעשות, בית גדול יש לו - נפתחה הדלת והוראסיו קיבל אותנו ביד מושטת וחיוכים.
בהיר עור, עם זקן קטן סטייל פידל, ושיער ארוך קשור מאחור לקוקו. חצי גוף עליון ערום, מכנסיים קצרות ורגליים יחפות, כמו איזה קיבוצניק.
'בואו, בואו, תכנסו' הזמין אותנו.
אנחנו, שידענו שאין אצלו מקום, לא רצינו להטריח אותו. אמרנו לו שמרתה הבטיחה לסדר לנו משהו אצל אחת החברות שלה, והוא התעקש שבכל זאת נכנס.
'מה בוער? תכנסו, תשתו כוס קפה, נרים כמה טלפונים, מה יש למהר?' אמר לנו.
ואז נכנסו אליו הביתה ושיפשפנו עיניים בתדהמה. שוב אני נאלצת לשאול, הלו, סליחה, זה קובה?

הבית משגע. מעוצב כנראה ע"י ארכיטקט מוכשר, עם כל מיני חללים מדהימים, חפצי אמנות על הקירות, שטיחים וקישוטים, פסנתר כנף מפואר, תמונות שנראות בהחלט מקוריות ושוות, באמת בית בית. אפשר לרגע להתבלבל ולחשוב שאנחנו בוילה בכפר שמריהו.
עלינו לקומה השניה, והוראסיו הוביל אותנו אל המטבח הפתוח. הוא הצביע על דלפק שלידו כסאות בר גבוהים, ואמר 'כאן אני ומרתה אוהבים לארח. זו הפינה הכי חמימה ונעימה בבית. מה תשתו?'
יעקב ביקש קפה ואני תה. לא פשוט היה לי לקבל תה ברחבי קובה, הם לא ממש משתגעים על המשקה הזה. אבל אצל הוראסיו - הונחה לפני קופסת עץ גדולה ובתוכה עשרות שקיקי תה, מכל המותגים המובילים ובכל טעם שרק אפשר לדמיין. בחרתי לי ארל גריי פשוט, כשאני תוהה על עיסוקו של בעל הבית. הוא בטח לא הגיע למעמדו הרם מהשכרת חדרים בביתו.
אחר כך הסתבר לנו שהוא עובד 'עם הממשלה', לא ברור בתור מה.
יעקב ששמח מאד שסוף סוף יש מי שידבר אתו אנגלית, ציין את זה בפניו. 'כן' אמר לו הוראסיו 'אני מדבר אנגלית, אבל אני מעדיף לדבר ספרדית, כעקרון. זו השפה שלי'...
איזו לאומניות גאה. ואכן, בכל הזדמנות הוא עבר לפטפט בספרדית.
כשדיבר עם יעקב, מחוסר ברירה, דיבר אנגלית, אבל כשפנה אלי, מיד עבר לספרדית.

מרתה ישנה, הוא אמר לנו. עבר עליה לילה קשה, היא לא נרדמה מרוב דאגות.
הבת היחידה שלהם, מטיילת בארגנטינה והם כבר לא שמעו ממנה מספר ימים ומאד דואגים.
'מה היא עושה בארגנטינה, איפה היא מטיילת? ' שאלנו, מרגישים קצת קרובים לנושא כיוון שגם אנחנו מתעתדים לבקר שם.
'היא מוצ'ילרית' הוא ענה לנו, 'חורשת את המדינה מצפון לדרום במשך כמה חודשים'.

נו, טוב, כשאבא עובד 'עם הממשלה' כנראה שאין שום בעיה לעשות את זה.
הקובנים הרגילים יכולים רק לחלום על נסיעה מעיר לעיר בתוך קובה, וגם זה רק אם יש להם כסף מיותר והרבה סבלנות לחכות לאמצעי תחבורה.

עוד אנחנו שותים קפה ותה ומפטפטים, ומרתה התעוררה. נשיקות וחיבוקים כאילו אנחנו לפחות אחיה האובדים ששבו למולדת.
'תראו, יש לי הרבה שכנים שאפשר לישון אצלם, אבל אני מודיעה לכם - אף בית הוא לא ממש ברמה של הבית שלי' אמרה לנו.
נו, הסכמנו 'להתפשר', העיקר שיהיה איפה לשים ת'ראש. אחרי שישנו בהוואנה סנטרו, כל דבר שיציעו לנו יהיה בבחינת שיפור.
מרתה טילפנה וכעבור דקות אחדות הגיעה שכנתה מאותו רחוב, מאריה ויקטוריה שכולם קוראים לה ננה. גם אנחנו קראנו לה ננה, ועם החיבוקים והנשיקות בהם גם היא קידמה אותנו - תכף הפכנו להיות כמו בני משפחה. זה דבר שלא הצלחתי להבין אותו בקובה, ולא בשאר הארצות הלטיניות. החיבוקים והנישוקים האלה, עם אנשים זרים. כל כך הרבה קירבה אינטימית עם אנשים שהרגע פגשת, ובעוד יום לא תזכור מי הם..

ישבנו עוד קצת ביחד, מספרים להם קצת על הטיול שלנו בקובה עד עכשיו. הם היו צמאים לדעת איפה היינו ומה עשינו ואני נידבתי חופשי עד שחטפתי מיעקב 'בעיטה' קטנה ברגל מתחת לשולחן, ואז סתמתי את הפה. נראה היה שהשאלות שלהם לא סתם תמימות, אלא מכוונות להוצאת מידע על ההתנהלות של המקומיים אתנו, מי אמר לנו מה, איפה היה טוב ואיפה נתקלנו במשהו חריג וכו'.

מפה לשם, הגיע הנושא של אוכל. שוב אוכל...
אמנם לא היינו הכי רעבים אחרי הפיצות המפוצצות של הצהריים, אבל הם לא העלו בדעתם שנסגור ככה את היום, בלי להכניס משהו לפה. ומאחר ומאריה ויקטוריה לא ציפתה לאורחים, ומאחר והעוזרת שלה כבר הלכה הביתה - לצערה היא לא יכולה להגיש לנו כלום.
הוראסיו אמר שיש באיזור המון מסעדות טובות, ותכף ומיד ישב לשרטט לנו מפה של האחת הטובה מכולן. מסעדת EL ALJIBE שנמצאת במירמאר.
הוא גמר את ההלל על המסעדה הזאת, ואמר שהיא החביבה עליו ביותר. אוכל נהדר, ובכמויות בלתי מוגבלות. תמורת סכום קבוע (15 פזו תיירותי לאדם, מקבלים כרטיסי אשראי) אתה מקבל סלטים, שעועית שחורה, אורז ועוף... ממש כמו בכל הקאזות בהן התארחנו.. אלא שהגימיק כאן הוא שכל הזמן מלצרים עוברים בין השולחנות ומציעים להביא עוד ועוד תוספות, אבל רק של אותם ארבעה מרכיבים.

התארגנו בבית של מאריה ויקטוריה. קיבלנו חדר מעולה, עם טלויזיה פרטית, ריהוט עתיק יפהיפה, חדר אמבטיה ענק צמוד לחדר השינה, כולו מרוצף קרמיקה צבעונית בצבע טורקיז, ועם כל מיני פינוקים כמו סבון נוזלי ומייבש שיער. החבר'ה האלה הם לא קובנים טיפוסיים, נו סניור.

אחרי מקלחת והתרעננות, נסענו אל המסעדה, ושם חיכתה לנו הפתעה אמיתית.
קודם כל שכונת מירמאר, ה-שכונה האמידה של הוואנה, נראתה יפה כל כך גם בלילה, בחושך. המון בתים פרטיים ומכוניות חדישות בפתחיהן, וליד כל בית איש בטחון במדים, מפטרל לפני הכניסה.
המסעדה עצמה ענקית, VALET לוקח בפתח את מפתחות האוטו ומחנה אותו בשבילנו. בפנים, עיצוב מאד מקורי, אותנטי כזה, ועשרות שולחנות גדושי אדם. כל האליטה של הוואנה, לבושה במחלצות, באה להתענג על מנעמי העוף והשעועית.
השירות היה מהיר ואדיב, המנות גדולות, טעימות ומשביעות, ובכלל - בילינו ערב נחמד מאד. בשלב זה עוד קיווינו שזה הלילה האחרון שלנו בהוואנה ושנצליח למחרת לעלות על טיסת הצהריים לקנקון, אז מה יותר יפה מאשר להפרד ככה מקובה עם עם טעם של 'החיים הטובים' בפה?

למחרת בבוקר, העוזרת של מאריה ויקטוריה לא הגיעה, ובלעדיה - לגברת הבית יש שתי ידיים שמאליות. היא בקושי הצליחה לארגן לנו ארוחת בוקר עלובה, אם כי מצרכים לא היו חסרים לה. חמאות קטנות באריזות אישיות, גביעי ריבה ודבש קטנים כאלה - כמו בבתי קפה או במטוסים. 5-6 סוגי מאפים שהוצאו מהמקפיא והיא לא ידעה איך מפשירים אותם כהלכה במיקרו. על ביצים ויתרנו לה והצלחנו לשמוע את אנחת הרווחה שהתמלטה מפיה, מה, שהיא תעמוד לטגן ביצים?

היתה בעיה אחת, והיא שלא ידענו להגיד לה אם אנחנו עוזבים באותו יום או לא. התכוונו לגשת אל חברת התעופה ולנסות להסדיר את הכרטיס לצהרים - אבל כל החפצים שלנו נשארים בדירה. מאריה ויקטוריה צריכה ללכת לעבודה. מה יהיה?

היא החליטה להפקיד את כל הבית המפואר בידינו. נתנה לנו מפתחות לכניסה הראשית, מפתחות לדירה. מפתחות לחדר הספציפי שלנו לא היו לה כי זוג תיירים שכח להחזיר לה אותם, אז חדרנו נשאר פתוח. נדברנו שאם אנחנו עוזבים, נשאיר לה את התשלום עבור הלילה והארוחה על השולחן בפינת האוכל, ננעל את הבית ונשים מפתחות בתוך העציץ שבכניסה.

נפרדנו ממנה כאילו לא נתראה יותר, ויצאנו לדרך, לחפש את משרדי חברת התעופה קובנה. למזלנו, המשרד הראשי שלהם נמצא בודאדו, לא רחוק מהקאזה של מאריה ויקטוריה.
מאעכר של חניה - ויש כאלה רבים במרכזי הערים - סידר לנו חניה על הכביש ליד המשרד תמורת מטבע או שניים. מה זה 'סידר' לנו? הצביע על קטע פנוי, ועשה תנועות של הכוונה בידיים... עזר לפתוח את הדלת של האוטו, ולסגור אותה. גם כן פרנסה. הקטע הזה של הכביש הוא פשוט שלו...

במשרדים המפוארים של קובנה לא היתה כל בעיה להחליף את הכרטיסים לטיסה של אותו יום בצהריים, היו מקומות. 50$ לאדם, דמי שינוי, וזהו - אחרי הצהריים אנחנו כבר לא בקובה.
אבל היתה בעיה טכנית של זמן. היינו צריכים לנסוע לחברה להשכרת הרכב, להזדכות עליו, לחזור במונית לקאזה לקחת את המטען שלנו ואז עוד להספיק לשדה התעופה בזמן לטיסה.
אין סיכוי.
אפילו אם הכל ילך חלק ובלי עיכובים, אין בשביל זה מספיק זמן.
בלית ברירה נאלצנו להשאר לילה נוסף, והזמנו טיסה ליום המחרת.
קיבלנו סטיקרים על הכרטיס, והלכנו לאכול גלידה בקופליה.

היכל הגלידה 'קופליה'

אח... קופליה קופליה. כמה תשבוחות שמענו על המקום, על הגלידה הנהדרת שלו.
אפילו הלונלי פלאנט מגדיר את המקום כ'מקדש הגלידה' של הוואנה.
קופליה יושבת בתוך פארק ירוק על הכביש הראשי של ודאדו. המבנה שלה ענק, בצורת כיפת בטון גדולה עם כמה וכמה פתחים מסביב. אני מעיזה להגיד שזה נראה אולי כמו הסינרמה בתל אביב, אבל לא ממש סגורה על זה. פשוט כיפת בטון מעוגלת, עם 5-6 פתחים. ליד כל פתח - משתרך תור ארוך. אנשי צוות, לבושים במדים, עומדים בפתח, סוקרים בעין אחת כמה אנשים סיימו לאכול את מנת הגלידה שלהם ועושים דרכם אל היציאה, ומכניסים מספר זהה של אנשים. ככה, בשיטת הכסא החם, בפעולת שרשרת, אנשים יוצאים, חדשים נכנסים.
וואלה, אפשר לחשוב שמחלקים שם זהב!
ההמתנה והתורים כמובן מגדילים ציפיות. אני מכירה את החולשה של יעקב לגלידה, ומציעה לו לקחת מראש מנה כפולה, כדי שלא נצטרך עוד פעם לעמוד בתור כשהוא ירצה את המנה השניה, והוא צוחק ואומר 'אוקיי, בתנאי שתקחי גם את מנה כפולה. אם לא תוכלי לסיים אותה (אני וגלידה לא חברים הכי טובים בעולם...) אני אקח ממך...' שיח גרגרנים.

סוף סוף הגיע תורנו, ואיש צוות הפנה אותנו אל הדלפק העגול. חשבנו שנראה את הגלידה כדי שנוכל לבחור טעמים, אבל לא. מיכלי הגלידה רחוקים ומוסתרים מעין. המוכרת אומרת לך איזה טעמים יש.
נו, תגידי.
'יש לנו קוקוס, וניל, לימון וקוקוס'
טוב, תביאי מהכל. מנות כפולות.

רואים את קעריות הפלסטיק הורודות האלו? מהסוג שקונים בשקל בשוק, ולפעמים שמים בהם אוכל לחיות מחמד?
לכל קערית כזאת נלוותה כפית מתכת דקיקה, מן הסוג שמתעקם בלי שום התערבות של אורי גלר, משהו כמו ניקל שממש לא נעים להכניס לפה. אני חושבת שהיו אצלנו כלי מטבח כאלה בשנות החמישים של המאה שעברה...
קיבלנו 5 או 6 כדורי גלידה כל אחד, כולם לבנים. איך נדע מה זה הקוקוס ומה הלימון ומה הוניל? לא נדע...
הכל נטעם אותו הדבר, שום הבדל! והטעם מ-ז-ע-ז-ע...
זו כנראה גלידה שנעשית מאבקת חלב, עם טעמי לוואי, עם מרקם של קרח קפוא, בלי טיפת עידון, בלי קרמיות, בלי שמנת, בלי שום דבר טעים בקיצור!
הקובני החביב שמסתכל עלינו מהתמונה, הסתכל עלינו גם במציאות. הוא ראה איך אנחנו מעווים את הפרצוף עם הלק הראשון, ואמר לאשתו בספרדית: 'תראי, תראי, הם לא אוהבים את זה...'
הוא ואשתו דווקא התלקקו על המנות שלהם, ושמחו מאד לקבל גם את המנות שלנו. לא היה סיכוי שאנחנו נוכל לאכול אותן.
האשה הוציאה מהסל שלה קופסת פלסטיק, ( ב-מ-ק-ר-ה הכינה מראש? ) העבירה לתוכה את כל כדורי הגלידה שלנו ואמרה 'בשביל הילדים', והם מיהרו להסתלק כדי שהגלידה לא תימס. ואנחנו, אחרי ההמתנה הארוכה והציפיות הגבוהות, סוף סוף אנחנו במקדש הגלידה של קופליה, נשארנו עם מה זה טעם זיפת בפה.

שנשטוף את זה עם איזה משקה קל?
הדבר היחיד שיש להם זה משקה קולה מתוצרת מקומית.
נו, שיהיה.
אמנם לצד הקערית הורודה של הגלידה מקבל כל לקוח גם כוס של מים קרים, אבל מאחר ולא ידענו אם אלה מים ראויים לשתיה על ידי מי שאין לו קיבה קובנית חסינה, לא נגענו בהם.

המלצרית הביאה לנו שתי כוסות אטומות, ומזגה לתוכן את בקבוקי הקולה.
מה זה? הקולה גולשת! הקצף עולה מעלה מעלה וכמעט נשפך משפת הכוס.
בלי לשאול אותנו בכלל, הם הגישו את הקולה כמנהג המקום: בתחתית הכוס כדור גלידה, ומעליו נמזגת הקולה. יענו אייסקרים-סודה... ואנחנו הרי רצינו לברוח מטעם הגלידה, אז קיבלנו אותה שוב במשקה?

השארנו הכל על הדלפק והסתלקנו משם. לעסנו כמה מסטיקים של אורביט שהיו לי בתיק, החלפנו טעם, חזרנו למכונית החונה ויצאנו למסע חיפושים אחרי הגברת ממנה שכרנו את האוטו.

איך נפטרים מהרכב הזה?

חברת ההשכרה היא גדולה וידועה - קובהקאר - ויש לה סניפים בכל מקום. אבל כשלקחנו את האוטו, הגברת הסבירה לנו שחייבים להחזיר אותו רק אצלה ולא בשום סניף אחר. האמת שזה היה גם באינטרס שלנו - קודם כל מפני שהשארנו אצלה שובר חתום של כרטיס האשראי לבטחון, ורצינו לקבל אותו חזרה, ושנית - מאחר ואנחנו מחזירים את האוטו 4 ימים לפני הזמן, מגיע לנו כסף חזרה. קיווינו לקבל אותו ממנה.

על כריכת החוזה שהיא נתנה לנו, היה רשום מספר הטלפון שלה.
צילצלנו - אין תשובה.
טוב, ניסע למשרד שלה. הרי ביום שקיבלנו ממנה את הרכב היא ביקשה שנסיע אותה למשרד והראתה לנו פחות או יותר איפה הוא. המקום עליו היא הצביעה הוא מין מרכז קניות וקומפלקס של משרדים, מערבי לחלוטין, בשכונת מירמאר. מזל שלא הזמנו טיסה לאותו יום בצהריים, כי בחיים לא היינו מגיעים אליה.
רק בשעות הערב המאוחרות סיימנו את כל ענייני האוטו, לא לפני שנאלצנו להפעיל חוש בלשי וטריקים ומניפולציות כדי לאתר את גברת-השכרת-הרכב.
חרשנו את כל המשרדים באותו קומפלקס, עברנו חנות חנות, שאלנו כל מי שרק אפשר - ואף אחד לא הכיר. אין שום משרד של קובהקאר בסביבה. המשכנו לנסות להשיג אותה בטלפון - לא היתה תשובה.
איך נפטרים מהאוטו?

ממול ראינו מלון גדול, מלון 'סול מליה'. חזקה על מלון כזה שתהיה בו סוכנות נסיעות, אמרנו לעצמנו וניגשנו לשם. נתקלנו בזה בהרבה מלונות בהם ביקרנו בקובה, תמיד היה בכל מלון איזה דסק של סוכן נסיעות.
גם כאן, במלון 'מליה סול' סוכנות הנסיעות היתה מין דלפק קטן בקצה הלובי, ולשמחתנו היה מונח על השולחן שלט פלסטיק קטן עם הלוגו של קובהקאר, משמע הם עובדים עם החברה הזאת.
חיכנו בתור, הרבה זמן חיכינו בתור, כיוון שהפקיד היחיד טיפל במשפחה גדולה וקולנית מונצואלה, שהזמינה אצלו המון שירותים.
כשהוא סוף סוף התפנה אלינו, מה רבה היתה אכזבתו שהוא לא יכול 'למכור' לנו משהו, אלא רק לעזור לנו בבירורים. לזכותו ייאמר שהוא שמר על חביבות, ובכל זאת עזר לנו.
הוא הציץ בטיוטת החוזה וקרא 'אההה.... דייזי..... היא חברה שלי!'
דייזי? שכחנו בכלל שזה השם שלה, והחתימה שלה על החוזה היתה כל כך מקושקשת שלא הצלחנו לפענח בכלל. איך הוא זיהה, כל הכבוד.
הוא שלף את פנקס הטלפונים שלו, ומצא שם את מספר הטלפון הנייד שלה. היא לא טרחה לתת לנו אותו בכלל.
אחרי קצת פטפטת בין חברים, הוא אמר לה: 'תשמעי, יש כאן שני תיירים שלקחו ממך אוטו וכו' וכו'...'

דייזי ביקשה שנחכה לנו במלון, היא תשתדל להגיע כמה שאפשר מהר.
מסתבר שהיא פרי-לנסרית של קובהקאר, אין לה בכלל משרד, והיא עובדת מהבית.
היא מאד הופתעה לראות אותנו. 'יש לכם עוד ארבעה ימים' הזכירה לנו.
כן, אבל אין לנו מה לעשות בארבעה ימים נוספים, אמרנו לה.
היא גם נדהמה לראות שאנחנו מחזירים לה מכונית יונדאי חדשה דנדשה במקום הגולף הגרוטאה שהיא נתנה לנו. רק אז נזכרנו 'לפתוח עליה פה' על איזה אוטו זבל היא תקעה לנו, כי כבר הספקנו לשכוח מזה.
תהליך ההחזרה היה ארוך ומייגע. היא לא הביאה אתה את השובר החתום של כרטיס האשראי שלנו, ואנחנו התעקשנו לקבל אותו בחזרה. צריך היה לנסוע אתה לאיזה מוסך מרוחק ששם לטענתה שמורים כל המסמכים. נסענו, חיכינו וחיכינו עד שהיא תמצא אותו. ואז העלנו את נושא החזר הכסף על ארבעת הימים הלא מנוצלים, אנחנו לא פראיירים של אף אחד ולא נשלם על מה שלא השתמשנו. בינינו, היינו מוכנים לוותר על זה, העיקר להסתלק משם, אבל היא דווקא לא התנגדה ואמרה שבאמת מגיע לנו לקבל החזר, רק.... לא ממנה, אלא ממשרד הנסיעות שבו שילמנו עבור העיסקה מלכתחילה.

ביקשנו שהיא תתקשר בטלפון ותודיע להם שהחזרנו את הרכב, אחרת למה שיתנו לנו החזר?
בחוסר רצון בולט היא עשתה את זה, והסיעה אותנו חזרה לאותו מלון 'סול מליה' בו פגשה אותנו.
משם היא הסתלקה עם האוטו, ואנחנו מצאנו את עצמנו לא ניידים, בשכונה מרוחקת בלי מוניות ובלי תחבורה ציבורית. איך יוצאים משם? כבר התגעגענו לאוטו שזה עתה נפרדנו ממנו. אין לכם מושג איזו הקלה זו היתה להתנייע בכל רחבי קובה עם רכב צמוד. אני לא יכולה לתאר לעצמי מה היינו עושים בלעדיו.

בפתח המלון המפואר עמדה שורת מכוניות שחורות, מבריקות כמו ראי. אלו מוניות מסוג מיוחד, לתיירים ואנשי עסקים. התעריף שלהם הוא בערך פי 10 מתעריף של מונית רגילה. אבל בלית ברירה פנינו אל אחד הנהגים וביקשנו שייקח אותנו להוואנה סנטרו, אל משרד הנסיעות.

הנסיעה עלתה לנו כמעט 20 פזו תיירותי (למעלה ממאה שקלים לנסיעה של כ - 10 דקות). המונה שלו רץ בטירוף ולחץ הדם שלנו עלה יחד אתו בטור גיאומטרי. אני רוצה להזכיר למי ששכח, שמשכורת חודשית ממוצעת בקובה היא בין 10 ל - 15 פזו תיירותי בחודש. וכאן הנהג הזה מרויח 20 פזו ברבע שעה? מה הולך כאן, איזה קיטוב כלכלי וחברתי יוצר העיוות הזה! לתיירים יש כסף, אז שישלמו...
אבל הסכום הזה הוא מוגזם, לא רק בקובה אלא גם בירושלים, ואפילו בניו יורק!

הבטן המלאה שלנו על קובה המשיכה להתנפח.
ירדנו ליד משרד הנסיעות, ודווקא שם הלך לנו קל ופשוט. בעל המשרד הוציא מהמגירה שלו שטרות מזומנים והחזיר לנו בדיוק את מה שהיה צריך להחזיר, בלי ויכוחים ובלי בעיות. יצא מה זה בן אדם.
עכשיו השאלה מה עושים עם הכסף הזה?????? זה בפזו תיירותי, CUC, שמחוץ לקובה אין לו שום ערך, ומחר אנחנו כבר לא כאן.. חיפשנו איך 'לפוצץ' את הכסף על משהו, ולא מצאנו...

צ'יינהטאון

בהזדמנות שכבר חזרנו למרכז הוואנה, החלטנו לבקר בצ'יינהטאון שלהם, מקום שלא הספקנו לפקוד בביקור הראשון. לא הפסדנו שום דבר שהחמצנו, ולא היה קורה כלום אם היינו מדלגים גם הפעם.
קיבלנו עוד הוכחה שגם הצ'יינהטאון היא לא יותר מאשר גימיק, אטרקציה מלאכותית, מלכודת תיירים, וחוץ מכמה פנסים צבעוניים ושאר קישוטים סיניים - אין בה שום דבר אותנטי.
לא ראינו שם אפילו עין מלוכסנת אחת לרפואה.
פעם, מזמן מזמן, (1857) הגיעה לכאן קבוצת מהגרים סינים מקנטון. להבדיל מרבעים סינים אחרים בעולם בהם התושבים שומרים על איזשהו 'טוהר הגזע', כאן בקובה כולם התחתנו עם כולם. בתוך שניים-שלושה דורות, כבר לא נשאר אף סיני 'אמיתי'. כולם הפכו לקובנים.
כל הקשר שלהם היום לסין, מבוסס על התפאורה לתיירים שהם מספקים לרובע.

הרובע הסיני ממוקם מאחורי הקפיטוליו, ומורכב משניים וחצי רחובות עם דקורציה אוריינטלית. נכנסים אליו דרך השער המצועצע שבתמונה, ומרגע שעוברים אותו, נופלים לזרועותיהם משחרות הטרף של מלצרים ובעלי מסעדות שמנסים לפתות אותך לסעוד באחת מן המסעדות שמשני צדי הרחוב. כל המסעדות נראות אותו הדבר, כל המלצרים לבושים אותו הדבר - שחור ולבן - וכל התפריטים נראים אותו הדבר. איך בכל זאת מחליטים איפה להתיישב? זה מפתה אותך עם שתיה חינם, וההוא נותן אגרול ללא תוספת מחיר, לזה יש דגים טריים ולהוא יש גם ספגטי איטלקי חוץ מאוכל סיני.

אנחנו התקשינו להחליט היכן לאכול, ואמריקאית שישבה באחת המסעדות כנראה קראה את ההתלבטויות על מצחנו. 'האיטריות עם העוף מאד טעימות כאן' היא קראה לעברנו, וזהו - נפל הפור. נכנסנו לאכול שם, שילמנו מחיר מופקע שממש לא הולך יד ביד עם אוכל סיני עממי וזול, והסתלקנו משם מהר חזרה לקאזה שלנו.

המונית חזרה לודאדו עלתה לנו 10 פזו תיירותי, מה שאומר שמי שבוחר לעצמו מגורים ברובע המודרני, צריך להקצות תקציב מיוחד למוניות, וזה לא זול. לעומת זאת, אם מתגוררים בסנטרו או בהוואנה וייאחה, אפשר לעשות הכל ברגל, או בנסיעת מונית קצרה.

מאריה ויקטוריה שמחה לראות שלא עזבנו, אבל מצאנו אותה על סף היסטריה.
יש הפסקת חשמל והפסקת מים כבר כמה שעות, והיא נוטפת זיעה ועצבנים.
תכף ומיד גם אנחנו נכנסנו לאותו סטטוס. שכבנו בחדר על המיטה, בבגדים מינימליים, והזיעה שלנו ממש הרטיבה את כלי המיטה. להתקלח - אין אפשרות. תוך זמן קצר החשיך, ואז גם אי אפשר היה לראות כלום. הדלקנו את שני פנסי המגהלייט שלקחנו אתנו, אבל הם קטנים ולא מאירים לרדיוס גדול.
יעקב יצא לעשן במרפסת ומאריה ויקטוריה שהרגישה ממש לא נעים בגללנו נתנה לו פנס של תאורת חירום, חזק ומאיר יפה. לצערנו, אורו הלך והתעמעם די מהר, ופתאום כבה. כנראה שבקצב של הפסקות החשמל שיש להם, הפנס לא מספיק להטען עד הסוף...

החשמל חזר באמצע הלילה. המים רק בבוקר.
הממשלה לא עושה אפליות: גם אצל העשירים, רבים מהם עובדי ממשלה, אין פרוטקציות. גם הם סובלים ממחסור באנרגיה, בדיוק כמו העניים של הוואנה וייאחה.

שלום הוואנה, ולא להתראות.. ?

הטיסה שלנו לקנקון היתה אמורה לצאת באחת בצהריים.
בגלל שמאריה ויקטוריה הולכת לעבודה בתשע, החלטנו לצאת מהבית יחד אתה, ולבלות את הזמן המיותר בשדה התעופה. ארזנו והתארגנו מהר - כל מה שלא הספקנו לעשות בלילה בגלל הפסקת החשמל - אכלנו ארוחת בוקר חפוזה, שילמנו למאריה ויקטוריה ואף נתנו לה במתנה את כל הפזו המקומי שנשארו לנו (החלפנו הרי רק 5 דולר/יורו/פזו תיירותי למטבע מקומית, והצלחנו לבזבז רק חצי מהסכום כי לא רצו לקחת את זה מאתנו בשום מקום!). היא הזמינה לנו מונית, ובדרך לשדה התעופה נפרדנו מהרחובות, מהבניינים, מהמראות. לא אהבנו אותך, הוואנה, אמרנו לה. אנחנו שמחים לנסוע מכאן.

שדה התעופה ריק כמעט מאדם.
איתרנו את דלפקי חברת קובנה, וביררנו האם אפשר לעשות צ'ק אין לטיסה על אף שיש עוד קצת למעלה משלוש שעות. בכל שדה תעופה נורמלי זה היה קביל לחלוטין, לא?
כאן - לא.
הפקיד הסביר לנו שהדלפק נפתח רק שעה לפני הזמן, מה שאומר שיש לנו שעתיים ומשהו להרוג.
בזוית העין קלטנו בית קפה קט בקצה האולם, ממול לדלפק הסגור, הזמנו קפה ושלפנו את חפיסת הקלפים שלנו. זו דרך נהדרת להעביר את הזמן.

בערך בשתים עשרה, שעה לפני מועד הטיסה, קיפלנו הכל וניגשנו לדלפק.
'עדיין לא' אמר לנו הפקיד. 'לא פתוח'.
טוב, חשבנו להשאר להמתין עומדים שם, כדי להיות ראשונים בתור.
אבל איש בטחון במדים ניגש אלינו וביקש לשבת, כיוון שלא בטוח בכלל שהצ'ק אין יהיה בדלפק הזה.
תקשיבו להודעות ברמקול, אנחנו נודיע, הוא אמר.

חזרנו לשבת.
חצי שעה לפני הטיסה, רבע שעה... אין כלום. לא הודעה על עיכוב, לא הודעה על שינוי דלפק. ממש כאילו הטיסה הזאת לקנקון לא קיימת. נמאס לנו להיות נודניקים, אז ישבנו בשקט.

איך שאנחנו יושבים ככה ממול לדלפק ותולים בו עיניים כלות, מגיחה מאי שם קבוצת יפנים עמוסת מזוודות. תוך עפעוף אחד בעין, ראינו פתאום איך שורה של מזוודות מתיישבת, תק-תק-תק-תק, אחד אחרי השני, כמו חיילים במסדר, אף מזוודה לא יוצא מהשורה. ואיפה בדיוק?
בדלפק שאנחנו מחכים לו כבר שלוש שעות.

'לאאא... זו בטח לא הטיסה שלנו. הרי שאלנו לפני חמש דקות' אמרנו לעצמנו.
ובכל זאת יעקב החליט לגשת לשאול שוב.
בטח, בטח שזו הטיסה שלנו! מהר מהר אספנו את עצמנו ואת התיקים שלנו, והתייצבנו אחרונים בתור!
אחרי שאנחנו ממתינים שלוש שעות, פתאום יש בבת אחת למעלה מחמישים איש לפנינו.
ולא רק זה: זוג מכסיקנים שעמדו מאחורינו בתור, עשו כל הזמן תרגילים של עקיפה. דחפו את המזוודות שלהם לפנינו, וכל פעם גנבו עוד ס"מ ועוד ס"מ, עד שזה כבר ממש עיצבן אותי.
אם היינו בישראל - הייתי מחזירה אותם אחורה.
בקובה - לא יודעת מה קרה לי. החלטתי פתאום להתנהג באבירות, איזו טעות פטאלית.

עשיתי צעד אחורה, ובתנועה גלאנטית רחבה אמרתי להם 'POR FAVOR, PASAIS, PASAIS' יענו 'בבקשה, תעברו תעברו'..
קיוויתי שהמחווה הזאת שלי תעשה אותם כאלה גמדים בעיני עצמם, למה היו צריכים להידחף בכלל!
המחווה הזאת עלתה לי ביוקר.
התור התקדם לאט לאט. סוף סוף נגמרו כל היפנים.
זוג המכסיקנים שלפנינו נגשו אל הדלפק. ברוך השם, הנה מיד תורנו מגיע.
אני רק גומרת לחשוב על המשפט הזה, וטראאאאח!
החלון של הדלפק נסגר לנו בפנים.
מה זה צריך להיות? הסתכלנו ימינה, שמאלה, מה קורה? מאחורינו עוד כעשרים איש בתור. לאף אחד לא ברור מדוע הצ'ק אין הופסק ככה פתאום.
מסביב מתחילה המולה קטנה. הקובנים כנראה מורגלים בכאלו סיטואציות, אני מתחילה לשמוע דיבורים שזהו, הטיסה סגורה, אין סיכוי לטוס היום.
אני במצב של פניקה מתקדם.
יעקב לא מאמין שיעשו לנו דבר כזה. 'זה תכף יסתדר, חכי ותראי' הוא מנסה להרגיע אותי.

כעבור דקות ארוכות, יוצא הפקיד המניאק שמשעה 10 בבוקר אומר לנו 'עוד לא, הדלפק עוד לא פתוח', ועכשיו הוא מודיע שהטיסה מלאה. הוא מודיע את זה בספרדית, וכל אלה שבתור מאחורינו מתנפלים עליו ומבררים איזה חלופות יש לו להציע להם.
אני ניגשתי אליו, ורגע לפני שאני מתפרקת לגורמים ביקשתי ממנו לחזור על כל ההסבר באנגלית, מקווה שאולי לא הבנתי טוב את הספרדית.
הוא היה מאד מנומס, והסביר לי בחיוך שיש להם אובר-בוקינג על הטיסה הזאת, ואין סיכוי לעלות עליה.
'אז מה יהיה אתנו' צעקתי, מרגישה שכל הדם עולה לי לראש.
'נמצא לכם פתרון' הוא אמר. 'אני מבקש שתשבו ותחכו קצת, אני חייב לגשת לשער להוציא את הטיסה, וכשזה יסתיים אני אבוא ואדאג לכם לכל מה שצריך...'

חשבתי לדלג על התיאור של מצבי הפיזי באותו רגע, אבל זה בלתי נמנע. כמה שזה לא נעים - אני חייבת לשתף אתכם, בשביל שתבינו מה עבר עלי. זה ממש מגעיל, אבל אני מרשה לעצמי לספר על זה כי זה כבר עבר ולא נשאר לזה שום זכר, אז אני מתייחסת לזה כאילו זה לא קרה לי באמת:

מזה ימים אחדים שכל הגוף שלי התכסה בתפרחת אדומה מגרדת. תוצאה של הזעת יתר אולי, או אלרגיה למשהו שאכלתי, או לחומרי הכביסה או לא יודעת למה.
השעות שבילנו בלילה הקודם בקאזה ללא חשמל מים או מזגן או מאוורר רק החמירו את המצב. הצפרניים שלי חרצו את הבשר בכל המרץ, הגירוד הטריף את דעתי. בידיים וברגליים ובבטן כבר היו לי שריטות ממש זבות דם. הכי הרגיז אותי שהיו מקומות מגרדים שלא הצלחתי להגיע אליהם, כמו בגב למשל, והתביישתי לבקש מיעקב לגרד לי.. השתמשתי בעפרון, בספר, בכל מיני אמצעים להגיע למקומות המגרדים. בנוסף לזה, משעות הבוקר הרגשתי גם מין תחושת צמרמורת, כמו כשיש חום. המדחום שלנו היה ארוז עמוק במזוודות ולא נגיש.
בתוך תוכי הייתי בטוחה שחליתי בקובה במחלה נוראה.
אולי מלריה, כי נעקצתי כמה פעמים מיתושים. אולי קדחת דנגי. הרי נגד שני אלה אין חיסון, ואת כדורי המלריה לא לקחתי. בקיצור, בראש כבר פינטזתי איך אני הולכת פייפן. איזו מדינה ארורה. למה הגעתי לכאן, מה אני עושה כאן בכלל, למה אני לא מצליחה לצאת מכאן?
כל מה שרציתי זה להגיע לקנקון, לגשת שם לאיזה בית חולים נורמלי ולקבל טיפול! ואלה לא נותנים לי לעלות על הטיסה?? מצב ההיסטריה שלי גרם לי לעוד יותר גירודים ועוד יותר דאגה, ועמדתי להתמוטט בכל רגע. מה שהחזיק אותי זו התקווה שיש סיכוי בכל זאת לצאת בטיסה מאוחרת יותר, אז לא נורא, נמתין עוד כמה שעות - העיקר שנצא כבר מהמדינה הנוראה הזאת.

כשהבחור חזר, הוא קודם כל טיפל בכל דוברי הספרדית. כנראה שאותם היה קל 'לסדר' בדרך זו או אחרת. אנחנו היווינו ממש בעיה. אנחנו לא מורגלים במנטליות הזאת של 'נו, טוב, אז מה קרה... נבוא מחר, לא נורא...'
כל פעם שניגשתי לדבר אתו, הוא ביקש ממני לחכות עוד קצת. 'זה לטובתכם' הוא אמר, 'אני מנסה למצוא פתרון טוב בשבילכם!'
כעבור כמה שעות ארוכות, כשאני מקטרת, מקללת, מוחה דמעה, מתגרדת, חופרת במזוודה כדי להוציא מדחום ומגלה שיש לי 38.5 מעלות, ויעקב מנסה להרגיע אותי ומשדל אותי לשתות מים ולהפסיק להתעצבן ולא להשבר ולא לבכות... הופיע הפקיד הליצן והציע לנו הצעה:
'בעוד שלוש שעות יש לנו טיסה מכאן למכסיקו סיטי. נשים אתכם עליה, ומשם תתפסו קונקשיין חזרה לקנקון, אבל רק מחר בצהריים'.

אני חשבתי שאני משתגעת. פשוט השתוללתי ואפילו דיברתי לא יפה.
'תגיד, אתה יודע גיאוגרפיה? אתה מבין מה אתה מציע לנו?'
קנקון מרוחקת מהוואנה בערך שעה וכמה דקות, שעה ועשרים או משהו כזה. הוא מציע לנו לטוס 5 שעות עד מכסיקו סיטי, לבלות שם את הלילה, ולמחרת בצהרים לטוס חזרה כ-5 שעות עד קנקון. צריך להיות מטורף כדי להציע כזה פתרון, או כדי לקבל אותו.

'אני מצטער. זה כל מה שאני יכול להציע לכם' הוא אמר. 'תחשבו על זה קצת ותגידו לי, כי אני צריך לשריין לכם מקומות על הטיסה.'
אמר והלך, ואנחנו נכנסנו לדכאון.
המדינה הזאת לא רוצה לשחרר את אחיזתה בנו, לא נותנת לנו לעוף מכאן.
לאט לאט הסתמן לי פתרון בראש, כשאני נרגעת קצת - אני חושבת יותר טוב.
'תגיד', אמרתי לפקיד. 'מחר יש לכם מכאן טיסה נוספת לקנקון?'
כן, בטח, זו טיסה יומיומית.
'אז תן לנו מלון בהוואנה, ותסדר לנו לטוס מחר!'
איך לא חשבנו על זה קודם? איך הוא לא הציע רעיון כזה?
הוא שמח מאד על הפתרון הקל יחסית עבורו. הוא ביקש שנחכה עוד כמה דקות עד שהוא מסדיר את הכל. כשהוא חזר, היו בידו שוברים כדלקמן:
מונית משדה התעופה לודאדו
לילה משולם במלון המפואר 'הוואנה ליברה' בודאדו
3 שוברים לשלוש ארוחות, צהריים מאוחרים, ערב ובוקר למחרת
שובר לשיחות טלפון בסך 10 פזו תיירותי, להודיע למי שצריך להודיע על העיכוב
מונית חזרה ממלון הוואנה ליברה לשדה התעופה למחרת בבוקר..

קובה האחרת - מלון הוואנה ליברה

נו, בסדר. מקובל עלינו. כאילו שיש ברירה...
יצאנו עם התיקים החוצה, עלינו למונית - ומאותו רגע חווינו את קובה האחרת למשך יממה.

חזרנו בדרך בה באנו. כל אותם רחובות שנפרדנו מהם בבוקר, קידמו את פנינו פעם נוספת, לוהטים בחום הצהריים. נדמה היה כאילו הם לועגים לנו על ה'שלום ולא להתראות' שאמרנו להם.

מלון הוואנה ליברה מפואר בכל קנה מידה, מערבי לחלוטין, אבל עם זאת בכל זאת קובני. המסדרונות קצת מסריחים מחומרי הניקוי של השטיחים, מין ריח טחוב באוויר. קיבלנו חדר מעולה, עם כל הפינוקים: פתאום לא חסר בקובה סבון, יש שמפואים קטנים וקרם לפנים וקרם לידיים. המזגן מצויין, הטלויזיה עם הרבה ערוצים, כולל ערוצים זרים - אבל לא CNN..
בררנו בקבלה כמה עולה לילה - 'רק' 200 פזו CUC. בערך פי 10 ממה ששילמנו בקאזות.
מי שיש לו כסף, ויבחר לעשות את קובה ברמה כזאת, יתכן ודפי יומן המסע שלו יהיו ספוגים בחוויות מסוג אחר, שונות מאלו שלנו.

ירדנו מיד לאכול ארוחת מלכים, חזרנו לחדר להתקלח ולנוח, המזגן היה קריר ונעים. הגירוד נחלש. קפצנו לאינטרנט ושם קראתי מייל מבתי גיליה בו היא הציעה לי כיצד לטפל בתפרחת המגרדת. היא כמובן ציידה אותי מראש בכל מיני מרקחות ותמציות טבעיות, ועכשיו הסבירה לי מה לשתות ומה למרוח (לא משנה שבילבלתי בין ההוראות, מרחתי את מה שהיה צריך לשתות ושתיתי את מה שהיה צריך למרוח, אבל הן עזרו בכל זאת... תוך כמה שעות מרגע שהגעתי למחרת למכסיקו - הכל היה כלא היה. הדיאגנוזה - אלרגיה לקובה.)
בערב אכלנו שוב ארוחת ערב ברמה, ואפילו יצאנו קצת לבלות.

בבוקר נדהמנו לראות את המזנון של ארוחת הבוקר: אחרי ששלושה שבועות אנחנו אוכלים בוקר בוקר שתי ביצים עם לחם עשוי בטוסטר כדי לחפות על חוסר טריותו - פתאום מגוון עצום של ירקות, פירות, גבינות, אבוקדו, נקניקים, מיני מאפה וכו'.
איזה מזל שקרה לנו הפנצ'ר הזה עם הטיסה - אחרת לא היינו יודעים שקיימת גם קובה כזו...

שוב הגענו מוקדם לשדה התעופה, אבל הפעם לא ישבנו בשום בית קפה מול הדלפק. עמדנו על רגלינו מול החלון הסגור שעה ארוכה עד שהוא נפתח, רק כדי לוודא שנהיה ראשונים על הטיסה.
הטיסה עברה חלק, וכעבור כשעה וחצי כבר היינו על אדמת מכסיקו, נושמים לרווחה ואומרים
'ברוך שפטרנו מקובה'.

סליחה, קובה. ניסינו. באמת שניסינו לאהוב אותך, להנות ממך.
לא הלך לנו.
אני מזכירה לכולם שזו חוויה מאד סובייקטיבית - ככה אנחנו הרגשנו. לא בהכרח שכל אחד ירגיש אותו הדבר. יש הרבה אנשים שמשתגעים על הארץ הזאת.
אנחנו לא ממש מצטערים שהגענו לשם, זה היה חשוב להרחבת האופקים התיירותיים שלנו.
אבל כיעד לחופשה - לא היינו בוחרים במדינה הזאת.

רק שעה ומשהו מפרידים בין קובה למכסיקו, אבל איזה הבדל שמיים וארץ!!
באותו לילה כבר ישנו ב'אי הנשים' - איסלה מוחרס.
אבל את המשך קורותינו תוכלו לקרוא רק בפרק הבא............

לפרק הקודם                לכל פרקי היומן מקובה

 

 

תגובות 

 
0 # מגניבה 2017-03-15 19:29
סקירה מאוד אמתית.
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת