wellness5

רארוטונגה, איי קוק

יום שישי, 4.4.03

( Rarotonga, Cook Islands )

אז הפעם, ברכת השלום היא 'קיאה אוראנה' .... KIA ORANA ...
אם זה נשמע דומה ל'קיאה אורה' של המאורים בניו זילנד, זה רק בגלל שגם כאן, באיי קוק, התושבים הם מאורים. כולם יצאו יחד לפני מאות שנים, בסירות הקאנו הארוכות שלהם, מאותה מולדת מיתולוגית - הוואיקי - ונדדו ברחבי האוקייאנוס הפאסיפיק עד שמצאו להם בית חדש.
אז חלק נעצרו כאן באיים האלה, וחלק הפליגו הלאה, לניו זילנד ולשאר מיני מקומות אחרים.

איזה מזל היה לאלה שנעצרו כאן!!
כי איי קוק הם פשוט מקום מקסים ומדהים ביופיו!!
אם הם לא היו כל כך רחוקים ו מכל היקר לי בעולם, הייתי גם אני נעצרת כאן לנצח... ( אולי, לא בטוח.. )

המקום הזה הוא חלומי: המים והלגונות, הצמחיה המטמטמת, האנשים הנפלאים...
ועוד בעיקר שבכל מקום קיבלו אותנו בהתלהבות, כשליחיו של הלורד ג'יזוס, שהגיעו את כל הדרך מהפרומיסד לאנד... וואו, אנשים ממש נגעו בנו כדי להאמין שאנחנו אמיתיים...

תארו לכם מקום שבו אנשים קמים בבוקר, ובמקום מייק אפ וסומק וצלליות לעיניים, או אפטרשייב לגברים, פשוט מניחים על ראשם כתר של פרחים!
לא לכבוד משהו או מישהו, לא כהצגה לתיירים.
זה פשוט מנהג המקום.
לקלוע זרים ממיטב פרחי הגן שבחזית הבית, ולענוד אותם כקישוט, כבושם טבעי, כהתחברות לטבע.
כל אחד מפליא לעשות בשזירה, והתחרות, אם בכלל היא קיימת, היא לא למי יש שמלה יותר יפה, אלא למי יש זר יותר יפה, יותר מגוון, יותר רענן ויותר ריחני..
ככה נראות הנשים ברחוב:

1-11-21-3

וגם הגברים מתקשטים בזרים, בשיא הטבעיות:

1-41-5

וכן, גם אני התגנדרתי לי במקלעת לראש..
לא יודעת אם אני אאמץ את זה כהרגל, אבל לפחות במשך שהותי כאן....

1-6

מה שבטוח הוא, שהפרחים האלה מריחים גן עדן!! קלווין קליין יכול ללמוד כאן משהו על ריחות..
קודם כל, התענוג הוא אישי. מי שעונד זר כזה, מתהלך כל הזמן מבושם. עננה של ריח נעים מרחפת לו מעל הראש, והריח לא מתפוגג אחרי חצי שעה, כמו בושם מהדיוטי פרי, אלא נשאר ימים!
גם אחרי שהפרחים כבר נבולים ולא יפים למראה, הם עדיין מריחים נפלא!
אני שכחתי פרח אחד בכיס חולצה שכיבסתי, וגיליתי אותו כעבור יומיים שלושה, מריח כמו חדש למרות המים ואבקת הכביסה והייבוש בשמש.. לא להאמין.

בני המקום מחליפים זר כל יום. אבל אנחנו התיירים, שצריכים לקנות אותם בכסף טוב, כל זר עולה לנו מינימום 5 דולר, השתמשנו בו למשך כמה ימים, עד שנבל.
ואז, או שקונים חדש, או שכבר ממילא הגיע הזמן לעזוב..
תיירת אמריקאית אחת שהתחברנו אתה, פראקטית מאד, שמרה בלילה את הזר שלה עטוף במגבת לחה בפריג'ידר בחדר, ובמשך שבוע ימים הוא נראה כאילו הרגע קטפו את הפרחים מהגינה!

~~~~~

הגענו לרארוטונגה בטיסה מפיג'י, בשעה מאד ברברית - 2 בלילה.
רוב הטיסות כאן בפאסיפיק יוצאות ומגיעות בשעות משוגעות כאלו, כי בדרך כלל הן המשך של טיסות בינלאומיות שיצאו מארה"ב, או מניו זילנד, או מאוסטרליה.
ככה מפספסים את מראה האיים מן האוויר, שהוא אחד מן המראות הנפלאים שיכולים להיות.
רק מגבוה אפשר לקלוט את כל המכלול, של האי והירק, והריפים המקיפים אותו, והלגונות שהם יוצרים, וצבעי המים השונים מסביב ליבשה.
אבל, נו טוב, בדיוק בגלל זה יש כאן עסק משגשג של טיסות מיוחדות לתיירים לתצפית על הנוף מגבוה.
רבע שעה של סיבובים באוויר מעל האי, נמכרת כאן במחיר שאצלנו אפשר להגיע אתו לתורכיה.

בגלל ההגעה באמצע הלילה, דאגנו להזמין הכל מראש. שלחנו אימיילים לכמה מוטלים, והזמנו מקום אצל מי שנתן מחיר הכי סביר.
מה זה מחיר סביר ברארוטונגה? 100 דולר ללילה.
הדולר הוא ניו זילנדי, כך שזה בערך 'רק' 60 דולרים אמריקאים, וזה עבור משהו ממש ממש פשוט.
אנחנו, שמתחילים לראות כבר את קרקעית החבית של הכסף שלנו, משתדלים לא לבזבז כסף על תפאורה ראוותנית. כל מה שאנחנו רוצים זה מקום נקי לשים בו את הראש.
אה, וגם מיזוג אוויר בבקשה!
אבל במוטל קיאי-קיאי אליו הגענו, אין דבר כזה..
ולא רק כאן אין, אלא בשמונים אחוז ממקומות האיכסון באיי קוק.. רק בכמה ממלונות הפאר, הנמכרים במאות דולרים ללילה, אפשר לשמוע את הזימזום החרישי של הדבר המקרר והנחוץ הזה...

באמצע הלילה, בחושך, מובילים אותנו לדירת שלושה חדרים מרווחת, אבל לוהטת. והאוויר עומד.
מי צריך את כל הגודל הזה! חדר אחד היה מספיק לנו.. אבל זה הדבר הכי זול שיש להם. הכל קצת ענתיקה כזה, אבל יש כל מה שצריך: מטבח, ושירותים, ופינת אוכל, ופינת ישיבה בסלון, וטלויזיה..
הגברת הנחמדה שקיבלה אותנו - הלכה עליה שנת הלילה שלה - מארגנת לנו שני מאווררים עומדים על רגל, ואנחנו מכוונים אותם סטריאופונית משני עברי המיטה, ואיכשהו מצליחים להעביר את הלילה.

בחושך, לא היה לנו צל של מושג איך נראה האי, איפה ממוקם המוטל, או מה יש מסביב. עלטה מכסה את הכל - לא פנסי רחוב, לא שלטים מוארים. הכל חשוך.

בבוקר קמנו ישר לתוך ים מדהים... הגלים נשברים רחוק מאתנו, על הריף, ומשם ועד החוף, עליו בנוי המוטל, יש לגונה מקסימה של מי תכלת/טורקיז/ירוק - צריך להמציא שם חדש לצבע המים של איי קוק..

1-7

יעקב שיצא לסיבוב הכרות עם השטח, חזר וסיפר שפגש את בעלת הבית של המוטל, שהיתה שקועה בתרדמה עמוקה כשהגענו בלילה, והיא מאד הפצירה בו שנבוא לראות את החדרים היותר טובים שלהם, אלה שפונים אל הים.
ההפרש במחיר לא כל כך גדול, ועם האוויר מהים לא נצטרך מאווררים בכלל.
הלכנו להציץ בחדר, התאהבנו בו על המקום, ותוך דקות כבר עברנו דירה.

מישהו חלם פעם שיהיה לו בית על הים?
החדר הזה הוא התגשמות החלום..
אני למשל, ליד חלון המטבח הזה, מול הגלים, הייתי מוכנה לעמוד ולבשל ולשטוף כלים נון-סטופ..

1-8

כל החזית של החדר הענק והיפה הזה פונה אל הים, ואם משאירים את דלתות הזכוכית הגדולות פתוחות, משבי הרוח מחיים את הנפש. המיית הגלים הנשברים פעם אחת על הריף מרחוק, ופעם נוספת ממש מתחת לאף, מתנגנת כמו מוסיקה מאד מרגיעה.. פשוט חלום.
קשה היה לנו להחליט מה אנחנו רוצים יותר - לשבת ב'בית', על הוראנדה מול הים, או לנסוע לטייל באי..

~~~~~

אם תשמעו פעם שהאי רארוטונגה שקע בים, זה בטח יהיה רק בגלל כובד התיירים הנמצאים עליו!
המקום עמוס ומפוצץ!
כל בתי המלון מלאים, במרכז העיר יש אפילו פקקים מרוב מכוניות! כולן מכוניות שכורות של תיירים..

אין פלא, שמעו של מקום מקסים כזה יוצא מיד למרחוק, ומושך אליו המונים, והשאלה של מתי הוא יתקלקל היא רק שאלה של זמן... הניצנים כבר מתחילים להיראות בשטח, כך שאם למישהו יש כוונה להגיע הנה - שיזדרז ויגיע, לפני שההתמסחרות תהרוס את פנינת החמד הזאת.
האנשים העוסקים בתיירות - סוכני נסיעות, חברות השכרת רכב, פקידות ההזמנות בחברות התעופה - רוב רובם של אלה כבר די לא נחמדים. שחוקים ואדישים.
אבל כל האחרים, מהמוכרים בשוק ועד אחרוני הכפריים ששוטטנו להם בין הבתים והחצרות - עדיין מקסימים. כולם דוברי אנגלית (איי קוק היו מושבה ניו זילנדית, וגם היום ניו זילנד עדיין מנהלת להם את החיים..) כך שקל מאד לתקשר עם כולם ולקשור שיחה. .

בעלת המוטל עזרה לנו לברר למי מחברות השכרת הרכב יש אוטו פנוי להשכרה. אחרי הרבה טלפונים, סוף סוף מצאנו משהו מתאים בבאדג'ט, ותוך כמה דקות בחור צעיר בן 16, שעובד אצלם בסופי שבוע, בא אלינו עם המכונית.
מה שקיבלנו זו מכונית קאיה קטנה, די קאקאמייקה, אבל יותר טוב מכלום וצריך להגיד תודה על מה שיש. כל המכוניות האחרות היו כבר תפוסות.

לפני שנתחיל בכלל לנהוג, היינו צריכים לגשת לתחנת המשטרה ולסדר רשיון נהיגה מקומי. עמדנו בתור בין כעשרים תיירים נוספים שהמתינו לאותו דבר: העתקת הפרטים מרשיון הנהיגה הבינלאומי, צילום בפוטו רצח.. תשלום של 10 דולר. השוטרת עבדה כל כך לאט, כאילו כל היום לפניה.. מה שהיה לגמרי נכון, לאן יש לה למהר.. בכלל, הקצב כאן, של כל דבר, הוא כל כך איטי שזה משגע. אנשים לא ממהרים לשום מקום, הכל בנחת, הכל באיזי.
אבל גיברת שוטרת, עוד חצי שעה סוגרים את השוק של שבת בבוקר ואנחנו נורא רוצים להספיק!
קיבלנו אישור לנהוג בלי רשיון, ולבוא לקחת אותו בעוד שעה-שעתיים...

בקצה העיר, בצל העצים, מתקיים השוק השבועי של רארוטונגה.
בימי חול יש בו רק שניים-שלושה דוכנים של מוכרי פירות וירקות. אבל בימי שבת בבוקר, עד 12 בצהרים, זה ה-מקום להיות בו, בין אם אתה תושב ובין אם אתה תייר. יש כחמישים-שישים דוכנים של כל פירות, ירקות, בגדים, תכשיטים, מזון מהיר ועוד כמה קשקושים. המקומיים מצטיידים באספקה טריה, או סתם באים לראות ולהראות, ומסביב יש אווירה של חאפלה חגיגית, והתיירים קונים כאן מזכרות, שותים מיץ קוקוס בקשית ישר מתוך אגוז הקוקוס, ומצלמים..

אני, שהתגעגעתי כבר נורא 'לעשות שוק' ולבשל, התחלתי להעמיס שקיות.. אחרי הכל, יש לנו במלון מטבח מצוייד בכל מה שצריך, אז למה שלא נאכל כמו בני אדם, וגם נתנסה במיטב התוצרת המקומית?
קודם כל קניתי את הדברים שאני לא מכירה:
את פרי עץ הלחם, שהוא מזון בסיסי ביותר כאן באיים, ובכלל בפאסיפיק.
אחר כך קניתי כמה קומארה, שכאן קוראים לה קומאלה, וזה מין תפוח אדמה מתקתק, לא ממש כמו הבטטה שלנו אבל מאותה משפחה.
וקניתי גם טארו, שזה מין שורש בולבוסי כזה, שכמעט ואין ארוחה אחת באיים שטארו, עשוי בצורה זו או אחרת, לא נמצא על השולחן.
לכל דבר שקניתי, ביקשתי מהמוכרים הוראות הכנה, וכולם נידבו לי רעיונות ומתכונים. אלא שאני ניסיתי לזכור את הכל בעל פה, ולא רשמתי, ואחר כך כשבאתי לבשל הכל התערבב לי בראש וכבר לא ידעתי מה שייך למה. אבל יצא טעים בכל זאת!

פרי עץ הלחם נראה כך:

1-9

הוא גדל ממש פרא בכל רחבי האי, והעץ שלו עמוס בפרי בגודל של פומלה בערך. הרבה פירות שלא נקטפים, פשוט צונחים על הקרקע ומתגלגלים עליה עד שנרקבים.. כאן, באיי קוק, אף אחד לא יכול להישאר רעב. מקסימום המאמץ שהוא צריך לעשות, זה להושיט יד לעצים, לקטוף פרי עץ הלחם אחד, אגוז קוקוס אחד - גם לשתייה וגם לאכילה, ואיזו פאפאיה לקינוח. ואם הוא נורא רוצה גם קצת חלבונים, אז יש דגים בים שאפשר אפילו לתפוס אותם ביד, ללא חכה..

בחדר במוטל קילפתי ממנו את הקליפה הירוקה העבה, הוצאתי כמה חרצנים שהיו בפנים, חתכתי לקוביות, ובישלתי בהרבה מים - כמו תפוחי אדמה לפירה.. מיד אחרי הרתיחה התנשא באוויר ריח מאד נעים של אוכל, לא מוגדר, אבל בפירוש של אוכל. עד כאן הדבר הזה באמת נראה ומתנהג כמו תפוח אדמה. אחרי שהתרכך, מעכתי אותו במזלג, ומיד התגלה ההבדל בינו לבין תפוח אדמה. יש בו איזה חומר עמילני שמקריש אותו, ונותן לו מרקם חלקלק וקצת רירי, אבל טעים בטירוף!! עם קצת פלפל ומלח, ובלי שום חמאה כמו ששמים במחית רגילה של תפוחי אדמה, הוא מתעלה בערך בעשר דרגות על פירה רגיל!! ומה זה משביע, יושב בבטן כמה שעות טובות, ואי אפשר להכניס לפה כלום אחריו!

ואילו הטארו, נראה כך:

1-10

ובגלל ששכחתי את הוראות הבישול שנתנו לי, אז סתם קילפתי אותו, חתכתי לפרוסות דקות, וטיגנתי כמו צ'יפס. יאמממי. ואתם יודעים מה, להבדיל מתפוחי אדמה רגילים - הטארו הזה לא סופג שמן. רק פעם אחת שימנתי את המחבת, וזה הספיק לטיגון של כמות ענקית! זה מטגן נורא מהר ומקבל צבע חום יפה, וטעים הרבה יותר מצ'יפס...
אז זהו, עד כאן פינת הבישול האקזוטי להיום....

אחרי שקנינו גם קצת ירקות לסלט (משלמים על כל עגבניה וכל מלפפון לפי יחידה, 3 דולר למלפפון! ) עברנו לפירות. קנינו אבטיח גדול, שיספיק לנו לכל הימים של השהיה. בחדר הסתבר שהוא חמוץ! אשכרה חמצמץ, ולא מתוך רקבון או משהו כזה. פשוט זה הטעם שלו, לא מתוק מדי ועם חמיצות של... נגיד קלמטינה..

קנינו בננות מכמה סוגים.
וגם שני תפוזים, רק בשביל לטעום כי הם נראו כל כך משונים: הקליפה בצבע חום-ירוק כזה.. מתתי לדעת איך הטעם בפנים.. (חמוץ כמו לימון )

אבל המלכה של הפירות כאן היא ללא ספק הפאפאיה, או כפי שקוראים לה כאן - פו-פו ( PAW PAW ). זו פאפאיה קטנה, לא כמו הענקיות של תאילנד, כולה בגודל של אבוקדו גדול, או אשכולית. בפנים היא בצבע כתום חזק, ויש לה טען גן עדן מתוק וריחני. נתקלנו בזן הזה כבר בפיג'י, והתענגנו עליו גם שם.
השוק הזה היה מוצף בפאפאיות, ולכן מחירן היה זול מאד. 50 סנט ליחידה. ניגשתי לאחד הדוכנים, וביקשתי שלוש פאפאיות. המוכר לקח שקית גדולה, הכניס לתוכה 3 פאפאיות וספר בקול רם: אחת.
לקח עוד שלוש, הכניס לשקית, וספר שתיים.
ושוב שלוש, והפעם ספר שלוש.
היי, רגע, אני רוצה רק שלוש, לא תשע!
זה בסדר, גברת, זה בסדר, היום תשע במחיר של שלוש!
כשהתפלאתי, הוא הסביר לי שהעצים שלהם ממש כורעים מכובד הפאפאיות הבשלות, ואם הם לא מוכרים את זה - הכל מושלך למאכל לחזירים.. אז מה אכפת להם להיות נחמדים ולחלק לאנשים, לשים את הקליינטים בעדיפות ראשונה לפני החזירים....
גם עם הבננות הוא עשה אותו הדבר, ויצאנו משם עם שקית עמוסה בננות בשלות, שאפילו לחובבת בננות ידועה כמוני לא היה צל של סיכוי להתגבר עליהן בטרם תירקבנה..
הרגשתי לא נעים לקבל ממנו כל כך הרבה, שתכף ומיד עשיתי אצלו קניה נוספת של כל מיני פירות וירקות שלא בטוח שאנחנו צריכים, סתם כך בשביל שירויח... ביום שעזבנו את רארוטונגה, והפריג'ידר עדיין היה מלא מכל טוב, נתנו את הכל לחדרנית שלנו, ששמחה לקבל את כל מה שנשאר מהקניה המוגזמת...

אני לא יודעת אם עכשיו זו העונה של הפאפאיה, או שזה כך לאורך כל השנה, אבל יש להם שפע אדיר מהפרי הזה, וכל הדוכנים עמוסים בו ובכל מיני דברים שמכינים ממנו. ריבות וממרחים, וכבושים, ומיצים, ועוד כל מיני דברים לא מזוהים שצבעם כתום.
דבר אחד אהבנו מאד, ואכלנו שם בשוק עד להתפקע, וזה חצאי פאפאיה - נקיה ומקולפת - ממולאת במרכז בקוקוס מגורד. מ-ע-ד-ן!
הנה, ככה זה נראה:

1-11

יש בשוק הזה כמה דוכני מזון שהמון אנשים מתגודדים מסביבם, אוכלים בעמידה, או יושבים על ספסלים מאולתרים בצל העצים. המאכל הכי פופולרי הוא 'סטייק רול' - לחמניה ממולאת ברצועות של בשר סטייקים, עשוי על הגריל עם בצל - כמו מעורב ירושלמי..
באחד המקומות התקרבו אפילו עוד יותר למקור, ומכרו את הסטייק הזה בתוך פיתה. לא ממש דומה לבית, אבל בערך.. וטעים מאד.

עזבנו את השוק אכולים ושתויים לעייפה, נסענו למשטרה לקחת את רשיון הפלסטיק עם התמונה (מעניין אם אפשר להשתמש בו איפשהו מחוץ לאיי קוק) ונסענו למלון כדי לאפסן את כל הקניות במקרר.
בדרך גילינו שהאוטו מצוייד בנגן דיסקים, ומיד הבאנו אתנו את תיק הדיסקים שלנו ויצאנו לתור את האי.

~~~~~

הטיול הזה מסביב לאי היה משגע!
יעקב אומר שמזמן הוא לא ראה אותי במצב כזה של התעלות רוח... אבל מה הפלא - היו שם מסביב כל המרכיבים שאמורים להביא אדם להתעלות רוח!
הנופים - מהממים. באמת, אין מילים לתאר. אני תכף אביא תמונות ואז אולי אפשר יהיה לראות על מה אני מדברת. היום בחוץ היה מקסים, שמש בהירה בשמיים כחולים. אמנם חמה מאד, לא לטעות. ממש לא שמש אביבית מלטפת... אבל בתוך האוטו היה מזגן מקפיא ומענג.
הים מסביב, והדקלים - פשוט חלומי, בדיוק כמו שמדמיינים איים טרופים.
וסזריה אבורה אהובתי מתנגנת ברקע ואנחנו שרים יחד אתה בקול רם.. איזה אושר!

לנסוע בכבישי רארוטונגה, זה כמו לנסוע בתוך גן בוטאני ענק ומטופח.
אין פיסת קרקע שלא צומח עליה משהו יפהיפה.
אני כבר לא מדברת על ההרים הגבוהים והמיוערים, או על דקלי הקוקוס הממלאים את כל השטח. אלא על הצמחיה העשירה והשופעת, שגדלה למימדים אדירים. פרחים צבעוניים בגודל ובצורה שלא ראיתי כמוהם! והכל מטופל, גזום ומעובד, אין שמץ של עלה יבש או ענף שבור. פשוט, כאילו איזה גנן-קוסם עובר בלילה בכל האי ומטפל לו בצמחים!
ככה נראית דרך טיפוסית:

1-12

ואלה מעט מסוגי הצמחים המקשטים את שולי הדרך וחצרות הבתים:

1-131-14

1-15

1-161-17

1-18

ותראו למשל את הצמח המדהים הזה...

1-19

או זה:

1-20

אין בית אחד בכל האי שלא טובל ככה בתוך שפע הצמחיה הזאת:

1-21

צמחים שאצלנו גדלים בתוך עציץ קטן בסלון, ומוציאים עלה חדש אחד כל כמה שבועות, מתנשאים כאן לגובה של עצים! מכירים מהבית את הצמח הזה למשל?

1-22

ואני מפסיקה קצת עם תמונות הצמחים, כדי שיהיה מקום לתמונות של ים הטורקיז המדהים:

1-23

מפעם לפעם, מסביב לחוף, יש איים קטנים כמו זה למשל:

1-24

סירה קטנה לוקחת לשם תיירים לשעתיים-שלוש, לפיקניק ולשחיה ליד האי וליד הריף, שם יש אלמוגים יפים ושפע של דגים מהממים.

~~~~~

האי רארוטונגה כל כך קטן... סה"כ ההיקף של הכביש על החוף הוא 32 ק"מ.
אתה מחפש משהו על המפה, ועוד לפני שהספקת לעפעף - כבר עברת אותו. שילוט, כמעט ולא קיים. צריך לנחש.. או להשתמש בשמות של המלונות והריזורטים השונים, לאורך הדרך, כנקודות ציון.

את האי מקיפים שני כבישים טבעתיים שסוגרים מעגל שלם. הטבעת החיצונית היא הדרך הראשית, עליה מתנהלת כמעט כל התחבורה באי. הטבעת הפנימית - מיועדת יותר לשימושם של התושבים המקומיים, והיא מקשרת בין הכפרים והבתים שלהם. אף אחד לא יגיד לך לא לנסוע שם, אבל יש איזו הרגשה של פלישה לפרטיות שלהם, כאילו נכנסת לסלון בבית של מישהו והתחלת להתהלך בו הנה והנה... אנחנו נסענו בה קצת ונהנינו מהמראות האותנטיים. בתים קטנים טובלים בירק ובצמחיה, המון ילדים משחקים ברחובות. קבוצות נשים מתגודדות פה ושם - מרכלות? - וכמה חנויות מכולת פשוטות, או דוכני שוק מאולתרים.

בתוך כמה שעות גומרים להקיף את האי פעמיים, פעם בכביש החיצוני ופעם בפנימי..
כבישים שנכנסים פנימה, אל תוך מרכז האי, לא קיימים. המרכז הוא הררי, מיוער וסבוך, וברובו גם לא מיושב. יש כמה מסלולי הליכה, למי שרוצה לפלס דרך בג'ונגל הזה.. אבל אנחנו נצמדנו למזגן של האוטו, והעצירות היחידות שעשינו היו לצורך צילומים או קניית שתיה וארטיקים. (כן, יש 'טיפ-טופ' ניו זילנדי!! )

אז מה עושים אחרי שגומרים לתור את האי? וגומרים לשחות ולשכב על החוף?
האמת, קצת מטפסים על הקירות... המקום כל כך קטן ושקט. כל התיירים מבוצרים בריזורטים המפוארים שלהם. מרגע שנגמרת ארוחה אחת, מתחילים לספור את השעות עד לארוחה הבאה... הלכנו לבקר בריזורט אחד כזה, הכי מפואר ברארוטונגה, כדי לראות איך מבלים העשירים..
באותו ערב התקיימה בריזורט הזה, אדג'ווטר הוא נקרא (EDGEWATER RESORT ) הופעת פולקלור הידועה כאן בשם ISLAND NIGHT. כל מלון מפואר וכל מסעדה מכובדת, עושים לפחות פעם או פעמיים בשבוע ערב כזה, שכולל ארוחה של מזנון עשיר והופעה של להקת רקדנים. אנחנו החלטנו לנצל עד הסוף את ה-50 דולר לאדם ששילמנו, ונסענו לריזורט הזה כבר משעות אחר הצהריים המוקדמות. קיווינו שבמחיר הזה נוכל גם לתפוס שקיעה מהממת - כי המלון יושב בדיוק בצד המתאים של השקיעות.. ממוטל קיאי-קיאי שלנו אפשר לתפוס מקסימום זריחות, אם מתעוררים בזמן, כי הוא נמצא על החוף המזרחי של האי.
אז התגנדרנו לנו בבגדי השבת שלנו, ונסענו לאדג'ווטר. יש להם בית קפה משגע ממש על המים:

1-25

מסביב לשולחנות, מתחת לשמשיות ענפי הקוקוס, ישבו התיירים ששילמו 400 דולר ללילה עבור הזכות ללון במקום המפואר הזה, עם קוקטיילים צבעוניים בידיהם, ונהנו מהחיים.
זה מה שנקרא החיים הטובים, לא?
אז גם אנחנו הזמנו כל מיני תערובות אלכוהוליות צבעוניות בטעמים מוזרים, בהמון כסף כל כוס, וחיכינו לשקיעה שדווקא היום לא היתה משהו מיוחד..

1-26

אבל לעומת זאת, ההופעה היתה נהדרת, והארוחה - לעילא ולעילא!
פתחו שם מזנון מכאן ועד להודעה חדשה. ובצד המון מאכלי ים משופרא דשופרא, צדפות וחסילונים ואיזה דג ענק בערך באורך של מטר שבושל במכה אחת וכולם חיטטו לו בין העצמות ושלפו משם נתחים לבנבנים, (אנחנו לא אוהבים דגים אז לא נגענו, וגם לא יודעים איזה דג זה ) היו שם המון מאכלים מקומיים. וואלה, יודעים לאכול הקוקים האלה...
יצא לנו לחלוק שולחן עם זוג אוסטרלים צעירים שבאו לבלות באיי קוק את ירח הדבש שלהם, ונהנינו מאד לפטפט אתם. כל אחד עשה כמה וכמה נאגלות חוזרות אל המזנון, אי אפשר היה להפסיק להתענג על המאכלים! אני הכי אהבתי מנה ששכחתי את שמה, אבל היא מורכבת מהעלים הירוקים של הטארו, שנראים כמו תרד, טחונים גס, ומבושלים בחלב קוקוס עד להקרמה. יאמי!

ואחרי האוכל התחילה הופעה נהדרת. תושבי איי קוק ידועים בכשרון הריקוד שלהם, ואכן הרקדנים והרקדניות הפליאו במלאכתם. אי אפשר היה שלא להעריץ את מה שהם יודעים לעשות עם הגוף...
הנשים, עטויות במין חצאית ירק קצרצרה על המותן התחתונה, כמו חגורה, ניענעו ועינטזו והרקידו את הישבן בצורה שלא תיאמן! חגורת הירק עלתה וירדה עם כל תנועה של שרירי הבטן והישבן שלהן, ונדמה לי שאפילו רקדניות הבטן המצריות המהוללות, יכולות ללמוד מהן דבר או שניים!

1-27

והן כאלו יפהיפיות, אחת אחת!

1-28

והגברים.... וואלה, את מה שאלה יודעים לעשות עם שרירי הרגליים שלהם, לא ניתן לתאר במילים.. צריך לראות כדי להאמין. הם מצמידים את הברכיים זו לזו בתנועות חדות ומהירות, כמו מחיאות כפיים - אבל בברכיים.. ומהר! וחזק! וברצף של כמה וכמה דקות..
חלק מהריקודים של הגברים היו ממש מפחידים, וזו כנראה היתה המטרה שלהם בעבר - להפחיד ולהרתיע את מי שלא רצוי - יריבים ואויבים ואורחים לא קרואים וכו'.

גם כאן, כמו שסיפרתי בפרק על פיג'י, ממהרים המקומיים לעשות בעצמם בדיחות על נושא הקאניבליזם, לפני שמישהו מהקהל יקדים אותם.. כאילו, הנה, אנחנו כבר צחקנו על זה בעצמנו, אז מה כבר אתם יכולים עוד להגיד שאנחנו לא אמרנו..
לפני אחד הריקודים, צעד רקדן אחד למרכז הבמה, וסיפר שזהו הריקוד שנהוג היה לרקוד לפני סעודה חגיגית של כולם יודעים מה.... והוא הוסיף ואמר, שהוא שמח מאד שבאנו לראות אותם היום ולא לפני מאתיים שנה, כיוון שאז קרוב לוודאי שהיינו מהווים ארוחה טעימה לאבות אבותיהם...
מה שנכון, נכון...

מה שקצת היה מעצבן בהופעה הזאת, זו העובדה שכמעט ולא היתה בה מוסיקה ושירה. כל הריקודים נרקדו לצלילי תזמורת כלי הקשה שעשו חור בראש, אבל הפליאו במקצבים. התיפוף היה כל כך מהיר, חזק ואינטנסיבי, שכמעט וקרע את עור התוף. הנה, ככה נראתה התזמורת של הכלים הלא מוכרים האלה:

1-29

לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת