יום שלישי, 25.3.03

( Nadi, Viti Levu Island, Fiji )

שלום שלום לכולם מנאנדי....
בולה! (BULA)....

היי, כולם צריכים לענות לי בחזרה, בקול רם ונמרץ: בולה!

בכל פעם שאנחנו מחזירים 'בולה' חלשלוש, נוזפים בנו: מה זה, ככה לא אומרים שלום בפיג'י!!
כאן צריך לענות 'בולה' עליז ושמח, בקול גדול, עם סימן קריאה בסוף !!
פחות מזה, לא 'עובר'.. יעירו לך, ויתקנו, וילמדו אותך עד שתגיד נכון....

אז בולה ענק לכולם, וולקאם טו פיג'י...

הבוקר ירדנו מספינת הקרוזים שהובילה אותנו בין האיים. איזו חוויה!!
אני יושבת עכשיו בחדרנו במלון קפריקורן בנאנדי, ומרגישה עדיין את תנודות הספינה על הגלים...
הכל מסביבי רוקד כזה..
מה עושים המלחים ואנשי צוות המשרתים על הים? איך הם מתרגלים כל פעם מחדש לדרוך על קרקע מוצקה? אין לי מושג, אבל לי יש איזו תחושת סחרחורת קלה כאילו אני עדיין על הים...

את שלושת הימים הבאים אנחנו מתכוונים לבלות כאן, במלון, ברגיעה מוחלטת, במינימום עשייה.
צריך הרי לנוח מקרוז התענוגות המעייף הזה....
אבל הסיבה האמיתית היא, שראינו ועשינו כבר את כל מה שרצינו לראות ולעשות בפיג'י, ועכשיו אנחנו רק מחכים לטיסה שתיקח אותנו מכאן לאיי קוק. טיסה כזאת יש רק פעם אחת בשבוע, והיינו צריכים לבחור בין שהייה קצרה מדי בפיג'י, לעזוב לפני שלושה ימים, לבין אחת ארוכה יותר, עד סוף השבוע הזה.. בחרנו בארוכה, וככה אנחנו 'תקועים' כאן בהמתנה.

אני מקווה שיצמח מזה לפחות דבר אחד טוב, והוא - שאספיק להדביק את הפיגור בעידכונים כאן...
אז בואו נתחיל בסיפורי פיג'י...

~~~~~

נאנדי - Nadi

הגענו לשדה התעופה של נאנדי בשעת בוקר מוקדמת.
באנו הנה בלי שום תוכנית ידועה מראש, ולמעשה לא בדיוק ידענו אפילו מה אנחנו רוצים לעשות.
כל הזמן אמרנו 'נגיע ונראה, נגיע ונראה'...

אז הנה הגענו, וכפי שמומלץ בלונלי פלאנט, דבר ראשון חיפשנו את לשכת המידע לתיירים.
סרקנו את כל השדה, הקטן יחסית, ימינה ושמאלה, ואין דבר כזה, לשכת מידע לתיירים...
השדה נמצא בשיפוצים, הכל מלא קורות עץ ומרצפות שייש ופחי צבע - בטח יהיה כאן יפה כשיסיימו את העבודות. אבל בינתיים יש רק בלאגן גדול, והמון שלטים המתנצלים על אי הנוחות.

כל התיירים מנותבים יחד במין מסדרון צר וארוך שזורק החוצה, ישירות לזרועותיהם הפתוחות של עשרות סוכני תיירות, נציגי בתי מלון, חברות ספנות וכו'.
כולם לבושים במדים, או לפחות בחולצה לבנה, עם תג המזהה אותם, וקשה להבדיל בין אנשים הנמצאים שם בתפקיד מטעם שדה התעופה או משרד התיירות, לבין 'ציידים' שבאו לצוד קליינטים.

למודי נסיון, דחינו את כל מי שפנה אלינו, והתעקשנו למצוא את לשכת המידע הרשמית של המדינה.
שאלנו פה ושאלנו שם, וכל אחד גילגל אותנו לידיים של סוכן זה או אחר המקורב אליו..
מהר מאד הבנו שכאן, כדאי לנו לזרום עם השיטה, ולא להתנגד לה. כי בסך הכל, סוכן נסיעות יכול להיות לנו לעזר.
אחד, גוליית כזה לבוש בחצאית, שהציג את עצמו כג'רי, 'זכה' בנו, ותכף השתלט על עגלת המטען שלנו והתחיל להתקדם לעבר המשרד שלו, כשאנחנו נשרכים אחריו.

החום והלחות היו בלתי נסבלים!!
אגלי זיעה נטפו מאתנו, והסיטואציה כולה היתה די מלחיצה, כי בנוסף לכל, מכשיר הכספומט ממנו ניסינו למשוך כסף מקומי התגלה כמקולקל, וראינו איך אנחנו הולכים להפרד ממעט הדולרים האמריקאים המזומנים שיש לנו...
אפשר לחזור לניו זילנד, שם הכל מסודר ויעיל ודופק כמו שעון?????

המשרד של ג'רי ממוקם בקומה השניה של בנין שדה התעופה, ומגיעים אליו, בגלל השיפוצים, בנתיב יסורים ארוך ומייגע, מסביב, מבחוץ. אבל מעז יצא מתוק, כי בנתיב הזה, נחבאת בין כמה וכמה משרדי נסיעות פרטיים, גילינו את לשכת התיירות הרשמית של פיג'י.
עשינו דיל עם ג'רי, שלא כל כך היה מבסוט מהגילוי הזה: נקבל מידע מהם, אבל מבטיחים לבוא להזמין אצלו... הרי הלשכה רק נותנת מידע, ולא עוסקת בהזמנות בפועל.

אחרי חודש ומשהו של ביקורים תכופים בלשכות מידע ניו זילנדיות שופעות אינפורמציה וחומר כתוב, כנראה שציפיתי להרבה יותר ממה שפיג'י יכולה לתת. הפקיד הסתכל עלי כמו על יצור שצנח מכוכב אחר, ולא הבין איך זה העזנו לבוא לשבועיים בלי הזמנות מראש. במקום לתת לי מידע או חומר, הוא כל הזמן דחף אותי להכנס לאחד מסוכנויות הנסיעות הסמוכות, שם כבר 'יתפרו' לנו את המסלול המתאים לכל ימי השהייה שלנו...
יצאתי משם עם מפה של האי הגדול, ויטי לבו, שאחר כך הסתברה כמעוותת ושטחית ביותר, והצטרפתי ליעקב ולג'רי ששחו בנהרות של זיעה במסדרון הלא ממוזג של קומת המשרדים הזאת..

המשרד של ג'רי, לעומת זאת, היה ממוזג ונעים, והייתי מוכנה לשבת שם כמה שעות טובות, ולבדוק אופציות של בתי מלון. פשוט כל מחשבה על יציאה החוצה לחום והלחות ממש היתה מפחידה..
מלבדנו, היה במשרד הזה עוד זוג שעלה בחכה, מאוסטריה, ואחת הפקידות פרסה בפניהם חוברות כרומו של ים כחול ודקלים. היא הזמינה אותנו להתיישב לידם, כי המידע שהיא נותנת להם יכול להיות רלוונטי גם בשבילנו, כך היא אמרה וחשבה..

אבל המידע שהיא נתנה להם, גרם לנו להשתנק.... בתי מלון במחירים של 300 דולר ומעלה ללילה..
היא הסבירה להם שבאי ויטי לבו אין הרבה מה לראות, והחופים לא יפים. כדאי לנסוע לאיים אחרים. כרטיסי טיסה בין האיים יעלו עוד כך וכך מאות דולרים, ואם מעדיפים מעבורות אז זה קצת פחות...
כל מיני שמות אקזוטיים נזרקו לאוויר, מאלולו ביץ', טרז'ר איילנד (אי המטמון) פלאנטיישן וילאג', מוסקאט ריזורט וכאלה.. בקיצור, להכין כמה אלפיות..
יעקב נדלק על אחד מהמקומות האלו שהתמונות שלו בחוברת אכן היו מהממות, וניסה להסביר לי שאין מה לעשות, פיג'י יקרה, ואם אנחנו כבר כאן ואין לנו ברירה אחרת - מוטב שנהנה מזה, יעלה כמה שיעלה.. כמובן שזה יבוא על חשבון דברים אחרים, כי התקציב שלנו מוגדר וקבוע מראש, הכסף נגמר- חוזרים הביתה..
אני נחרדתי. קודם כל מהמחירים. אבל עוד יותר מהם - מעצם המחשבה של להיות 'סגורה' במלון מהודר מרובה כוכבים, ולהתבשל מסביב לבריכה שלו, או על יד בופה הבארבקיו... זו לא הפיג'י שאני רוצה לראות, וסוג כזה של שהייה משעמם אותי.
התכנית שלי היתה אחרת, ואחרי התדיינות ארוכה מאד, הצלחתי לשכנע - קודם כל את האופוזיציה מבית, ואחר כך את ה'אויבים' מבחוץ - שכל מה שאנחנו צריכים ברגע זה, זה רק מקום להניח בו את הראש הלילה. מחר בבוקר יום חדש, ועד אז נחליט מה אנחנו רוצים לעשות. הצלחנו להמלט משם, לאכזבתם הרבה, רק עם הזמנה למלון פושטי במרכז נאנדי.

'נאנדי הוטל' הוא המלון היחיד במרכז העיר שמתאים לאנשים מן הישוב, וגם הוא לא מציאה מי יודע מה גדולה. מלבדו יש עוד שני מקומות פשוטים, ברמה של אכסניה, אבל שומר נפשו ירחק מהם.
יש בו כמה רמות של חדרים, ואנחנו לוקחים את חדר הדה-לוקס שלהם, 68 דולר ללילה.
נו, זה כבר יותר מתאים לתקציב שלנו!

כמעט כל בתי המלון בפיג'י - ברגע שאתה עושה אתם הזמנה, הם שולחים מכונית כדי להביא אותך אליהם למלון. ההסעה על חשבונם, רק תבוא..
המתנו עוד כמה דקות במשרד של ג'רי, עד שהוא בישר לנו שהרכב מחכה לנו למטה, ויצאנו לדרך.

הנהג קידם אותנו בבולה רחב חיוך, והתלהב מאד כששמע שאנחנו מישראל.
איזו ארץ יפה יש לכם... הייתי בים המלח! בטבריה. בירושלים, תל אביב. בסוריה, בעמאן. באילת! איזו ארץ, איזו ארץ...
לא היה ברור לנו מה מצא חן בעיניו יותר, עמאן או תל אביב, וגם לא ניסינו לתקן אותו שסוריה לא בדיוק שייכת לישראל... הסתבר שהוא שירת ביחידת החיילים הפיג'יאנים שהאו"ם שלח ללבנון, ובחופשות שלו - טייל קצת בסביבה.. מאיפה לו לדעת מי נגד מי... החלפנו קצת חוויות על פיתה ועל פלאפל וכאלה דברים שזכורים לו משם, והגענו למלון.
איזה עולם קטן - אחד האנשים הראשונים שאתה פוגש בקצווי עולם, ביקר בארץ הרחוקה שלך..

כל האנשים במלון מאד חייכנים וחברותיים, כולם מתפעלים מהעובדה שעשינו את כל הדרך מירושלים עד לפיג'י, ומאחר והם כולם נוצרים אדוקים, אז כל מגע עם אנשים מארץ הקודש כאילו מקרב אותם קצת לג'יסוס קרייסט..
נתקלנו בזה עוד ועוד בהמשך הדרך, שאנשים החזיקו לנו את היד ודיימנו שהם מלטפים את קירות כנסיית המולד שבבית לחם..

התמקמנו יפה בחדר, שבאמת נעשה מאמץ רציני להביא אותו לדרגת דה-לוקס.. הוא היה נוח מאד, עם מיזוג אוויר מעולה ( היה אפילו קצת קר..), פינת ישיבה עם ספה וכורסאות, מרפסת קטנה, פריג'ידר ופינה להכנת קפה עם קומקום וספלים וקפה/תה וחלב.
אחרי לילה בלי שינה, כל מה שרצינו זה רק לישון. כשנקום - נחליט מה הלאה.

~~~~~

כשיצאנו אחר הצהריים לרחובות העיר נאנדי, גילינו את שתי העובדות הכי חשובות לגבי פיג'י.
דבר ראשון - פיג'י היא מין 'ליטל אינדיה', הודו הקטנה... על כל המשתמע מזה - המון הודים, לכלוך, רעש, בלגאן, מאכלי קארי חריפים..
ההודים מהווים 45% של האוכלוסיה בפיג'י, ממש לא יאומן.
אי שם במאה התשע עשרה, כשפיג'י היתה מושבה של הכתר הבריטי, החליטו הבריטים להביא הנה תגבורת של פועלי חווה הודים, לעבוד במטעי הסוכר. הם הביאו הנה כארבעים אלף הודים, שהיכו כאן שורשים חזקים, וכשהבריטים עזבו את פיג'י - להודים לא היה עניין לעזוב. הם כבר הביאו הנה את משפחותיהם, והתרבו, וכבר היה כאן דור שני ושלישי שראה בפיג'י את ארצו, ומה להם ולחזרה לעוני והרעב של הודו..
במשך הרבה שנים היו כאן סכסוכים קשים בין הפיג'יאנים המקוריים לבין ה'עולים החדשים' ההודים. כמובן שהפיג'יאנים רצו לסלק אותם חזרה למקום שממנו הם באו, אבל ההודים לא טפשים. הם יודעים איפה טוב יותר... הם תקעו יתד, והחזירו מלחמה שערה. ובמשך תקופה ארוכה התנהלו כאן סכסוכים ופרעות של אלו באלו.
היום, יש פחות או יותר רגיעה מסויימת ביחסים בין שתי הקבוצות האתניות, וכרגע יש אפילו ראש ממשלה ממוצא הודי. אבל מתחת לפני השטח, אפשר לראות, אפילו בעין בלתי מזויינת, שהמתח קיים, ושאלה לא מתערבבים בקהלם של אלה. לי לא נראה שהפיג'יאנים ממש השלימו עם הנוכחות הזרה הזאת על אדמתם.

בכל אופן, לגבינו, כתיירים שהודו יצאה להם מהאף, המפגש המחודש הזה עם ההודים לא היה הכי משמח. למרבית המזל, הם מרוכזים בעיקר בערים, שם הם מחזיקים בכל החנויות והעסקים הקטנים. הרי אין להם אדמה משלהם, הם לא יכולים לחיות בכפרים או להיות חקלאים. אז הם התברגו למה שהם יודעים לעשות הכי טוב - חנויות, ומסעדות, וקצת בתי מלון קטנים וכו'.
ברגע שעזבנו את מרכזי הערים ושוטטנו ברחבי האיים - כמעט ולא ראינו אף פרצוף הודי לרפואה.

אגב, התחמנות ההודית נסעה אתם את כל אלפי הקילומטרים על הים, ולא נשארה מאחור במיין בזאר.. אותם טריקים ורמאויות קטנות, אותה תגרנות וחלקלקות לשון, ממש כמו במרכז דלהי.
ביומנו הראשון כאן, מכרו ליעקב חולצת 'בולה' צבעונית שהוא נדלק עליה, בשבעים דולר טבין ותקילין לאחר הנחה, אחרי שנשבעו באם-אמא שלהם שזה מהכותנה הכי טובה שיש, ושלא נמצא עוד אף אחת כמוה במחיר הזה בכל העיר. יעקב נראה בה כל כך יפה ומצחיק, שלא עמדנו בפיתוי ושילשלנו לידיהם את הכסף. למחרת ראינו את כל העיר מוצפת בחולצות כאלו במחירים של החל מ- 9.90..

~~~~~

העובדה השניה שגילינו על פיג'י, והיא החשובה יותר, היא שיש שתי פיג'י.
אחת שהיא פיקציה לתיירים, מין תוצר מלאכותי, מלוקק ומטופח, שנמכר בחוברות הצבעוניות במאות דולרים ללילה, ומכניס למדינה המון מטבע חוץ..
ואחת, פיג'י האמיתית, זו של העם, זו של היום יום, זו שמחוץ לגדרות הריזורטים המפוארים..

תיירים כמונו, מקומם בפיג'י הראשונה. אף אחד לא הצליח להבין מה אנחנו עושים מחוצה לה.
תיירים נורמלים, עושים לעצמם הזמנה אצל סוכן הנסיעות שלהם בבית, או באינטרנט. בוחרים את אתר הנופש בו הם רוצים להיות ואת מספר הימים. רכב של האתר בא לקחת אותם משדה התעופה, ו'מבריח' אותם ישירות אל בין כותלי הריזורט. שמה הם נהנים מכל מנעמי החיים שפיג'י התפרסמה בהם בעולם: חופי ים מקסימים, דקלים, שקיעות מהממות, קוקטיילים, חדרי אוכל ממוזגים עם שלל מאכלים אקזוטיים, והמון המון פעילות בתוך האתר: שייט וצלילה ודייג וסקי מים ומצנחים ודאונים וסירות זכוכית.. וערבי פולקלור, ריקודים ושירים, ואוכל פיג'יאני מסורתי שמבושל בתנור אבן, וכו'...

הכל בא עד אליך... אתה לא צריך לנקוף אצבע, או להתאמץ לצאת החוצה.
אולי, אם אתה ממש רוצה, ומוכן לשלם 150 דולר לאדם, אז יקחו אותך לטיול מאורגן של חצי יום, לאחד הכפרים בהרים, כדי לראות כפר פיג'יאני טיפוסי, בתפאורה הטבעית שלו. אבל גם הכפרים האלה כבר מזמן לא ממש אמיתיים ואותנטים, הם משתתפים בהצגה הזאת לתיירים כבר הרבה מאד זמן, מתוגמלים על זה בכסף טוב, שמשנה לגמרי את רמת חייהם הכלכלית, ובעקבותיה גם את אורח החיים.. אבל בשביל 'תיירות עסקות החבילה' - זה גם מספיק טוב, דקות אבחנה זה לא הצד החזק שלהם ממילא.. אחרי הכל הם בנופש, ומה להם ולדקדוקי עניות של אותנטיות..

בדרך כלל באים לפיג'י לחופשה של שבוע, ואת רובה מבלים באותו מקום.
יש מעטים שבאים לזמן ארוך יותר, ורוצים לדגום יותר ממקום אחד. או למשל שבוע בכפר נופש, ושבוע בקרוז בין האיים.. אז אין בעיה, דואגים להעביר אותם בין לבין, ממקום אחד לשני.

אחר כך הם חוזרים הביתה, לרוב לאוסטרליה או לניו זילנד (פיג'י היא ה'תורכיה' שלהם..) והם מהללים ומפארים בשבחה של פיג'י, איזו חופשה נפלאה היתה להם..

מחוץ לריזורטים ( כפרי הנופש ) - אין בפיג'י שום תשתית תיירותית לתייר העצמאי!
אנחנו ניסינו לשבור את השיטה, וזכינו בחוויות מופלאות. אבל לא היה קל... ובכל מקום הסתכלו עלינו כמו על חייזרים.

גם חבר'ה צעירים שמגיעים הנה, על סף התרמילאים, גם הם נעים במסלולים קבועים, ובדרך כלל מוזמנים מראש. נדיר מאד למצוא כאן אנשים שמשוטטים סתם כך בדרכים, בלי להיות בתוך מסגרת מאורגנת מסוג זה או אחר..

~~~~~

קווינס רוד - קוראל קוסט - Queens Road - Coral Coast

אז אחרי שלושה ימים בנאנדי, שאין מה להרחיב עליה את הדיבור כי היא עיר סתמית וחסרת חן, שכרנו רכב ויצאנו לתור את האי הגדול והראשי של פיג'י, הנקרא ויטי לבו.
יש לו צורה אובאלית, כאשר בקצה המערבי שלו שוכנת נאנדי, וממש ממול, במזרחי, עיר הבירה - סובה. יש שתי דרכים ראשיות באי, זו המחברת את נאנדי וסובה לאורך החוף מדרום, ונקראת 'דרך המלכות' - קווינס רוד, וזו שמחברת ביניהם דרך החוף הצפוני, ונקראת 'דרך המלכים' או קינגס רוד. ביחד, זה אמור ליצור עיגול שלם של בערך 500 ק"מ, המקיף את האי, וזה מה שהיה בכוונתנו לעשות, להקיף.
אבל הסתבר שהאפשרות הזאת היא רק תיאורטית... כשקיבלנו את מפתחות הרכב השכור - טויוטה קורולה אוטומטית, מנוע 1600, על הנייר מודל 2000 אבל נראית ונוסעת כמו בת 10 לפחות - נציג החברה הזהיר אותנו לא לנסות להקיף את האי מצפון.
הוא אמר שיש שם קטעים נרחבים שאינם סלולים, ועכשיו, בעונה הגשומה, הדרך ממש בלתי עבירה. בורות גדולים, שלוליות, בוץ, וכמה עשרות מכוניות תקועות - חוסמים את הדרך.
אי אפשר להשתמש בדרך הזאת עד לעונה היבשה, בערך בעוד חודשיים..

וידאנו עם הבחור שמותר לנו בכל זאת לסטות קצת מהכביש הראשי ולרדת לדרכי העפר המובילות לכפרים ולחופים, והוא אישר שאין בעיה עם זה. בפיג'י כולם נוסעים על דרכים לא סלולות, ועסקי הצמיגים הם מן הענפים המשגשגים ביותר בכלכלת האי. הוא רק הזהיר אותנו לנסוע לאט, כי גם הכבישים הסלולים מלאים בורות ומהמורות, ורק במהירות נמוכה אפשר לנסות להמנע מלהכנס לתוכם. המהירות המקסימלית המותרת כאן היא 80 קמ"ש, אבל לרוב נסענו הרבה פחות מזה, כי תנאי הדרך פשוט לא איפשרו אחרת.

ברגע שיצאנו מנאנדי, ציפינו למצוא את חופי הזהב עטורי הדקלים והמים הכחולים שכולנו מכירים מהגלויות והסרטים והספרים...
טוב, בטח הדברים האלה צולמו במקומות אחרים, לא כאן...
אמנם הנוף יפה מאד ומשובב את העין והלב, אבל זה לא מה שנקשר אצלנו במוח עם פיג'י.
הכביש הראשי לא נוסע ממש על החוף, והנוף הנשקף הוא המון המון ירוק בעיניים, ולאו דווקא טרופי, אלא סתם המון דשא ועצים. מפעם לפעם גם דקלי קוקוס..

לפעמים עוברת הדרך בכפר זה או אחר, ואז אפשר לראות בקתות של מגורים:

כל הכפרים שראינו, בנויים על דשא. מרחבי דשא עצומים, שצומחים לבד, טבעי. אין כבישים, שבילים, רחבה של עפר או משהו כזה. רק דשא! הצמחיה מסביב לבתים משגעת, כל אחד שותל לו מסביב לבית צמחים צבעוניים, כדי לגוון את הירוק..

בפעם הראשונה העזנו לרדת מן הכביש הראשי בערך כעשרים ק"מ אחרי נאנדי.
בעשרים הקילומטרים האלה, הספקנו כבר להתוודע לנהגים המקומיים, שהלונלי פלאנט מגדיר אותם, ובצדק, כמנייאקים, הם פשוט נוסעים כמו מטורפים, וחסרי סבלנות בצורה ממש מעצבנת.
וגם עם הבורות עשינו הכרות.. איך נפערים הבורות האלו באספלט - אין לי מושג.. ולמה לא מתקנים אותם, גם אין לי מושג.. אבל היציאה מנאנדי התנהלה במסלול של זיג-זג, שהיה צריך לקחת בחשבון לא רק את הבורות והפגמים בכבישים, אלא גם את המוני האנשים המתהלכים בשולי הדרך, וגם את המכוניות העוקפות אותך בלי חשבון בפס לבן..
הודו במיטבה..

אז 20 וכמה ק"מ אחרי נאנדי, יש ירידה לחוף שמוגדר כהכי יפה בויטי לבו - חוף נטאדולה.
הצרה עם הירידות מהכביש היא שאתה אף פעם לא יודע כמה אתה צריך לנסוע כדי להגיע ליעד.. האם זה בעוד 500 מטר של כביש עפר? האם זה 2 ק"מ? 10? השילוט הוא אפסי עד בלתי קיים.
והאם הדרך תהיה כך נוראה כל הזמן, או שזה ישתפר?
או ילך ויהיה גרוע יותר?
וכשאתה מגלה, אחרי נסיעה של כמה קילומטרים, שכדי להמשיך - רצוי שמטה קסמים יהפוך אותך לאיזה ג'יפ 4X4, אז כבר מאוחר מדי, כי אין לך איפה להסתובב ולחזור על עקבותיך... הדרך צרה מדי. בלית ברירה אתה ממשיך לנסוע על אבנים וסלעים וגזעי עצים ומעיינות זורמים..
לפעמים מישהו מנסה ליישר קצת איזה קטע של הדרך, ואז זה נראה כך:

ולפעמים יש אפילו גשרים רעועים, כדי שלא תצטרך לנהוג בתוך המים.. אבל ליד כל גשר כזה, יש שלט של החברה שבנתה אותו, עם טקסט מאד מוזר שחזר על עצמו כמה פעמים במסלול שלנו: חברת כך וכך מודיעה שגשר זה הוא בבעלותה הפרטית ונבנה לשימושה, וכל מי שעובר עליו עושה זאת על אחריותו בלבד. לא יתקבלו שום טענות לפיצויים על כל נזק שייגרם לאנשים או לכלי רכב בגלל שימוש בגשר זה וכו' וכו'..
אז מה, לעבור - או לא לעבור??

הפיצוי על תלאות הדרך, הוא הנוף היפה. הכל ירוק. גבעות דשא, הרים מיוערים, מטעים אינסופיים של קנה סוכר:

חוף נטאדולה, עדיין על הקוראל קוסט - Natadola beach, Coral Coast

נטאדולה ביץ' לא הצדיקה את הנסיעה הקשה אליה..
חוף יפה, נכון, אבל לא עוצר נשימה.

קומץ תיירים, שהעזו להוציא את האף ממתחם הריזורט הסמוך שלהם, שכבו על החוף והשתזפו, או רכבו על סוסים לאורך המפרץ הקטן. (זו לא תמונה

מקסימה? )

בצל העצים ישבו או שכבו על האדמה, כמה נשים מקומיות. איך שהגענו, הן ישר קפצו ממקומן ועשו את דרכן אל האוטו. כל אחת החזיקה בידיה שקית פלסטיק, ממנה החלה לשלוף כל מיני מחרוזות זולות, חרוזי פלסטיק או צדפים.
הנשים האלה, והפיג'יאניות בכלל, הן מה זה גדולות!! גם בגובה, גם ברוחב...
איזה ג'באריות, אני צוציקית על ידן..
אבל הן מתנועעות בקלילות מופלאה, ומקרינות כזאת שלמות עם הגוף המלא שלהן..
אין לנו תמונה, כי הן לא הסכימו להצטלם בלי כסף, ואנחנו לא אוהבים כאלה.. ויתרנו על הצילום.
כשהן הבינו שלא יצליחו להדביק לי שום מחרוזת, הן חזרו והשתרעו על הקרקע, בפוזה של סיאסטה. אח... החיים הטובים..

קטע כביש החוף הדרומי הזה עליו נסענו, נקרא קוראל ביץ'.
יש לאורכו כמה וכמה אתרי נופש שכל אחד מהם הוא בבחינת מבצר סגור ומסוגר. כשהגיעה שעת אחר צהריים מוקדמת, החלטנו להתחיל לחפש מלון לישון בו באותו לילה, ונכנסנו לכמה מן הריזורטים האלה, לשאול על מקום ומחיר. הכניסה אליהם כרוכה שוב בירידה מן הכביש הראשי, לפעמים רק לכמה מאות מטרים, ולפעמים לכמה קילומטרים. חלקם דאגו ליישר קצת את שביל הגישה, וחלקם לא טרחו, כי ממילא כף רגלם של התיירים לא דורכת שם... המיניבוס של המלון אוסף אותם בשדה התעופה, ועם הקפיצים המצויינים שלו מצליח להעביר אותם לתוך הלובי במינימום טלטלות..
המחירים של כל המקומות האלה הבריחו אותנו מיד החוצה, אחורה פנה וחזרה לכביש...
365 דולר? לא תודה, נישן באוטו....

סינגאטוקה, קוראל קוסט - Sigatoka, Coral Coast

שמנו פעמינו לעיירה קטנה בשם סינגאטוקה.
בטח שמתם לב שאני מוסיפה כמה נון' מיותרים שלא כתובים באותיות הלועזיות. ובכן, השפה הפיג'יאנית היא נוראה מהבחינה הזאת, יותר גרועה מהצרפתית: אין קשר בין מה שכתוב, לבין איך שמבטאים. יש איזשהו מפתח, או כלל, אבל זה מסובך מכדי להבין או לזכור. וככה NADI זה לא נאדי, אלא נאנדי, ו - SIGATOKA זה סינגאטוקה ועוד הרבה דוגמאות, על ימין ועל שמאל..

לפי הספר, בסינגאטוקה אמורים להיות כמה בתי מלון זולים. אבל רק כשהגענו לתוך העיר עצמה, הבנו למה מתכוונים ב'בתי מלון זולים'... מדובר בכל מיני מעונות לפועלים קשי יום הנמצאים רחוק מהכפרים שלהם, או לכל מיני מקומיים שהזדמנו ל'עיר הגדולה' לסידורים, ואין להם איפה לישון..
מין מאורות כאלו שממוקמות מעל תחנת דלק, או חנות של פאנצ'רמאכער..
אני מתערבת שהמקומות האלה מעולם לא הלינו בתוכם תייר תוצרת חוץ...

סינגאטוקה היא עיר מכוערת ומשרת דכאון וברחנו ממנה כל עוד נפשנו בנו.
החלטנו לנסוע עוד כמה קילומטרים הלאה, למרות שהערב התחיל לרדת. באותו רגע, היינו זוג התיירים המטורפים היחידים בכל ויטי לבו, שלא היה להם מקום לינה מוסדר מראש. יעקב היה מאד ג'נטלמן, ואמר שהוא יתן לי את הזכות לבחור על איזה מושב אני מעדיפה לישון, הימני או השמאלי...

אבל ההשגחה העליונה שלנו, שמלווה אותנו, טפו-טפו-טפו לאורך כל הדרך, הקרתה על דרכנו איש נחמד שעצרנו לשאול אותו לאן הכביש הזה שעליו אנחנו נמצאים, מוביל. מרוב סיבובים בתוך סינגאטוקה, ירדנו מהכביש הראשי, ומצאנו את עצמנו קצת מתברברים. הוא באמת התפלא מה אנחנו עושים על הכביש הזה, שחלקו הסלול ממש תכף עומד להיגמר.. זה מוביל פנימה, אל תוך מעבה האי, מקום שאפילו המקומיים ממעטים לנסוע לתוכו.. הסברנו לו שאנחנו מחפשים מקום לינה במחיר סביר, והוא מיד הציע שניסע אחריו, הוא נוסע בכיוון בו ישנו מקום מצויין ולא יקר.
הוא נכנס לאוטו שלו, ושם גז - כמה פעמים כמעט איבדתי אותו בדרך. ראבאק, על מי הוא עושה רושם עם המהירות הזאת?
אבל הוא הביא אותנו למקום מקסים, בערך 10 ק"מ מסינגאטוקה.

CROW'S NEST נקרא המקום הזה - 'קן העורב'... איזה שם לא רומנטי למקום כל כך יפה..
זה מין כפר נחמד של וילות דו קומתיות, בנויות בתוך גן רחב ידיים של עצי קוקוס גבוהים:

וזה הנוף אליו התעוררנו בבוקר, כפי שצולם ממרפסת הוילה שלנו:

איזה מקום חלומי, וכמה נהנינו שם!
קודם כל, מהמחיר...
פקידת קבלה בשם שיבה, שטרחה להודיע לנו שזה שם מהתנ"ך, על שמה של מלכת שבא, אמרה שהמחיר הוא 99 דולר ללילה, אבל ירדה מהר ל - 88 אחרי ששאלתי בחיוך אם זה המחיר הכי טוב שהיא יכולה לתת לנו.. בפיג'י לא נהוג להתמקח (חוץ מאשר בחנויות של הודים, שמה זו מצווה). אבל זה בהחלט לגיטימי לבדוק אם יש איזו הנחה קטנה שאפשר לקבל, ובדרך כלל יש.

אבל בנוסף למחיר, המקום פשוט נפלא. ממוקם ממש מול הים, כל הלילה שמענו את המיית הגלים הנשברים על ריף של אלמוגים מול החוף. יש משהו מאד מרגיע ונוסך בטחון ברחש המונוטוני הזה.. בין ריף האלמוגים לבין החוף נוצרה לגונה של מי תכלת שקטים, כמו ים של שייש..

אחר כך נהנינו מהמסעדה המצויינת שלהם. היינו מה זה רעבים... עזבנו את המלון בנאנדי בבוקר בלי ארוחת בוקר, כי אחרי שלושה ימים של אוכל במלון הזה, הוא יצא לנו מהאף. בנינו על זה שנאכל מתישהו לאורך הדרך.. אבל מה לעשות שלאורך קילומטרים, לא היתה ולו גם מסעדה אחת?
היו כמה 'קיוסקים' הודיים כאלה, ואכלנו ארטיק מקומי מגעיל למדי, ושתינו כמה פעמים דיאט קולה. אבל אוכל לא היה בנמצא...

ובקן העורב הכינו אוכל נפלא. במהלך הארוחה, יצא השף מן המטבח ובא לשאול אותנו אם הכל לשביעות רצוננו. החמאנו לו מאד על האוכל, ובצדק. אכלנו, ושתינו, ופיטפטנו עם המלצריות, שפשוט העריצו אותנו רק מעצם העובדה הפשוטה שאנחנו מההולילאנד... אחת מהן מיששה את השיער שלי כדי לראות אם זה אמיתי, הצבע הלבן הזה.. הבטחתי לה שכשהיא תגיע לגילי, ולא תתעסק עם כל מיני צבעי שיער למינהם, אז אולי גם לה יהיה כזה, והיא הזדעדעה ואמרה לא, לא, לא, לך זה יפה, אבל לי לא!! היא צודקת, אני חושבת.. שיער כסוף היה נראה נורא על הפנים הפולינזיות הכהות..

נראה היה כאילו אנחנו האורחים היחידים במלון הזה, וממש לא ברור לי למה. אולי בגלל שזו לא העונה עכשיו בפיג'י, ואולי בגלל שהמקום הזה לא הולך בתלם של הריזורטים המקובלים כאן. הוא בנוי יותר למשפחות, עם ילדים, שממלאות את שתי הקומות של הוילה, ובאות בדרך כלל לתקופת שהייה ארוכה על החוף. בחופשות הקיץ של בתי הספר האוסטרלים, או בקריסמס, אי אפשר לזרוק שם סיכה. הכל מלא.
יש בוילה מטבח מצויד בכל הדרוש, ובכלל יש בה את כל הנוחיות שמישהו זקוק לה בחופשה.
לרגע התפתינו להשאר בה לילה נוסף, אבל החלטנו שלא, כדי שנוכל להספיק לראות ולבלות גם במקומות אחרים. אז למחרת בבוקר, המשכנו בדרך..

פאסיפיק הארבור - Pacific Harbour

מקן העורב, ממשיכה הדרך להתגלגל לאורך החוף הדרומי של האי, כשהיא עוברת מפעם לפעם כפרים ועיירות קטנות. בכניסה לכל כפר יש לא סתם פסי הרעדה על הכביש, אלא ממש 'הרי הרעדה' - גבעות של בטון מסומן לבן, שמכריחות אותך ממש לעצור, לטפס, ואחר כך לצנוח, תוך חיכוך כל החלק התחתון של הרכב.. אפילו שהאוטו לא שלנו, זה ממש כואב וצורם. אבל כנראה שאין דרך אחרת לגרום לנהגים-הטייסים להאט את נסיעתם בתחומי הכפר.. אם הכפר גדול, יש כמה מכשולים כאלה על הכביש, ואם הכפר קטן, אז רק אחד בכניסה ואחד ביציאה.
משני צידי הכביש רואים את בתי הכפר מבצבצים בין העצים, אבל חוץ מזה אין הרבה מה לראות. כנראה שחיי הכפר עצמם מתנהלים בפנים, הרחק מן הכביש.

קראנו בספר שיש אפשרות לבקר בכפרים האלה. צריך לקנות איזו כמות של ענפי קאווה, או אבקת קאווה טחונה. להחנות את הרכב בצד, להכנס רק עד קצה הכפר, ולבקש ממי שרואים, שיוביל אותך אל הצ'יף, אל ראש הכפר. שם אתה מגיש לו את המנחה שהבאת, ומבקש ממנו רשות להסתובב קצת בכפר. האקט הזה, של הגשת המנחה על מנת לקבל רשות לעשות משהו, נקרא סבו-סבו
(SEVUSEVU), והוא אחת מאבני היסוד של החיים החברתיים בפיג'י. זו לא המצאה לתיירים, אלא ממש נוהג מקובל בינם לבין עצמם.
בכל פעם שאתה נזקק למשהו ממישהו, אתה צריך לעשות לו סבו-סבו. אתה צריך להביא אתך משהו שברור לך שהשני צריך, כדי שהמנחה תהיה מוערכת ותזכה אותך בתשובה חיובית.
יש דבר אחד שלגביו אין שום ספק שכולם תמיד צריכים, וזה הקאווה.
מה זה בדיוק??
זה הדבר הכי מגעיל בעולם, ואני עוד אגיע לספר על זה ביתר הרחבה. אבל בינתים רק אגיד שזה ענפים ושורשים מיובשים של איזה צמח (Piper Methysticum - זה השם הלטיני למי שמתעניין ) שיש לו תכונות משכרות. בצורה הגולמית זה נראה כמו ערימת זרדים שהולכים להדליק אתה מדורה.. אבל כאן זו ערימת זרדים ממש יקרת המציאות.. טוחנים את הענפים והשורשים לאבקה דקה, או כותשים במכתש ועלי. ואת זה מדללים במים תוך כדי עירבוב והמסת הגושים ביד. כמו שמכינים עיסת בצק דלילה.. כשהכל נמס, שותים את זה מתוך חצי קליפת אגוז קוקוס.

שתיית קאווה היא חלק חשוב בחיי הפיג'יאנים. שותים קאווה לכבוד אורח, לכבוד שמחה או אירוע חגיגי, לכבוד כל מיני הסכמים והתקשרויות. והרבה פעמים גם סתם כך, בשביל הכיף ובשביל להתמסטל.
אם למשל כאורח אתה מזדמן לכפר, ומכבדים אותך בקאווה - אתה חייב לשתות, ובגמיעה אחת. אחרת, אתה מעליב קשות את המארחים שלך.. ומי רוצה לעשות דבר כזה נורא..

מנהג הקאווה נפוץ בכל הפאסיפיק. ישנם איזורים בהם לא טוחנים את הצמח, אלא נותנים אותו לחבורת נשים זקנות בכפר, שתלעסנה אותו עד שהוא מתפורר, ואז הן יורקות את זה לתוך קערה אליה מוסיפים את המים, והופכים את זה למשקה... אמאל'ה! לא שמעו כאן שאסור מפה לפה???

אחת השאלות שחוזרת בפיג'י שוב ושוב היא - האם כבר שתית קאווה או טרם... אם תגיד שעדיין לא, תכף על המקום מארגנים לך המקומיים איזו חפלת קאווה קטנה, כדי שחס וחלילה לא תעזוב את ארצם מבלי לכבד אותם בטעימה של הדבר הנורא הזה.
אנשים מערביים ששתו קאווה, ניסו להגדיר את הטעם והגיעו למשהו בין ביצה סרוחה למי ביוב..

אין פלא, אם כך, שאנחנו החלטנו להמנע מקאווה ויהי מה, אפילו אם צריך לשקר ולהגיד שכן, כבר שתינו.. ובדיוק מן הסיבה הזאת, נמנענו גם מלהכנס לתוך הכפרים. חסכנו לעצמנו את כל טרחת הקאווה, והצצנו על הכפרים רק מן הדרך.

אחד הדברים שאהבתי בכניסה לכפרים, זה את פסלי הטיקי. דמויות אדם, לפעמים בגודל כמעט טבעי, מפוסלות בעץ או באבן או בקש. זה שייך לכל מיני אמונות מיסטיות שלהם, שלא בדיוק ירדתי לעומקן, אבל דבר אחד ברור וידוע - אסור לגעת בטיקי הזה, או להזיזו ממקומו חלילה. זה נחשב לדבר נורא ואיום......... ואגב, בעבר, הטיקים האלו שימשו כמתלה לגולגולות של בני אדם שנאכלו על ידי תושבי הכפר..

הנה דוגמה לטיקי אחד כזה.

מטרתנו היום היתה להגיע למקום שנקרא פאסיפיק הארבור, והוא פרוייקט מאד מיוחד, גם אם כזה שנכשל, בתחום התיירות בפיג'י.
מדובר בעיר מתוכננת, שנבנתה עבור תיירים.
עשרות יחידות דיור, מין וילות כאלו, נבנו בשטח גדול שטופח והוכשר להיות גן פורח, עם תעלות מלאכותיות של מים, ומדשאות, ומגרשי גולף, ובתי קפה ומסעדות ושאר שירותים שתייר זקוק להם בחופשתו.
בהתחלה ניסו לשווק את זה על בסיס של 'טיים שרינג', יחידות נופש ששייכות לך למשך שבוע אחד בשנה.. כשזה לא הצליח, ניסו להשכיר את הבתים על בסיס יומי, כמו מלון. גם זה לא הלך. בסופו של דבר החליטו למכור את הבתים לפיג'יאנים בעלי אמצעים, וזו הפכה להיות מין שכונת יוקרה ענקית לעשירים. פה ושם יש איזה תושב זר שקנה לעצמו חלקת אלוהים קטנה בפיג'י. ובשוליים של העיר הזאת, יש כמה בתי מלון ושירותים תיירותים שמזכירים שמלכתחילה הכל תוכנן רק בשביל תיירים, ואליהם כיוונו פעמינו.

באמצע מתחם הוילות הזה, נבנה מרכז תרבות שעוסק בשימור המסורת והפולקלור של הפיג'יאנים המקוריים. הוא מארגן סיורים לכפרים, ועורך ארוחות של אוכל טיפוסי, והופעות פולקלור של שירה וריקודים וכו'. המקום יושב בתוך חורשת דקלים, ומוקף בתעלות עם חבצלות מים..
תראו איזה יופי:

אנחנו התכוונו למצוא לנו מקום באחד מן המלונות בעיר, ובערב ללכת להופעת פולקלור במרכז הזה. אבל קרה לנו מה שקרה כנראה להרבה תיירים אחרים לפנינו, ובגלל זה המקום לא הצליח: הגשם פשוט הבריח אותנו!

לא יודעת איך מסבירים את התופעה הזאת - בטח יש לה הסבר - אבל פאסיפיק הארבור ידועה לשימצה בגשמי הזעף שלה. ארובות השמיים נפתחות במיוחד כאן, רק מעל העיר הזאת, וקצת בדרך אליה וממנה...
כשיצאנו מסינגאטוקה, פחות מ - 50 ק"מ משם, היה יום מקסים עם שמיים בהירים ושמש זורחת. קצת לפני פאסיפיק הארבור, התחיל המבול. אבל אני מתכוונת למ-ב-ו-ל!! אצלנו קוראים לזה לפעמים 'שבר ענן' שנמשך כמה דקות.. אבל כאן זה היה ממש 'שבר השמיים'.. וזה נמשך ונמשך ונמשך... ישבנו קצת באוטו, מחכים שזה ייגמר כדי שנוכל להוציא את האף החוצה - לשווא. בכל זמן שהותינו בפאסיפיק הארבור, לא חדל הגשם אפילו לרגע אחד. אז אחרי קבלת פנים כזאת, החלטנו שלא בא לנו להשאר שם, ואפילו ויתרנו על מופע הפולקלור.. החלטנו להמשיך בדרכנו לסובה, עיר הבירה.

בקילומטרים הראשונים אחרי פאסיפיק הארבור, לא ראינו את הכביש ממטר. ערפל, עננים, מבול, רעמים, ברקים, נהרות של מים שוצפים בצידי הכביש. זחלנו במהירות של איזה 20 קמ"ש, עד שיצאנו מהאיזור, והנה פתאום - הגשם נפסק, השמש שוב זורחת, הכל בהיר ויפה ומקסים, כאילו כלום לא היה לפני רגע...

אני חושבת שמישהו הטיל איזו קללה על פאסיפיק הארבור....

לפרק הבא