wellness5

הוואנה - חלק 2


באותו יום סיור ראשון שלנו בהוואנה השתדלנו לראות ולבקר בכמה שאפשר יותר מקומות, כדי שנוכל להסתלק מן העיר בהקדם. השהייה בה לא היתה נעימה לנו, ומאחר וממילא נצטרך לחזור אליה שוב בסיום הטיול מסביב לאי, החלטנו לצמצם את ביקורינו אך ורק לאיזורי הסנטרו והוואנה וייחה. את השכונות היותר מודרניות כדוגמת ודאדו ומירמאר החלטנו להשאיר לפעם הבאה.

די עייפים מההליכה המרובה, מותשים לגמרי מהחום והלחות, ורעבים רעב פראי ממש, עשינו את דרכנו חזרה אל הקאזה של אבלין וננסי.
מאז ארוחת הבוקר הדלה שאכלנו, לא בא אל פינו דבר חוץ מכמה בקבוקי שתיה וריבוע פיצה. יעקב גם ניסה מנת גלידה ברחוב, וירק אותה אחרי לק אחד, ישר לפח. משהו נורא.
יכולנו לאכול עוד מנה או שתיים של פיצה, (מלבדה ומלבד הסנדוויצ'ים עם הגבינה והחזיר ממילא אין מה לקנות ברחובות) אבל לא רצינו לקלקל את התיאבון. זכרתי את המחמאות שהרעיפו על ראשה של ננסי הבשלנית, והחלטנו 'לשמור את עצמנו' בשביל הארוחה.

כשהגענו אל הקאזה, אבלין לא היתה בבית ואילו ננסי, איך לא, היתה דבוקה למסך הטלויזיה. היא תכף קמה לקראתנו ומיד שאלה אם להביא אוכל.
רגע, שווייה שווייה...
תני לבני האדם להוריד מעליהם את טינופת הזיעה והפיח.. ביקשנו חצי שעה להסתדר.

במקלחת שוב לא היו מים חמים. גם בבוקר התקלחנו במים קרים ודי הצטמררנו למרות מזג האוויר החם. בחדר שלנו פעל מזגן חזק (הדבר הכי טוב שהיה בקאזה הזאת..) וממש רעדתי כשחזרתי לחדר מהמקלחת הקרה. אני, שמורגלת בדוד שמש, חשבתי לתומי בבוקר שטוב, נו, בטח נגמרו המים של אתמול, והשמש לא הספיקה לחמם עדיין מים של היום. אבל כשגם בערב לא היו מים חמים, הבנו שלשמש אין כל קשר לזה. חסכון בחשמל מתאים יותר לסיטואציה.
אז המים אמנם קרים, אבל מצד שני הזרם שלהם שבא בצורת זרזיף דקיק וחלש, עושה את הקרירות לנסבלת. בקושי הצלחנו לשטוף מעלינו את הסבון, אבל בכל זאת התרעננו, והסתפקנו בזה, לא היו לנו תלונות. העיקר שהיינו נקיים ושהמזגן פעל והפסקנו להזיע.

ארוחת מלכים אחת.. והשניה ככה ככה..

ניגשנו אל שולחן האוכל, והוא כבר היה ערוך יפה והמאכלים התחילו לזרום.
קערת אורז לבן, חם וטעים. קערת שעועית שחורה מבושלת היטב, חמה מהבילה ודי טעימה.
קערת קוביות תפוחי אדמה, סתם רתוחים במים ומלח אבל קמחיים כאלה, נמסים בפה. כנראה זן מיוחד של תפוחי אדמה, אחרת אני לא יכולה להסביר את ההבדל ביניהם לבין קוביות תפוחי האדמה השלוקות במים ומלח אצלנו..
יעקב קיבל למנה עיקרית רבע עוף (שוק, ירך, כרע או איך שקוראים לזה, אני אף פעם לא יודעת..) מנה גדולה מאד ויפה והכי חשוב, טעימה.
אני קיבלתי קערה ענקית של שרימפס מבושלים ברוטב אדמדם כלשהו, קצת פיקנטי, ובכמות שמספיקה לגדוד. אצלנו במסעדה למשל בתל אביב, היו מחלקים מנה כזאת לחמישה סועדים לפחות וגובים הון תועפות מכל אחד.. זה היה טעים לי בצורה בלתי רגילה.

למרכז השולחן הובאו גם שני סוגי סלטים: מלפפונים בקוטר של אלת בייסבול לפחות, חתוכים לפרוסות. הגרעינים שלהם היו כל כך גדולים, כמו גרעיני עפולה שאנחנו מפצחים בשבת עם העיתונים.. טעמם מימי ותפל, ועורר געגועים למלפפונים הקטנים והמוצקים שלנו.
קערית נוספת הכילה תערובת בלתי אכילה של רצועות כרוב כבוש ומלפפונים חמוצים, שוב מהזן הענק, חתוכים לטבעות דקיקות. הכל היה חמוץ מאד, מלוח וחריף פחד. לא נגענו מעבר לטעימה הראשונה.

לחם - איִןִ. למיטב הבנתי וככל שהצלחנו לחוות במשך כל הטיול, הקובנים אוכלים לחם רק בארוחת הבוקר. אף פעם לא הוצע לנו לחם עם שום ארוחה אחרת.
שתיה - מכל סוג שהוא - לא בנמצא. היינו כנראה אמורים להביא עמנו מים מינרלים מהרחוב?
נזכרנו שבמקרר בחדר שלנו ישנם שני בקבוקי מים שהיו שם כבר כשהגענו. כנראה שזה בשבילנו, צ'ופר שהולך יחד עם החדר. קמנו להביא בקבוק אחד כדי ללוות את הארוחה.
גם קינוח לא נהוג להגיש בארוחות הערב בקאזות, ואם לפעמים כן מגישים, זה היוצא מן הכלל ולא הכלל.

הארוחה פשוט היתה מצויינת, ואני חייבת לציין - מלבד כשרונה של הטבחית - גם את הכמויות הנדיבות. אכלנו לשובע ובקושי הקמנו עצמנו מהשולחן. פרשנו לחדר מוקדם, גם בגלל עייפות וגם בגלל הרצון לקרוא ולהתכונן לקראת יום המחרת.

הפעילות הבאה שיש לספר עליה, היא... ארוחת הבוקר.
למרות שעות הלילה שעברו עלינו בעיכול, היינו עדיין מלאים מארוחת הערב. ננסי כנראה שיערה שכך יהיה, כיון שכשהתייצבנו ליד שולחן האוכל - לא היה מונח עליו כלום..
'מה תרצו לאכול?' היא שאלה אותנו, ונתנה לנו פתח לתקווה שאולי זה באמת תלוי ברצוננו...
כמעט אמרנו לה קצת קוטג' או גבינה לבנה עם מלפפון ועגבניה וכוס קפה..
במקום זה הערתי הערה מטופשת שליעקב יש קצת כולסטרול והוא לא יכול לאכול הרבה ביצים, אז אם אפשר בלי ביצים.. לתומי חשבתי שבמקום הביצה יבוא משהו אחר.. חתיכת גבינה, או ירק או משהו.
אז לא. קיבלנו את אותה ארוחה כמו ביום האתמול, רק בלי ביצים.
כמה חתיכות טוסט, מעט חמאה, תרמוס קפה, קנקן חלב, מיץ גויאבות ושתי בננות.
עשינו בינינו חלוקה: אני שתיתי את המיץ ואכלתי את שתי הבננות, ויעקב אכל את הטוסטים עם החמאה ושתה את הקפה. לאותו רגע זה בהחלט הספיק לנו, אבל מהר מאד באמצע הבוקר היינו כבר רעבים.
שוב טחנו פיצות ברחוב, הפעם שני ריבועים כל אחד, שנשבע...

לפני שיצאנו, ננסי שאלה מה להכין לנו לארוחת ערב, ואנחנו - שרצינו לטעום מה מגישים במסעדות בהוואנה, התחמקנו ואמרנו שאנחנו הולכים בערב למופע פולקלור שכולל גם ארוחת ערב, כך שלא צריך שהיא תטרח להכין.
האכזבה ניכרה על פניה. קילקלנו לה רווח פוטנציאלי נכבד..
היא שוב ביקשה שנחכה רגע לפני שאנחנו יוצאים, עד שהיא תעיר את אבלין שתדבר אתנו באנגלית. אוקיי, התעכבנו, ואחרי שתיים-שלוש דקות באה אבלין עם עיניים מצועפות משינה וניסתה להבין איפה זה המקום שמציע לנו מופע פלוס ארוחה. 'אני מכירה את כולם' היא אמרה, 'וכמה מהם ממש לא שווים'..

הבנו שהיא מנסה להיאחז באפשרות שבכל זאת אולי נאכל אצלם ורק אחר כך נצא למופע, ולרגע באמת התפתינו כי האוכל של אמא שלה באמת מעולה. אבל בכל זאת רצינו לחוות גם ארוחה בחוץ. אמנם לא באותו מקום בו מתקיים המופע, אבל את זה לא אמרנו לה. רצינו לאכול במין בית אוכל טיפוסי לקובה שנקרא 'פלאדאר' - מין מקום הסעדה פרטי, שקיבל רשיון מהממשלה להציב עד 12 שולחנות (לא יותר!) ולהאכיל בהם אנשים. היתה לנו רשימה של כמה פלאדארים מומלצים ורצינו נורא לנסות לפחות אחד או שניים מהם. (במאמר מוסגר אני אגיד שזה לא היה כדאי. האוכל היה נחות מזה שאכלנו לילה קודם אצל ננסי, ושילמנו הרבה יותר יקר. בקיצור אכלנו אותה תרתי משמע, אבל לא נורא, העיקר שהתנסינו בעוד חוויה של אכילה..)
איכשהו יצאנו מהמפגש הזה עם אבלין מבלי להסגיר מה הן כוונותינו, לא יודעת למה בכלל היינו צריכים להסביר או להתנצל. טענו שאנחנו לא זוכרים מה שם המסעדה, רק יודעים היכן היא ממוקמת.
נפרדנו משתי המארחות שלנו שמאותו רגע הפכו להיות חמוצות כמו לימון, ויצאנו ליום של סידורים.
המשימה היתה למצוא רכב שכור טוב ובמחיר סביר, כדי שנוכל לצאת למחרת מהוואנה ולהתחיל את הסיור שלנו מסביב לאי.

השלמת הסיורים והסידורים בהוואנה
ביקרנו בכמה וכמה משרדי נסיעות וסוכנויות להשכרת רכב, אספנו מחירים וקצת פרוספקטים, קנינו פיצה ואכלנו על ספסל בשדרה, ביקרנו על הדרך בעוד כמה אתרים תיירותיים, ישבנו ב'אל פלורידיטה' - הבאר שארנסט המינגווי נהג לפקוד, שמענו קצת מוזיקה בכל מיני מקומות, ולקראת הערב חזרנו למשרד נסיעות שבו קיבלנו את הדיל הכי טוב לרכב השכור.
הפקידה שם דיברה אנגלית לא רעה, הבטיחה לנו מכונית קטנה אבל חדישה, מקסימום 10,000 ק"מ, לא יותר מחצי שנה על הכביש. המחיר - 35 פזו תיירותי ליום, ועוד 10 פזו תיירותי ליום עבור ביטוח.
שילמנו הכל במזומן, קיבלנו שובר וקבענו לבוא לקחת את האוטו למחרת ב - 10 בבוקר.

שמחים על שאו-טו-טו אנחנו עוזבים את הוואנה, ומלאי תקוות שהמשך הטיול בקובה יהיה מהנה יותר, החלטנו להפרד מהעיר עם עוד קצת מוזיקה, ושמנו פנינו אל ה'קאסה דה לה טרובה' של הוואנה.
טרובה היא סוג של מוזיקה קובנית מסורתית, שירה פואטית עממית. כמעט בכל עיר בקובה יש קאסה דה טרובה, וכמעט תמיד המוזיקה בה יותר אותנטית ומלהיבה מאשר בקאסה דה מוזיקה, ה'מוסד' היותר פופולארי שכל התיירים נוהרים אליו.

הפתעה בקאסה דה לה טרובה

לפי הלונלי פלאנט שהיה בידינו (אגב, ספר גרוע במיוחד. מהדורת 2004 באנגלית, ממש לא מעודכן ) היתה אמורה להתקיים בקאסה דה לה טרובה הופעה. עלינו על מונית, ובפעם הראשונה יצאנו מחוץ לגבולות הוואנה וייחה והוואנה סנטרו. הקאסה דה לה טרובה נמצאת אמנם באיזור שעדיין נקרא סנטרו, אבל בקצהו המרוחק.
המונית נסעה לאורך שדרת הפראדו עד סופה - לא ידענו שהשדרה ארוכה כל כך, ואז פנתה שמאלה ונסעה על קו המים. הנה, בלי שהתכוונו, הגענו אל הטיילת המפורסמת של הוואנה, המלקון. כל כך הרבה שמענו עליה, וכל כך פינטזנו ודמיינו איך אנחנו מטיילים עליה לעת השקיעה..
מזג האוויר לא ממש שיתף פעולה עם הפנטזיות שלנו. היה סוער במיוחד, גשם חם ודביק ירד בממטרים מאד נמרצים, והפך כמה מן הרחובות לנחלים זורמים. הים לשפת המלקון געש ורגש, וגלים ענקיים התנפצו אל חומת האבן. מובן שבמזג אוויר כזה, המלקון היה ריק. כל התיאורים שקראנו על הטיילת הארוכה הזאת, שתמיד מלאה אנשים והתרחשויות, היו שייכים כנראה לזמנים אחרים, בלי גשם.. ציפינו לראות את הדייגים העומדים או יושבים על חומת האבן ומטילים חכה ארוכה המימה. קיווינו לשמוע את המוזיקה ולראות את הלהקות, לחזות בזוגות מטיילים יד ביד או במשפחות שיוצאות לטיול של ערבית.
טוב, בשביל זה נצטרך לחזור להוואנה ולמלקון בהזדמנות אחרת, ולקוות לטוב..

המונית הורידה אותנו בפתח הקאסה דה לה טרובה, ולשמחתנו שמענו מבפנים קולות נגינה וזמרה.
התפלאנו כשאף אחד לא פגש אותנו בפתח, כדי לגבות את דמי הכניסה. צעדנו קדימה דרך חצר פנימית והגענו לאולם בו ישבו קומץ אנשים וניגנו בכלים שונים. לא ראינו אף אחד שנראה כמו קהל, והיה ברור לנו שאנחנו לא נמצאים במקום ובזמן המתאימים..
מישהו מבין הנגנים סימן לנו בתנועת יד מזמינה להכנס פנימה ולשבת. עשינו את זה, די מרגישים שפלשנו למקום לא לנו.
כשסיימו את הנגינה, פנה אלינו אותו בחור שהזמין אותנו לשבת והציג את עצמו. הוא מנהל הלהקה, והם עושים כרגע חזרות. לא, היום אין כאן הופעה, רק מחר. אבל אם אנחנו רוצים להקשיב לחזרה, אנחנו מוזמנים.
הוא היה מאד חביב, וכשאמרנו לו שנשאר קצת להקשיב, הוא פנה לחבר'ה שלו ואמר: 'בואו נראה להם מה אנחנו יודעים לעשות!'

כמה נהנינו שם!
החזרה, כדרכן של חזרות, לא זרמה ממש חלק. היו קצת זיופים וכלים שלא ניגנו בתיזמון מתאים, והמנהל כל פעם עצר אותם ותיקן ושוב התחילו מחדש, הכל עם הרבה צחוקים ובדיחות שאת חלקם הבנו ואת חלקם לא.. כל הנגנים והזמרים חייכו אלינו וכאילו שרו רק בשבילנו. הכל היה כל כך אמיתי, אותנטי ולא ממוסחר כמו ההופעות היזומות לתיירים שבבתי הקפה ברחוב אוביספו..

בשלב מסויים קם איזה זקן בן 80 לפחות, אשתו שישבה לידו משכה למטה את האפודה שלו שהתרוממה קצת בגב, והחליקה על שערו המדובלל, שיהיה מסודר. הוא קם לשיר סולו, שייראה יפה!
הוא פתח את פיו ונשא את קולו בשיר רומנטי, מהסוג שכמעט ולא שומעים כבר בקובה...
מספר פעמים במהלך השיר נרעד קולו ונשבר, אבל איזו עוצמה היתה לו, כמה רגש נשפך לו מהפה... מחינו לו כפיים בכזאת התלהבות שבטח השיבה לו את נעוריו..

כשהלהקה התפזרה לכמה דקות של הפסקה, פיטפטנו עוד קצת עם המנהל שנתן לנו כרטיס ביקור והזמין אותנו לבוא להופעות של להקה זאת וגם להקות אחרות שהוא מנהל. הסברנו לו שאנחנו עוזבים למחרת את הוואנה, אבל הבטחנו להשתדל לחזור כשנגיע לעיר שנית בעוד כשלושה שבועות.
שלפנו קצת כסף ונתנו לו, והוא היה הקובני הראשון שלא רק לא ביקש מאתנו כסף, אלא גם סרב לקבלו כשנתנו מרצוננו. 'תקנה בזה שתיה או משהו ללהקה' אמרנו לו, והוא התרצה ולקח.
יעקב החליט שהוא חייב לצ'פר גם את הזמר הזקן על המאמץ שהוא עשה לשיר כל כך יפה, אבל לא ידע כיצד הוא יגיב. האם הוא ייעלב? ואיך יגיבו האחרים אם יראו שהוא נותן רק לו? אז הוא לקח שטר של 5 פזו תיירותי, קיפל אותו קטן וניגש ללחוץ לזקן את היד ותוך כדי זה להעביר לו את הכסף בלי שירגישו.
הזמר הזקן הרגיש גם הרגיש, וכל כך התרגש. דמעות עלו בעיניו כשנפרדנו ממנו, ובדיסקרטיות הוא העביר את השטר המקופל לאשתו שתכף ומיד גם היא קפצה עלינו בחיבוקים ובדמעות. זוכרים שאמרנו שמשכורת חודשית ממוצעת בקובה עומדת על בערך 10 פזו תיירותי? גם אני הייתי מתרגשת אם מישהו היה נותן לי טיפ כזה על שיר אחד ששרתי.

נפרדנו מכולם במילים חמות וברכות הדדיות, ויצאנו משם בהרגשה ממש טובה. שמחנו לגלות שכאשר מגיעים למקומות אותנטיים, מציצה מהם קובה האמיתית, זו ששמענו עליה: חמה, אנושית, שמחה, שרה ומחייכת. זאת לא היתה הצגה לתיירים, זו פשוט היתה שירה טבעית מכל הלב, שירה ונגינה כדרך חיים, לא כדי לאסוף מעות מהקהל.

כשהגענו חזרה לקאזה של אבלין וננסי, נפלנו עליהן בדיוק כשאכלו ארוחת ערב.
בנוסף לשתי הנשים, היה שם בחור נחמד שהוצג כארוס של אבלין. על השולחן זיהינו שאריות של האוכל שהוגש לנו אתמול לארוחת ערב. חמקנו מהר לחדר שלנו כדי לא להפריע להם.

פרידה מהקאזה של אבלין וננסי

שוב הגיע בוקר, ושוב הגענו לשולחן האוכל שעמד במערומיו.
ננסי, בלי להתיק את עיניה ממסך הטלויזיה, שאלה שוב את השאלה המצחיקה 'מה תרצו לאכול?'
היתה נימה של קוצר רוח בקולה, מין כעס או פגיעה מהעובדה שהברזנו להם את ארוחת הערב אתמול.
'ביצים אתם לא רוצים, נכון?' היא מיהרה לקבוע עובדה.
'את יודעת מה' אמרתי לה, 'רק לחם וחמאה זה לא ממש משביע, אתמול יעקב היה רעב מאד כל הבוקר. אז אולי בכל זאת ביצה...'
'אה, בסדר גמור, בבקשה. תשבו, אני כבר מביאה'.

ישבנו לשולחן, וכעבור חמש דקות הגיעה חביתה אחת, הונחה לפני יעקב. טוסטים ושני עיגולי חמאה, מיץ הגויאבה הסטנדרטי, תרמוס קפה וקנקן חלב קר ושני פלחי פפאיה השלימו את הארוחה.

יעקב, שאף פעם לא מתחיל לאכול לפני, ישב וחיכה שהחביתה שלי תגיע. לקח לנו למעלה מחמש דקות להבין שלא תהיה חביתה נוספת. אני הרי לא ביקשתי. רק אמרתי שיעקב הסתובב רעב אתמול, לא אמרתי כלום על עצמי, אז מה פתאום שהיא תתנדב להכין ביצה גם לי?
התחלקתי עם יעקב בחביתה שלו רק בגלל שאחרת לא היה מסכים לאכול. בלענו בביסים גדולים, מתים להסתלק כבר מהבית הזה.

ננסי נעלמה בחדרה, וקראנו לה בשמה כמה פעמים עד שהואילה להופיע.
'אנחנו יכולים לשלם לך?' ביקשנו.
'כן, כן, מיד' היא ענתה. הלכה לחדרה וחזרה משם עם פתק מוכן ועליו פירוט החשבון שלנו.
3 לינות, 6 ארוחות בוקר, 2 ארוחות ערב (השרימפסים במחיר מופקע של 10 פזו תיירותי) ושני בקבוקי מים מינרלים שהיו מונחים במקרר בחדרנו,( בחוץ יכולנו לקנות אותם, כתיירים, בשליש מהמחיר שהיא גבתה. בהתחשב בעובדה שהיא קנתה את זה בפזו מקומי, אז הרווח שלה על המים האלו היה מאות אחוזים. )
סה"כ שילמנו 115 פזו תיירותי, שזה כמו 115 יורו, כלומר כ - 650 ש"ח עבור 52 שעות אירוח..
החישוב הזה הוא עבור מי שלא השתכנע עדיין שקובה יקרה מאד.

נתנו לה 120 פזו וציפינו לקבל 5 עודף. אז ציפינו, ויכולנו להמשיך לצפות.
בקובה, אם אין לך את הכסף המדוייק - תשכח מעודף.
וזה שיעור שאני מציעה לכל מי שנוסע לשם להפנים: תמיד תמיד תאספו עליכם עודף, שיהיה לכם ארנק מלא בכל סוגי המטבעות והשטרות. אתם תודו לי על העצה הזאת.
כמובן שלננסי 'לא היו' 5 פזו להחזיר לנו, וכמובן שהיא התכוונה שנוותר לה על זה, וכמובן שוויתרנו - אנחנו לא נעשה עניין מסכום כזה. אבל תודו שזה מרגיז.

היינו מוכנים כבר ליציאה, אבל רגע.... לא בחורה כאבלין תתן לנו לצאת בלי 'להפרד'...
ולהפרד משמעו לראות אם יש איזו דרך להרויח מאתנו עוד איזה פזו או שניים.
פעם נוספת ראינו אותה במצבה הטבעי - מסלקת קורי שינה מהעיניים ומפהקת לנו בפנים.
'לאן אתם נוסעים מכאן?' היא שאלה בחביבות
'לויניאלס' ענינו
'יש לכם איפה להיות?' חשבנו שהיא מתעניינת סתם מתוך נימוס כי מה לה ולויניאלס, מרחק 150 ק"מ משם. אמרנו לה שעדיין אין לנו הזמנה לשום מקום, אבל יש לנו כמה כתובות של קאזות שאנחנו רוצים לבחון כשנגיע לשם.
'לא, לא. לא כדאי לכם!' היא נזעקה. 'יש לי משהו מצויין בשבילכם, חברה שלי, בית נהדר, אשה מקסימה, מחיר טוב, אוכל מצויין..'
וכאן עצה נוספת למי שמתכוון לנסוע לקובה: בעלי הקאזות בכל רחבי קובה מקושרים ביניהם בהסכמים של 'שלח לי ואשלח לך' ואחת לכמה זמן יש גם כסף שמחליף ידיים ביניהם. מין עמלה על אספקת עבודה הדדית. מצד אחד - זה דווקא יכול לעזור לתייר: אם אין לו מושג היכן להיות ביעד הבא, זה יכול להיות נחמד להגיע מסודר למקום מומלץ.
מצד שני, אם הכנתם לעצמכם רשימת כתובות, או שיש לכם העדפות משלכם - אל תתנו לבעלי הקאזות להסיט אתכם מבחירתכם. אם כן תתנו לו - במקרה הטוב זה סתם יעלה לכם כמה פזו יותר מאשר אם הייתם מגיעים עצמאית. במקרה הרע, אתם יכולים לפול לחורים שלא כתובים בספרים, ולא נעים לעזוב כי הרי הגעתם 'מקושרים'.. לא היתה קאזה אחת שהיינו בה, שבעליה לא ניסו לדחוף לנו הזמנה לקאזה משת"פית שלהם ביעד הבא. ושוב אני אומרת, זה יכול לפעול דו כיווני - יש כאלה שיראו בזה רק יתרון ויתלהבו מזה שלא צריך לטרוח ולחפש אלא מגיעים אל המוכן.. אז זה תלוי בגישה. לנו זה לא היה רצוי.

טוב, בכל אופן הסכמנו לקבל מאבלין את השם והכתובת של חברתה בויניאלס, והבטחנו לקפוץ אליה. אם ימצא חן בעינינו - נשאר. אבל אבלין לא חשבה שזאת הדרך לעשות את זה.
'תנו לי את מספר האוטו השכור שלכם, והחברה שלי תחכה לכם בכניסה לויניאלס' היא אמרה.
כמובן שלא היה בידינו מספר האוטו כי טרם קיבלנו אותו.
'אז אולי תצלצלו אלי מהדרך ותתנו לי את המספר ואת צבע האוטו? זה חשוב מאד שהיא תפגוש אתכם כבר בכניסה, אחרת 'יחטפו' אתכם בעלי קאזות אחרים ואתם יכולים לפול במקום לא טוב!'
אמרנו לה שזו טרחה גדולה מדי בשבילנו להתרוצץ לחפש טלפון, ושתסמוך עלינו שנדע להגיע אל חברתה. אבל היא לא ויתרה.
'איפה אתם לוקחים את הרכב? בסון טראוול? זה קרוב. אולי תשאירו את התיקים כאן, תלכו להביא את האוטו ואז תסעו עם התיקים?' היא הציעה לנו הצעת ייעול.
ענינו שלא, זה קרוב מאד, דקה וחצי הליכה ואנחנו ממהרים לצאת לדרך.
'אז אולי תעשו סיבוב עם האוטו, תבואו לכאן ותצפצפו לי, אני אצא למרפסת וארשום את הצבע והמספר.. וחוץ מזה אני כבר מצלצלת אליה ומוסרת לה את התיאור שלכם, שהיא לא תפספס אתכם..'
כשראינו שהיא לא מרפה, אמרנו לה שנעבור דרכה כשיהיה לנו האוטו, למרות שאני אישית לא התכוונתי לטרוח לעשות זאת. מה יש, גם לי מותר להיות מגעילה.
נפרדנו יפה, העמסנו תרמילים על הגב ושמנו פנינו אל Sun Travel, שהם קוראים אותו לא סאן טראוול כמו שמש, אלא סון כמו מוסלמי סוני...

הרכב השכור

יעקב נשאר לחכות על הכביש עם התרמילים, ואני עליתי לקומה השניה בה ממוקם משרד הנסיעות.
הפקידה שטיפלה בנו ישבה עם איזו גברת מגונדרת שנראתה לי כמו לקוחה, אבל כשנכנסתי היא קמה לקראתי, הושיטה יד והציגה את עצמה כנציגת החברה להשכרת הרכב.
'הבאתי לכם את האוטו, הוא למטה, אבל קודם צריך להסדיר את ענייני הניירת' היא אמרה לי.
קודם כל, מעבר לכל התשלום במזומן ששילמנו ביום האתמול, הגברת רצתה שנשאיר לה 500 פזו תיירותי במזומן כערבון על המכונית.
העובדה הזאת לא הוזכרה בכלל לפני כן, וכמובן שמחיתי. גם לו רציתי לשלם לה, לא היה עלינו סכום כזה במזומן. ובכלל, אנחנו מחזירים את הרכב ביום האחרון לשהות שלנו בקובה, ואז במעמד ההזדכות על האוטו היא תחזיר לנו את הכסף המזומן. מה בדיוק נעשה עם ה - funny money הזה, הניירות האלה שפידל קסטרו מדפיס ושלא שווים אגורה אחת מחוץ לארצו?
'לאן אתם טסים, למכסיקו? יש בנק בשדה התעופה, תוכלו להחליף את זה לפזו מכסיקני' אמרה גברת השכרת רכב.
וואלה יופי, עכשיו היא גם נהיתה מנהלת הכספים שלנו.
קצת ויכוחים ונסיונות שכנוע מצד מנהל משרד הנסיעות, והיא התרצתה לגהץ כרטיס אשראי ולהחזיק אותו לבטחון. היא הסבירה לנו שהביטוח שלנו מקיף הכל, חוץ מ - 500 פזו השתתפות עצמית במקרה של נזק, ושהדבר היחיד שלא מבוטח באוטו הוא הרדיו הנשלף. עשר פעמים היא הזהירה אותי שלא להשאיר את הרדיו באוטו כשאנחנו חונים, בין אם זה ביום ובין אם זה בלילה, כי הרדיו מאד יקר והיא תחייב אותנו במלוא המחיר שלו אם יקרה לו משהו...
בהמשך הסתבר שזה רדיו כזה מעאפן שלא קולט ממילא כלום, אז פשוט שלפנו את הפאנל שלו והחבאנו אותו במושב האחורי, מתחת לשטיח הגומי, ולא התעסקנו עם זה יותר.

בתוך כל הבלגן הזה, לא עלה בדעתי בכלל לוודא איזה רכב זה, מה מצבו, וכו'. וכשירדנו למטה לראות אותו, כבר היה מאוחר להתחרט.
לפנינו עמדה גרוטאה לפחות בת 5-6 שנים, מכונית גולף אבל כנראה מסוג שמיוצר במיוחד עבור מדינות עולם שלישי - שום קשר בינו לבין הגולף הגרמנית שאנחנו מכירים.
האוטו היה חבוט ושרוט, ואחרי שהבנו שאין לה שום רכב אחר לתת לנו, אפילו לא בתוספת מחיר, השלמנו עם העובדה שאכלנו אותה ואין לנו ברירה. הרי לא נבטל עכשיו את כל העיסקה ונתרוצץ עם התיקים על הגב לחפש רכב אחר. שעה שלמה לקח לנו לבדוק את האוטו ולסמן יחד אתה על הטופס את כל הפגמים והדפיקות והשריטות, כדי שלא יפילו אותם אחר כך עלינו. האמת שהוצאנו לה את הנשמה ולא ויתרנו על אף שריטה, דרשנו שהכל יהיה כתוב. כשהגיע הרגע לקבל את המפתח, היא אמרה 'אני אנהג'. כן? לאן בדיוק?
'אתם צריכים להחזיר אותי למשרד שלי, אין לי איך להגיע. אז אני אנהג לשם ואתם תנהגו משם הלאה.
'אהבנו' את ה'אתם צריכים'... באנגלית זה היה you must, ואני שונאת שאומרים לי מה אני must..
ואיפה המשרד שלה?
שום דבר, משהו כמו 15-17 ק"מ ממרכז הוואנה...
סיננו איזו קללה או שתיים מתחת לשפם, ונכנסנו לאוטו.

בהתחלה לא היה ברור לנו אם היא לא יודעת לנהוג או שהאוטו פשוט עד כדי כך טרנטה. כל לחיצה על הברקס זרקה אותנו קדימה, וכל מהלך נכנס למקומו רק אחרי 2-3 נסיונות. אחר כך הסתבר שזה באמת היה שילוב קטלני של נהגת גרועה ורכב גרוע.

היא נסעה עד לקומפלקס משרדים גדול עם כמה מבנים מפוארים מחוברים ביניהם, סטייל מרכזי עסקים במערב. שיפשנו את העיניים - זאת קובה? עד עכשיו ראינו רק קירות עם טיח ומתקלף ובניינים מתפוררים..
כן, מסתבר שזו קובה. קובה האחרת שאותה נכיר רק אחר כך, כשנחזור שוב להוואנה.
היא הצביעה באיזו תנועה לא ברורה על אחד הבניינים ואמרה 'כאן זה המשרד שלי. אני יורדת כאן.' והמשפט הזה הוא בעל חשיבות עצומה, כי כשבאנו להחזיר לה את הרכב ביום האחרון חרשנו את כל המשרדים שם, ולא מצאנו אותה. אבל זה לא סיפור לעכשיו.

בדרך לויניאלס

התיישבתי ליד ההגה והתחלתי להרגיש את האוטו.. חלוקת העבודה ביני לבין יעקב היא שאני נוהגת והוא מנווט. כל אחד עושה את מה שהוא טוב בו, ובואו נגיד בעדינות שכשאני מנווטת - אנחנו אף פעם לא מגיעים ליעד שלנו. עדיף שיעקב יעשה זאת..
golfאחרי נהיגה של כמה קילומטרים, היה ברור לי שעם הרכב הזה אנחנו לא נשארים. עם כל התחזוקה הגרועה שלו, ועם המצב הקטסטרופלי של הכבישים (בורות, מהמורות, כביש שבור עם סדקים, שילוט ותימרור מתחת לכל ביקורת) האוטו קירטע וקיפץ, אבל הכי נורא היה שהמזגן שלו לא עבד ואנחנו פשוט התבשלנו בתוכו.
הכי נורא אמרתי?
לא, היה יותר נורא.
באמצע הדרך לויניאלס, התחיל גשם זלעפות. מיד הגפנו את כל החלונות והפעלנו וישרים בפול ווליום, דבר שעזר כמו כוסות רוח למת, המגבים לא ניגבו. יעקב הרגיש שהוא נרטב, ובהתחלה לא הבין איך ומאיפה, עד שהצליח לתפוס טיפות מים 'על חם' צונחות מהחלון על ירכו הימנית. ככל שהגשם הלך והתגבר, ככה התגברה הדליפה הפנימית. החלון לא ישב טוב במסגרת שלו, ומהרווח חדרו המים. מזל שהיתה אתנו שקית ניילון ריקה, הוא כיסה בה את הרגל וככה נסענו עד ויניאלס, כשעל רצפת המכונית הולכת ומתהווה שלולית.

כשהגענו למקום עצירה בדרך, יעקב ניסה לצאת מהאוטו, אבל הדלת שלו לא נפתחה מבפנים. שום כוח ושום מוח לא הועילו כדי לפתוח אותה. רק כשאני יצאתי מהדלת שלי והלכתי מסביב ופתחתי לו את הדלת שלו מבחוץ, רק אז הוא נשם לרווחה. מה לעשות, הוא קצת קלסטרופובי, והתחושה שאתה כלוא בלי יכולת לשלוט עצמאית ביציאה שלך מהרכב הכניסה אותו לאטרף.
החלטנו שכשנגיע לויניאלס, ניגש ישר אל סניף החברה ונדרוש להחליף את האוטו. ההחלטה הקלה קצת על מצב רוחנו, וניסינו להנות משארית הנסיעה.

בפאתי ויניאלס עצרנו את האוטו בצד הדרך, שלפנו אוסף דפים שהדפסנו מאתר למטייל עם כתובות והמלצות לקאזות. שיקללנו את כל הנתונים ובסוף בחרנו בקאזה של סגונדו וקלארי שנראתה לנו הכי מתאימה. אבל על זה --- בפרק הבא...

לפרק הקודם                           לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת