wellness5

מסובה חזרה לנאנדי, פיג'י

אפריל 2003

שוב  אנחנו על הקוראל קוסט, הפעם בכיוון הנגדי,  מסובה חזרה לנאנדי.

עזבנו את סובה בשעת צהריים, מתוך שיקול שאין לנו הרבה נהיגה באותו יום.
מאחר ונבצר מאתנו לנסוע בכביש החוף הצפוני, נאלצנו לחזור על עקבותינו בדרך בה באנו. אז אנחנו כבר מכירים את הדרך, אין בה מי יודע מה מראות מיוחדים או מקומות להתעכב. כל מה שאנחנו רוצים זה רק לעשות איזה 60-70 ק"מ, ולמצוא מקום לישון בו את הלילה.
למחרת, נשלים את יתרת הדרך לנאנדי.

התכוונו לעצור שוב בפאסיפיק הארבור, אולי הפעם מזג האוויר יאיר לנו פנים ונוכל להתעכב שם ולמצוא מלון סביר ללילה אחד.
אז מזג האוויר, למרבית הפלא, היה יפה, (מה קרה לקללה ולגשם? ) אבל מלון לא הצלחנו למצוא.
אחד היה מלא, שני היה יקר מאד, ולשלישי לא היה מיזוג אוויר, ולא טלויזיה.

בלי מיזוג אוויר - אי אפשר לחיות כאן רגע אחד. החום הוא בלתי נסבל. והלחות נוראה.
ובלי טלויזיה? השתגענו? מלחמה הולכת בעולם! בארץ אנשים התבקשו להיצמד לערכות המגן שלהם, זה לא יתכן שנהיה מנותקים מהעולם.. אמנם, ברוב המקומות בהם היינו, אין טלויזיה בכבלים, ולא יכולנו להתעדכן בזמן אמיתי עם CNN, SKY וכו'. יש רק ערוץ אחד, הערוץ הרשמי של פיג'י. אבל במשך היום הוא מעביר שידורים מאוסטרליה, ובערב, הוא מעביר את מהדורת החדשות המרכזית של ה-BBC, כך שבהחלט אפשר להיות מעודכנים.
נכון שחסר ההיבט הישראלי, אבל אפשר לחיות עם זה...

אז אם כך, שוב לא הולך לנו עם פאסיפיק הארבור... פעם שניה שהיא לא 'מקבלת' אותנו יפה..
אנחנו מחליטים להמשיך לנסוע - לא יותר מדי, כי עוד מעט ערב, ולעצור בכל מלון או ריזורט שנראה בדרך, עד שנמצא משהו.
לא שהיו יותר מדי מקומות בדרך.... סה"כ שלושה או ארבעה מקומות שבאים בחשבון.
אל הראשון, בכלל לא הגענו. הירידה מהכביש הראשי בכיוון אליו, הובילה אותנו בדרך חתחתים כזאת, שפשוט היה מסוכן להמשיך בה. הצלחנו איכשהו לעשות סיבוב על המקום, וחזור לכביש הראשי.
המקום השני נועד כנראה רק למיליונרים, לא לנו... הסתכלו עלינו כמו על צמד יחפנים שהגיע למקום לא לו. כששאלתי אם יש מקום, לא ענו לי אם יש או אין, אלא ישר נקבו במחיר (432 דולר ), ידעו שזה מה שמיד יבריח אותי החוצה, וכך היה.

ארבע וחצי אחר הצהריים, אנחנו מתחילים קצת להילחץ. מחשיך כאן לפני שש, ובתנאי הכביש הנוכחיים, אנחנו יכולים להתקדם מקסימום עוד 20-30 ק"מ לפני שיחשיך.
על המפה שלנו מסומן ריזורט בשם 'רובינזון קרוזו', ואני נזכרת שכשהגענו בכביש הזה, לפני כמה ימים, אכן ראיתי שלט גדול שלו. כשהגענו לשלט כעבור כמה קילומטרים, ירדנו מהכביש הראשי והתחלנו לנסוע פנימה. הדרך לא בישרה טובות. כל אבן בגודל של סלע.. האוטו קפץ והטלטל, עלה בעליות תלולות ומיד אחר כך בירידות תלולות עוד יותר.

1-22

הנוף יפהיפה, אבל זכר למלון אין.
נעצרנו ליד חבורה של מקומיים לשאול אם זו הדרך, והם אישרו שכן, עוד 4 ק"מ.
מה זה 4 ק"מ, קטן עלינו..
שאלנו אותם אם מכוניות עוברות כאן בכלל, בכביש הזה, והם אמרו שכן, כל הזמן...

אשה אחת מתוך החבורה ניגשה לחלון האוטו וביקשה טרמפ.
לאן, גיברת? לאן ניקח אותך? אנחנו נוסעים לחפש מלון!
כן, כן, למלון. גם אני צריכה למלון. מלון קרוזו, זה מה שאני צריכה. הכפר שלי ממש על ידו.
טוב, איך אפשר היה לסרב לה... פינינו לה מקום בין כל החפצים שלנו מאחור, והיא והסלים שלה נדחקו פנימה. בדרך ניסינו לדובב אותה קצת, אבל אוצר המילים שלה באנגלית היה די מוגבל.
בלי הטרמפ שלנו, היא היתה צועדת את כל הדרך הזאת ברגל, עם שני הסלים הכבדים שלה..

1-23

ובינתיים, תוואי הדרך הפך ממש לבלתי אפשרי. קודם כל טיפסנו בהר קשה מאד, ועכשיו, אחרי שעברנו את הפסגה שלו, צריך היה להתחיל להתגלגל למטה, כי המלון נמצא על חוף הים. האשה מאחור מילמלה כל הזמן 'למטה, למטה, יותר לאט, למטה..' כמו איזו מנטרה. יעקב דרש במפגיע להסתובב וחלזור על עקבותינו, ואני נהגתי כמי שכפאו שד ורק חיכיתי לראות מתי איזה סלע יפוצץ לנו את מיכל הדלק, או יפנצ'ר לנו גלגל.

כשהגענו סוף סוף למלון, שהתגלה כמדהים, הסתבר לנו שהם מלאים, ואין להם אף חדר פנוי..
רציתי לבקש שיתנו לנו לישון באגף של העובדים... אני אשטוף כלים, אעשה כביסה, מה שתגידו.
רק אל תתנו לי לחזור שוב את הדרך הנוראה הזאת..
אבל בלית ברירה, זה בדיוק מה שעשינו. חזרנו, מתוחים וקצת עצבנים, מחכים לראות כבר את כביש האספלט באור ההולך ומתעמעם..

~~~~~

כשיצאנו לכביש הראשי, נשמנו לרווחה.
עברנו את הדרך הנוראה הזאת בשלום, בלי פגע..
אפשר סוף סוף לחזור לנסוע נורמלי על כביש חלק, גם אם מלא חצץ. (הכביש הראשי נמצא בתיקונים ובסלילה, החלק הזה היה עדיין בשלב של לפני הזפת. )

אחרי כמה דקות נסיעה הופיע בצד הדרך שלט: 'ביצ'האוס הוטל - 400 מטר'...
הללויה, ניצלנו!

עוד לא גמרנו לקרוא את השלט, ופתאום שמענו איזה 'בום' רציני מאחד הגלגלים.
פנצ'ר?
לא, לא סתם פנצ'ר... אנחנו עושים דברים בצורה יסודית...
הגלגל פשוט התפוצץ, ונקרע לחתיכות!
שמנו עליו יד, והיא כמעט קיבלה כוויה מרוב חום, כל הגלגלים פשוט בערו מחום!
אין פלא, אחרי מה שהעברנו אותם בשעה האחרונה....

טוב, סטינו קצת לצד הדרך. פתחנו בגאז', התחלנו להוציא כלים בשביל להחליף גלגל.
אני לא יכולה לתאר לכם את החום והלחות שהיו שם באותו רגע.. המחשבה על המאמץ הפיזי שצריך להשקיע בהחלפת הגלגל החרידה אותנו. וכאילו מישהו שמע את המחשבות האלו, תוך שניות התקבצו מסביבנו מספר בחורים מן הכפר הסמוך.
בלי שנבקש בכלל, אחד מהם תפס פיקוד והציע עזרה.
מהשמיים שלחו אותנו אלינו!!
אלא שהשמיים, לפני ששלחו אותו לעזור לנו, שכחו לתת לו איזו הכשרה מזורזת בהלכות פנצ'רים..
הבחור הזה הבין בהחלפת גלגל, בערך כמו שאני מבינה בפיזיקה גרעינית.

ויחד עם זאת, אני בטוחה שהיתה זו ההשגחה העליונה שלנו, שחיכתה עם פיצוץ הגלגל עד שהגענו לכביש הראשי, ולא תקעה אותנו אי שם בהרים, בחושך, בלי סיכוי שמישהו יעבור שם בדרך!
להביא אותנו עד 400 מטר ממקום לינה, לדאוג שבדיוק בצד הכביש יהיה כפר מלא אנשים!
אם זו לא השגחה עליונה, אז מה זה???
תודה לך, השגחה.

טוני הזה, הבחור שהתנדב לעזור, בריון שחור שדומה למתאגרף מוחמד עלי, עם הליכה כזאת ברגליים קצת מעוגלות וזרועות תלויות באוויר, כמו איזה אורנג אוטאנג.. הוא היה לבוש במכנסיים קצרים וגופיה, רטובים לחלוטין מזיעה, והמשיך להזיע כמו סוס.
יש לו לב זהב, והמון כוונה טובה. הוא לא עזב אותנו כל הערב, ודאג לנו ולאינטרסים שלנו..
אבל הוא היה מה זה לא יוצלח..

איפשהו הוא כנראה ראה מכונאים שנשכבים מתחת לאוטו ומטפלים שם בכל מיני דברים, והוא החליט שאת הג'ק צריך לשים שם למטה, מתחת למרכב.. הוא זחל למטה, וניסה להשחיל את גופו העבה ברווח הצר שבין הקרקע לאוטו.. בהתחלה לא אמרנו כלום, כי חשבנו שאולי זאת השיטה כאן בפיג'י. אבל אחר כך ראינו שהוא מסתבך ולא מוצא יד ורגל ולא בדיוק יודע מה הוא עושה... בעדינות יעקב יעץ לו לשים את הג'ק במקום שמקובל לשים, בצד האוטו, והוא אמר שהוא לא חושב שכך צריך להיות, אבל הוא מוכן לנסות...

אוי, כמה שהבחור הזה עבד קשה!!
החלפת גלגל שהיתה אמורה לקחת לא יותר מכמה דקות, ארכה כשעתיים.
יעקב עמד מן הצד, עישן בשרשרת, וחילק עצות והתעניין בשקיעה שהיתה הכי מהממת מיום שהגענו לפיג'י.. בכלל, גם אני וגם הוא התנהגנו כמו צמד פרימדונות שבחיים לא החליפו גלגל.. אבל בחיי שזה היה רק בגלל החום. לא יכולנו להזיז יד או רגל.. מספיק שהיינו צריכים לעמוד בחוץ, בחום ובלחות הכבדים, ולא בתוך האוטו הממוזג. אז שגם נשים יד בהחלפת גלגל??!!
התנהגנו בצורה מגעילה, אני יודעת.
יעקב פתר את זה בטיעון ההגיוני של: אם אני אתערב עכשיו, זה עלול לפגוע בו, כאילו שאני לא סומך עליו, לא?
ואני? גם אני עמדתי כמו פוסטמה, כאילו - נותנת לבחור הזה קרדיט מלא...

אבל הוא לא הצליח להוציא את הגלגל ממקומו.
אחרי הרבה נסיונות ובעיטות וטלטלות, הוא פשוט הרים ידיים, ואמר שאולי צריך לבקש עזרה מעוד מישהו. הוא הניף יד באוויר, והמכונית הראשונה שעברה, נעצרה. הבחור שהיה בה, הודי, נתן מבט במה שטוני עשה והתחיל לנזוף בו. שמת את הג'ק הפוך! המכונית תכף תצנח, מהר תוריד ותהפוך את הג'ק. ובכלל, הוא התחיל להפעיל ולתזז אותו כאילו היה המפקד שלו בצבא..
לך תביא קרש גדול!
מיד רץ טוני לכפר שלו, בשולי הכביש, וחזר עם קרש ענק. הם התחילו להכות בגלגל מבפנים כדי לנתק אותו. כשזה לא הצליח, ההודי אמר שקרש זה לא מספיק חזק. צריך ברזל. יש לך מוט ברזל? שאל את טוני
יש. מיד הוא רץ לכפר וחזר עם עמוד ברזל.
נראה כאילו אלה הם כלים של יום יום, שנמצאים בהישג יד לכל מיני מלאכות שונות..
נגיד שמישהו היה מבקש ממני לרוץ הביתה ולהביא לו קרש, או מוט ברזל... מאיפה הייתי מביאה לו?

אחרי כשעתיים, במאמצים משולבים ותחת תצפית של חצי מהכפר, סוף סוף ניתק הגלגל ממקומו. מסתבר שכל חלקי המתכת היו חלודים, והחלודה כאילו הדביקה את הגלגל למקום.
מיד נשלף הגלגל הרזברי, שפשוט עורר גיחוך! זה היה גלגל קטן ומצומק, כמו גלגל של ווספה! בכלל לא גלגל ששייך למכונית הזאת! ולחשוב על זה שלפני שיצאנו לדרך, יעקב היה מסודר וביקש לוודא שיש גלגל רזרבי וכלים להחלפה וכו', והבחור הראה לו הכל! אבל אז לא שמנו לב לזה שהגלגל הוא מין צעצוע כזה...

הבחור ההודי לא התרגש. הוא אמר שבפיג'י מקובל לשים גלגלים כאלה כשיש פנצ'ר, אבל אפשר לנסוע עליהם רק מעט קילומטרים, עד 10 ק"מ, לא יותר.
טוב, מי צריך 10 ק"מ, יש לנו מלון בעוד 400 מטר!!

אז טוני הרכיב את הגלגל המצחיק, החזרנו כל דבר למקום, והתכוונו להפרד משני המושיעים שלנו באיזו תרומה כספית צנועה.
שניהם סירבו להיפרד. טוני טען שהוא עובד בביצ'האוס הוטל, והוא יבוא אתנו ויסדר לנו חדר.
ההודי טען שהביצ'האוס זה מלון מגעיל, זו מין אכסניית באקפקרס ובכלל לא מקום מתאים בשבילנו. הוא רצה שנחנה את האוטו בביצ'האוס, והוא ייקח אותנו באוטו שלו למלון אחר, טוב יותר. לא מטוב לב, חלילה, אלא תמורת תשלום. כי הסתבר שהוא נהג מונית על אף שהרכב שלו לא מסומן כמונית..

שני המקומיים האלה התחילו להתווכח ביניהם, ואנחנו, סוף סוף חזרנו קצת לעשתונותינו (בינתיים השמש שקעה והחום קצת שכך..), והודענו חגיגית שהאופציה הראשונה המועדפת עלינו היא להגיע לביצ'האוס. טוני נכנס לאוטו אתנו, וההודי נסע באוטו שלו אחרינו כדי לראות איך יפול דבר. אולי בכל זאת נזדקק לו.

כעבור 400 מטר, אכן היתה ירידה מהכביש לעבר הביצ'האוס. למזלנו, הכביש הפנימי היה די קצר. מסביב, חושך, אפילת מצרים. לא רואים כלום ממטר. החנינו את האוטו, יעקב נשאר לשמור עליו ועל כל המטען, ואני וטוני נכנסנו פנימה, לחפש חדר.
מסתבר שזו באמת אכסניה, באקפקרס. המשרד כבר היה סגור. אבל כנראה שבאמת יש לו קשרים שם, כי הוא הצליח לפתוח דלתות נעולות, וסוף סוף מישהו רשמי בא לדבר אתי, ולהודיע לי שהם מלאים הערב. מצטערים.
טוני התחיל לדבר אתו בפיג'יאנית שלא הבנתי אף מילה, ובסיום חילופי הדברים ביניהם הסתבר, שיש לו חדר אחד פנוי. אבל הוא מוזמן. צריך לחכות עד שמונה בערב, שזה מועד ההגעה של האוטובוס האחרון. אם האנשים שהזמינו לא יופיעו על האוטובוס הזה, נוכל לקבל את החדר...
השעה היתה 7 בערב, אז לא נורא לחכות שעה אחת..
בינתיים נעשה כמה טלפונים.. הלכתי לטלפון הציבורי של האכסניה, ובעזרת כרטיס הטלפון שמזל שהיה לי, צילצלתי קודם כל לחברת ההשכרה. שם אמרו לי שעכשיו לילה ואין מה לעשות. מחר בבוקר, צלצלי ותגידי איפה אתם, ונשלח מישהו לתקן.
טוב, עד מחר בבוקר אלוהים גדול. אבל איפה נישן הלילה?
התחלתי להרים טלפונים, לפי הספר, לכמה מלונות שאמורים היו להיות בקרבת מקום. המקום הכי מתאים שמצאתי היה במחיר 185 דולר ללילה, ובמרחק 15 ק"מ.

חזרתי אל האוטו ואל יעקב, בישרתי לו את החדשות, וביקשתי ממנו שיתן קצת כסף לטוני ולהודי כדי להודות להם על העזרה, וישחרר אותם.
ורצוי שנצא מיד לדרך, למלון היקר הזה. 15 ק"מ זה לא נורא, תוך פחות משעה נהיה שם.

ההודי צחק עלינו.
אתם לא יכולים לנסוע עם האוטו הזה אפילו מטר אחד, בטח לא 15 ק"מ!!
הוא הצביע על הגלגל הצ'יקמוק שרק עכשיו החלפנו.
הגלגל היה שטוח לגמרי. לא היה בו אוויר בכלל!

נראה היה שבאמת לא תהיה ברירה, אלא רק להשאיר כאן את האוטו ולנסוע עם ההודי למלון היקר.
אבל טוני לא הסכים לוותר, והפציר בי לחכות כמה דקות. תראי שאני מסדר לכם את החדר!!
ואכן, הוא סידר.
הוא שכנע את מנהל המלון שמי שלא הגיע עד שעה כזאת, כבר לא יגיע.
קיבלנו את המפתח לחדר, רק כדי לגלות שזה חדר ללא מזגן, ועוד יותר חשוב ---- ללא שירותים!!
מקלחת? בסוף הכפר..
בית שימוש? בסוף השביל...
אבל זה היה הדבר היחיד שיש, ותגידו תודה שבכלל יש...

השלמנו עם המצב. זה מה שמקבלים תמורת 54 דולר ללילה. בקתת עץ, עם מיטת עץ, תאורה עמומה, מאוורר אחד עומד על רגל ועוד אחד תלוי בתקרה. זה כל מה שהיה בחדר.

שחררנו את טוני ואת ההודי עם מיליון תודות ומענק כספי נאות (לטוני יותר, כי הוא עבד הכי קשה, ובאמת היה אכפת לו מאתנו!! הוא אפילו הציע להקים לנו אוהל קטן על המדשאה של האכסניה.. למחרת בבוקר הוא בא לבדוק מה שלומנו..) והתחלנו לגשש בחושך בין שבילי הכפר כדי להגיע אל חדרנו.

אם אתם רוצים לאכול, המסעדה עדיין פתוחה! אמר לנו המנהל לפני שנפרד מאתנו.
הלכנו לאכול, ולהפתעתנו גילינו שאנחנו לא לבד..
המסעדה היתה מלאה מפה לפה בחבר'ה צעירים. חלקם אוכלים, חלקם שותים, חלקם סתם מפטפטים וחלקם משחקים קלפים. הכפר החשוך הזה, שבקושי הצלחת לראות בו לאן אתה הולך, היה עמוס באנשים צוחקים ומבלים ונהנים!

רוב הפריטים בתפריט כבר אזלו, אבל הציעו לנו שתי מנות של צלי עוף עם תפוחי אדמה וירקות מבושלים - אחלה אוכל! טעים ומשביע. שתינו ונרגענו קצת מהרפתקאות הערב, הלכנו לשירותים המשותפים (יעקב לא מצא את אלה של הגברים אז נכנס לשירותי הנשים, ואני שמרתי שאף אשה לא תפתיע... )
וזהו, הלכנו לישון מתחת למאוורר התקרה שהזיז אוויר חם מצד לצד..

~~~~~

למחרת בבוקר התעוררנו כאילו לתוך אגדה. איזה מקום מקסים!!
בלילה, בחושך, לא ידענו לאן נפלנו.
אבל באור יום, מצאנו את עצמנו בגן נפלא, על חוף הים.

1-24

קמנו מוקדם נורא, הכל עוד היה סגור, גם המסעדה של ארוחת הבוקר.
אז תראו את התמונה הבאה ותגידו לי אם זה לא מדהים!
ישבנו בינתיים ליד השולחנות האלה בין העצים, מול הים, ונהנינו מהבריזה, מציוץ הציפורים, מרעש הגלים הנשברים על הריף..

1-25

כך נראה החוף הטורקיזי מתחתינו..
המים היו כל כך צלולים, שממרחק אפשר היה לראות את הקרקעית המשוננת..

1-26

כמה משכימי קום כבר כבר יצאו לטייל על החוף:

1-27

פתאום, שמענו חבטה של אגוז קוקוס שצונח על הקרקע..
דווקא לפני שהתיישבנו מתחת לעצי הקוקוס, בדיוק התבדחנו על העניין הזה, כי העצים היו עמוסי אגוזים, ויעקב אפילו בחר את מקום הישיבה שלנו, כך ששום דבר לא יהיה ממש מעל ראשנו..

מסתבר אבל, שהמלון לא לוקח סיכון של פגיעה באורח, ויש להם גנן מיוחד, שכל יום מטפס על העצים ומוריד את אגוזי הקוקוס הבשלים. באותה הזדמנות הוא גם גוזם את הענפים ועושה קצת קוסמטיקה לעץ..
החבטה ששמענו היתה מאגוז שהוא הפיל בכוונה על הדשא לידינו, ואחריה באו עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת, עד שכל האגוזים הבשלים נחו על הקרקע..
כמובן שמיד נשלפה המצלמה, והוא הונצח בכמה פוזות יפות בהן הוא מניף את המאצ'טה שלו וכורת ענפים ואגוזים. אבל מבין התמונות בחרתי להביא דווקא את זו, בה הוא נראה יורד מן העץ..
תאמינו לי, הוא עשה את זה בכזאת זריזות ומומחיות, ברגליים יחפות, קוף זה ממש כלב על ידו..

1-28

אחר כך הוא ניפץ במיוחד לכבודי את אחד האגוזים הבשלים, יצר בו פתח כזה לשתיה וכיבד אותי.
אני לא ממש משתגעת על טעם המיץ של הקוקוס. במיוחד הפעם, היה לו מין טעם כזה של משהו שתסס. ואין פלא, איך זה לא יתסוס בשמש הלוהטת הזאת.. בכל אופן לקחתי, הודיתי לו, וכשהוא לא ראה - שפכתי את המיץ לאדמה, והתחלתי לפורר עם הצפורניים את הבשר הלבן של הקוקוס, כי את זה אני דווקא מאד אוהבת!!

1-29

עזבנו את הביצ'האוס ממש בצער.
אם רק היה להם חדר עם שירותים ומזגן, היינו נשארים שם!

בבוקר טילפנו שוב לחברת ההשכרה, נזפנו בהם על הגלגל הרזרבי המצחיק וחסר האוויר שנתנו לנו. הם שלחו תוך כשעה מישהו עם שני צמיגים חדשים דנדשים, ותוך כמה דקות הכל הסתיים, ויכולנו להמשיך בדרכנו.

לפרק הקודם                              לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת