wellness5

מדריד - בדרך לקובה

קובה, אוי קובה.... ממש פוצעת את הלב.
כל כך רצינו לאהוב אותך - ולא הצלחנו..

התרוצצנו בכל האי ברכב שכור, מקצה אחד לקצה השני. ישנו בבתי משפחות, שוטטנו ברחובות ובילינו במקומות הבילוי של המקומיים, ניסינו לדובב אותם.
רדפנו אחרי החלום, ולא הצלחנו לתפוס לו אפילו את הזנב.
בסיפורים, בספרים ובסרטים קובה היא לגמרי אחרת מזו שבמציאות.
בשבילנו, מוטב אולי היה אילו נשארה קובה בגדר חלום לא ממומש. היינו ממשיכים להתרפק עליו, לערוג אליו, ולהתענג על הלא נודע. כי הנודע - טפח לנו על הפנים..

אבל -- בלי ספויילרים.
בפרקים הבאים תוכלו לקרוא על קורותינו, ולשפוט בעצמכם.
זכרו נא שזו חוויה מאד אינדיבידואלית שלנו, ויתכן שדרך עיניים אחרות היה הסיפור נקרא אחרת.

מדריד בדרך לקובה

אך טבעי הוא שמסע למרכז ודרום אמריקה יתחיל דווקא בספרד, לא?

אנחנו עשינו את זה מטעמי פרקטיקה - כרטיס טיסה שהכי התאים לנו - אבל מה אכפת לי בדיעבד לייחס לזה גם איזו משמעות היסטורית? כאילו כוונתנו היתה לעשות את הדרך שהכובש הספרדי עשה לעבר העולם החדש.. להגיע באותו נתיב..

במהלך החודשים שבאו אחר כך, חווינו קשת שלמה של רגשות כלפי אותו כובש ספרדי.
דברים שאולי ידענו עליהם פה ושם משיעורי ההיסטוריה בבית הספר, פתאום עמדו לנגד עינינו, ומילאו אותנו בכעס ותרעומת על הספרדים של פעם ועלבון בשמם של ילידי אמריקה הלטינית.
זה לא ששכחנו להם את הכעס והתרעומת והעלבון בשמם של יהודי ואנוסי ספרד, זה רק בתוספת.
אבל רגע, לא נתחיל עם דברים שליליים כבר בפיסקה השניה של יומן המסע - נשמור את זה להמשך...

למיטב ידיעתי, היינו אמורים להגיע למדריד בטיסת אלעל. אני לא משתגעת מאהבה לחברת התעופה הלאומית שלנו, אבל אני בטח מעדיפה אותה על פני חברת איבריה שלא זכורה לי לטוב מנסיעות קודמות.
רק יומיים-שלושה לפני הטיסה הסתבר לנו שבשל הסכמי 'קוד שרינג' בין אלעל ואיבריה, אנחנו נטוס דווקא עם איבריה. הקוד-שרינג הזה הוא ברכה גדולה לחברות התעופה, כיוון שהן חוסכות עלויות ולא צריכות להוציא מטוסים חצי ריקים ליעד מסוים. הן פשוט עושות רוטציה בטיסות לאותו יעד, וכל חברה, בתורה, מטיסה הן את נוסעיה שלה והן את נוסעי החברה האחרת, וכך במקום להוציא שני מטוסים חצי ריקים הן מוציאות רק טיסה אחת מלאה.
כל מי שמתכננים טיסה - שימו לב ודאגו לשאול את סוכן הנסיעות שלכם האם הטיסה באמת מתבצעת על ידי חברת התעופה בה בחרתם, או שדווקא באותו יום היא מופעלת על ידי חברה אחרת הנמצאת אתה בשיתוף פעולה.

כצפוי, הטיסה אכן היתה לא נעימה. השירות לא מסביר פנים, האוכל מגעיל, והחשש שהמזוודות שלנו לא תגענה אתנו טורד את המחשבה. לאיבריה יש מסורת ידועה לשמצה של הפרדה אכזרית בין נוסעים למטען שלהם, ובמהלך הטיול שמענו שוב ושוב על חבר'ה שהגיעו לדרום אמריקה בעוד שמזוודותיהם נשארו מאחור, או נסעו לטייל במרחבי תבל בלעדיהם. כששמענו כאלה סיפורים, לא היה צריך להתאמץ הרבה כדי לנחש באיזו חברה מדובר.

למזלנו הטוב, מאחר והיציאה היתה משדה מסודר כמו בן גוריון, אז אפילו חברת איבריה לא הצליחה לפקשש את המטען שלנו, והוא הגיע אתנו בשלום לשדה התעופה באראחס במדריד.
כשהרמנו את התרמילים ממסוע המזוודות, היתה זו הפעם הראשונה שלמעשה נצרכנו להתמודד עם סחיבתם.. רציתם להיות מוצ'ילרים? בבקשה, תכינו את הגב...

הרבה לבטים היו לנו בקשר לתרמילים האלה..
מאחר וידענו שאנחנו הולכים להתאכסן בכל מיני גסט-האוסים ואכסניות זולות, חשבנו שזה יראה מאד מגוחך להגיע לשם עם מזוודות תקניות, עם גלגלים וידית ארוכה, כמו אלו שהפנסיונרים האמריקאים לוקחים אתם לנופש בקאריבים..
הכי מתאים לנו תרמילים אמיתיים כמו של מוצ'ילרים גזעיים, חשבנו לעצמנו, ותכף פתחנו במסע איתור התרמיל האולטימטיבי. התרוצצנו בכל חנויות המטיילים, בדקנו חוזק ועובי ונפח ומחיר. היו כמה תרמילים שהיה צריך לקחת משכנתא בשביל לקנות אותם. אבל בסוף התבייתנו על משהו סביר, תוך ידיעה שזה הולך להיות 'הבית' שלנו בשנה הקרובה.
כמה חודשים אחרי זה, מישהו מהיציע שם למעלה שבטח כל הזמן הסתכל עלינו והתפקע מצחוק, החליט שזה לא מתאים לגילנו לשאת את המשא הכבד הזה על הגב, ואירגן לנו סיטואציה שבה התרמילים שלנו הושחתו ( פירוט יגיע, כמובן..) ולא היו ראויים לשימוש. חברת התעופה שהיתה אחראית לנזק, פיצתה אותנו בשתי מזוודות מהודרות על גלגלים, תוצרת בנטון, ומאותו רגע ואילך באמת שיחקנו את הפנסיונרים האמריקאים וגילגלנו את המזוודות בקלילות ובנחת בכל דרכי העפר או הסימטאות של המלונות הזולים. מחזה אבסורדי לחלוטין, שזיכה אותנו בלא מעט הרמת גבות מהסביבה..

באותו יום ראשון למסע, עזרנו אחד לשני למקם את תרמילו על הגב, הידקנו את הכתפיות ורכסנו את רצועות הבטן, הבטנו אחד בשני ופרצנו בצחוק. אחד סבא עם צדעיים כסופות, ואחת שראשה כולו לבן ושהיתה יכולה גם היא להיות סבתא אלמלא היו ילדיה עצלנים - שני הח'תיארים האלה משחקים בלהיות מוצ'ילרים בדרום אמריקה... על פניו זה באמת נראה מצחיק. בכל מקום אליו הגענו - הקפצנו את ממוצע הגיל מעלה מעלה. אבל לנו זה לא היה אכפת.. כל הזמן האמנו שמספיק שיש לנו ראש של בני 20... אז מה אם אנחנו עושים את הטיול הזה באיחור של כמה עשרות שנים? אף פעם לא מאוחר.

מהר מאד הוצב בפנינו המבחן הראשון..
במודיעין של שדה התעופה בדקנו את אפשרויות התחבורה ממנו אל מרכז העיר.
האפשרות הזולה ביותר - הרכבת התחתית: קצת הליכה ברגל במסדרונות שדה התעופה (10-15 דקות של צעידה עם התיקים...), החלפה של שתי רכבות בדרך, תשלום של 1 יורו לאדם לכל הנסיעה, ואחרי כשעה מגיעים לפוארטה דל סול, הצ'ופצ'יק של הצנטרום של מדריד.
לעומת זאת - במונית... כ - 25 יורו, 25 דקות, ואנחנו במלון...
נחשו במה בחרו המוצ'ילרים הנועזים שלנו??

הנסיעה הסתכמה בסופו של דבר ב-37 יורו ( תוספת על כל תיק, תוספת יום ראשון, תשלום אגרה ביציאה מהשדה ועוד כל מיני דברים שלא ממש הבנו מה הם..) ועוד 3 יורו טיפ לנהג האדיב שדפק אותנו במחיר עם כזה חיוך שפשוט היה מגיע לו.. סה"כ 40 יורו על ההתחלה, כשהיינו יכולים לעשות את זה תמורת 2 יורו בלבד...
עוד באותו לילה קראנו אחד את השני לסדר, ועשינו שיחת מוטיבציה: בקצב כזה, התקציב ייגמר לנו בתוך חמישית מהזמן שהועדנו לו! חייבים להכנס ל - mode של מוצ'ילרים ולעזוב את פינוקי החיים מאחור, אחרת לא נגיע רחוק..
אל דאגה, כשעזבנו את מדריד בחזרה לשדה התעופה כדי לטוס לקובה, כבר נסענו ברכבת התחתית, והאמת - היה פשוט וקל אפילו עם המטען ואפילו שצריך היה להחליף שתי רכבות בדרך.
קחו לכם מספיק זמן כדי לא להיות בלחץ, ותחסכו הרבה כסף. זו הדרך הכי זולה להגיע משדה התעופה לעיר ובחזרה, אל תחשבו אפילו על דרך אחרת..

mad1מדריד יפהיפיה.
השדרות הרחבות, בנייני הפאר המפוסלים, הגנים המטופחים.
על הכל שורה אווירה של הדר, של עבר מפואר. העין לא שבעה מהארכיטקטורה הנפלאה וכל מבנה מדהים יותר מקודמו.

עוד מהארץ הזמנו לנו דרך האינטרנט מלון, הכי מרכזי שאפשר. "הוסטאל אל פילאר" הוא נקרא, 20 מ' מפתח תחנת המטרו של פוארטה דל סול. קיבלנו חדר קטן אבל נוח מאד, מצוייד בכל מה שצריך. נקי, מבריק, מקלחת מעולה עם זרם שעוד נתגעגע אליו, ומים חמים בלי סוף.

אחרי מקלחת והתרעננות קצרה יצאנו להסתער על העיר..
אני הייתי במדריד מספר פעמים, אך ליעקב היה זה ביקור ראשון. לפיכך עשינו תכנית מאד 'תיירותית', כזאת שתאפשר לו לראות בזמן קצר את כל מה שחשוב לראות.

התחלנו, איך לא, במוזיאון הפראדו.
התמזל מזלנו (הטוב או הרע?) להגיע לשם ביום ראשון, כשהכניסה חינם. זה לא ממש רעיון טוב. אמנם מצד אחד, חסכנו אי אלו יורואים על דמי הכניסה. מצד שני, אנחנו אולי הגענו לשם במקרה ביום ראשון, אבל הרבה הרבה הרבה אנשים אחרים הגיעו לשם לגמרי במכוון ביום ראשון, כדי לנצל את כניסת החינם. תורים ארוכים השתרכו בכל מקום ויצרו פקקים ליד כל יצירה חשובה ומפורסמת.
המלצתי, לתכנן את הביקור ליום פחות עמוס ולשלם בכיף את דמי הכניסה, המוזיאון שווה את זה.

מאחר ומדריד היא לא אחד מיעדי הטיול שלנו, אלא סתם כך באה לנו על הדרך, אני לא ארחיב את הדיבור עליה. ראינו בה את כל מה שתייר 'צריך' לראות, בעיקר תודות לאוטובוס התיירותי הדו-קומתי של Madrid Vision. קנינו כרטיס ליומיים, ועשינו את כל שלושת המסלולים שלו, שמכסים את כל העיר ביסודיות.
ישבנו במפלס העליון הפתוח של האוטובוס והתענגנו על המראות מן הגובה. ירדנו בכל תחנה כמעט, וכשהתעייפנו, חזרנו לאוטובוס ונסענו אתו מבלי לרדת עד שמילאנו מצברים לכיתות רגלים נוסף.
אפשר לעלות ולרדת במשך היומיים האלה ללא הגבלה, כך שניצלנו את האוטובוס ניצול מקסימלי.
זאת דרך מצויינת להכיר עיר!

לביקור הנוכחי במדריד היתה בשבילי חשיבות מיוחדת, מין בחינה של הרמה וההתמצאות שלי בספרדית. תמיד ידעתי קצת את השפה. אמנם יותר תנועות ידיים ושברי מילים שיש להם סיומת או הגייה ספרדית מאשר ממש משפטים תקניים עם תחביר נכון, אבל בהחלט יכולתי לתקשר גם עם המעט שהיה לי.
ידעתי שזה לא מספיק בשביל טיול עומק כמו זה שאנחנו מתכננים, ולכן מספר שבועות לפני הנסיעה, החלטתי לתגבר את הספרדית. קניתי מילון, קניתי שיחון, קניתי חוברת עם הטיית פעלים, ובכל זמן פנוי שהיה לי ניסתי לשפר את שליטתי בשפה.
עכשיו, כאן במדריד, הגיע רגע האמת:
? habla o no habla Espanðl

לצערי, התשובה היתה יותר 'לא' מ'כן'..
הצלחתי פחות או יותר להבין את רוח הדברים של מי שדיבר אלי בספרדית, אבל כשבאתי לענות - הכל התבלבל לי בראש. מילים מלדינו, מצרפתית, מאיטלקית.. הכל נהיה סלט אחד גדול, ואיזה פלונטר בין הלשון לשיניים לא נתן לי להגות אפילו מילה אחת נכונה. (טוב, אולי 'סי' או 'נו' בכל זאת הצליח לי.. )

באותם רגעים מביכים במדריד, נמלאתי חששות. אני הולכת לבלות את השנה הקרובה בארצות דוברות ספרדית, ואני אבודה לגמרי... בשבילי, הבנת שפה ויכולת לתקשר עם בני המקום - פירושה שליטה, שליטה במצב, שליטה בטיול, שליטה בידע. איך אני אסתדר בלי זה??
ממש דאגתי.
במטוס, כל הדרך לקובה, שיננתי בעל פה את השיחון הספרדי-עברי שלקחתי אתי.

אבל הדאגה הסתברה כמיותרת. בכל יום שלטתי קצת יותר בספרדית. לקראת החזרה ארצה, כבר פיטפטתי חופשי בספרדית, ואפילו בפורטוגזית הצלחתי להגיע לרמה של שיחה די קולחת.
איזה מזל, כי האמת?
בלי שליטה בשפה, טיול באמריקה הלטינית פשוט מפספס את העיקר.
אז נכון, בשביל להנות מהנופים, מהערים, מהבניינים וכו' - לא צריך לדבר אתם או להקשיב להם. אבל מה עם האנשים, המוזיקה, המלצר במסעדה או הפקידה במשרד ההזמנות של האוטובוסים? כבר שמעתי על מטיילים שהגיעו ליעדים שכלל לא התכוונו להגיע אליהם, או שפיספסו נסיעה בגלל שלא קלטו את שעת היציאה, או שקיבלו בארוחה מנות שאין כל קשר בינן לבין מה שרצו באמת.
על 'שיחות נפש' עם המקומיים אני כבר לא מדברת, את זה ממש אי אפשר לעשות בלי השפה, והרי זה חלק גדול של הכיף..

אז מי שמתכנן לנסוע לארצות דוברות ספרדית - שווה להשקיע באיזה קורס או בספרים ללימוד עצמי.
או לעשות כמונו - ללמוד שם. בכל ארץ ישנם קורסים לתיירים, אנחנו עשינו את זה בגווטמאלה.

אבל רגע.. עד גווטמאלה יש עוד המון זמן.. אנחנו עוד רק בדרך לקובה, וההמשך בפרק הבא..

לפרק הבא                   לכל פרקי היומן מקובה

 
חיפוש באתר או ברשת