את ויניאלס עזבנו בדיוק כמו שהגענו אליה - תחת גשם זועף.
בין לבין היה לנו מזג אוויר חם ורטוב, אבל לפחות בלי גשם. הגשם יורד שם במטחי זעם כאלה, כמויות המים אדירות ואין פלא בכלל שהכל שם ירוק ירוק ירוק, פורח ומלבלב כאילו היתה זו חממת ענק.

הגשם טוב אולי לצמחיה, אבל לא עושה טוב לשבילים ולכבישים.
כדי לצאת מהבית של סגונדו אל הכביש הראשי, נאלצנו לצלוח שלולית בגודל של אגם קטן, והאוטו קיבל שפכטל של בוץ, ממש כמו רכב צבאי מרוח בצבעי הסוואה.. בהמשך הדרך הגשם העז קצת ניקה את הבוץ, אבל המראה לא היה מלבב.

כשיצאנו מהסימטה הלא סלולה ונשמנו לרווחה, חיכה לנו הכביש הראשי עם שלל בורותיו ומהמורותיו.

ככלל, הכבישים 'המהירים' של קובה טובים למדי מבחינת התוואי, רוחב הכביש וכו'. אלה כבישים שנסללו על ידי אנשי מקצוע סובייטים בשנים שבהן קובה היתה בת חסות מיוחדת של רוסיה. אלא שלאחר שהסתיימה העבודה והמהנדסים והפועלים הרוסים חזרו לארצם, הוטלה מלאכת התחזוקה על הקובנים, ואלה לא בדיוק עומדים בה..

מלבד הבלאי הטבעי, פגעי מזג האוויר תורמים רבות לליקויים בכבישים: כמויות הענק של הגשמים, החום הרב, ההוריקנים והסערות הטרופיות האחרות שלא חסות על האי הזה, כל אלה עושים שמות בתשתית הלא מתוחזקת.

לנהוג במהירות בכבישי קובה, או להיות בדרכים בלילות, בחושך - זה לשחק עם החיים שלכם.
במהירות, אין זמן לראות את הבורות ולבלום או לעקוף בזמן.
ואילו בחושך, זו כמעט משימת התאבדות כי לאור הפנסים לא רואים כלום. (כמובן שאין מה לדבר על תאורת רחוב..)
הבעיה מחמירה עוד יותר כשיורד גשם, כיוון שהבורות מתמלאים במים וקשה לנחש שיש שם בור. נוסעים ישר דוך, וטראח אתם עם גלגל או שניים בתוך הבור..
לא נעים. קרה לנו.
מזל שיעקב מין ג'באר כזה, ומזל שהאוטו שלקחנו היה קטן וקל. הוא פשוט הרים אותו וחילץ את הגלגל מהבור המלא במים.

יש כבישים טובים יותר וטובים פחות, יש בורות גדולים יותר וגדולים פחות, אבל המראות בתמונות הבאות הן הסטנדרט של הכבישים, והמדרכות..

לא היה נעים לנו שיראו אותנו מכוונים מצלמה במיוחד אל הבורות, כמו לתפוס מישהו בקלקלתו ולהנציח את זה לעד, ולכן אין ממש תמונות שמשקפות את המצב האמיתי. אבל תאמינו לי, לנהוג בכבישי קובה צריך הכשרה קודמת על מסלולי סלאלום. כל הזמן צריך לזגזג בין הבורות, לחפש חתיכת כביש חלקה לנסוע עליה.

המזל הטוב של מי שנוהג, זו העובדה שרוב הכבישים הבינעירוניים ריקים, יחסית.
רכבים פרטיים ממש מעטים נוסעים בדרכים הבינעירוניות. במרכזי הערים זה אחרת, שם יש שפע מכוניות כולל כל הענתיקות. אבל ברגע שיוצאים מתחום העיר, רוב כלי הרכב שנתקלים בהם אלה רכבים מסחריים - טנדרים, משאיות בגדלים שונים, (מהסוג שהיינו יוצאים אתם לטיולים של הצופים/התנועה לפני שלושים וארבעים שנה..) טרקטורים וכל מיני מכונות חקלאיות איטיות שכאשר אינן עסוקות בשדה הן יוצאות לכביש ומשמשות כלי תחבורה לכל דבר.
כולם מסיעים נוסעים, עם או בלי מטען נוסף. לפעמים האנשים יושבים על המטען, למשל תוצרת חקלאית שארוזה בשקים או בארגזים, ולמעלה למעלה בראש הערימה יושבים כמה עשרות 'טרמפיסטים'..

כל כלי הרכב האלה, בהכללה גסה, מעשנים נוראות, והאוויר מלא ריח דלק שרוף. אגזוזים משחררים ענני עשן שחור, בעיקר בעליות ובמקומות בהם כלי הרכב מתאמץ. להתקע מאחורי דבר כזה ולשאוף את הגזים הרעילים, זה בטח לא מוסיף בריאות לאף אחד. למזלנו נסענו עם חלונות סגורים ומזגן חזק כל הזמן.

בין הרכבים ולצידם מתגלגלות הרבה עגלות רתומות לסוסים או לבהמות עבודה - בופאלו? לא יודעת להגיד. מלבדם, מציפים את הכביש הרבה הרבה זוגות אופניים. אופניים הם הרכב הלאומי של קובה.. אפילו על ה'אוטוסטרדות' מה שנקרא שם 'אוטופיסטה' ואמור להיות הכביש המהיר, בכל רגע נתון אפשר למצוא עשרות רוכבי אופניים מדוושים מי יודע מאיפה ולאן.
השוליים הימניים של הכביש, כל כביש, תמיד שמורים לרוכבי אופניים, ואלה אכן עושים בהם שימוש תכוף, כך שבשעת נהיגה יש לשים לב לא רק לבורות ולמהמורות, אלא גם לרוכבי האופניים המגיחים מימינך בלי שום התראה ומזגזגים בין השוליים לכביש כאילו יש להם 'חסינות'.. קצת מפחיד.

פה ושם אפשר לראות אוטובוסים נורמלים מן הסוג שמוביל תיירים, של חברת 'ויאזול' או 'אסטרו', או אוטובוסים של הריזורטים המפוארים מרצועת החוף של ואראדרו המסיעים את תייריהם לתור את הארץ.

בתוך הערים ולידן, אפשר לראות כלי תחבורה משונה, אך כנראה אפקטיבי. הוא נקרא camello, מלשון גמל, וזאת על שום הדבשת הכפולה שיש לו. ככה זה נראה:

רואים את 'הדבשת'?
גוף ה'אוטובוס' נגרר על ידי קבינה של משאית, איזה מין יציר כלאיים משונה. הרכב הזה מכיל כמות עצומה של בני אדם, וליד התחנות בהן הוא עוצר תמיד יש תור מבולגן. עמדתי לא פעם לראות איך כל ההמון הזה מסתער על האוטובוס כשהוא מגיע, ומסתבר שלא... אף אחד לא מסתער. כולם עולים לפי התור שלהם. איך זה יתכן?
ובכן, הקובנים הם אומה שרגילה לעמוד בתור. קובני ממוצע עומד בכל כך הרבה תורים במשך היום, שחייבת להיות שיטה שתעשה סדר בעניין.
כשמגיעים למקום שיש בו תור, השאלה שמיד צצה היא 'מי האחרון?' (el ultimo?) בדיוק כמו שהיו שואלים אצלנו בקופת חולים או בבנק לפני שהמציאו את שיטת המספרים. אתה מסמן לך מי לפניך, וכשמגיע זה שאחריך ושואל מי האחרון ואתה עונה שאתה - זהו, אתה ממוקם. יודע מי לפני ומי אחרי, ותאמינו - הסדר נשמר במופתיות.
אגב, שימו לב לצבעים הססגוניים של המשאיות הללו... לא צילמנו את כל קשת הצבעים, אבל דעו שיש בירוק ובכחול ובצהוב, צבעים חיים שנועדו כנראה 'לשמח' את האנשים הממתינים עד בוש להסעה... בכל אופן, זה מכניס כתמי צבע יפים למרכזי הערים.

אמצעי תחבורה נוסף הוא מין צעצוע צבעוני שנע ברחובות הערים כמו מכונית משחק של ילדים קטנים..
בבקשה, תכירו את קוקו. כן, זהו שמו, קוקו-טקסי..

בכל קרן רחוב עומדת שורה שלמה של קוקואים, מחכה לנוסעים.. בעיקר תיירים.

הקובנים עצמם לא נוסעים הרבה בקוקו טקסי... אם אין להם זוג אופניים משל עצמם, הם נוסעים על מין 'מונית אופניים' שנקראת 'ביסי-טקסי' קיצור של בייסיקל-טקסי.
אנחנו סירבנו לעלות על 'כלי הרכב' הזה, מטעמים עקרוניים שאנחנו סוחבים אתנו עוד מימי הריקשות האנושיות של הודו..

לזכותם של נהגי הביסי-טקסי הקובנים אפשר לומר שהם פחות מתעלקים מאחיהם בארצות אחרות.

איך הגעתי לדבר על כל זה???
אה, התחלתי לספר על הנסיעה בכבישים מויניאלס אל היעד הבא שלנו, העיר טרינידד.
היה ברור לנו שלא נוכל לעשות את כל הדרך במכה אחת, ולכן תיכננו לעצור ללינת לילה בדרך. לא החלטנו מראש איפה לעצור, וגם לא החלטנו מראש באיזה נתיב לנסוע: האם לקחת את הדרך המהירה, האוטופיסטה? או לנסוע במה שנקרא 'קראטרה סנטראל'. נצא לדרך, חשבנו, ונראה איך זה יתפתח.

על הדרך מויניאלס מזרחה אין הרבה מה לספר.. היא די משעממת.. אז אכפת לכם שננצל את הזמן הזה לקצת 'דיבורים' כללים? אני 'אנהג' ואפטפט ואתם תקראו אם תרצו, ובואו נקווה שלא ניפול לשום בור..

קצת על חיי היום-יום בקובה

הרבה דברים לא טובים אפשר להגיד על פידל קסטרו ועל מה שהוא עשה/עושה לעם ולמדינה שלו. אבל למען ההגינות, חייבים לציין גם את הדברים הטובים.

הראשון שבהם - בקובה אין אנשים רעבים!
לכולם יש אוכל, ואם אנשים מתעלקים על תיירים ומנסים לסחוט קצת כסף, זה לא בשביל לקנות לחם. זה בשביל כל מיני 'צ'ופרים' שהם בבחינת מותרות. כי את הבסיס - כולם מקבלים בחינם.
הדיור בקובה, למשל, הוא חינם. השיטה קצת מסובכת ולא כל כך הצלחתי למצוא עקביות בסיפורים שסיפרו לנו, אבל העובדה היא שלא צריך לשלם אגורה בעד קורת הגג שלך. הבנו שיש בעיה עם זוגות חדשים שנישאים ורוצים בית משלהם - הדרך לא פשוטה והם צריכים להתאזר בסבלנות. בינתיים הם גרים באחד מבתי ההורים, וה'בינתיים' הזה לפעמים מתארך עד שכבר יש להם גם ילדים, וכולם מצטופפים יחד בדירת חדר או שניים. צפוף, אבל לפחות לא גרים ברחוב. לכל אחד יש גג מעליו. אין הומלסים בקובה, אין פושטי יד, אין אמהות וילדים זרוקים ברחובות ומבקשים נדבות.

בשביל אוכל - לא צריך להתאמץ בקובה. כל אדם מקבל מהממשלה, ללא תשלום, אספקת מזון בסיסית, שרבים מתקיימים ממנה, וחלק אף מצליחים להפריש כמות עודפת מסויימת למכירה בשוק שחור או לעסקות בארטר עם שכניהם.
לכל אדם מגיע 'סל מצרכים' חודשי אותו הוא מקבל תמורת תלושים המונפקים על ידי הממשלה ומוכרים בשם libreta de abastecimientos.
בין היתר מקבל כל אדם בוגר, מדי חודש, את המוצרים הבאים:
3 ק"ג אורז, 2 ק"ג סוכר לבן ועוד 1 ק"ג סוכר חום, חצי ליטר שמן. בנוסף, אני לא יודעת כמויות מדויקות, אבל הם מקבלים גם מלח, קפה, קיטניות, פסטה, עופות, בשר טחון, נקניקיות, נקניק חזיר (מורטדלה), דגים וירקות וכמה מוצרי סויה.
יש ימי חלוקה מסויימים לכל מצרך, ותורים ארוכים משתרכים בפתח נקודת החלוקה, (חנויות הנקראות 'בודגה' ). לפעמים קורה שעד שמגיע תורך, חוסל כל המלאי, אבל אנשים כבר התרגלו לזה. אם התלוש עדיין בידיהם, הם יוכלו לקבל את זה ביום המחרת אם יהיו מספיק זריזים ויתייצבו מוקדם בתור.
אחת לפרק זמן, מדי כמה שבועות, מחלקים מצרכים נוספים כמו רסק עגבניות, דייסות דגנים, ביסקוויטים, אבקות מרק ועוד.
מלבד מזון, מקבל כל אדם גם מוצרי הגיינה בסיסים: גליל נייר טואלט אחד ליום לאדם, סבון רחצה, סבון כביסה, משחת שיניים.
אוכלוסיות מיוחדות כגון ילדים, נשים בהריון, קשישים, מקבלות תיגבור בעיקר בתחום החלב - חלב טרי או חלב מרוכז בנוסף לאבקת החלב אותה מקבלים כולם. גם חולים במחלות המחייבות שמירה על דיאטה מסויימת, מקבלים, תמורת תלושים מיוחדים שמונפקים להם, מוצרי מזון התואמים את מצבם.
מספר פריטים מחולקים על בסיס יומיומי - לחמניות טריות, בננות, ביצים, ירקות.

אל תבינו לא נכון, זה לא כמויות גדולות או מבחר עשיר, ממש לא. אבל לפחות זה משהו יציב וקבוע, שמאפשר מצב שאין רעבים בקובה.
הצד החיובי ברור, זה מאד הומאני, לדאוג שלכל העם יהיה אוכל.
הצד השלילי הוא נגזרת של המצב הזה: הקובנים (סליחה על ההכללה, זו דעתי ) הפכו לעם של עצלנים, חסרי מוטיבציה, משוללי כל רצון להתאמץ ולעבוד. אנשים רבים, צעירים בגיל העבודה, מבלים את יומם בבית, מול הטלויזיה או ליד שולחן הדומינו עם השכנים ברחוב. כשנגמרו הטלנובלות או כשנמאס לשחק דומינו, מוציאים את כסא הנדנדה לרחוב, ומתצפתים על העולם העובר ממול. הארוחה הבאה שלהם מובטחת בכל מקרה, אין לאן לרוץ ואין בשביל מה להתאמץ.

נכון, החיים הם לא רק אוכל.
מה עוד צריך? קצת בגדים? בתחום הזה הם ממש מסכנים, וכל חולצה-סמרטוט שכבר גמרתם לעשות אתה ספונג'ה, תתקבל על ידיהם בברכה אם תואילו להביא אותה אתכם ולתת אותה 'במתנה'.

צריך קצת פינוקים, ממתקים, דברים של רווחה, של מותרות. את זה אין להם, לפחות לא לאיש הממוצע ברחוב, אלא אם כן התמזל מזלו ויש לו קרובים שהצליחו לברוח אל מעבר לים.. אלה שולחים לבני משפחותיהם בקובה ביגוד והנעלה, מוצרי מזון שונים, ובעיקר --- כסף מזומן!
משפחה שמי מבניה הצליח להגר למיאמי למשל, נחשבת ברת מזל במיוחד, היא 'מסודרת'.
הכסף הזה שמגיע מבחוץ משחק תפקיד מאד חשוב בכלכלה הקובנית, הוא מאפשר לרבים לקנות באמצעותו בחנויות הדולר (שמיועדות במקור לתיירים, דיפלומטים וכו') מצרכים רבים שחסרי הדולרים יכולים רק לחלום עליהם. זה כמובן מגביר את הקיטוב בעם שמתחלק לשלוש שכבות:
האמידים, מקורבי השלטון שלהם אף פעם לא חסר כלום.
'המסודרים', אלה שיש להם קרובים בחו"ל ויש ברשותם מטבע זר,
והמסכנים, שחיים על התלושים הממשלתיים.
סיטואציה מאד לא נעימה ולא בריאה.

"להמציא, לפתור, לברוח"
כל שלושת השכבות הללו חיות לפי מוטו אחד שהפך למין סיסמה: "להמציא, לפתור, לברוח".
בספרדית - Inventar, resolver y escapar.
ומה הכוונה?

להמציא, פירושו של דבר לתחמן, להיות יצירתי ולהמציא כל הזמן שיטות חדשות להשרדות. לדעת להסתדר. יש לי בן דוד בכפר שיש לו פרות, אז אני מקבל ממנו קצת חלב. אשתי נוסעת לבקר את משפחתה, היא מביאה מהם גלילי נייר טואלט עודפים שהצטברו להם. ככה, יד רוחצת יד, מנסים לעזור אחד לשני, ומסתדרים...

הפועל השני, לפתור, קצת יותר מסובך, אבל דומה בעיקרו לפועל הראשון. אדם צריך לדעת לתחמן ולהסתדר ולקמבן קומבינות כדי לפתור את הבעיות שלו ושל משפחתו. מנהלי עבודה בבתי חרושת גונבים קצת מן הסחורה, אף אחד לא מכנה את זה גניבה, זהו פתרון בעיה של המשפחה שלו. העובדים מעלימים עין, כי גם הם עושים דברים שהיו רוצים שמנהל העבודה יעלים מהם עין. הפועל שאחראי על הסיוד סוחב קצת צבע הביתה - ככה הוא פתר את בעיית הקירות המלוכלים בבית שלו. העוזרת שמגישה קפה לעובדים בהפסקה, מקצצת לכל אחד קצת מכמות הסוכר שהיא שמה בקפה, ואת העודף היא לוקחת הביתה - ככה היא פותרת את בעיית חוסר הסוכר בבית שלה.

לגבי הבריחה, הדעות חלוקות.
יש אומרים שהכוונה היא לבריחה של ממש, פיזית. לברוח מקובה, החוצה, לא משנה לאן אבל רצוי לארה"ב, העיקר לצאת מגבולות קובה החונקת.
יש אומרים שלא צריך להרחיק כל כך. מספיק לברוח בתוך גבולות העיר שלך והבית שלך. לברוח מהמציאות, להתחבר לדברים אחרים. לשתיית רום למשל.. או לטלנובלות בטלויזיה.. או להיות 'חינטרו' ולהתעלק על תייר או תיירת עשירים שאולי יהיו כרטיס הבריחה שלך מקובה.
בקיצור, כולם מסכימים שצריך לברוח, רק לכל אחד יש את הדרך שלו.

שני דברים טובים נוספים שעשה פידל קסטרו בשביל עמו הם החינוך והרפואה.
בקובה כל החינוך הוא חינם, עד הדוקטורט, עד הפרופסורה... אתה רוצה ללמוד - יש לך את זה.
ובאמת, אלפי אלפים של קובנים מחזיקים בתארים אקדמים. זה שלא לכולם יש מה לעשות עם הדיפלומה, זה סיפור אחר. אבל אף אחד לא צריך לוותר על לימודים בגלל חסרון כיס, כמו אצלנו למשל..
תלמידי בית הספר מוחזקים שעות ארוכות במסגרת, כמעט ולא רואים ילדים מסתובבים סתם כך ברחוב. כשכבר רואים אותם, זה בדרך כלל מהבית לבית הספר או בחזרה, לבושים בתלבושת אחידה מסודרת. החינוך כולל לא רק את ההוראה אלא גם את כל הספרים, המחברות והעטים, התלבושת ובכלל כל עזרי הלימוד להם נזקק התלמיד.

והתחום הנוסף בו מצטיינת קובה - הרפואה. הכל חינם. וברמה טובה מאד! כל אדם זכאי לטיפול רפואי ככל שנדרש, בלי לשלם אגורה. זו אחריות המדינה לדאוג לבריאותו, והיא עושה זאת ברמה מתקדמת מאד. קובה היא 'יצואנית' של רופאים גם לארצות אחרות, לונצואלה למשל שאחוז גדול מן הרופאים בה הוא קובני, ג'סטה שעשה קסטרו לעמיתו צ'אבס.

בקובה אין עסקים פרטיים, למעט כמה עסקי מזון קטנים: דוכני פיצה, חנות גלידה פה ושם. ופלאדארים, מסעדות ביתיות שאסור להן להכיל יותר מ - 12 שולחנות. מעבר לזה זה כבר קפיטליזם אסור..
קובני זקוק לרשיון מיוחד כדי להעסיק קובני אחר כשכיר, ורשיונות כאלה בדרך כלל לא ניתנים.
לפיכך, ישנם רק מעט מאד עסקים פרטיים קטנים. בכל שאר העבודות - המעסיק הוא המדינה. בדיחה נפוצה בקובה היא שכאשר מישהו מתקבל לעבודה, הוא אף פעם לא שואל מה תהיה המשכורת.
קודם כל הוא מתעניין לדעת - מה וכמה אפשר לגנוב במקום העבודה הזה??
כן, כמה שזה נשמע מכוער ועצוב, גניבה מהמעביד, מהממשלה, היא פשוט הנורמה בקובה, ואף אחד לא רואה בזה משהו מגונה. נהפוך הוא, הגנבים האלה נקראים 'לוחמים' (luchadores), אנשים אמיצים שנאבקים על זכותם לשרוד.

וואו, פיטפטתי הרבה! בלי לשים לב הגענו לסיאנפואגוס..
יש עוד הרבה מה לספר, אני מקווה שבפרקים הבאים.

סיאנפואגוס

יכולנו למשוך עוד קצת ולהגיע עד טרינידד, אבל התחיל להחשיך, ולא רצינו לנסוע בחושך. החלטנו לעצור ללינת לילה בעיר הזאת שכינויה הוא 'פנינת הדרום'.
העיר הינה אכן פנינה.. עיר שקטה, ללא הרעש וההמולה של הוואנה, אבל גם לא כפר קטן כמו ויניאלס. פשוט עיר יפה, עם שדרות ארוכות ורחבות, שעצי דקל מקשטים את שני צדיהם.
סיאנפואגוס שוכנת לחופו של מפרץ יפה, ויש לה לשון יבשה שפורצת אל המים

לשון היבשה הזאת נקראית פונטה גורדה ואליה שמנו פעמינו. הוצאנו מהלונלי פלאנט כתובת של קאזה שנמצאת ממש על המים בקצה הצ'ופצ'יק הזה, ועל אף שלא צלצלנו מהדרך להזמין, היינו אופטימים וקיווינו להשיג בה מקום לינה.

מצאנו בקלות את הכתובת. הגענו לבית במיקום פשוט מדהים, ממש על המים.
בכניסה לבית ישבה חבורת אנשים ופיטפטה בעליזות, וכשראו אותנו חונים מול הבית ומציצים בספר ואחר כך במספר הבית ושוב בספר - הבינה בעלת הבית שאנחנו אליה..
'אתם מחפשים את הקאזה של אנחל ואיסבל?' פנתה אלינו בשאלה. 'אני איסבל' הודיעה.
'אולה, אולה' שמחנו לקראתה, אבל שמחתנו התחלפה חיש קל באכזבה עמוקה.
היא הצביעה על החבורה שישבה סביב לשולחן, והודיעה שכל שלושת החדרים בקאזה שלה תפוסים, ולמה לא צלצלנו אליה להזמין... לכו תסבירו לה שכשיצאנו לדרך בבוקר, לא ידענו בכלל לאן יישאו אותנו גלגלי המכונית.. לא נורא, יש עוד כתובות בספר. הודינו לה יפה וחזרנו לאוטו כדי לבחור כתובת אחרת.

איך שאנחנו עושים את הדרך הקצרה אל המכונית, אנחנו שומעים שריקה קלה, כמו ששורקים לחתול או לכלב. רק היה חסר שיעשו לנו גם פססס...פסססס.
הסתכלנו לצדדים, שום חתול ושום כלב.
בבית הצמוד לזה של איסבל עמד איש מבוגר, מחזיק שלט עץ עליו כתוב casa.
הוא נופף בשלט לעומתנו וסימן לנו בתנועת יד לגשת.
'אתם צריכים מקום לישון? ברוכים הבאים אל ביתי' אמר לנו בחמימות. עיני חיפשו את השלט הירוק הקטן שמאשר שזו קאזה חוקית, נאדה. שום שלט. שאלתי אותו על כך, והוא ענה שלא לדאוג, יש לו כבר את כל הרשיונות רק פשוט עוד לו שלחו לא את השלט. הוא הזמין אותנו להכנס הביתה ולראות את כל הניירת הרשמית, ולהתרשם מהחדר.
מה להגיד, הבית שלו יותר יפה מזה של איסבל, וגם הוא יושב ישר על המים. רחש הגלים מתדפק על החול ממש מטרים ספורים מתחת לחלון חדר השינה.
'שמי נאפולי' הציג האיש את עצמו וערך לנו סיור בבית. אהבנו את המקום, רצינו להשאר. קיבלנו שוב הוכחה איזה כוח מכירה יש ללונלי פלאנט - אם בית עסק מסוים רשום בו, מובטחת לו פרנסה - שלושת החדרים אצל איסבל היו תפוסים. והנה, בית על יד, ממש צמוד, צריך לסמוך על נסים או לקוות לקבל משהו מהפירורים שלא נמצא להם מקום אצל שכנתו המופיעה בספר..

כשאמרנו לנאפולי שנישאר ללילה אחד, הוא מיד הזעיק מהחדרים הפנימיים את אשתו ובתו שקיבלו אותנו במאור פנים, הביאו לנו מגבות וסבונים, הסבירו לנו איך להדליק את המזגן והמאוורר ובכלל נתנו לנו הרגשה של בית.

היתה בעייה אחת, בעיית האוכל.
מאחר והם לא ציפו ללקוחות, אין להם שום אוכל מוכן, ושום מצרכים כדי לבשל עמם.
'אני יכולה להכין לכם חביתה' הציעה האשה.
לא, תודה, ענינו. את הביצים שלנו כבר אכלנו היום בבוקר, ובטח נאכל שוב אצלך מחר בבוקר.. ואחרי כל היום בדרכים, בלי ארוחת צהריים (לא היה ש-ו-ם ד-ב-ר לקנות לאכול בדרך!! ) גווענו מרעב. אנחנו צריכים ארוחה ארוחה...
תכף ומיד נרתמו נאפולי ואשתו למשימה של מציאת פלאדאר בשבילנו. הם הרימו כמה טלפונים, ולבסוף מצאו מישהו שיכול להאכיל אותנו.. הם שרטטו לנו מפה איך להגיע אליו, ונסענו לשם רק כדי לגלות שגם כאן אנחנו נדונים לאורז עם שעועית שחורה ועוף. בבטן כבר יש לנו לול שלם של תרנגולים מקרקרות, הן והביצים שלהן, אבל מה לעשות - אנחנו רעבים וזה מה יש...

אחרי ארוחת הערב חזרנו לבית של נאפולי, התקלחנו באמבטיה די מפנקת - זה בית אמיד למדי ובטוח שיש לו אספקה של דולרים מחו"ל - וצנחנו לישון.

למחרת בבוקר, ארוחת הבוקר הוגשה לנו במין סוכה קטנה ממש על שפת המים. לא רצינו לזוז משם!! לרגע התפתינו להשאר בעיר הזאת יום נוסף, אבל בסופו של דבר החלטנו להמשיך בדרך.
קיבלנו מבעלי הבית כמה המלצות על מקומות שכדאי לראות בעיר לפני שאנחנו עוזבים אותה, ופעלנו כעצתם. ביקרנו בפארק חוזה מארטי, ראינו את הקתדרלה ואת ארמון הממשלה, טיילנו קצת על הטיילת של פונטה גורדה וראינו את הארמון בסגנון מורי Palacio de Valle. בעבר פעל שם קזינו ביוזמתו של הרודן באטיסטה, והיום יש שם מסעדה ובר יקרים מדי לכיסנו, צפינו רק מבחוץ.

עיר נחמדה, סיאנפואגוס. למי שקובה קצת קשה עליו, מומלץ לבוא להירגע כאן איזה יומיים-שלושה. אין יותר מדי מה לעשות ולראות, אבל בשביל מנוחה על הים, זה נחמד.

אנחנו, טרינידד כבר דיגדגה לנו בקצות האצבעות. שמענו שהיא המקסימה מבין ערי קובה, ורצינו כבר להגיע אליה. אז על כך --- בפרק הבא...

לפרק הקודם                           לפרק הבא