טופס דה קולנטס

רק 80 ק"מ מפרידים בין סיאנפואגוס לטרינידד, אבל זה לא הפריע לנו להתברבר לא מעט בדרכים. חוסר השילוט הכריח אותנו להטיל מטבע בכל צומת, ומה לעשות - לא תמיד היא נפלה על הצד הנכון.. או שיותר נכון להגיד, האן-דן-דינו שעשינו, לא תמיד הצליח..

הסיבה לבלבול היתה בגלל שניסינו למצוא כביש מיוחד, שאיננו דרך המלך. לו היינו מוצאים אותו, הוא היה אמור להוביל אותנו אל טרינידד בדרך הררית יפהיפיה שנקראת Topes de Collantes.

אז בהתחלה באמת לא מצאנו את הכביש, כאילו החביאו את הגישה אליו.. עצרנו לשאול מקומיים, כמה וכמה פעמים, כיוונו אותנו ימינה ושמאלה וישר ואחורה ושוב ימינה ושמאלה, חגנו במעגלים וקיבלנו את החלסטרה כשהבנו שאנחנו חולפים על פני אותם מקומות בפעם השניה והשלישית.. (רונדלים, רונדלים..) כמעט והרמנו ידיים, אבל סוף סוף נמצא הצדיק האחד בסדום שידע את הדרך הנכונה, והסביר לנו איזו פניה נסתרת פיספסנו.
עלינו על הדרך, ואיך שהתחלנו לנסוע בה - הבנו שרחוק לא נגיע..

אמנם, כבר בתחילת המסלול, עוד הרבה לפני שהגענו אל הטופס דה קולנטס, הנופים היו מהממים..

אבל מצב הכביש  והעננים הכבדים בשמיים לא בישרו טובות.
אחרי מספר ק"מ בדרך הזאת, עצרנו בנקודת משטרה כדי לשאול שוב, והשוטרים המליצו חד משמעית לא להמשיך לנסוע. הגשמים של הימים האחרונים, הפכו חלקים מן הדרך לבלתי עבירים לרכב קטן כמו שלנו, אמרו לנו, וגם במזג אוויר תקין ויבש קרוב לוודאי שרכב כזה יתקשה לעמוד בתוואי הדרך.
עשינו אחורה פנה, חזרנו חלק מהדרך לכיוון סיאנפואגוס, ולקחנו את הדרך הראשית אל טרינידד.
גודביי טופס דה קולנטס שלא זכינו לראות.. אולי בהזדמנות אחרת.

טרינידד

בכניסה לטרינידד חיכתה לנו ועדת קבלת פנים של כתריסר רוכבי אופניים, שחסמו לנו את הכביש ולא נתנו להתקדם. הם נופפו בידיים לעברנו וזרקו משפטים שבכולם כיכבה בגדול המילה 'קאזה'..
בהתחלה קצת נבהלנו, אני הייתי בטוחה שתכף מישהו מהם נכנס לי מתחת לגלגלי האוטו כשאני מנסה בכל זאת לנהוג קדימה. אחר כך ראינו את הצד המבדח או המגוחך של העניין, וצחקנו. החבר'ה פירשו את הצחוק שלנו כהסכמה, ונשאר רק להחליט מי מהם יהיה בר המזל שילווה אותנו אל הקאזה, שבתמורה לתיווכו תזרוק לעברו איזה בדל פזו..
גם כן דרך להתפרנס.. לארוב לתיירים בשערי העיר..

פתחנו את החלונות והתחלנו לדבר אתם, להסביר להם שיש לנו קאזה ואנחנו לא צריכים את עזרתם.
זו לא היתה האמת, כי לא היתה לנו הזמנה. אבל מתוך שיעורי הבית שלנו בחרנו בקאזה מסויימת ואליה רצינו להגיע. 'הקאזה של נרי' היא נקראת, וקיבלנו עליה המלצות מצויינות. קודם כל יש לה חניה לאוטו בתוך הבית, שבטרינידד זה יתרון חשוב מאד. שנית, אפשר לתקשר אתם בקצת אנגלית וצרפתית שגם זה יתרון, למרות שהספרדית שלי השתפרה פלאים תוך כמה ימי שהות בקובה. שלישית - המיקום של הקאזה, ממש במרכז העיר העתיקה, דקה הליכה מה'פלאסה מאיור', הככר המרכזית.
בקיצור, יעד יש לנו. רק איך מגיעים אליו... ואיך מתגברים על המחסום האנושי שעוצר אותנו?

החלטנו לפעול בחוכמה: הרי לנער אותם מעלינו ייקח לנו שעות, אלה לא מוותרים בקלות. אז איך אומרים, If You Can't Beat Them, Join Them..
תפסנו אחד מהבחורים הצעירים ואמרנו לו 'אפשר רגע לדבר אתך בצד, בלי כל הרעש הזה?'
תכף ומיד הוא ירה כמה משפטים לעבר החבורה, כאילו אומר להם יאללה, תתחפפו, הג'וב שלי. יש ביניהם פרגון הדדי, היום זה הוא מחר זה הם. אחד אחד עלו הבחורים על אופניהם ודיוושו הצידה, עיניהם כבר תרות את הכביש לצוד את התייר הבא..
אנחנו והבחור 'שלנו' זזנו קצת לצד הכביש.
'אנחנו רוצים להגיע לפלאסה מאיור' אמרתי לו. 'אתה יכול להוביל אותנו לשם?'
יופי, חיוך רחב התפשט על פניו, זה כבר שמץ של 'עבודה' בשבילו, אבל כנראה לא מספקת.
הוא רצה לדעת למה ובשביל מה, איפה הקאזה שלנו אם יש לנו בכלל .. לא מוותר בקלות.

אחרי דין ודברים די ארוך ( אתם בטח שואלים בשביל מה היינו צריכים את זה בכלל, למה לא להכנס לאוטו, לשים ספיד ולעוף משם? פשוט כי לא רצינו להסתובב לבד בסימטאות טרינידד ולחפש את הבית לבד, הספיקו לנו הרונדלים של מציאת הדרך בבוקר..)
בסופו של דבר 'הסגרנו' לו את שם הקאזה אליה אנחנו רוצים להגיע.
ידענו שאנחנו לוקחים בכך סיכון, כיון שגם אם הוא יביא אותנו לקאזה של נרי על פי בקשתנו המפורשת, הרי שמבחינת שכר הטרחה הצפוי לו זה היינו הך. המחיר שלנו יעלה בכמה פזו ללילה, והם ימצאו את דרכם היישר לידיו. לא נורא, לא חשוב, העיקר שיביא אותנו לשם.

'תסעו אחרי' הוא אמר, 'אני אקח אתכם לקאזה של נרי'. הוא עלה על אופניו ואנחנו בעקבותיו, עושים הכרות עם הרחובות מקפיצי המעיים של טרינידד.
ככה נראה רחוב טיפוסי של העיר העתיקה:

העיר מקסימה. לא סתם היא נבחרה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
הבתים העתיקים בסגנון קולוניאלי, צבועים בצבעים חיים ויפים. כל הכבישים מרוצפים ריצוף עתיק של חלוקי אבנים. בשביל ללכת עליהם צריך נעלי הליכה מאד נוחות, ובשביל לנסוע עליהם עם אוטו מקפצץ, צריך מעיים מברזל וקיבה ריקה. ובשביל לנסוע עליהם באופניים, צריך מיומנות שבטח לא נרכשת אלא מולדת מאב לבן. אחרי כניסה ויציאה ממאה סימטאות בערך, אפילו הבחורצ'יק שלנו התייאש וירד מעל האופניים. בהתחלה הוא הלך קצת ברגל, אחר כך נמלך בדעתו, עצר אותנו וביקש לשים את האופניים על גג המכונית ושהוא ייכנס לנסוע אתנו במושב האחורי.
האוטו הקטנצ'יק, שבקושי סוחב אותנו ואת התרמילים הכבדים שלנו ותיקי המתנות והממתקים, הוא בלי גגון, איך נשים אופניים למעלה? הבחור הציע שהוא יוציא חצי גוף דרך החלון ויחזיק את האופניים על הגג.
זה נשמע לנו כל כך ביזארי, שבו ברגע ויתרנו על שירותיו. יעקב הוציא איזה שטר לתת לו ולשלח אותו לדרכו. 'תודה לך, מכאן אנחנו כבר נסתדר לבד' אמרנו לו.
אבל הוא אפילו לא חלם לוותר...
'בסדר בסדר, אני אמשיך עם האופניים' הוא אמר והתחיל לטפס בעליה לא קלה.
'זה עוד רחוק?' שאלנו אותו
'לא, לא, הנה עוד קצת..' היתה תשובתו המתנשפת. בינינו כבר החלטנו להגדיל לו את הטיפ בגלל המאמץ. איזה מזל שלקחנו אותו, חשבנו. איך היינו מוצאים את הבית בכל הסימטאות הללו..

בסוף העליה הבחור נעצר לפני בית, דומה לכל הבתים שבשורה לפניו ואחריו.
'חכו רגע כאן' אמר לנו, 'אני הולך לראות אם נרי בבית'.
טוב, אנחנו מביני עניין.. מכירים את זה מעשרות התנסויות קודמות. הוא הולך לסדר לעצמו את העמלה, ומאחר ומראש הסכמנו והשלמנו עם זה שנצטרך לשלם יותר בגללו, נשארנו לשבת במכונית כדי לתת לו שהות לדאוג לאינטרס שלו. למרות שאנחנו לא חייבים לו כלום, למעט הטיפ על זה שהוביל אותנו לבית, הרגשנו שלא אכפת לנו שירויח עוד קצת, גם אם זה ישירות על חשבוננו..

הוא חזר ואמר 'בבקשה, בואו תכנסו'.
יעקב שילח אותי כמו שמשלחים יונה לראות הקלו המים? כלומר, לכי ותעיפי מבט בקאזה לפני שאנחנו יורדים עם כל התיקים וכו'. בדרך כלל זה התפקיד שלו בכל הטיולים, הוא ועדת הביקורת. אבל כאן בקובה, בגלל השפה, המשימה הוטלה עלי.

'בואנוס דיאס' אמרתי לחלל הבית הריק והאפל כשנכנסתי אליו בדלת הפתוחה לרווחה.
שמתי לב שלא היה בכניסה השלט הירוק הקטן של הרשיון הממשלתי, סימן לא טוב.
מאי שם הופיעה גברת מבוגרת, לבושה בחלוק בית ועליו סינר עם כיסים.
'בואנוס דיאס, בבקשה, בבקשה, תכנסי, ברוכה הבאה..' היא קידמה את פני בחביבות, כשהיא מנגבת את ידיה בסינר ומגישה לי יד ללחיצה. יחד אתה היא הביא לחדר ענן של ריח תבשילים, כנראה הפרענו לה באמצע הכנת הארוחה.
ואני, כולי חיוכים ונחמדות שואלת אותה: 'אוסטד לה סניורה נרי?' (האם את גברת נרי?)
שמץ של היסוס, ולאחריו איזה 'סי, סי' מתחמק כזה.
הצצתי מסביב לראות את הבית, הכל היה חשוך וקודר, רהיטים כהים, קשה היה להתרשם. טוב, נחכה לראות את החדר עצמו, אולי הוא יפתיע.
'איך נכנסים לגראז' שלכם, להחנות את האוטו?' שאלתי
'אהה, לא, לא, האוטו רק ברחוב' ענתה הגברת.
ברחוב? ראיתם בתמונה את רוחב הרחוב? אם תבוא עוד מכונית, לא יהיה לה איך לעבור.
'אל תדאגי' הרגיעה אותי הגברת, 'כאן לא באה אף מכונית, לאף אחד אין מכונית'.
'ותיירים?' שאלתי. 'אין תיירים שמגיעים עם מכונית לקאזות השכנות?'
'לא, לא, לכאן אף אחד לא בא, זה רחוק...' הסגירה הגברת הלא כל כך חכמה.
'מה רחוק' שאלתי, 'אנחנו לא על יד הפלאסה מאיור?' (הפלאסה מאיור היא לב העיר העתיקה, והקאזה של נרי אמורה להיות דקה הליכה מהמרכז)
משהו הריח לי לא טוב. גם העובדה שאין לה חניה בתוך הבית. הרי בפירוש בחרנו את הקאזה של נרי בין היתר בגלל החניה הסגורה שאנשים המליצו לנו עליה!
שלפתי את הפתק שעליו היתה רשומה לי הכתובת של נרי. שם של רחוב לא הצלחתי למצוא בחוץ, (עובדה ידועה היא שפרחחי טרינידד תולשים את שלטי הרחובות בכוונה כדי לבלבל תיירים ) אבל מספר הבית שהיה רשום לי בפתק, 71, לא התנוסס בחוץ. במקומו היה כתוב 15.
התחלתי להבין מה קורה.
'סליחה, את נרי?' שאלתי שוב את הגברת.
הפעם היא לא שיקרה והודתה שהיא לא.
'נרי יצאה, נסעה, היא לא כאן עכשיו'.
יצאתי החוצה כרוח סערה, מה זה רותחת! אמרתי ליעקב 'בוא נעוף מכאן, זו עבודה בעיניים!'
הבחור עם האופניים חסם לי את הכניסה לאוטו. התחיל ויכוח שבו בא לי להחטיף לו איזו זפטה, (רק תיאורטית, אני ממילא לא יודעת איך להיות אלימה..) אני כל כך שונאת שעובדים עלי!! ועוד בצורה כל כך מטופשת! הוא מביא אותי לבית אחר מזה שביקשתי, במרחק עצום מהמרכז, בלי חניה, גברת הבית משתפת אתו פעולה ומתחזה לנרי, ואני אמורה לבלוע את זה? והבחור עדיין מנסה לשכנע אותי שאני טועה, שזאת כן נרי, וזאת כן הכתובת שנתתי לו!!

בתור 'עונש' הוא לא קיבל מאתנו גרוש שחוק, וזה לא מצא חן בעיניו. כשנסעתי משם בחריקת צמיגים על אבני הכביש, מנסה לא לדרוס אותו, הוא המשיך לרדוף אחרינו לאורך כמה סימטאות כשהוא קורא כל מיני קריאות ומנופף בידיו. אנחנו בתוך האוטו עם חלונות סגורים, רותחים כמו בסיר לחץ מרוב זעם, ונוסעים בלי לדעת לאן. מסימטה לסימטה, וכל פניה חדה לפי השילוט (רוב הרחובות הצרים הם חד סיטריים) מאיימת לגרד לנו את הצבע מהרכב.. אחרי כמה דקות ארוכות של מרדף, ויתר הבחור והסתלק. עצרנו ליד חבורת גברים לבושים בגופיות לבנות שישבו בפתח אחד הבתים, ושאלנו אותם איך מגיעים אל הפלאסה מאיור. אחד מהם, קשיש עם פה חסר שיניים, התנדב לבוא אתנו להראות לנו.
דילמה - להעלות אותו לאוטו? או שזו עוד מלכודת לתיירים?
החלטנו לקחת אותו אתנו. הוא עלה למושב האחורי והתחיל לפטפט אתנו. מהר מאד הגענו לדבר על מה אנחנו מחפשים בפלאסה מאיור, ובגלל שהוא עשה רושם נחמד ולא מזיק הודינו בפניו שאנחנו מחפשים את הקאזה של נרי.
'אההה.... נרי ורוברטו! הם חברים שלי' הוא הכריז, והבטיח לקחת אותנו ישירות אליהם הביתה.
וכך היה.

הוא הוביל אותנו אל מאחורי הבית, כדי שנכניס את האוטו לחניה. הוא הלם קצת באגרופיו על שער מתכת, וקרא כמה פעמים בשמם של נרי ורוברטו.
'הבאתי לכם תיירים' הוא אמר לנרי שיצאה לקראתנו.
לפנינו עמדה אשה מקסימה. חיוך חם ואמיתי, טיפוס שמח, עם פנים מאירות.
סימנתי לי בראש את העובדה שמפלס הנחמדות של האנשים הולך ועולה ככל שמתרקחקים מהוואנה.
סיפרנו לנרי את מה שקרה לנו, והיא הנידה ראשה בצער. חבורת הצעירים הזאת היא פשוט מכה, הם מוכרים וידועים לכולם, ומוציאים לעיר שם רע.
'חבל שלא צלצלתם, היינו באים לפגוש אתכם בכניסה לעיר' היא אמרה לנו, ולקחנו זאת לתשומת לבנו. להבא, איפה שיכולנו לצלצל מראש, עשינו זאת, ובאמת בעלי הקאזה חיכו לנו בנקודה מוסכמת.

למזלנו הטוב, החדר של נרי היה פנוי.
חיש קל היא פתחה לנו את דלת הברזל, ואני נהגתי את האוטו פנימה אל תוך החצר שלהם.
נרי ורוברטו גרים בקומת הקרקע, ובקומה העליונה הם בנו יחידת אירוח עם מקסימום פרטיות.
הכל חדש, מעוצב בנוחיות. ממש דירה קטנה עם מין הול, ופינת ישיבה, ומרפסת מוקפת צמחיה, וחדר שינה נוח, ומקלחת ושירותים עם סבון ריחני ומגבות מפנקות כמו של מלון 5 כוכבים.
סליחה, זה קובה???

רוברטו הוא מורה להיסטוריה. עד לשנת הלימודים הקודמת הוא נסע ללמד באוניברסיטה בהוואנה.
השנה הוא הפסיק, הנסיעות קשות עליו. הוא עוזר לנרי בעסק האירוח הביתי שהיא הקימה, ומרוויח הרבה יותר מאשר במשרתו כמורה.
נרי עובדת ב'בזק' של קובה, מרכזנית. רק כמה שעות ביום, פחות מחצי משרה, אין תקן ליותר מזה. צריך לתת עבודה גם לאחרים, אז שתי משרות מתחלקות בין 5 או 6 נשים, לכל אחת קצת.

הבית של נרי ורוברטו משתייך לשכבת 'האמידים'. אמידים במונחים קובנים כמובן..
יש להם בבית עוזרת שמנקה ומבשלת, ויש להם כל מיני פינוקים שלא נתקלנו בהם בשני הבתים הקודמים בהם התארחנו. הבת האחת והיחידה שלהם התחתנה עם סטודנט ממרטיניק שבא ללמוד בקובה, וכשסיים את לימודיו היא הצטרפה אליו ושניהם נסעו לחיות בארצו. נרי ורוברטו ביקרו אותם כבר מספר פעמים במרטיניק, והודו בחצי פה שהם מקבלים מהבת והחתן סיוע כספי קטן...

ארבעה ימים בילינו אצל רוברטו ונרי, ואהבנו כל רגע.
היתה לנו פרטיות מוחלטת, יצאנו ובאנו בחופשיות. כל האטרקציות החשובות נמצאות בטווח הליכה מהבית. ככה למשל נראית הפלאסה מאיור:

במשך היום לא קורה בככר כלום, הכל די שומם, ורק אבני הכביש פולטות חום אימים.
חבורה של נערות נטפלת לכל תייר שעובר בככר, וכל אחת מהן מציעה לבוא לאכול אצלה בבית. תמורת תשלום כמובן. זה לא שיש להן פלאדאר עם רשיון בבית, זה משהו חאפריסטי לחלוטין, מין נסיון לתפוס נתח מעוגת התיירות של טרינידד. 'התפריט' מאד מגוון: אמא של זו מכינה שרימפסים נהדרים, על פי עדות בתה, ואמא אחרת אלופת הלובסטרים. 'מכירה' כזאת אגרסיבית של אוכל לא היתה לנו אפילו בהוואנה. לכולן אמרנו שכבר הזמנו אוכל בקאזה שלנו, וכולן אמרו בסדר, אז למחר אל תזמינו ותבואו אלינו.. כולן רצו לדעת איפה הקאזה שלנו בדיוק, מחר הן תבואנה לקחת אותנו משם ישירות אל שולחן האוכל בבית שלהן. בדיעבד, אולי חבל שלא ניסינו.

הסיבה שלא רצינו לטעום שום דבר בחוץ היא שפשוט התאהבנו באוכל של אולגה, העוזרת של נרי ורוברטו. שורשיה של אולגה הם באמא רוסיה, ויעקב מוכן להשבע שכמה מן המאכלים שהיא הכינה הם העתק מדויק של האוכל שאכל כילד בבית הוריו. הוא לא חדל להתפעל ולנתח כל צלחת שהוגשה לשולחן כדי למצוא את המקור הרוסי שלה.

בארבעת ימי השהיה שלנו בטרינידד ראינו ועשינו הרבה - המוזיאון העירוני, מוזיאון הרומנטיקה ומוזיאון הארכיטקטורה, הגלריה לאמנות ועוד, אבל הכי הרבה אהבנו לשוטט סתם כך בלי מטרה בסמטאות העיר העתיקה. את האוטו בכלל לא הוצאנו מהחניה, למעט יום אחד בו נסענו לחוף הים בפלאיה אנקון. בטרינידד עצמה הלכנו הרבה ברגל ושחקנו את סוליות הנעליים על כבישי האבנים המסותתות.

יום אחד עשינו טיול בכרכרה.. נפלנו על 'בלאגולה' (עגלון) מה זה נחמד, עם אינספירציות להיות מורה דרך רשמי לתיירים. אז את הסטאז' שלו הוא עשה עלינו, לקח אותנו לסיור כפול מן הזמן שסיכמנו אתו (כמובן שהכפלנו בסוף גם את המחיר, אנחנו לא נצלנים..). למעלה משעתיים הסתובבנו אתו בכל רחבי טרינידד, העיר העתיקה והחדשה גם יחד, וליד כל מבנה חשוב הוא נעצר והסביר לנו מה זה.
בסוף הטיול קיבלנו את הרושם שהוא לא סתם עגלון תמים שמסביר פניו לתייר, כי אין ספק שהוא הראה לנו רק דברים 'מטעם': בתי ספר, (המון!!) מרפאות, ספריות ציבוריות, שיכונים חדשים שהממשלה בנתה ועוד כל מיני פרוייקטים שמטרתם רווחת הציבור. כששאלנו שאלות על כל מיני תורים שהשתרכו בפתחיהן של חנויות קטנות ואפלות, הוא התחמק מלענות, טען שהוא לא יודע מה זה. קשה להמנע מהמחשבה שהוא פשוט שתול בתפקיד הזה כדי לעשות קצת פרופגנדה לפידל אצל התיירים.

חלק מן הזמן בילינו בשמיעת מוזיקה.
בכל מקום שחלפנו על פניו ושמענו שירה או נגינה, נכנסנו. אלה לא היו ממש הופעות, אלא יותר מין חזרות, כאילו העיר כולה מתכוננת לקראת מופע גדול.. בכל מקום קיבלנו אותנו מאד בחביבות, אבל אף פעם לא שכחו להגיש לנו את הכובע אחרי שיר וחצי. לפעמים היינו היחידים בקהל, לפעמים הצטרפנו לעוד זוג תיירים או שניים. המוזיקה, לרוב, ערבה לאוזנינו. בכלל, אהבנו את האווירה בטרינידד, שם הרגשנו הכי הכי קרובים לקובה שחיפשנו.

כאן בתמונה למשל, חבורת נגנים וזמרים עושה 'ניסוי כלים' לכל מיני שירי בולרו בחצר של הקאסה דה לה טרובה.

כמו בכל מקום בו מושמעת מוזיקה, גם כאן הוצב בפינה מין דלפק קטן עם מקרר, ומישהו מכר שם מוחיטו'ס ובירה. בכלל, האלכוהול - אפילו בשעה 10 בבוקר - הוא בן לוויה קבוע ל'סיבוב המוזיקה' שהתיירים עושים, וקשה לי להגיד מה קודם למה או מה מוליד את מה: האם מנגנים שם מוזיקה כדי למשוך אנשים לבוא ולשתות? או שמוכרים שם שתיה כדי להנעים לאנשים את שמיעת המוזיקה..

בכל אופן, כמות המוחיטו'ס והדייקירי'ס ששתינו, כמונו כמו כל התיירים האחרים, בהחלט תרמה למצברוח המפוייס משהו שהיה לנו בטרינידד. אולי בכל זאת שפטנו את קובה יותר מדי בחומרה על סמך ההתנסות שלנו בהוואנה? אולי באמת קובה מדינה נהדרת, רק צריך לגרד קצת מעל לפני השטח, ולהתרחק ממלכודות התיירים, כדי לראות אותה כמות שהיא באמת?

אולי. אני לא פוסלת את זה על הסף.

בטרינידד היינו ממש כמעט כל הזמן במין התרוממות רוח, בהרגשה שאנחנו חווים משהו מיוחד, ושאכן יש תמורה לאגרה - היה שווה לבוא.

וזה עוד לפני שסיפרתי על הלילות!

 

 

רואים את המדרגות האלו בתמונה?

בראש המדרגות, הבית עם הגג האדום, הוא הקאסה דה לה מוזיקה של טרינידד.
לעת ערב, בדרך כלל עם השקיעה, צצים לפתע בצדי המדרגות רמקולים אדירי מימדים, פנסי תאורה רבי עוצמה, המקום מתחיל להתעורר לחיים. לאט לאט מתחילים להגיע נגנים, זמרים, מתופפים, רקדנים.. אחת אחת עולות הלהקות להופיע. המדרגות נמלאות אדם, המוני תיירים וגם מקומיים מתחילים לרקוד, לנוע על המדרגות לקצב התופים והגיטרות. כולם שם זזים, אף אחד לא יכול לעמוד בשקט - המוזיקה פשוט מנענעת את כולם!
איזו במת ריקודים מדהימה על גרם המדרגות! כל מדרגה מלאה עד אפס מקום, ולמי שמסתכל מלמטה, מתחתית המדרגות, זה נראה כאילו 'הר' שלם של בני אדם מתנועע..
משני צדי המדרגות יש כמה בתי קפה עם שולחנות וכסאות, שם יושב כל מי שהתעייף לרקוד ובא להחליף כוח. אה, וכמובן לתדלק באלכוהול..
הפסקה קצרה - ושוב חוזרים לתפוס חתיכת מדרגה פנויה ולהתפתל עליה בסלסה מדהימה.

הקובנים רוקדים נפלא. יש להם בגוף איזו מין מערכת בקרה בילט-אין ששולטת בכל אבר בגוף בוירטואוזיות, ובעיקר בישבן ובאגן הירכיים.
שם, על המדרגות של טרינידד, הבנתי בפעם הראשונה בחיי מה זה סלסה..

בין הרוקדים הספונטנים, אפשר לראות הרבה 'בתי ספר' לסלסה. בתי ספר קטנים, של מורה אחד ותלמיד אחד.. אחד על אחד.. המורה קובני, (תמיד גבר, הנשים לא מלמדות - רק רוקדות עם תיירים..) ותלמיד או תלמידה זרים. כולם רוצים לצאת מקובה עם מתנה, עם מזכרת, עם תקווה שאולי שמץ מן הכשרון לרקוד כל כך נפלא ידבק גם בם. זוגות זוגות של מורה ותלמיד או תלמידה מתרגלים את הצעדים בשולי המדרגות, בצדדים. לומדים את התנועות הבסיסיות, עושים קצת חזרות, ומיד נזרקים למים: עוברים פנימה, אל מרכז המדרגות ומצטרפים לזרם הרקדנים המנוסים, רוקדים בהתלהבות נון סטופ עד שנופלים מהרגלים.
ובסוף הערב כמה שטרות כסף עוברים מיד ליד, הלימוד ושכרו.. זוהי 'שנת לימודים' הכי קצרה שיש, בלי סמסטרים ומועדים וכו', לימודים של ערב אחד, עם 'ירושה' לכל החיים. מי שלמד לרקוד סלסה בקובה, אף פעם לא ישכח את זה.

כל צעירי טרינידד מתייצבים בערב על המדרגות של הקאסה דה לה מוזיקה.
משהו כבר יקרה להם שם!
במקרה הטוב הם יתפסו תלמיד/תלמידה ללמד אותו סלסה תמורת כסף.
במקרה הגרוע, הם ימצאו להם פרטנר או פרטנרית שאתו יוכלו לסגור את הלילה, נו מה לעשות, אז בלי להרוויח כסף..

הצפייה באירופאים או באמריקאים המרקדים כמו בולי עץ שמישהו מנענע אותם, היתה מאד משעשעת. על יד הקובנים הם נראים כמו מישהו שתקעו לו מקל באיזה חור אסטרטגי בגוף..
את מורשת הריקוד הקובנית אי אפשר ללמוד תמורת כסף, זה צריך להיות לך בדם. צריך בשביל זה מטען גנטי של עבדים ובני עבדים.. המסורת הקובנית מספרת שהעבדים שעבדו במטעי הסוכר והקפה היו קשורים ברגליהם בשרשראות כבדות כדי שלא יברחו. הדבר הזה לא דיכא את הרצון שלהם לשיר ולרקוד, והם נאלצו ללמוד איך רוקדים בכל זאת, עם רגליים קשורות, נטועות על מקומן.
איך באמת עושים את זה?
נותנים לישבן לעשות את כל העבודה. הוא זז לכל הכיוונים, מחפה על חסרון התנועה ברגליים..
ככה התחיל סגנון הריקוד הזה שאנחנו קוראים לו היום סלסה, ואין כמו הקובנים להפליא בו.

אני מודיעה קבל עם ועדה שאני לא מהמנענעים, על אף שיעקב הוא רקדן בחסד. הוא כל הזמן ניסה למשוך אותי אל המדרגות, לרקוד, אבל אני הסתפקתי בישיבה בבית הקפה ובלטישת עיניים מהופנטות אל הרקדנים והרקדניות הקובנים. לא יכולתי להתיק מהם את המבט.

אחרי ארבעה ימים של ריטואל קבוע - שוטטות ברחובות, אכילת פיצה שמנונית וטעימה מחור בקיר, שמיעת מוזיקה בשלושה ארבעה מקומות שמנגנים בהם, ארוחת ערב בנוסח רוסי, מעשה ידיה של אולגה, וסיום היום על מדרגות הקאסה דה לה מוזיקה - הרגשנו שמיצינו. מספיק. בואו נעזוב לפני שהחוויה תתקלקל לנו מסיבה זו או אחרת, אמרנו לעצמנו.

הפרידה מנרי ורוברטו לא היתה קלה.
אמנם שהותנו שם היתה קצרה, אך נקשר קשר ממש חם וקרוב.
הם נהגו להצטרף אלינו לכל ארוחות הערב, לא כסועדים אלא כמארחים לחברה. אחרי שסיימנו לאכול ואולגה פינתה את הכלים וסיימה את יום עבודתה, הם היו מכינים לנו קפה או תה, או מציעים כוסית רום, ונשארים לפטפט ממש כאילו אנחנו מכרים ותיקים. הם הביאו לשולחן אלבומים והראו לנו תמונות, דיברו אתנו על החיים בקובה, עזרו לנו לעשות הזמנה לקאזה בעיר הבאה (ביוזמתנו, לקאזה שאנחנו בחרנו..) שאלו המון שאלות על ישראל ואנחנו סיפרנו להם כל מה שרצו לדעת..

מאחר והשיחה הפכה מורכבת יותר, הרגשתי שאני קצת נתקעת עם השפה מבחינת הדקדוק, ורוברטו נתן לי שיעור פרטי: הוא כתב על דף 5-6 מהפעלים היותר נפוצים בספרדית, ורשם לי את כל ההטיות שלהם בעבר הווה ועתיד, גוף ראשון, שני, רבים וכו'.. מי שמכיר את הטיית הפעלים הספרדית מבין כמה זה מסובך, ורוברטו פישט את זה בשבילי ועזר לי לחבר משפטים לא סתם בספרדית מלאת שגיאות אלא בשפה קולחת ויפה ונכונה..
הטבלה הזאת שימשה עוד אותי הרבה ימים אחרי שעזבנו את קובה..

אז זהו. איך אומר יעקב כל פעם שנגמר פרק של הטיול? אוייס טרינידד. גמרנו עם טרינידד..
ועל ההמשך, תוכלו לקרוא כאן, בפרק הבא...

לפרק הקודם                                           לפרק הבא