19.7.08

סרטים הודים

זהו, הגיע היום האחרון לפסטיבל הקולנוע.
עוד שלושה סרטים נשארו לנו לראות היום, ואחרי זה סטופ. לא רוצה לראות עוד סרטים עד להודעה חדשה...

היה כיף אדיר, נהנינו מכל סרט וסרט, ומלבד נפילה אחת (דווקא עם סרט ישראלי) הכל הלך לנו פנטסטי. איזה בחירות נהדרות, איזה תיגמול מספק לנשמה שלפעמים בא אחרי יסורי הגוף...
ולמה יסורי הגוף?
כי לפעמים הישיבה הצפופה - והארוכה - עשתה שמות בגב וברגליים.
במו עיני ראיתי אנשים שקמו ממקומם, הזדקפו ונעמדו צמודים לאחד הקירות של האולם. את שארית הסרט הם ראו בעמידה. היו גם לא מעט אנשים שהתיישבו על המדרגות, לא בגלל חוסר מקום, אלא בגלל ששם יכלו לפשוט רגליים קדימה ברווחה.

אני לא רוצה להפוך את זה לפוסט של קיטורים, אבל גם מיזוג האוויר, או היעדרו, התווספו לא פעם ליסורי הגוף. יתכן שלא הפעילו את המזגנים במלוא המרץ, אבל יתכן גם שכמות האנשים הגדולה (רוב האולמות היו מלאים) איזנה בהבל נשימתה החם את גלי הקרירות של המזגן.
פעם אחת אפילו היה לנו איזה קוריוז שאם לא היה כרוך בסבל רב - בטח היה מצחיק.
בקולנוע לב סמדר מישהו הפעיל בטעות את מיזוג האוויר על חימום, וכך זה עבד כל הלילה.
למחרת- מי שהגיע לקולנוע - נכנס לתוך סאונה, אפילו שכבר עלו על התקלה ותיקנו אותה... אבל לקח לאולם זמן להתקרר, ובינתיים זה היה מרחץ זיעה אחד גדול. מי שרצה - יכול היה לקבל זיכוי על מחיר הכרטיס. אבל מה יעזור זיכוי אם זו ההקרנה היחידה של הסרט הזה והוא לא יחזור שוב למסך? ישבנו כמו בובלה, הזענו ושתקנו ונהנינו מהסרט.
באמת שאיכות הסרטים מרחיבי האופקים, ההצצות פנימה לחיים של אחרים, הנושאים המגוונים שמעוררים למחשבה - כל אלה היו תמורה מלאה ומענגת.

אני רוצה לספר על שני סרטים הודים שראינו.
לא סרטי איצ'יק דאנה וריקודים ושירים נוסח בוליווד. אלא קולנוע ריאליסטי, משקף מציאות, שעשוי ביד אמן ומכוון זרקור לחיי היום יום של הודים פשוטי עם.

ארבע נשים

כשמו של הסרט - כן הוא. מספר את סיפורן של ארבע נשים. ארבעה "חיים" של אחרים.
הסרט צולם כולו במדינת קארלה שבדרום הודו, והנופים, תעלות המים, הירק, השפה והמאכלים - כל אלה עשו לי כזאת צביטה בלב שאני פשוט מתפלאת איך זה שאני עדיין כאן ולא על מטוס בדרך לשם.

האשה הראשונה - זונה.
די, נמאס לה למכור את עצמה לכל מי שהפרוטה מצויה בכיסו. היא רוצה חיים נורמלים, בעל, ילדים.
בחור צעיר שמגיע לעיר מתאהב בה, ומציע לה להיות אשתו.
הם כל כך עניים, שידם אינה משגת לערוך חתונה.
האשה עוזבת את מקצועה העתיק בעולם, והולכת לחפש לעצמה עבודה כדי לעזור בכלכלת "הבית".
היא מוצאת עבודה בסלילה של כבישים כשתפקידה הוא לשאת על הראש סלי גומי מלאים באבני חצץ גדולות. כל היום, הלוך ושוב, מערימת החצץ שם מישהו ממלא לה את הסל, עד למקום בו נסלל הכביש, לשפוך שם את האבנים וחוזר חלילה. היא שחורה כמו הלילה, אבל חברותיה מזהירות אותה שהעבודה בשמש תכהה את עורה... בסוף יום העבודה המפרכת, כשכל גופה כואב ודווי, היא מקבל את שכרה - רופי אחד.

גם בעלה עובד בעבודה דומה, קשת יום.
בלילה הם נפגשים "בביתם" - חתיכת מדרכה באחד מרחובות העיר.
הם פורסים שם מחצלת, ולאור הירח ולעיני כל העולם מנסים למצוא קצת אינטימיות.

לקוחותיה לשעבר של הזונה אינם מרוצים מהסידור הזה, ורוצים להנות שוב מחסדיה, כרגיל. בעלה יוצא להגן על כבודה, היא אשה נשואה עכשיו. הוא מכניס מכות לאיזה שיכור שמתעקש לקבל את שירותיה, והשיכור נשבע להתנקם בו ובה. והוא אכן עושה זאת.

באמצע הלילה, בעוד הזוג ישן שנת ישרים על המשבצת שלו ברחוב, מגיעים שוטרים, בועטים בהם ומעירים אותם, ולוקחים אותם לבית המשפט. האשמה? מעשה מגונה בפומבי.
"אנחנו בעל ואשה" טוענים שניהם, כל אחד בתורו, אבל בהיעדר מסמכים רשמיים שמעידים שהם אכן נשואים - עוון "המעשה המגונה בפומבי" עומד בעינו, והם נשפטים ל - 15 ימי מחבוש.

כמה צער, כמה כאב לב, כמה אכזריות של החיים. כשהיתה זונה ועשתה הרבה "מעשים מגונים" אף אחד לא אמר מילה. ודווקא כשהיא מנסה לצאת מזה, עובדת בפרך מצאת החמה עד צאת הנשמה תמורת סכום זעום שבקושי קונה לה אוכל, דווקא עכשיו כשהיא עולה על דרך הישר - דווקא עכשיו היא לא בסדר בעיני החוק.

האשה השניה היא הבתולה.
מסכנה, כמה שהיא מנסה להפטר מבתוליה - לא הולך לה. היא לא מצליחה להשתדך ולהתחתן והוריה ומשפחתה ממש מודאגים ממנה. יפה, חכמה, טובה - למה היא לא מצליחה לעשות תזוזה בחיים שלה, בכיוון המתבקש מכל אשה?
איזה בן דוד בסוף משדך לה מישהו מכפר אחר. מישהו כבר לא צעיר שעד עכשיו תמיד דחה את כל הצעות השידוכים שהוצעו לו. ממש לא מעניין אותו להתחתן. הוא אוהב את העבודה שלו, את האוכל שלו ולראות סרטים.

את ליל החתונה שלה היא מבלה בישיבה במיטת הכלולות, מחכה לבעלה שיסיים לראות סרטים. גם כשהוא בא הביתה, השינה מעניינת אותו יותר מאשתו החדשה. היא מנסה לשלוח יד, אבל נדחית בגסות. בקיצור, היא נידונה להישאר בבתוליה, ולא באשמתה..
כעבור מספר ימים הוא לוקח אותה לביקור בבית הוריה, ואחרי כמה סצינות בהן מראים לנו באיזו תאווה הוא מתנפל על אוכל - הוא פשוט משאיר אותה שם ומסתלק. בלי לתת הסברים, בלי לדבר בכלל.
הכלה הבתולה חוזרת לנקודת ההתחלה, למגינת לבם של הוריה ומשפחתה שמנסים להבין מה קורה כאן בכלל.
כעבור כמה חודשים בהם הוא לא בא לקחת אותה חזרה, אביה מחליט שזו עילה לבקש גירושין, ואז הבת מספרת לו שזה לא גירושין - כי הנישואין מעולם לא מומשו, מה שנדרש זה ביטול הנישואין.

האשה השלישית היא עקרת הבית. האשה הקטנה שיושבת כל היום בבית, מנקה ומבשלת ומסדרת ומחכה לבעלה שישוב כדי לשרת אותו.
היא חשוכת ילדים, והשאלה מי אשם בזה - היא או בעלה - חוזרת ועולה שוב ושוב ביחסים ביניהם, ומעכירה אותם.

חבר נעורים שלה שמגיע לביקור משפחתו בכפר, מתפאר באוזניה שיש לו עשרה ילדים.
הוא זורע ספקות בלבה לגבי היותה אשמה בכך שאין לה ולבעלה ילדים, ומספר לה כי שמע על הרבה מקרים בהם הבעיה היא אצל הגבר. ואז נשלף המרצע מן השק - הוא מציע לעבר אותה. הרי הוא גבר שבגברים! אין לו ספק שהיא תוכל להרות אם רק תתמסר לו...

והאשה הרביעית, זו הרווקה המזדקנת שנועדה לחיות את חייה ערירית, בלי משפחה משלה.
כאשר אמה הולכת לעולמה והיא נותרת לבד, אחותה מתעקשת שהיא תעבור לגור אתה ועם בעלה וילדיה.
היא עושה זאת, על אף המבוכה וחוסר הנוחות שהמצב גורם לה. בעלה של אחותה היה אמור לשאת אותה לאשה, אבל כשהגיע אליהם הביתה וראה את אחותה הצעירה, התאהב בה והעדיף אותה על פניה. עכשיו היא צריכה לגור תחת אותה קורת גג אתו? בביתו שלו?

הנחמה שהיא מוצאת היא בילדים הקטנים, האחיינים שלה. הם נקודת האור היחידה במצבה העגום. אבל הלשונות הרעות של האנשים בכפר הולכות רכיל, מספרות על הגבר שלקח לו את שתי האחיות להיות לו לנשים... אחותה שומעת את הרכילויות ומתחילה לחשוש שמא יש בהן אמת, היא מתעמתת עם בעלה שמכחיש - אבל בינתיים האחות הרווקה שומעת את כל מה שנאמר והיא מחליטה להסתלק משם.

היא חוזרת לבית אמה, מנסה לחיות את חייה לבד, אבל היא בעצם לא ממש לבד...

בקיצור, ארבע פיסות חיים, מצויירות ביד אמן. עם הרבה רגישות ואהבה, בלי נסיונות לצייר מציאות יפה יותר יותר, רק להראות דברים כהווייתם. וזה עובד. הסרט פשוט סוחף לתוכו, לתוך החיים של ארבעת הנשים האלו.

סרט הודי נוסף, שגם הוא חושף חתיכת חיים של אשה נוספת נקרא -

לאקשמי ואני

זהו סרט כמעט תיעודי, אבל לא יבש ואינפורמטיבי, אלא מלא חיים ומלא רגישות.
במאית הודית צעירה מחליטה לתעד את החיים של עוזרת הבית שלה, לאקשמי.
היא מציבה מצלמה בבית - בידיעה ובשיתוף פעולה של העוזרת שבהתחלה נבוכה אבל אחר כך שמחה לראות את עצמה בטלויזיה, כשהבוסית עובדת על עריכת הסרט.

בתחילת הצילומים, הבמאית מתעדת את העוזרת רק כשהיא עובדת אצלה בבית. אבל אחר כך היא נסחפת לתוך החוויה, והיא מלווה את לאקשמי בדרכה לעבודות נקיון בבתים אחרים, בטקסים מוזרים במקדש, בביתה יחד עם אביה ואחיותיה ועוד, בכל מיני מצבים טריוויאלים שלכאורה אין בהם סיפור, אבל מסתבר שיש.

טקס דתי שלאקשמי עוברת במקדש, מעביר צמרמורת בצופים. סיכה מוזהבת ארוכה ננעצת בלשונה, מבלי שהיא תניד עפעף, וכשהיא כולה מקושטת ומעוטרת בפרחים ולבוש מיוחד היא מתחלה לחולל במין טראנס, פשוט מדהים. זה אמור להביא לה מזל טוב בחיים, אבל לא ראיתי שזה עזר לה, על אף ששמה - לאקשמי - הוא השם של אלת המזל ההודית...

יש לה חיים --- לא עלינו.
10 שעות ביום היא עובדת בניקיון, כפופה כל הזמן על ברכיה ועקביה, זוחלת וממרקת את הרצפה. (מי שישלח להודו כמה מקלות של "גומי" לספונג'ה, יכול להרביץ מכה... )
כשהיא מסיימת בית אחד, היא עוברת לשני, וככה עד הלילה.

מערכת היחסים הנרקמת בין לאקשמי לבוסית שלה היא מיוחדת ויפה. לאקשמי קוראת לה במין כינוי חיבה - דידי. זה אמנם מצביע על קירבה מסויימת, אבל יש בו גם הדרת כבוד, הפירוש המילולי הוא "אחות גדולה".

לפעמים הדידי הזאת מזמינה את לאקשמי לשבת ולאכול אתה, אבל זו לא מסוגלת לשבת ליד שולחן. הפוזה הקבועה שלה היא בצד, על הרצפה. כך זה הכי נוח לה.

הסרט מלווה את התפתחות חייה של לאקשמי. היא פוגשת בחור והם מחליטים להתחתן. אביה מתנגד, כיוון שהבחור משתייך לכת יותר נמוכה משלה (מסתבר שעניין הקאסטות עדיין בכל זאת תופס בשכבות מסוימות בהודו) והיא מחליטה להתחתן אתו בכל זאת. משפחתה מחרימה אותה, והיא עוברת לגור עם משפחתו.

לאט לאט צומחת לה בטן שהולכת וגדלה, ויחד עם הבטן מתחילות בעיות רפואיות. מסתבר שהיא חולה בשחפת. הבמאית לוקחת אותה לרופאים ומטפלת בה, כאילו באמת היתה אחותה הגדולה.
היא מלווה אותה - יחד עם המצלמה - לכל מיני נסיונות התפייסות עם משפחתה, והחדירה לחיים הפרטיים של האנשים ממש גובלת במציצנות.
אבל הסרט עשוי יפה, מאד אמיתי, לא מנסה לייפות את החיים והתנאים הקשים בהודו, לא מסביר ולא מתנצל - רק מראה מה יש שם באמת.

סרט רגיש ויפה, ואני כמעט בטוחה שהוא יגיע לקולנועים, או לפחות לטלויזיה.
אם יגיע - שווה לראות.


ראינו עוד הרבה סרטים, אבל אני לא יכולה לכתוב עליהם. עכשיו שנגמר הפסטיבל - אני מרגישה שאני צריכה "להפוך דף".
מספיק עם הסרטים. מה שהספקתי - הספקתי. ומה שלא - נשאר חרות בראש.

אני מקווה שברשימות האלו הצלחתי לקרב אתכם קצת לפסטיבל אפילו אם לא הייתם נוכחים בו. ואם זה עשה לכם חשק לקראת הפסטיבל של שנה הבאה - דייני.
בעיני זו חוויה שכדאי לטעום ממנה, כל אחד לפי "תאבונו" וכושר הסיבולת שלו.
מסתבר שאצלי שני אלה גדולים במיוחד...