wellness5

קמאגוויי וסנטיאגו דה קובה


היעד הבא שלנו, סנטיאגו דה קובה, רחוק מאד מטרינידד. 592 ק"מ.
בכל ארץ מתוקנת, עם כבישים טובים ורכב טוב - אין בעיה לעשות את המרחק ביום אחד, בעיקר אם אין בשביל מה להתעכב בדרך. יוצאים בבוקר, מגיעים בערב, קצת עייפים אבל לא נורא.
בקובה זה לא הולך כך. רק משוגע יכול לתכנן לגמוא כ - 600 ק"מ ביום אחד.

פתחנו מפה, חיפשנו איזו נקודה באמצע הדרך, והבחירה נפלה על קמאגוויי.
למודי נסיון, החלטנו שהפעם לא נגיע לעיר חדשה מבלי להזמין מקום מראש. פתחנו את ערימת הניירת שלנו, עם כל המלצות הלינה שאספנו ובחרנו בקאזה של ליאונרדו ומאריה הלנה.

נרי, בעלת הקאזה שלנו בטרינידד, התנדבה לצלצל אליהם בשמנו ולהזמין לנו לילה אחד אצלם.
תחילת השיחה היתה כמו בין זרים, אבל תוך כמה דקות היא ומאריה הלנה פטפטו כמו שתי חברות טובות, ונדברו להמליץ אחת על השניה ולהעביר ביניהן קליינטים שמתעתדים לבקר בשתי הערים.
כשהצענו לשלם עבור שיחת הטלפון, נרי לא הסכימה לקחת כסף. היא הבטיחה לנו שהשיחה הזאת עוד תשתלם לה בעתיד...
'אתם רק תקחו את חבילת כרטיסי הביקור האלה ותנו למאריה הלנה.. אם היא תשלח לנו אפילו קליינט אחד, זה כבר יכסה על שיחת הטלפון..' היא אמרה לנו.
האמת היא שבגלל שכל כך נהנינו לשהות בקאזה שלה, ממילא התכוונו להשאיר איזה טיפ נחמד שיעשה לה טוב על הנשמה, ושיחת הטלפון הזאת ללא תשלום, וכל הרצון הטוב לעזור, רק הכפילו אותו..

מאריה הלנה התעקשה לחכות לנו בכניסה לעיר. יש הרבה קאזות בקמאגוויי, והסבירות שמישהו יגיע באמת אל הכתובת שהוא מחפש ולא 'ייחטף' בדרך לקאזה אחרת הוא נמוך. מאריה הלנה ובעלה לא לוקחים סיכון כזה - כל מי שמזמין אצלם חדר זוכה לפגישה אישית בנקודה בה הוא נכנס אל העיר.

במקרה שלנו, הם אמרו שיחכו לנו במכונית אדומה מצד ימין של הכביש אחרי שעוברים את הרמזור הראשון של העיר. נשמע פשוט. ביקשו תיאור שלנו, מסרנו. נתנו להם גם את פרטי המכונית שלנו - גם את מספרה, אבל בעיקר את צבעה. הרי איך אפשר לפספס את הירוק המזעזע שלה..
שאלנו - בתיווך של נרי - ואיך אנחנו נזהה אותם? כי בקובה כל מכונית שלישית בערך היא בצבע אדום? אז נתנו לנו תיאור: לליאונרדו יש זקן קטן ומחודד והוא מאד מאד גבוה..

יצאנו לדרך בתקווה שנצליח לאמוד את גובהו של נהג מזוקן שיושב במכונית אדומה אחרי הרמזור הראשון של הכניסה לעיר.. מכסימום, אם לא נזהה אותו - הוא בטוח יזהה אותנו, אנחנו בולטים יותר..

קמאגוויי

הדרך בין טרינידד לקמאגוויי עברה בקלות יחסית. פתאום הופיע שילוט מצויין, חדש ומדוייק..
החלטנו לתת טרמפ למי שירצה, כדי לפטפט קצת בדרך.
יצא לנו לקחת דווקא טרמפיסט לבוש מדים, עם דרגות על הכתף. לא היה ברור אם אלה מדי צבא או משטרה, אבל הוא נראה בכיר כזה. מה, התפלאנו, גם לקצינים בכירים אין רכב צמוד, שלא לדבר על נהג? כנראה שהוא לא היה בכיר מספיק...
בכל אופן זה די הדהים אותנו שאיש צבא או משטרה עולה לטרמפ עם תיירים, דבר שהוא אסור בעליל אפילו לפשוטי האדם בקובה. אבל הוא היה הראשון שהסתער עלינו כשעצרנו בצומת ביציאה מטרינידד, ונראה היה שכל הטרמפיסטים האחרים שגדשו את הצומת פסעו צעד אחד לאחור מתוך כבוד אליו.

ניסינו לדובב אותו קצת, אבל הוא היה די קמצן במילים. הוא גר בסנקטי ספיריטוס, עיר שנמצאת על המסלול שלנו, כ - 70 ק"מ מטרינידד. שאר השיחה הצטמצמה ל 'עכשיו שמאלה' או 'יש עוד X ק"מ'.
שאלנו אותו איפה יש תחנת דלק כי היינו צריכים לתדלק, והוא אמר שיגיד לנו. כשחלפנו על פני תחנה אחת וראיתי שהוא לא אומר כלום, אולי שכח שאנחנו צריכים דלק, הפעלתי איתות והתכוונתי להכנס אליה, אבל הוא אמר 'לא, לא, יש מקום יותר טוב עוד מעט, יש שם גם בית קפה ותוכלו לשתות קפה..'
איך הוא קרא את מחשבותיו של יעקב וידע שזה בדיוק מה שהוא צריך? כנראה שגם הוא עצמו זקוק לאיזו הפסקת קפה, חשבנו.
כשהגענו לתחנה, הזמנו אותו כמובן לבוא לשתות אתנו את הקפה.
להפתעתנו הוא סרב. אסור לו, הוא אמר.
לא הבנתי מה בדיוק אסור לו - לנסוע אתנו כשעתיים בפרטיות, ברכב סגור, כשהוא יכול למכור לנו את כל סודות המדינה שלו, או לשבת אתנו בפומבי לעשר דקות של שתיית קפה?
'אני אחכה לכם כאן' הוא אמר ונעמד ליד האוטו, בשמש קופחת.

הקפה בקושי החליק לנו בגרון כשידענו שהוא מחכה לנו, וחזרנו בזריזות לאוטו כדי להמשיך בנסיעה.
לפני שהוא נפרד מאתנו בסנקטי ספיריטוס, הוא נתן לנו הוראות מדוייקות איך להמשיך עד קמאגוויי.
לא לקחנו עוד טרמפיסטים אחרי שהורדנו אותו, הספיקה לנו אווירה מעיקה לאותו בוקר.
כעבור כמה שעות של נהיגה קובנית טיפוסית (חורים בכביש, מכוניות מעשנות, נוף די חדגוני ולא מי יודע מה יפה..) מצאנו את עצמנו נכנסים בשערי קמאגוויי.
הכניסה לעיר היתה חלקה, שום רמזור. פתאום ראינו שאנחנו בתוך עיר, חנויות מימין ומשמאל ואנשים על המדרכות. ללא ספק זו הכניסה לעיר, אבל איפה הרמזור ואיפה המכונית האדומה?

'סעי ישר' אמר הנווט שלי. 'אם הוא אמר שיש רמזור, אז יש רמזור...'
כעבור ק"מ או שניים אכן היה רמזור, אבל הוא היה במין צומת דרכים שאף מכונית לא יכלה סתם כך לעצור בה. נסעתי עוד טיפה קדימה, לא אוטו אדום, לא זקן מחודד ולא איש גבוה..

אין ברירה, נתחיל לחפש את הכתובת, אפילו שקמאגווי היא עיר גדולה וזה כאילו לחפש מחט בערימת שחת. וכך באמת זה היה. שאלנו לפחות 20 פעם, עד שילד על אופניים התנדב לנסוע לפנינו ולהוביל אותנו אל הכתובת. הוא אפילו מכיר את מאריה הלנה.

כמה היא נדהמה לראות אותנו שם, בלי בעלה....
'איך, מה, איך הגעתם? לא ראיתם את ליאונרדו? כבר כמעט שלוש שעות שהוא מחכה לכם שם!?'
אשה נחמדה, מאד לבבית, התגברה מהר מאד על המבוכה ואמרה 'בואו, בואו, תורידו כאן את המזוודות, ואני אראה לכם איפה להחנות את האוטו, זה במוסך של השכנים'.
'אבל רגע, מה עם ליאונרדו? יש לו טלפון נייד להודיע לו שיחזור הביתה?' הרגשנו ממש לא נעים.
'לא, אין לו' אמרה מאריה הלנה. 'לא נורא, הוא יחכה עוד כמה שעות, יראה שלא באתם ויחזור'.

לבנו לא נתן לנו לאפשר את זה. הצענו למאריה הלנה שתבוא אתנו וניסע לחפש אותו ביחד, יחסוך לו שעות של המתנה עד בוש. היא כל כך הופתעה מההצעה שלא ידעה איך להודות לנו, וככה, בלי להוריד חפצים יצאנו אתה לדרך, לחפש את הרמזור שלידו מחכה לנו בעלה.

בהדרכה של מאריה הלנה, הדרך היתה הרבה יותר פשוטה מזו בה הגענו אל ביתה, אבל להפתעתנו היא הובילה אותנו ממש אל מחוץ לעיר, חזרה בדרך ממנה באנו. בערך 8-10 ק"מ מחוץ לעיר היא הצביעה על מכונית בצבע בורדו (אדום הם אמרו!!) חונה מתחת לעצים בצד השני של הכביש. 'הנה הוא' היא הכריזה..
עשינו סיבוב על המקום והגענו אל המכונית החונה.
מכונית ירוקה היתה אמורה להדליק לו איזה מתג בראש, לא?
אז זהו שלא..
הוא המשיך לשבת במושב הנהג ולבהות קדימה, שקוע בעולמות רחוקים או אולי אפילו מנמנם...
רק כשאשתו קראה לו כמה פעמים בשמו הוא פתאום שם לב אלינו... ואני סמכתי על זה שהוא יזהה אותנו בכניסה לעיר..

אבל איפה הרמזור? זה שהוא פיספס את המכונית שלנו, מילא. אבל איך אני פיספסתי רמזור??
מסתבר שכמה מטרים לפני המקום בו חנתה המכונית של ליאונרדו, ניצבה על הכביש מין קשת מתכת שנמתחה מצד אחד של הכביש לצידו השני. כמו מין שער ברזל דקיק. במרכז, בראש הקשת, הבהבו שני אורות כתומים, כאלה שמוצבים אצלנו במקומות שיש תיקוני כביש או איזו סכנה זמנית..
זה רמזור זה?? ועשרה ק"מ לפני הכניסה לעיר? ובורדו במקום אדום?
אין פלא שחלפתי על פני כל זה בלי לשים לב בכלל...
אבל אני מוכנה לקחת את כל האשמה עלי, אני לא בסדר, אני לא הבנתי, אני לא ראיתי..

יצאנו מהאוטו והתנצלנו בפני ליאונרדו שהתגלה כטיפוס מאד עצבני, ניאורוטי כזה, עם תנועות חדות ומהירות, קצת מפחידות. גם הזקן המחודד שלו לא היה הכי סימפטי..
'אתם לא באתם מהכביש הזה!' הוא הודיע לנו.. 'המכונית הזאת לא עברה כאן!!' הכריז.
לא יודעת אם יש עוד כביש גישה אל תוך קמאגווי, אבל לא התווכחנו אתו. נראה כאילו תכף הוא ירביץ לנו מרוב עצבים... מי יודע כמה יותר עצבני הוא היה יכול להיות אילו היינו מקבלים את דבריה של אשתו ומניחים לו לחכות עוד כמה שעות על הכביש, ואז לחזור הביתה בלעדינו..

הוא התניע ואמר 'סעו אחרי' ובחריקת צמיגים פשוט טס קדימה!
מאותו רגע התחיל מסע חאראקות כשהוא דוהר בכבישים, פורק את העצבים שלו, ואני בעקבותיו, דורכת באטרף על הגז ומשתדלת לא לאבד אותו!
כדי להרגיע אני אספר שבהמשך היום, כשהתגבר על רגשות האשמה שתקפו אותו על זה שפיספס את המכונית הירוקה, הוא הפך נינוח יותר וחברותי למדי, או אפילו יותר מדי.. ראיתי שכוסית משקה לא מזוהה עזרה לו 'להפשיר', הוא לא נפרד ממנה מרגע שהגענו אל ביתו ועד שעזבנו למחרת. כנראה רום?

camag3

 

הבית של מאריה הלנה וליאונרדו ממש תענוגי. הכי טוב שהיה לנו עד אז, ובכלל, מלבד הקאזה האחרונה בה נתארח בשובנו להוואנה, אלו היו המגורים הכי טובים שחווינו בקובה.

 

אנחנו לא יודעים על בני הזוג הזה מספיק, השהות הקצרה שלנו אצלם לא איפשרה יצירת קשר פתוח, אבל רואים עליהם שהם אנשים אמידים מאד. זה בא לידי ביטוי הן בחדר שהקציבו לנו, הן באוכל שהכינו לנו לארוחת ערב (בשר טלה!) והן בתפאורה הכללית מסביבנו. הכל יפה, חדיש ומודרני..

 

 

 

 

פינת האוכל הזאת, למשל, עם המחשב הנייד שנח על השולחן? הלו, זה קובה??

camag4

והפאטיו הנעים שלהם, מלא כסאות נדנדה מעוצבים, עציצים מטופחים ומוזיקה מתוך נגן CD חדיש..

camag2

הדבר היחיד שלא ממש נעם לנו בבית הזה, זו אישיותו של המארח. קודם כל היה לו מבט מאד זימתי בעיניים, ואני כאשה הרגשתי לא נוח עם זה. שנית, צורת הדיבור שלו, רברבנית משהו ונוטה לגסות רוח שלא במקומה עם אנשים זרים. רק דוגמה אחת למשל: 'אל תדאגו, המזרון שלנו חדש והמיטה לא חורקת, אתם יכולים להשתולל עליה כמה שתרצו...' שיגיד את זה לחברים שלו או לסבתא שלו, לא למי שבא להתארח אצלו ללילה אחד תמורת תשלום מלא..

בכל אופן, שמחנו להסתלק משם למחרת מוקדם בבוקר, בטענה שאנחנו צריכים לנהוג דרך ארוכה.
האירוח של מאריה הלנה היה ללא דופי, האוכל עשיר וטעים, עוזרת בישלה והגישה גם את ארוחת הערב וגם את ארוחת הבוקר למחרת. בקיצור, לא בית קובני טיפוסי.

אחר הצהריים יצאנו לסיבוב קצר במרכז העיר, הלכנו ברגל כדי לא להסתבך עם המכונית. איך שהגענו, המכונית 'אושפזה' בחניה של השכנים מעבר לכביש, ולא היה נעים להטריח אותם. כשהגענו, מאריה הלנה לקחה אותנו אל שכנתה שפתחה שער עץ גדול, ואני החלקתי את המכונית פנימה לעבר ריבוע קטן פנוי באמצע החצר שלה. שאלנו למי משלמים על החניה, והשכנה אמרה שזה בסדר, היא מתחשבנת עם מאריה הלנה. אבל כשסגרנו למחרת את החשבון אף אחד לא אמר כלום על החניה, כך שהנחנו שהיא כבר כלולה ב - 20 הפזו התיירותי ששילמנו עבור הלינה.

משום מה, חוץ מהמארח הלא נעים, לא זכור לי שום דבר נוסף מהעיר הזאת, קמאגוויי.
יכול להיות שבגלל שעשינו שם רק עצירה טכנית, לשבור את הדרך הארוכה, אז אולי לא התייחסנו אליה כאל יעד תיירותי שיש מה לראות בו.

אני זוכרת כמה רחובות נחמדים עם בתים קולוניאלים יפים, והרבה צבעוניות.

בתים צבועים ומעוטרים כמו זה שבתמונה די שכיחים שם במרכז העיר, ולמרבית הפלא רובם הם סתם בתי מגורים פרטיים ולא איזשהו נכס היסטורי מיוחד.
מישהו הגדיר פעם את קובה כ'מוזיאון חוצות' אחד גדול.. כן, יש בזה משהו בהחלט.

למחרת בבוקר יצאנו לדרך מוקדם, 320 ק"מ הפרידו בינינו לבין היעד הבא שלנו, סנטיאגו דה קובה. לא עשינו הזמנה ללינה שם כיוון שהמארח הלא נעים שלנו לחץ להזמין עבורנו איזו קאזה שהוא קשור אתה. אנחנו רצינו להגיע לקאזה אחרת, על פי בחירתנו, ולכן קצת שיקרנו ואמרנו שתודה רבה, כבר יש לנו הזמנה. אבל על שקרים מקבלים עונש, לא?? אנחנו קיבלנו...

סנטיאגו דה קובה

מצויידים בכתובת של הקאזה הכי פופולארית בקרב הישראלים בסנטיאגו, נסענו ישר אל רפאל.
'ישר' זו לא בדיוק ההגדרה הנכונה, כי כרגיל גם כאן נאלצנו לשאול כמה וכמה פעמים, וגם כאן כמעט נחטפנו לא פעם ולא פעמיים לקאזות אחרות, אבל בסופו של דבר חנינו בפתח ביתו של רפאל המפורסם.

מה לא שמענו עליו? שהוא איש מקסים, עוזר בכל מיני סידורים, שהקאזה שלו נהדרת, שהאוכל מעולה ועוד ועוד סופרלטיבים שאי אפשר היה להתעלם מהם.
הגיוני היה להניח שאם לא מזמינים לינה מראש במקום כזה מבוקש, יש אפשרות יותר מסבירה שלא נזכה לישון שם.. לקחנו את זה בחשבון, אבל קראנו עליו גם שהוא תמיד מסדר מגורים חלופיים למי שהוא לא יכול לאכסן אצלו, וזה אכן מה שקרה לנו.

'איי איי איי, למה לא צילצלתם? הרגע נתתי את החדר האחרון לבחורים האלה.. ' הוא אמר והצביע על צמד ישראלים צעירים שגררו פנימה מוצ'ילות יותר גדולות מהם..
איזו באעסה, פיספסנו ממש בעניין של דקות.
'אבל אל תדאגו, אני אקח אתכם לקאזה טובה, חכו לי כמה דקות שאני אעשה כמה טלפונים לבירורים'.
יו, איזה איש נחמד!

ישבנו במכונית וחיכינו לו, כשמסביבנו מתגודדים כל ילדי השכונה ונועצים בנו עיניים סקרניות.
כמעט שעה ישבנו ככה בחוץ, מחכים לרפאל, מפטפטים עם הילדים ומחלקים להם קצת ממתקים.
לא יודעת למה ובשביל מה חיכינו כך, למה לא נסענו משם?
הרי יש לנו ספר מלא בכתובות של קאזות אחרות!
מפעם לפעם יצא רפאל אל המרפסת וסימן לנו בידו בתנועה של 'עוד טיפה, עוד מעט'.. וחיכינו וחיכינו. התחיל כבר להחשיך וזה לא מצא חן בעינינו, אנחנו אוהבים להתמקם ללילה לפני שמחשיך.
סוף סוף יצא אלינו רפאל ובישר שמצא לנו קאזה, והוא שולח אתנו אחד מילדי הרחוב להוביל אותנו לשם. 'אבל למה שלא תבואו לאכול אצלי?' שאל רפאל, 'בקאזה שאתם הולכים אליה אין אוכל, וכאן אצלי אין בעיה, יש אוכל מצויין, באיזו שעה שתרצו ותזמינו מה שתרצו. אני אשלח את הנהג שלי להביא אתכם לכאן לארוחה.'

מה יכול להיות יותר טוב מזה? היינו מורעבים, מהבוקר לא בא דבר אל פינו חוץ מקצת ממתקים שמלכתחילה נקנו רק כדי לשמש כמתנות, אבל לאט לאט חל בהם 'כרסום זוחל' תרתי משמע..
קיבלנו את ההצעה, אני הזמנתי לובסטר בגריל, ויעקב - שלא נוגע בשרצי הים - נשאר תקוע עם העוף הסטנדרטי. קבענו לאכול ב - 8 בערב, והוא אמר שהנהג יבוא לקחת אותנו רבע שעה לפני כן.

רפאל דיבר עם אחד הילדים והסביר לו לאן לקחת אותנו. הילד נכנס למושב האחורי והתחיל לכוון אותנו בסימטאות החד סיטריות. הקאזה האחרת לא היתה רחוקה, אבל לבד בחיים לא היינו מוצאים אותה.

גברת זקנה וחמוצת פנים חיכתה לנו בפתח הבית, הובילה אותנו דרך חצר פנימית מוזנחת לעבר חדר גדול ומכוער. הכל ישן, מעופש, החלונות שלו לא נפתחו ימים רבים. כדי לפתוח אותם צריך היה לשים סולם ולהזיז הצידה חוטי חשמל שטיילו בין החלון לתקרה וחסמו את הפתיחה. הכל היה דוחה ומגעיל. בלילה כששכבנו במיטה החורקת והסתכלנו על מאוורר התקרה החורק גם הוא, ראינו חבילות חבילות של קורי עכביש מתנפנפים בפינות החדר מרוח המאוורר, ותהינו מתי בוחטה כזאת תינתק מנקודת האחיזה האחרונה שלה ותצנח ישר עלינו.
הגברת הזקנה, ארסניה בריטו אורטגה שמה - אל תעיזו ללכת אליה - היא גם חצי עיוורת וגם חצי חרשת. למה רק חצי? כי מה שהיא רוצה - היא שומעת מצויין. ומה שהיא לא רוצה - למשל למה אין מים חמים - היא לא שומעת... מביאה את היד לאוזן כאילו מנסה לאסוף את הקולות פנימה, וצועקת 'קה? קה? סוי סורדה'...' (מה, מה, אני חרשת...)

את טפסי הרישום שצריך היה למלא היא ביקשה ממני למלא כי היא לא רואה, ואני עשיתי זאת כמיטב הבנתי. למחרת בבוקר הנכדה שלה, שאחראית על הרישום, עשתה סקנדל שלם לסבתא איך היא נתנה לי למלא, כתבתי במקום הלא נכון ועכשיו יהיו לה צרות עם הביקורת של הממשלה.
מה שהיה לנכדה להגיד על המים החמים שהובטחו זה ש 'בסנטיאגו חם מאד'..

כשהבנו שכאשר אבדנו אבדנו, זה מה יש ועם זה צריך להסתדר, הורדנו מעלינו את אבק הדרכים עם זרזיף דק של מים קרים, ועוד לפני שהספקנו לקטר ולהתבכיין אחד לשני - הופיע הנהג של רפאל כדי לקחת אותנו לארוחה.
נו, מילא. נתנחם בארוחה טובה, חשבנו לעצמנו..

בתוך הקאזה של רפאל, בחצר פנימית מרוצפת כזאת - מעין פאטיו - ניצבו 4 שולחנות אוכל, 3 מהם מלאים בתיירים. השולחן הרביעי היה עבורנו. רפאל לא נראה בסביבה, אבל חבורה של נשים - אמא שלו, אשתו, הבנות שלו - טיפלו בנו מאד יפה. האוכל שהזמנו כבר היה מוכן, בצ'יק צ'ק הכל הונח על השולחן בבת אחת, מנה ראשונה, סלט, מרק, מנה עיקרית - הכל יחד.
הלובסטר שלי היה לעילא ולעילא. ליקקתי אצבעות.
יעקב, שעוף כבר יצא לו מהאוזניים, נהנה פחות מהמנה שלו, היא היתה שמנונית וחריפה. אבל הרעב הגדול גרם לו לאכול הכל, כמעט עד כדי כרסום העצמות..

בסיום הארוחה הופיע רפאל והתיישב לשולחן שלנו בשביל איזה סמול טוק. מחה זעה ממצחו וסיפר לנו כמה הוא עסוק ובכמה דברים עליו לטפל.. כמובן שהתלוננו על הקאזה שהוא שלח אותנו אליה והוא העמיד פני נדהם. היא הבטיחה לו, הוא אמר, שהקאזה שלה היא בדיוק ברמה של הקאזה שלו, ולכן שלח אותנו לשם..
למעשה, רק המחיר היה דומה. כל השאר - הבדל שמים וארץ. אם מזדמן לכם להשיג מקום אצל רפאל, הקאזה שלו בהחלט מומלצת. אבל כל דבר אחר שהוא יציע לכם - כבדהו וחשדהו.

בזמן שישב ופטפט אתנו, קראו לו אנשים משולחנות אחרים: לזה הוא סידר נסיעה באוטובוס, ולאחר הוא השיג מדריך. לשולחן השלישי הוא הזמין רכב, ואותנו הוא ניסה לעניין בטיול עם נהג צמוד למחרת. בקיצור, משרד נסיעות של איש אחד שידו בכל ויד כל בו. ושום דבר לא נעשה לשם שמים, על הכל הוא מרוויח יפה מאד. למחרת בבוקר כשבאנו לשלם לזקנה, הנכדה שלה רצתה עוד 4 פזו נוספים, וכשתהינו למה, היא והסבתא התחילו להתווכח והנכדה כעסה עליה למה לא אמרה לנו שהמחיר הוא 24 ולא 20. 'הרי צריך לתת 20% לרפאל!' גערה בסבתא..

בסוף הערב, חשבנו שרפאל יחזיר אותנו חזרה אל הקאזה שלנו. אבל הוא חשב אחרת. מאיפה הוא יביא עכשיו בלילה רכב עם נהג.. הוא צייר לנו מפה על דף נייר והסביר כמה זה פשוט וקל. 'באוטו זה נראה רחוק בגלל שכל הכבישים הם חד סיטריים, אבל כשהולכים ברגל זה חמש דקות..' הרגיע אותנו.
בשבילנו, חמש דקות של שיטוט בסימטאות חשוכות, בשעה 11 בלילה, כשמכל מקום אנחנו רק שומעים אזהרות על רמת פשיעה גבוהה מאד נגד תיירים בסנטיאגו, זה ממש לא תענוג גדול.
בלית ברירה נפרדנו ממנו לשלום, לא לפני שהוא סחט מאתנו הבטחה שנבוא לאכול גם מחר, ויצאנו לרחוב האפל.

שילוב מוצלח של מפה משורטטת היטב מחד, ונווט מצויין מאידך, הביא אותנו במהרה אל החדר שלנו, ושם התחלנו לספור את השעות עד הבוקר שיגיע ונסתלק משם. החדר הזה היה אחד הנוראים בהם ישנו אי פעם בכל הטיולים שלנו. הרעיון של פתיחת החלון היה מה זה גרוע, כל יתושי סנטיאגו עשו עליה לרגל דרכו, וגופנו הפך להיות מחורר ככברה למרות דוחי היתושים בהם נמרחנו.
לא יודעת מהו הלילה הארוך ביותר בשנה מבחינה רשמית (21 בינואר או משהו כזה?), בשבילנו אותו לילה בסנטיאגו היה לא רק הארוך בשנה, אלא כמעט הארוך בכל החיים.

מכירים את זה שלפעמים יש לכם כימיה נהדרת עם מקום, נוצר קליק מיידי ואתם מתאהבים בו?
אז זהו, שעם סנטיאגו קרה לנו בדיוק ההפך. כימיה שלילית.
המקום הגעיל אותנו, לא רצינו להשאר בו. החלטנו לעשות ביקור חפוז מאד למחרת בבוקר באתרים החשובים ביותר, ולהתחפף משם.
כל מה שקראנו, כל מה ששמענו על סנטיאגו - הכל התרגם לקומץ רחובות עלובים, אנשים לא נחמדים ותחושה של להסתלק משם ומהר.
אני יודעת שאני בטח עושה עוול לעיר הזאת, אבל אני מתארת כאן את מה שהרגשנו וחווינו, לא את פוטנציאל החוויות שיש לעיר הזאת להציע.
לנו, היא לא התאימה..

בבוקר, הצצנו על כמה מהאתרים החשובים:  (לצערי, נעלמה לי תיקיית התמונות של סנטיאגו, ולכן התמונות שהופיעו ביומן המסע המקורי אינן כאן. כדאמצא, אם אמצא - אצרף אותן. סליחה...)

זוהי הקתדרלה הראשית של העיר.

זו ככר המהפכה. יש להם שם איזו נטיה לבנות גרמי מדרגות קולוסאלים כאלה..

כאן פינת חמד טיפוסית במרכז העיר:

וכאן שתי דוגמאות אופייניות של רחובות סנטיאגו: יער של חוטי חשמל נמתחים מצד לצד, עליות וירידות, ובתים דלים ועלובים.

בתים כמו אלה הם חזיון נפרץ בשכונות סנטיאגו: עליבות, הזנחה, לכלוך, דלות משוועת.
זה לא בית נטוש, זה בית שחיים בו עשרות אנשים והרקבון אוכל בו בכל פה..

חצי יום הסתובבנו בכל רחבי העיר, ברגל ועם המכונית, ושמחנו כשהשארנו אותה סוף סוף מאחורי גבינו.

אני בטוחה שיהיו כאלה שיעידו שבשבילם סנטיאגו היא עיר מופלאה.
לנו זה לא קרה.

יצאנו לדרך, ופנינו מועדות אל בראקואה. אולי הפנינה המרוחקת הזאת תצליח להרים לנו קצת את מצב הרוח?

את זה נראה בפרק הבא...

לפרק הקודם                               לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת