טיסת 'קובנה' להוואנה

לשדה התעופה של מדריד הגענו המון זמן לפני שעת הטיסה המתוכננת לקובה.
אולי בגלל קוצר רוח להגיע כבר לגן העדן של המוזיקה, המוחיטו והסיגרים, אולי בגלל שלא נשאר לנו כבר מה לעשות במדריד..
שלוש שעות לפני המועד הסכימו לעשות לנו צ'ק אין ולשחרר אותנו מהתרמילים, אבל חברת קובנה, בה היינו אמורים לטוס, לא ידעה להגיד מהו שער היציאה של הטיסה. 'מוקדם מדי', אמרו לנו.

התמקמנו מול אחד מהמסכים עליהם מתעדכנים פרטי הטיסות היוצאות, ובדקנו כל כמה דקות מה חדש.
חצי שעה לפני הזמן המתוכנן, עדיין לא הופיע על המסך שער היציאה של הטיסה.
זה לא מריח טוב, חשבנו, וניגשנו לברר.
'אה, טוב שבאתם' אמרה לנו הפקידה של קובנה. 'יש לנו עיכוב ביציאה.'
כמה עיכוב?
את זה אי אפשר היה להבין ממנה, אבל נראה היה שהיא מורגלת לעיכובים כאלה.
קיבלנו את הרושם שדווקא ההפך, אם היתה הטיסה יוצאת בזמן - זה מה שהיה מפתיע ומבלבל אותה. בנוהל האיחורים היא תיפקדה מצויין: 'גשו למזנון ממול, תקבלו שם כיבוד על חשבוננו'...
וואלה, חשבנו.. חברה שמכבדת את עצמה ואת לקוחותיה.. עוד אפילו לא הגיעה השעה המקורית של היציאה וכבר 'מפצים' אותנו..

'טיסה של קובנה?' אמר לנו הבחור במזנון, 'מיום שאני עובד כאן היא אף פעם לא יצאה בזמן. תמיד אנחנו מספקים לנוסעים שלהם סנדוויצ'ים ושתייה בזמן ההמתנה...'
אכן, תמורת קריעת חתיכת קרטון מקצה הבורדינג-פאס שלנו, קיבלנו סנדוויץ' ושתיה - מה שאומר שההמתנה כנראה הולכת להיות ארוכה אחרת מה פתאום מתנדבת החברה להזין אותנו?

5 שעות איחור היו לנו בסופו של דבר.
לא שחס וחלילה הודיעו לנו עליהן בבת אחת.. ממש לא.
בשיטת הסלמי פרסו לנו 'פרוסות' של עוד חצי שעה ועוד ארבעים דקות ועוד שעה, עד שהגענו לחמש.
במקום לנחות בהוואנה בשעה הפחות או יותר סבירה של 21:00, עכשיו נגיע אליה רק ב - 02:00 בלילה, מה שאומר שדבר ראשון צריך להודיע לבעלת הבית אצלה הזמנו את הלינה ללילות הראשונים.

לקחתי את כרטיס החיוג הבינלאומי שהזמנתי מהארץ, והלכתי לחנוך אותו בשיחה די מטומטמת: ממדריד לישראל, ומישראל להוואנה, כך עובד הכרטיס הזה אם מחייגים באמצעותו למדינה שלישית. לא יודעת איך המוח שלנו פועל, אבל כשלא צריך להוציא כסף מזומן ת'כלס מהכיס, זה כאילו 'עולה פחות'.. בטח התקמצנתי 'לבזבז' יורואים, אז שילמתי כפול בשקלים.. זה כמו התשלום בכרטיסי אשראי - מאחר ולא עובר לנו כסף מזומן בין הידיים, אז זה כאילו לא הוצאנו אותו..

'תצלצלו בפעמון הרבה, עד שאני אשמע' אמרה לנו אבלין, בתה של בעלת הבית. 'אני ישנה חזק..'
היא דיברה אנגלית מצויינת ונשמעה מאד נחמדה, וזה נסך בנו הרגשה נעימה לדעת שהאיחור הזה מתקבל בהבנה ולא הולך להוות בעיה למרות השעה הברברית.

על הטיסה עצמה אין הרבה מה לספר. אחרי איבריה, כמה גרועה כבר יכולה להיות קובנה?
המושבים היו צרים ולוחצים. הצוות כמעט ולא נראה בשטח - כולם הסתופפו במחלקה שמעבר לוילון ( עסקים? ראשונה? לקוחות לא היו בה..) וניהלו שיחות ערות בספרדית קולנית למדי. אין ספק שהיו להם נושאים 'חמים' לדיון כי הטונים עלו מפעם לפעם. לקח להם כמעט שלוש שעות להתחיל להגיש את האוכל, ולמזלי הטוב לא הייתי צריכה להתמודד אתו כי נרדמתי, על אף הריח החזק של פשטידת הבצל שמילא את חלל המטוס במשך שעות ארוכות.

התעוררתי בסנטיאגו דה קובה, בנחיתת ביניים בעיר השניה בגודלה בקובה, בקצה המזרחי של האי.
למעלה מחצי מטוס התרוקן, והנותרים התבשרו כי יש המתנה של שעה על הקרקע. יעקב שהשתוקק לסיגריה, קם ממקומו והתחיל להסתובב במעבר כדי להעביר את הזמן. דיילת מזרת אימה ממש נבחה עליו שיישב כי 'צריך לספור אותנו'. אכן ספרו אותנו, ידנית, עם אצבע מורה העוברת מאחד לאחד, לפחות שלוש פעמים, ואסרו עלינו לקום מהמושב עד להמראה. כמו תלמידים בבצפר.

שדה התעופה של הוואנה

כעבור שעה וחצי נחתנו בהוואנה.
ביקורת הדרכונים, למרבית הפליאה ובניגוד למצופה, היתה דווקא מהירה.
אמנם האווירה היתה די מתוחה וכמה לובשי מדים נעצו מבטים חודרים בכל התיירים שעמדו בתור, אבל אף אחד לא דיבר אתנו אף מילה מיותרת. כשיעקב ואני ניגשנו יחד לדלפק הדרכונים, כמו שבדרך כלל עושים זוגות שטסים יחד, לא הסכימו לקבל אותנו בצמד אלא רק אחד אחד.
אם תגיעו לשם, תסדרו יפה את התסרוקת ואל תשכחו לתת חיוך רחב למצלמה הממוקמת מעל לראשו של הפקיד - עינו של האח הגדול צופיה, בוחנת ומנציחה בסרט את כל מי שבא בשערי המדינה.
אבל בסך הכל התהליך היה קצר ומהיר, ותוך דקות ספורות מצאנו את עצמנו ממתינים מול מסוע המזוודות.
וממתינים.
וממתינים..
וממתינים...

תחילה הסתובב המסוע ריק. כחצי שעה בלי אף מזוודה.
אחר כך התחילו להגיע טונות של מזוודות, כשעל כולן תווית בצבע כתום ועליה המילה 'צוות' (crew). בו'הנה, כמה אנשי צוות היו על המטוס הזה? 10? 20? 50?
ראינו אותם, כתריסר דיילים ודיילות במדים רשמיים של חברת קובנה, עומדים מולנו בצד השני של המסוע ומורידים ממנו מזוודה אחר מזוודה ועוד אחת ועוד אחת... בלי הגזמה, היו שם לפחות 50 מזוודות עם תווית של צוות. ולא רק מזוודות: כלים חשמליים שונים, קרטונים של טלויזיות, צמיגים לרכב, תיבות בגדלים שונים שהשד יודע מה הן מכילות..
הצוות ממול היה עסוק בחלוקת 'השלל' - מה שייך למי ומה הולך לאן.. אוהו איזו תכונה ובלגן הלכו שם.. כמו בשוק, כשסוחרים מתדיינים ביניהם על סחורה שזה עתה הגיעה..
הבנו שאנחנו עדים לתופעה מדהימה: אותם אנשי צוות ברי מזל שיוצאים מחוץ לגבולות המדינה החונקת, חוזרים אליה כשבכליהם אוצרות לרוב. לא ברור אם זה לשימוש פרטי (טלויזיה חדשה לאמא, צמיגים למכונית של האח, מכשיר חקלאי מתוחכם לחלקת האדמה של הדוד וכו') או שזה למטרת ביזנס, אבל ללא ספק הכמויות המסחריות של המטען שהצוות הזה הביא בטיסה התאימו יותר למחלקת הרכש של חנות כלבו גדולה ולא לתריסר דיילים שהתמזל מזלם להתברג לג'וב כזה מלא הזדמנויות קפיטליסטיות..

והעניין הזה של זלזול בלקוחות, את זה אני לא מבינה. מטען הצוות קודם למטען של הלקוחות המשלמים? אולי אם היו הם מקבלים אחרונים את המטען החריג שלהם, אולי זה היה פחות בולט לעין ופחות צורם. אבל לא נראה שלמישהו היה אכפת בכלל מהנוסעים. הרי גם בטיסה בקושי התייחסו אלינו, אז עכשיו, כשאנחנו כבר לא על המטוס שלהם, מי שם עלינו בכלל..
שעתיים תמימות עמדנו מול מסוע המזוודות בטרם הגיעה המזוודה הראשונה של מישהו מבין הנוסעים.. סוף סוף הגיעו גם התיקים שלנו, והיינו מוכנים לצאת ולחפש מונית.
אה, אבל רגע.. איך נשלם למונית?? דולרים אמריקאים לא ממש נחשבים כאן בקובה..
לפני שיצאנו אל חשכת הלילה לחפש הסעה למרכז הוואנה, היינו חייבים להחליף כסף.
אז קודם כל נעמדנו בתור נוסף, בבנק, והחלפנו כסף.

סוגיית הכסף בקובה היא נושא כאוב, ואני עוד ארחיב את הדיבור עליו. בינתיים רק אציין שלקובה יש שני סוגי מטבעות רשמיים, אחד לתיירים ואחד לתושבים מקומיים. הפער ביניהם הוא עצום (בכל פזו תיירותי - שזה בערך יורו אחד - יש 24 פזו מקומי..) וזה יוצר הרבה סיטואציות מרגיזות. אבל רגע, אני אשחרר על זה קיטור אחר כך, כי עכשיו ארבע לפנות בוקר ואנחנו מתים כבר להגיע לקאזה שלנו.

מישהו במדים עם תג תלוי על חזהו פנה אלינו ושאל אם אנחנו זקוקים למונית. הוא נראה לנו כעובד של שדה התעופה וחשבנו שהוא פשוט מסביר פניו לתייר. כן, כן, רוצים מונית ענינו לו.
חכו כאן, הוא אמר ורץ להביא נהג טקסי מבחוץ. מיד הבנו שבאותו הרגע הוספנו לעצמנו עוד יד מתווכת, וכשהוא חזר יחד עם הנהג שאלנו כמה תעלה הנסיעה. על פי כל המידע שהיה בידינו, היא לא היתה אמורה לעלות יותר מ - 20 פזו תיירותי.
25, אמר המתווך.
אבל המחיר הוא 20, מחינו, והוא מיד אמר 'בסדר, בסדר, תשלמו רק 20'.
כלומר, הוא ניסה עלינו איזה 'מצליח' קטן שלא הצליח לו.
להפתעתנו, הוא נכנס יחד אתנו למונית, ישב ליד הנהג ופטפט אתו כל הדרך.
זה היה משונה, ואפילו קצת מפחיד. מה, אנחנו זקוקים לליווי צמוד? בכל זאת הוא היה לבוש מדים ונראה כבעל משרה כלשהי בשדה התעופה. ככה זה הולך להיות בקובה, ידביקו לנו מלווה?

החשש היה מיותר. כעבור כרבע שעה של נסיעה הוא ביקש מהנהג לעצור לו ליד איזה בית חשוך לצד הדרך, הודה לו ואף נפרד מאתנו לשלום ואיחל שהייה נעימה. סה"כ הוא אירגן לעצמו טרמפ לילי עד הבית.. זה היה כל האינטרס שלו בלעזור לנו..
נשמנו לרווחה. הזכרנו לעצמנו לשחרר את השרירים המכווצים, ולהירגע - קובה דווקא מקבלת אותנו יפה והאנשים נחמדים, אין סיבה לדאגה!!

הנסיעה ברחובות החשוכים לא איפשרה להתרשם הרבה מן הדרך, כמעט ולא ראינו כלום כי לא היתה שום תאורה. לאור פנסי המכונית ראינו פה ושם מדרכות שבורות ובתים מתפוררים, ותוך דקות נעצר הנהג שלנו לפני אחד מהם. הוא יצא מהאוטו והתחיל להסתובב רגלית כדי לאתר את מספר הבית שלנו.
'זהו, זה כאן' הוא הכריז מול בית דירות גבוה עם קירות טיח מתקלפים, והלב שלנו החסיר פעימה אחת.
זהו? הגענו 'הביתה'?
מבט אחד לצדדים - אנחנו באמצע הסלאמס של הוואנה? הרי בפירוש בחרנו קאזה שלא תהיה במה שנקרא 'הוואנה וייחה' (הוואנה העתיקה) כי שמענו שהיא שכונה מתפוררת ומטה לפול שעושה אווירת נכאים לכל מי שצריך להתגורר בה. בחרנו בשכונה סמוכה 'הוואנה סנטרו' שאמורה להיות טובה יותר?
אם זאת הטובה יותר, מי יודע איך באמת נראית הוואנה העתיקה..

'תצלצל הרבה בפעמון' אמרתי לנהג, חוזרת על בקשתה של אבלין. והוא צילצל וצילצל, למעשה לא הוריד את היד מעל הפעמון. היא באמת ישנה חזק, כי לקח לה לפחות 7-8 דקות של צילצולים כדי להתעורר ולשרבב את ראשה החוצה מתוך מרפסת קטנה בקומה הרביעית של הבניין.
היא והנהג החליפו ביניהם כמה משפטים שרק את חלקם הבנתי, וכעבור רגע שילשלה אבלין מלמעלה משהו קשור לחבל. כשזה הגיע למטה, ראיתי שזה בקבוק פלסטיק ריק שלצווארו קשור עם חוט מפתח. היא שיחררה עוד ועוד חבל כדי שהמפתח יגיע למנעול, הנהג פתח את הדלת ונתן לה קריאה למשוך את החבל והמפתח חזרה למעלה..
זה העלה בי זכרון ילדות רחוק, מהשנים שהייתי ילדה קטנה משחקת בשדה ליד הבית, וכשהיה הרעב תוקף אותי הייתי קוראת מלמטה קריאות רמות לאמא שלי שתכין לי סנדוויץ'. גרנו אז רק בקומה שניה, אבל מה פתאום שאני אעלה או שהיא תרד - במרפסת תמיד היתה סלסלה קשורה לחבל ואתה היינו מעלים/מורידים דברים כשהתעצלנו לעלות במדרגות. הייתי מחכה למטה שתיים שלוש דקות, ואז היתה הסלסלה משתלשלת עם החבל ובתוכה נח לו סנדוויץ' של לחם לבן פרוס עבה ביד, עם גבינת פרה ירוקה של תנובה וזיתים שחורים...

הגברת אבלין לא טרחה לרדת למטה לקראתנו, או אפילו לפגוש אותנו בחצי הדרך.. טיפסנו עם התיקים את כל הקומות בחדר מדרגות צר וטחוב, והתדפקנו על דלתה מחוסרי נשימה. יכולנו לנחש איפה הדירה שלה רק על פי השלט הבא שהיה תלוי על הדלת:

השלט הזה חיוני ביותר עבור כל מי שמתכוון ללון בבית פרטי, כיוון שהוא ההוכחה שהבית הזה הוא מקום שפועל על פי חוק. יש לא מעט בתים ללא רשיון, שבעליהם משכירים חדרים מבלי להיות רשומים כחוק ומשלשלים 100% של הרווח לכיסיהם מבלי להתחלק בו עם הממשלה. הסיכון שבלינה במקום כזה הוא פשיטות של המשטרה באמצע הלילה, ופתיחת הליך משפטי כנגד התייר, שלא לדבר על מה שעושים לתושב המקומי. ומאחר והמשטרה מפעילה רשת עניפה של מלשינונים, הסבירות שמקום לא חוקי כזה יתגלה תוך ימים ספורים מרגע הפעלתו היא גבוהה מאד. בשביל מה צריך כזה כאב ראש.. וותרו על זה, ולונו רק במקומות רשמיים, נכון זה עולה עוד 5 פזו אבל שווה את השקט הנפשי.

אבלין קיבלה אותנו בעיניים חצי עצומות, כמי שמנסה לשמור על השינה שלא תברח לה, ובלחישות ושש...ששש... דחפה אותנו לחדר שיועד עבורנו. 'נדבר על הכל בבוקר' אמרה, 'עכשיו תלכו לישון'.

ילדים טובים אנחנו, הלכנו לישון כפי שהצטוונו.
בזמן שאנחנו ישנים, תוכלו אתם לקרוא על שיטת האיכסון בבתים פרטיים הנפוצה בקובה.

קאזה פרטיקולאר - (casa particular)

אחת התובנות הראשונות שהיו לנו בזמן ההכנה לטיול היתה שבקובה לא ישנים בבתי מלון או אכסניות, אלא בקאזות. קאזה זה בית, או בשמו המלא - קאזה פרטיקולאר כלומר, בית פרטי.
זהו מין 'מוסד אירוח' שייצר הממשל הקובני על מנת לעזור לתושבים להתפרנס מתיירות.
אם אתה עומד בתנאים מסויימים, אתה יכול לארח בביתך תיירים כעסק לכל דבר. התנאים מאד מחמירים, בעל הקאזה כפוף לשורה של נוהלים שאוי לו אם הוא חורג מהם. חוליות של ביקורת מסתובבות כל הזמן בין הבתים, בודקות את רישומי האורחים בספרים ואת סוג השירותים שבעל הבית מספק להם.

תמורת הרשיון להלין תיירים, צריך בעל הקאזה להשליש לידי הממשלה סכום נכבד של כסף מדי חודש בחודשו, נגיד שזו המקבילה של מס ההכנסה שלנו. אדם שפתח את ביתו בפני זרים וכבר ויתר על פרטיותו בביתו שלו, היה רוצה להשאר עם אחוזי רווח יותר משמעותיים ביד, ולכן התפתחה תעשיה שלמה של שירותים נלווים שבעל הבית נותן לתייר מתחת לשולחן, מבלי שהממשלה תדע על כך.
התמורה עבור שירותים אלה היא כולה שלו. הוא מוכר סיגרים, דיסקים של מוזיקה, מארגן מפגשים עם מורי דרך שיקחו אותך לטיול או עם זמרים שיבואו להופיע בפניך. והכי הכי הוא אוהב למכור לך - ארוחות.
הארוחה היחידה שמותר לקאזה לתת לתיירים זו ארוחת הבוקר, ויש לה מחיר די אחיד ברוב הקאזות.
3 פזו תיירותי לאדם. אסור בתכלית האיסור לספק ארוחות אחרות, אלא אם כן בעל הקאזה מקבל רשיון נוסף גם לשירותי הסעדה, ואז - כמו הלינה, גם לגבי האוכל צריך להיות רישום מדוייק והתחלקות עם הממשלה ברווח. אין פלא, לפיכך, שבהרבה קאזות מאכילים את התיירים בגניבה, זה פוטנציאל רווח שהם לא יכולים לעמוד בפניו. מחיר מקובל לארוחת ערב הוא בין 7 ל - 8 פזו תיירותי לאדם, ובשביל קובאני זה ימבה כסף, בעיקר אם זה נקי ממס. די אם אומר, כדי לסבר את האוזן, שמשכורת קובנית ממוצעת לשכיר היא בין 10 ל - 15 פזו תיירותי לחודש שלם, והנה כאן, בקאזות הללו, רק על הארוחות של זוג תיירים יכול בעל הבית להרוויח ביום אחד למעלה מ - 20 פזו, כלומר - משכורת של כמעט חודשיים בעבודה שכירה..
אבל, השלטונות לא מטומטמים. שעת ארוחת הערב זו השעה שחוליות הביקורת אוהבות להסתובב בה בין הבתים, כדי לתפוס מפירי חוק על חם, ויש המון סיפורים על תיירים שהוברחו מהשולחן על ידי בעלי הבית באמצע הארוחה וסולקו לחדריהם ממש באמצע הביס כשנשמעה דפיקה בדלת. כלי האוכל הועלמו ובעלי הבית העמידו פני תם עד שהביקורת הסתלקה. או אז נקראו התיירים לשוב לשולחן ולהמשיך בארוחה כאילו כלום לא קרה. אני הייתי מאבדת את התיאבון מהר מאד אם זה היה קורה לי.
למזלי - לא קרה.

תגידו, ובצדק, למה צריך לאכול בקאזה? למה לא לאכול בחוץ, במסעדות?
ובכן, מסתבר שבבתים אפשר לקבל את הארוחות הכי טובות והכי טעימות. אוכל הוא ממילא לא הצד החזק של קובה, והמסעדות יקרות ומתמחרות כל פריט שאתה מכניס אל פיך. בבתים - זו ארוחה מלאה והמחיר כולל הכל, מנה ראשונה ומרק וסלט ומנה עיקרית ומנה אחרונה.. ואם נופלים על בית עם בעלבוסטע טובה, אפשר אפילו להנות מהתפריט השגרתי עד לזרא של אורז/שעועית/עוף.. וללקק אצבעות.

הקאזה של אבלין וננסי

אז איך התגלגלנו דווקא לקאזה של אבלין וננסי?
או. בדיוק בגלל האוכל
המשימה של בחירת קאזה בהוואנה לא היתה פשוטה. נעזרנו רבות במידע שמפורסם באתר 'למטייל' ובדקנו המלצות של ישראלים ששהו בקאזות וסיפרו מחוויותיהם.
שעות ישבתי עם מפות וניסיתי לאתר את הכתובות, עשיתי חיפושים בגוגל כדי לראות אם עוד מישהו מלבד הישראלים ממליץ, הצלבתי מידע מפה ומשם, ואז התחלתי לשלוח אימיילים.
אלה שלא ענו לי - נפלו מיד.
לא היתה לי כל כוונה להתחיל להתקשר בטלפונים כיוון שרציתי הוכחה כתובה להזמנה.
על הקאזה של אבלין וננסי היו המלצות חמות. כתבו בלמטייל שהאמא - ננסי - היתה שפית באיזה מלון ויש לה ידיים זהב בבישול (מה שהסתבר כנכון מאד..) אז כמה שמחתי כשאבלין ענתה לי באנגלית מצוחצחת, אישרה את ההזמנה, כתבה הוראות איך להגיע, נתנה את מספר הרשיון של הקאזה כדי להקל על הוצאת הויזה, ובכלל - מצאה חן בעיני!

כשהיא פתחה לנו את הדלת בלילה, היא עוד יותר מצאה חן בעיני! בחורה יפה כל כך על אף השיער הסתור והפיג'מה הלבנה המרופטת שלבשה. פשוט קובנית יפה. שחומת עור, ממש כהה, עם עצמות לחיים גבוהות וצמה סינית ארוכה, קלועה במיומנות שקצת התקלקלה מהשינה.. במשך כל השהיה לא ראיתי אותה לבושה בשום בגד בצבע אחר מלבד לבן. לא היה נעים לי לשאול אותה, אבל אני חושבת שהיא משתייכת לדת הסנטרייה. כל מי שמקבל עליו ברצינות את עול הדת הזאת, נודר נדר של שנה אחת של לבוש לבן, ועוד כמה 'מצוות' שהוא מקבל על עצמו. אני כמעט משוכנעת שזה הסיפור שלה, אבל לא הרגשתי נוח לפתח אתה שיחה על זה.

החדר שקיבלנו היה קטן, רובו תפוס על ידי מיטה זוגית. מזגן חזק וטוב פעל בו כבר כשהגענו, כך שנכנסנו לתוך קרירות מבורכת. לתיגבור עמד שם גם מאוורר רצפה, וממולו מקרר קטן לשימושנו. משני צדי המיטה היו שידות קטנות ומנורות לילה, ובאחת הפינות עמד שלד של כורסה, ללא המושב המרופד שלה. לא הבנו מה זה עושה שם, כי כמובן שאי אפשר לשבת על זה ללא ריפוד. הנחנו שם את אחד התרמילים שלנו. ביום עזיבתנו, הגיע המושב המרופד - כנראה היה בתיקון..
יתרון חשוב שיש לחדר - יש בו כספת המופעלת עם קוד אישי. לאור האזהרות שקיבלנו שוב ושוב, שלא להסתובב בהוואנה עם כסף כי יש המון גנבים ושודדים, היה מרגיע לדעת שיש איפה לשמור את הדרכונים והכסף שלנו מבלי לחשוש להם.

כשהתעוררתי למחרת בבוקר ויצאתי אל השירותים המשותפים למשפחה ולנו, קלטתי בזווית עיני אשה כושית יושבת על הספה בסלון, שקועה כולה בטלנובלה בטלויזיה.
כחובבת טלנובלות בעצמי, אני יודעת כמה זה מרגיז כשמפריעים באמצע, אז השתהינו עוד קצת בחדר והקשבנו לטלויזיה שפעלה בקולי קולות. כשנשמע פרסומות, או שירים או משהו עם אינטונציה שונה מזו של הדיאלוגים בטלנובלות, נצא לברך אותה בבוקר טוב ונברר מה עם ארוחת הבוקר שלנו.

ננסי לא מדברת מילה אנגלית. רק ספרדית. ברוכים הבאים לספרדלנד.. התחלתי לשבור את השיניים, אבל הצלחנו לתקשר לא רע..
היא הצביעה לנו על שולחן האוכל: מתחת למגבת שכיסתה את השולחן הערוך היו שתי חביתות שהוכנו מזמן וחיכו לנו שנתעורר, קפה בתוך תרמוס, כמה פרוסות לחם עשויות בטוסטר, שני גילגולי חמאה חצי מעולפים ושתי צלחות של פלחי תפוז קלוף.
אחרי כמה משפטי נימוס, חזרה ננסי לטלנובלה שלה - כנראה שמשדרים כמה ברצף - ואנחנו לעסנו בשקט את ארוחת הבוקר הקובנית הראשונה שלנו. לחם יבש, חמאה נמסה, חביתה קרה, קפה שחור וחזק כמו רעל עכברים, חלב עם שכבת קרום (היה פעם חם והתקרר) ותפוז חמצמץ..
'אוי, שכחתי להביא לכם את מיץ הגויאבה שלכם!!' קפצה פתאום ננסי ורצה למטבח הסמוך. היא חזרה עם קנקן ובו נוזל ורדרד - מיץ גויאבה מהול בהרבה סוכר ומים אבל טעים, הכי טעים מכל הארוחה..

כדי להפיג את השיממון של בלוטות הטעם, הסתכלנו סביב על הבית. מאד מטופח, מאד נקי, אבל ישן ישן כזה. הכל ענתיקה. מעקה המרפסות והתריסים בצבע מתקלף, כמה מרצפות שבורות. הרבה תמונות קיטש על הקירות, המון פרחי פלסטיק - על המזנון, על הטלויזיה, מעל משקוף הדלת.

כשסיימנו לאכול ועשינו סימנים של לקום, ניתקה ננסי את עצמה מהטלויזיה ואמרה 'רגע, חכו רגע, אני אעיר את אבלין'. חיכינו. לא בדיוק הבנו למה, אבל חיכינו. בפעם השניה באותו בוקר הופיעה בפנינו אבלין כשקורי שינה בעיניה, והתיישבה בכורסה מולנו.
'אני רוצה להסביר לכם כמה דברים חשובים לפני שאתם יוצאים לרחוב' אמרה לנו.
היא הציעה שלא נצא עם תיק, אלא נשים כל מה שצריך בכיסים. שלא נדבר עם אנשים ברחוב שירצו לקחת אותנו לסיורים, או להראות לנו את העיר, או לסדר לנו ביקור במפעל סיגרים. 'אלה נקראים "חינטרוס" וצריך להזהר מהם' היא הסבירה.
כמובן שבמשך היום, ובכלל במשך כל השהיה בקובה, נתקלנו בחינטרוס האלה על כל צעד ושעל, הם דביקים כמו עלוקות ולא קל להפטר מהם. לא יודעת מה הפירוש המילולי של המילה, אבל הפירוש המעשי שלה הוא טפילים שנדבקים אליך ולא עוזבים אותך במנוחה, מנסים למכור לך איזה שירות שבסופו הם יצאו עם איזה רווח קטן בכיסם. הם מציקים, וההתנערות מהם בכלל לא קלה. וזה כל כך חבל, כי דווקא נורא ציפינו למפגש הזה עם העם, עם האנשים ברחוב. רק איך נדע מי חינטרוס ומי סתם אנשים נחמדים שנעים לדבר אתם?
אבלין המשיכה לתת לנו עוד קצת הסברים והנחיות וקצת הדרכה לאן ללכת ומה לראות, נחמד מצידה. ולסיום שאלה מה נרצה לאכול לארוחת ערב.
לא 'האם תרצו ארוחת ערב' אלא 'מה' תרצו. מחוכם...
'מה יש'? שאלנו
'אפשר להכין מה שתרצו!' היתה התשובה.
אז הזמנו פעם שרימפס ופעם עוף, נפרדנו ויצאנו ליומנו הראשון בהוואנה. אפשר לקרוא עליו כאן..

לפרק הקודם                                     לפרק הבא