wellness5

סובה, פיג'י

30.3.2003

סובה - Suva

הגענו לסובה לפנות ערב, ושמחנו לגלות עיר מודרנית סואנת ושוקקת חיים.
זו העיר הגדולה ביותר בכל איי הדרום פאסיפיק, ומשמשת מרכז וצומת- עסקים מרכזית לא רק של פיג'י אלא של כל האיזור שבין אוסטרליה/ניו זילנד לבין ארה"ב.
רמזורים, פקקי תנועה, אוטובוסים, חנויות ומסעדות.. טוב, עיר של כ-200,000 תושבים זה לא דבר של מה בכך כאן..

מצויידים בכתובת של מלון דירות שנתקלנו בפרסום שלו, פנינו לנהג מונית באחד הרחובות הראשיים וביקשנו שיוביל אותנו לשם. הוא צחק ואמר שאין צורך, זה פשוט והוא יכול להסביר לנו. סעו שמאלה, ועוד פעם שמאלה ועוד פעם שמאלה במעלה הגבעה, ואתם שם.. ואכן כך היה. מצאנו בקלות את מלון הדירות קפריקורן (אחיו של זה שבו אנחנו שוהים כרגע בנאנדי..)
קיבלנו דירה קטנה ונחמדה, עם מטבחון , ומרפסת שמשקיפה ישירות על הנמל והמפרץ של סובה.
הבעלים, איש הודי מבוגר וחביב, הראה לנו שתי דירות במחירים שונים, ובחרנו בטובה יותר, בגלל הנוף. המחיר הוא 98 דולר ללילה, מתאים לתקציב שלנו. התמקמנו במהירות, ויצאנו לרחובות לחפש סופרמרקט ולקנות קצת מצרכים לארוחת ערב.
איך שאנחנו יוצאים מפתח המלון, יצא אחרינו בעל הבית, ושאל אם יש עלינו חפצי ערך או הרבה כסף מזומן. הוא יעץ לנו להשאיר את זה אצלו בכספת, כי לדבריו רחובות סובה לא כל כך בטוחים, בעיקר בשעת בין ערביים זאת, על סף החשיכה.

זה קצת הפחיד אותנו, והחלטנו לעשות את סיבוב הסידורים שלנו קצר ככל האפשר.
האמת, שמרכז העיר של סובה בערב, קצת מפחיד.. קנינו רק ככר לחם באיזו מאפיה, ובקבוק דיאט קולה, וחזרנו מיד לחדר. המקום נראה קצת כמו איזור התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, עם כל מיני סימטאות קטנות ואפלות. הרבה קבצנים יושבים או שוכבים בצידי הדרך. וכל מיני טיפוסי כהי פנים, חצי מסטולים, מברכים אותך בבולה קולני. כמה מהם מנסים להציע לנו כל מיני דברים, ואנחנו לא בדיוק מבינים מה, אבל יודעים שצריך לברוח על נפשנו. זה לא מקום לתייר להסתובב בו...

לשמחתנו, למחרת בבוקר, ניצל כבודה של העיר. העמקנו פנימה, לתוך הרחובות המרכזיים יותר, ושם - במחיצת המקדונלד וה-KFC ובנייני המשרדים המפוארים, והפסאג'ים עמוסי החנויות והמסעדות, הרגשנו קצת יותר 'בבית'..

א היום התחלנו במשרדים של חברת אייר ניו זילנד, לטיפול בכרטיסי הטיסה שלנו. עשינו הזמנות להמשך הדרך, לאיי קוק, ולטהיטי, וללוס אנג'לס. אנחנו כבר פחות או יותר יודעים את לוח הזמנים של כל דבר, וגיבשנו תוכנית כללית לשבועות הקרובים.

התחנה הבאה היתה שגרירות צרפת, המייצגת את פולינזיה הצרפתית, בכדי לסדר אשרת כניסה לטהיטי. לא יודעת איך זה קורה שתמיד הפקידים בשגרירויות צרפת הם אנטיפטים. יצא לי להתקל כבר בכמה כאלה, וכנראה שזה אחד הקריטריונים לבחירתם לתפקיד.
הבחורה החמוצה אתה כבר דיברתי כמה פעמים בטלפון, קידמה את פנינו בלי שלום ובלי כלום.
אתם הישראלים, כן? אמרה לנו איך שנכנסנו..
הצרה עם אשרת כניסה לטהיטי, למי שמתכנן לנסוע לשם, היא, שהם דורשים, בין שאר הדרישות, הוכחה שיש לך מלון מוזמן ללילה הראשון.
כמובן שלא יכולנו לדאוג לזה מראש, כי מי יודע מתי בדיוק נהיה שם ולאיזה תאריך להזמין מלון...
רק עכשיו, כשאנחנו כבר קרובים יותר למועד ההגעה לשם, אנחנו יכולים להתחייב על תאריך מסויים.
ואיפה לעשות את ההזמנה הזאת למלון, ואיך, ואיך נקבל על זה אישור בכתב או ואוצ'ר, גם זה סיפור מההפטרה. הפקידה בחברת התעופה ניסתה לעזור לנו ונתנה לנו איזה מין תדפיס מהמחשב שלה, כאילו יש הזמנה למלון. אבל הפקידה בקונסוליה לא נולדה אתמול... המוטו שלה בחיים זה כנראה להקשות על בני האדם כמה שרק אפשר.. היא כל הזמן רק חזרה ושאלה למה לא עשינו את הויזה לפני שיצאנו מישראל.. והיינו צריכים לכתוב לה מכתב מפורט, מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן, ומה יש לנו לחפש בטהיטי, ומה האמצעים הכספיים העומדים לרשותינו..
כאילו מה, תגידי, טהיטי זה אמריקה, שנרצה להשתקע בה??
אני לא אלאה אתכם בכל השתלשלות העניינים עם הויזה הזאת, אבל זה היה די מייגע. בסופו של דבר קיבלנו את החותמת בדרכון, לא לפני שהיא הוציאה לנו את הנשמה.. ולא לפני שהיא העבירה את אחד מכרטיסי האשראי שלנו במכונה שהשאירה לה הטבעה של כל הפרטים.. אני לא נתקלתי בזה בשום שגרירות אחרת שאי פעם ביקשתי בה ויזה.. אבל העיקר שיש.

הסידורים האלה לקחו לנו יומיים, שבסיומם לא היה לנו כוח לעשות כלום, חוץ מלרבוץ כמה שעות באינטרנט, ולהתעדכן בכל מה שקורה בעולם ובמלחמה עם עירק, ולהעלות לאתר הזה את כל פרקי ניו זילנד שהיו מוכנים ורק חיכו למקום עם חיבור אינטרנט סביר..

רק אחרי שסיימנו עם כל העניינים החשובים, התפנינו לתייר קצת בסובה עצמה.
ככה נראה הנמל ממרפסת החדר שלנו, לאורו של הירח הזוהר:

1-13

וככה נראה הנמל באור יום, כשכל מאסת העננים הזאת יושבת עליו בכבדות:

1-14

אין בעיר משהו מיוחד שראוי לציון, מלבד בנין הפרלמנט, והמוזיאון.
כשהחליטו לפני כעשר שנים לבנות משכן חדש לפרלמנט של פיג'י, חיפשו משהו שישלב את צורת הבניה הפיג'יאנית הטיפוסית, עם בניה מודרנית מתקדמת ומתאימה לרוח הזמן.
בסופו של דבר יצא להם איזה מין קומפלקס מעניין, שאם הייתי צריכה לנחש - הייתי בטח אומרת שזה איזה כפר נופש... אבל זה לא, הנה כך נראה הפרלמנט של פיג'י:

1-15

והמוזיאון של סובה?? או, זה סיפור קשה מאד.
אני מזהירה אנשים בעלי סף רגישות גבוה, שאולי לא כדאי להם לקרוא, או לפחות לא להסתכל בתמונות שתבואנה בהמשך, אלא אם כן נושא הקאניבליזם לא מזיז להם.
אני אישית התקשיתי להרדם בלילה, אחרי שראיתי את המחרוזות שהכינו מעצמות אדם אמיתיות..

אז כמה מילים על הקאניבליזם בפיג'י:
כולם יודעים שבכל האיזור הזה של הפאסיפיק, נהוג היה לאכול בני אדם. ה'אכילה' לא היתה סתם לצורך אכילה, בתור ארוחה, כדי להשביע רעב. זה היה ממש טקס עם הרבה השתמעויות דתיות ומיסטיות.
השבטים היושבים כאן באיזור, ניהלו ביניהם מלחמות חורמה על אדמות ושטחי מחיה, וצברו להם המון אויבים. אחת הדרכים לנקום אבסולוטית באויב שלך, היא לדאוג שלא רק ימות בחיים האלה, אלא לוודא שגם לא יהיו לו חיים בעולם הבא. אכילת בשרו של האויב, מבטיחה שהוא מחוסל סופית, ומלבד זה שהיא מהווה עלבון והשפלה לנאכל ולמשפחתו כולה, היא גם סוגרת לו את האופציה להתעורר מחדש בחיים אחרים. זהו, אין לו גוף, אין לו בתוך מה להוולד לחיים חדשים. נסגר המעגל ..

ככלל, גוף האדם נחשב לדבר מקודש שהוא גם טאבו, אסור באכילה.
אבל יש דרך להסיר את הטאבו הזה, על ידי בישול בסיר מים רותחים. הבישול לא רק הסיר את הטאבו, והפך את בשרו של האדם מותר לאכילה, אלא בעצם הסרת ה'קדושה' מגופו של האדם הזה, משיגים שתי מטרות: א - עלבון והשפלה נוראים לו ולבני משפחתו, שכן בשרו הפך להיות כבשר חיה שניצודה, מותר לאכילה על ידי כולם. ב - אין לו תקומה, לא בחיים האלה ולא בבאים אחר כך.

אדם שהרג את אויבו ואכל את בשרו, זכה לכבוד רב כגיבור חיל, והגדיל משמעותית את ה'מאנה' שלו (הכוח הספיריטואלי), הן בגלל הגבורה שלו, והן בגלל שהוא זוכה גם במאנה של אויבו, שעוברת אליו.

לפעמים נהגו לאכול את גופות האויבים עוד בשדה הקרב, בלי לעשות מזה טראראם גדול. אבל בדרך כלל נהוג היה לגרור את הגוויות, או את הקורבנות החיים, אל הכפר, ושם ברוב פאר והדר, לערוך חאפלה כללית. הלוחמים היו מבצעים את ריקוד המלחמה שלהם, והנשים גם הן היו רוקדות איזה ריקוד מושחת, מלא השתמעויות סקסואליות משפילות כלפי הקורבנות, כשלפעמים הריקוד כולל גם את חיתוך אברי המין שלהם, בתור אקט אולטימטיבי של השפלה וביזוי.
את אברי המין, ו/או גם חלקים אחרים שלא נאכלו, נהוג היה לתלות על עצים ועמודים בפתח הבית של הגיבור שהרג את האויב, או ב'בית' הרוחות' המקודש של השבט.

את הגוף נהוג היה לבתר לחלקים בצורה מסודרת. קודם כל היו גודעים את הגפיים, ידיים ורגליים, ואחר כך את הראש, כיוון שחלקים אלו הכילו עצמות שימושיות מהם עשו אחר כך תכשיטים, יתדות, או קערות וכלי קיבול לנוזלים ולשתיית קאווה. לפעמים היו גודעים לקרבן יד או רגל בעודו בחיים, ומכריחים אותו לצפות איך ידו או רגלו נאכלות על ידי אנשי השבט. לפעמים הגדילו עשות, והכריחו אותו עצמו לאכול את בשרו, בטרם הספיק לנפוח את נשמתו..

שאר הגוף היה נזרק לתוך סיר של מים רותחים, לבישול והסרת הטאבו. אחר כך היו מחליטים איך לאכול מה. חלק נצלה על אש פתוחה, חלק הוכנס לתנור אבנים לוהטות.

לכוהני הדת של השבט, וכן לצ'יף, היו סידורי אכילה מיוחדים, כיוון שהם נחשבו לטאבו ואסור היה לידיהם או לשפתותיהם לגעת בשום דבר מאכל. נהוג היה בדרך כלל שאחת מנשות השבט מאכילה אותם במין מזלג ארוך, בצורה שדבר המאכל לא יגע בידיים או בשפתיים שלהם, אלא יילעס וייבלע ישירות מהפה. אבל באירועים חגיגיים של אכילת אדם, מותר היה להם לאכול בעצמם, ולצורך זה הם השתמשו במזלגות ארוכים מיוחדים, מעוטרים בקישוטים, שנועדו אך ורק למטרה הזאת של אכילת בשר אדם. אני אראה בהמשך תמונה של מזלג כזה.

אחרי שהסתיימה אכילת הבשר, (אם נשאר הרבה, היו מעשנים את הבשר שנותר, שלא יתקלקל, ואוכלים בימים הבאים בתור חטיף.. ) נהוג היה לשמור כל מיני מזכרות מעצמותיו של הקרבן, קודם כל בשביל להשוויץ, ושנית, בשביל לזכור ולא לשכוח, להאריך ולמתוח את תחושת הנצחון. עשו מהעצמות סיכות לשיער, מחרוזות, וספלים לשתיית קאווה מהעצם העגולה של הגולגולת. שיניים של הקרבן היו משובצות כקישוט על חניתות ועל האלות של הלוחמים, או על המקל הארוך של הצ'יף..

הקאניבאל שהיה הכי מפורסם בפיג'י הוא מישהו בשם ראטו אודרה-אודרה (RATU UDREUDRE).
אוכל האדם הזה, אכל בימי חייו לא פחות ולא יותר מ - 872 בני אדם!!
איך יודעים את זה?
בכניסה לבית שלו, היו סדורות שורות שורות של אבנים. לכבוד כל אדם שהוא אכל, הוא הניח אבן אחת נוספת באוסף ההולך וגדל שלו. עם מותו, באמצע המאה התשע עשרה, נספרו שם 872 אבנים. אחד מהכמרים המיסיונרים ריאיין את הבן של הקאניבאל הזללן הזה, והוא סיפר על מנהגי האכילה של אביו: חוץ מבשר אדם, אביו כמעט ולא אכל שום דבר אחר. לפעמים, מעט ירקות. כל הקורבנות היו אנשים שהוא הרג במו ידיו , והוא לא התחלק בבשרם עם אף אחד. את הכל הוא אכל לבד. כשהיו הכמויות גדולות מדי, הוא בישל את הבשר שוב ושוב, כדי שלא יתקלקל ויחזיק מעמד עוד ימים, עד שיסיים לצרוך אותו..

כשהגיעו הנה האירופאים הלבנים לאיזור, הם מיד סומנו כמטרות חדשות לקאניבלים האלה, ורבים מצאו את מותם בצורה מזעזעת זו או אחרת. האיש הלבן המפורסם ביותר שנפל קורבן לקאניבליזם, היה כומר מיסיונרי בשם תומאס בייקר. הוא נשלח הנה על ידי הכנסייה המתודיסטית, כדי לנסות ולהעביר את תושבי איזור סינגאטוקה אל הדת הנוצרית.

מספרים שהצ'יף המקומי חמד איזה מסרק לשיער מתוך חפציו של בייקר. הוא לקח את המסרק ונעץ אותו בשיער הפרא שלו, ושם הוא נשאר תלוי.
בייקר, שניסה לאסוף את החפצים שלו חזרה אל תיקו, שלח יד אל ראשו של הצ'יף, ושלף משם את המסרק שלו. כל הכפר נתקף בחמת זעם, כי בייקר, או שלא ידע, או ששכח, אבל הצ'יף הוא טאבו, אסור לגעת בו. ובמיוחד לא בראש שלו, הנחשב למקודש. בו במקום הם הרגו את הכומר, בישלו אותו, ואכלו את בשרו בשאט נפש, כשהם מחלקים את השלל גם לתושבי כפרים אחרים בסביבה. בדיחה מקומית אומרת שהם ניסו לאכול את הכל, כולל את סוליות נעליו. הסוליות האלו, שמיד אביא תמונה שלהן, כנראה לא ערבו לחיכם, אפילו לאחר הבישול, והן נמצאו ליד הכפר והועברו לתצוגה במוזיאון בסובה.

הקאניבליזם בפיג'י, עד כמה שידוע - אבל לכו תדעו כמה לא ידוע - נמשך עד בערך לפני 150 שנה. המיסיונרים עשו כאן עבודה טובה כנראה, והצליחו להמיר את דתם של השבטים לנצרות, ויחד עם הנצרות הם קיבלו עליהם את האיסור על אכילת בשר אדם. אם פה ושם היו הפרות של האיסור הזה, השלטון הבריטי דאג לטפל בהן ביד קשה.

הרושם שלי הוא שלפיג'יאנים של היום די קשה עם הסיפור הזה... הרי הסבא שלהם, או האבא של הסבא שלהם, בטוח השתתף בחגיגות הקאניבליות האלו. הם אימצו לעצמם גישה מבודחת, שצוחקת על אבותיהם הקאניבלים. משהו בנוסח של הוצאת הרוח מהמפרשים למי שמנסה לגנות אותם על כך. אל תתאמץ, הנה אנחנו כבר מגנים את עצמנו לבד ועושים מזה צחוק ובדיחה.

באחד מאירועי הפולקלור שהיינו בהם, קבוצה של שחקנים עשתה סקץ' על הכומר בייקר והמפגש שלו עם הצ'יף. איזה נחנח לבנבן עם משקפיים, חנוט בלבוש אירופאי ואוחז בידו מזוודה מרופטת, מגיע לשבט פראי של לובשי חצאיות קש ענודים במחרוזות עצמות. הוא מנסה להסביר להם משהו על ישו והכנסיה, אבל הם מתעניינים בתוכן של המזוודה שלו, ומתחילים לשלוף מתוכה כל מיני פריטים מצחיקים, כולל המסרק המפורסם.. וכולם מתגלגלים מצחוק ומוחאים כפיים.. והקריין מסיים במילים:
So, this is, Ladies and Gentelmen, the story of poor Reverand Baker, who was KILLED, COOKED and EATEN by the people of Sigatoka.....

אם הסיפורים האלה לא הספיקו בכדי לזעזע אתכם, אז כדי להשלים את התמונה הנה כמה מוצגים מן המוזיאון של סובה...

הנה, ככה נראה הכומר בייקר - לפני..... ( צילום של הצילום מהמוזיאון.. )

1-16

וזה מה שנשאר ממנו - אחרי.... (סוליות הנעליים המורתחות שלו..)

1-17

זהו המזלג המיוחד בו היו משתמשים הצ'יפים, כדי להביא את נתחי הבשר אל פיהם. זהו מוצג מקורי ואמיתי, לא חיקוי או הדגמה, אלא בפירוש מזלג ששימש בפועל לאכילת בשר אדם!

1-18

זו מחרוזת, קישוט לצוואר, שעשה לו אחד הפראים מעצמות של אחד מקרבנותיו, לאחר שנאכל..

1-19

וזו גולגולת, אמיתית, רבותי, אמיתית, שהפכה להיות קערית לשתיית קאווה.

1-20

וזה צילום, גם הוא אמיתי לחלוטין, שצילמה קבוצה של לבנים שהזדמנה לזירת אירוע של אכילת אדם. מתחת לתמונה מובא הכיתוב המלווה אותה במוזיאון, שמדבר ת'כלס על גרירת הגוויה אל הסיר הרותח או התנור הבוער..

1-21

~~~~~

בשביל לא לסיים את סובה בנימה כל כך מזועזעת, אספר על ארוחת צהריים נחמדה שאכלנו במסעדה במרכז העיר. המסעדה נקראת JJ'S, והיא יושבת מול הטיילת, משקיפה ישר על הים. נראה לי שזו המסעדה הכי פופולארית בסובה. היא היתה מלאה מפה לפה כשהגענו, גם בתיירים וגם במקומיים, כאלה שרואים עליהם שהם משתייכים לשכבת העילית של העיר.

אחלה ארוחה אכלנו שם. מאכלים מערביים, אבל עם נגיעה של טעם מקומי, יאמממי.
אבל, האטרקציה לא היתה באוכל, כי אם בשולחנות הסמוכים אלינו.
כנראה שמקובל לחגוג במסעדה הזאת ימי הולדת, ובאותו יום לפחות משלושה שולחנות נשמעה שירת HAPPY BIRTHDAY..
אלא שכאן, המלצרים פוצחים בשירה.. כשמגיע זמן המנה האחרונה - עוגה מרובת קומות, שכבה על שכבה, כמספר הסועדים בשולחן - כל המלצרים מסתדרים בשורה, הראשון מוביל את העוגה והאחרים צועדים אחריו, וכולם שרים 'יום הולדת שמח' עד שהם מגיעים לשולחן, שם מצטרפים אליהם יושבי השולחן וממשיכים לשיר ביחד.

בשולחן שלידינו ישבה חבורה של כשתים עשרה נשים צעירות, שלושים ומשהו כזה. הן כל הזמן צחקו בעליזות, ורעמי הצחוק שלהם זכו למבטים מחייכים מכל השולחנות שמסביב. הם דיברו חצי אנגלית וחצי פיג'יאנית, וככה הצלחנו לקלוט שהן חברות לעבודה שחוגגות יומולדת לחברתן.
כלת השמחה, אשה בגודל של ארבע נשים נורמליות בערך, ישבה במרכז ופיזרה חיוכים מאושרים. למרות גודלה, ואולי בגללו?, היא היתה מאד יפה ונשית, סקסית כזאת... כשהגיעה העוגה והמלצרים המזמרים, השתלשלה מתנת יום ההולדת שלה משולי הצלחת של העוגה.
אויש כמה שזה היה מצחיק!!
החברות הממזרות האלו קנו לה זוג תחתוני חוטיני מתחרה שחורה, בערך במידה של בארבי..
ואיך שזה השתלשל ככה מהצלחת של שורת המלצרים הצועדים בסך... כל המסעדה התגלגלה מצחוק, ובעלת השמחה היתה נבוכה כל כך, אבל צחקה עם כולם..
אחר כך הן המשיכו להתפקע מצחוק עוד שעה ארוכה, ולספר בדיחות גסות וכל מיני רמזים עבים על מה התחתונים האלה הולכים לעשות לחיי הסקס שלה... והצחוק שלהן הדביק את כולם, אפילו אלה שישבו רחוק ולא שמעו או לא הבינו...

אז זהו. שכחנו מהקאניבליזם? אפשר להמשיך הלאה?

לפרק הקודם                             לפרק הבא

 
חיפוש באתר או ברשת